כמו הים הרוגע שנמצא מעבר לפינה, כך גם ביתה הקטן והנעים של שי המבר, שלו ומזמין. מהרגע שנכנסתי, קשה היה לי שלא להישאב לנחת הזו שמשרה המבר, מתחילת הריאיון ועד סופו, זו שמורגשת היטב בכל שיריה, שסביר להניח שאתם מכירים לא מעט מהם.
המבר, 26, כמו אבן ייחודית בתוך האוסף הנדיר של זמרות ישראליות, שיוצרות בעצמן את השירים שלהן מהמילים ועד המנגינה. עובדה מרשימה במיוחד בהתחשב בכך שהמבר שייכת לדור הפופ הצעקני ולטיקטוק. אבל בפועל היא חלק בלתי נפרד מז'אנר כותבי הטקסטים המורכבים, וצלילי רוק איטיים עם סיפור שמלווה את המאזין הרבה אחרי שהשיר נגמר.
אבל להמבר שמכירה את אור הזרקורים משנות הילדות המוקדמות, זה לא מספיק. באוגוסט האחרון עלתה על הבמה במחזמר "אהבה ממבט ראשון", מבית היוצר של התיאטרון הארצי על שם סמי לוי. ספק אם מי מהנוכחים יכול היה לנחש שזו בסך הכול הפעם השנייה שהיא על הבמה כשחקנית. במחזמר היא מגלמת את רחל, סטודנטית למשפטים שנקלעת למשולש אהבה שובר לב, לצידם של עדי אלון ודיאנה גולבי ועוד שורת שחקנים בעלי ניסיון רב, שאיתם היא משתלבת כמו דג במים.
"הצעד הראשון שלי בעולם הבידור היה בכלל בחוג תיאטרון במתנ"ס, ולא במוזיקה, ובכל זאת התפקיד הזה חדש לי", היא מודה.
חוויית המשחק עבורך היא שונה מהמוזיקה?
"החיבור שלי למוזיקה עובר באהבה שלי למילים. אני נהנית לעבוד איתן גם אם זה לא במסגרת מנגינה או שיר. ומשחק הוא עבודה עם טקסט. במקום לשיר, אני מדברת אותן. מחזמר הוא השילוב של השניים. וגם, אני מאוד נהנית לצאת מעצמי ולהיות מישהי אחרת".
לתפקיד ב"אהבה ממבט ראשון" המבר החליקה בקלילות, ואפילו הכניסה אליו ממדים רבים מאישיותה. אבל את התפקיד הראשון בתיאטרון, שבו היא מגלמת את מיקי בעיבוד לסרט המיתולוגי "הלהקה", היא הרוויחה כמו כל שחקן מתחיל, אחרי עבודה קשה שכללה גם אודישן מותח מול צדי צרפתי, מי שפגשה במעמד דומה לראשונה בגיל 13.
"מטורף בעיניי כמה שאריק איינשטיין הוא קונצנזוס. אם תפני לאדם שאוהב מוזיקת מיינסטרים ואז למישהו שמתחבר דווקא למוזיקת שוליים, כל אחד מהם יוכל להצביע לפחות על שיר אחד שלו שהוא אוהב"
"עבר זמן רב מאז. צדי לא ממש זכר אותי, למרות שעבדתי איתו גם בפרויקט של ערוץ הילדים. הגיוני שהוא רצה לבחון אותי מחדש, והתכוננתי לזה כמו כל אחד. העובדה שהכרתי את הסרט לפני עזרה לי מאוד, זה סרט מדהים וגם השירים בו איקוניים, וזו הסיבה שהיה לי ברור שאני רוצה להשתתף בו. אני שרופה על שירים של להקות צבאיות, ובעצמי שירתי בלהקה. 'בשמלה אדומה' והבילויים הם הממתקים שלי".
הלחיץ אותך המעמד? חששת שלא תתקבלי?
"נכנסתי למשהו שלא ידעתי אם אני בהכרח מתאימה אליו, אבל לא נתתי למתח מקום. באתי בגישת 'כן כן, לא לא'. ההוויה שלי הייתה כל כך מוטמעת ביצירת מוזיקה, שהרגשתי שזה בסדר אם אקבל 'לא'. אני מאמינה שבתחום הזה צריך להפחית מתח, כי לבוחנים נכנסים שיקולים שלא תמיד קשורים לכישרון שלך. את יכולה להיות מדהימה, אבל לא מתאימה, וזה נותן יותר חופש, כי את יודעת שיכול להיות שהיית מקצוענית ומעולה באודישן, אבל הם מחפשים מישהי בלונדינית עם עיניים כחולות, ולכן לא לקחו אותך".
באת עם הגישה הזאת גם לאהבה ממבט ראשון?
"במחזמר הזה בעיקר הרצנו את הטקסט מראש, לא עברתי ממש אודישן. בכלל, כאן החוויה הייתה שונה. צדי נתן לי הרבה חופש ובתמיכתו הצלחתי להכניס קצת פלפל לדמות של רחל, שהיא ילדה טובה ומקובעת. שתי הדמויות ששיחקתי עד כה כתובות מאוד שונה ואני שמחה שהצלחתי להכניס לרחל את האש שהייתה במיקי, ובעצם יש בי. גיליתי שהרבה פעמים כשחקנית את מביאה את האני שלך לתוך ההצגה".
מעבר לריגוש מהזווית החדשה על הבמה, היא גם נהנית מהחיבור לדמות שעומדת מאחורי השירים, אריק איינשטיין, ולפסקול הייחודי שהותיר אחריו. "מטורף בעיניי כמה שאריק איינשטיין הוא קונצנזוס. אם תפני לאדם שאוהב מוזיקת מיינסטרים ואז למישהו שמתחבר דווקא למוזיקת שוליים, כל אחד מהם יוכל להצביע לפחות על שיר אחד שלו שהוא אוהב. הוא הצליח לגעת בכל אחד, כי הוא לא פחד לשיר בצבעים שונים ולשמור על קו מאוד ברור. קשה לי לבחור שיר אחד מועדף. אני פריקית של השיר 'תוצרת הארץ', שלצערי אני לא משתתפת בנאמבר שלו בהצגה. אני מאוהבת בשירים של אריק, שיוצאים בהם הצד הכיפי והקצת אחר באישיות שלו. חוש ההומור הזה הוא שיעור חשוב בשבילי. אני לומדת, לאט לאט, להראות את הצדדים המובכים יותר גם אצלי. בשביל מישהי שכותבת, זה מאוד קשה".
כמו הדמות שהיא משחקת ערב אחרי ערב, המבר מאמינה באהבה שניצתת בין שני זרים, אבל עם סייג משמעותי. "אני מאמינה באהבה ממבט ראשון, אבל בחירה ממבט שני", היא מסבירה, "אפשר למצוא אהבה כזו, אבל אם את לא עובדת עליה, היא לא תישאר. באהבה שלמה חייבים לתת מקום לראש".
את נדב סיון, מי שלפני חודשים ספורים נישאה לו, מצאה המבר, כמו בסיפור אגדות מקומי, בין אזעקה לאזעקה בחדר המדרגות, בימי הלחימה של מבצע שומר החומות.
"נדב היה שכן חדש בבניין", היא נזכרת. "באחת האזעקות יצאתי לחדר המדרגות עם מגבת ושמפו על הראש. ככה נפגשנו בפעם ראשונה. הוא מצא חן בעיניי מיד, ופשוט התחלתי איתו בהודעה". כשאני מתפעלת מהצעד הלא שגרתי שעשתה, היא ממהרת להנמיך את ההתלהבות. "אני חושבת שהגיע הזמן לנרמל את זה שגם נשים עושות את הצעד הראשון. אנחנו מאוד משתפרות, אבל יש מקום לעוד. הגענו לשלב שאנחנו אמורות לא לפחד לבחור את הפרטנרים שלנו ולקחת צעד קדימה. להקשיב לאינטואיציה שלנו, לפחות לנסות. חמישים אחוז שזה יצליח, וזה יותר מאה אחוז שלא יקרה כלום אם אני אבנה על זה שהגבר יפנה אליי, רק כי ככה מקובל. כל עוד זה נעשה בכבוד ובנועם, בין שזה גבר ובין שזו אישה, למה לא לעשות צעד ראשון? בכל מקרה זו מחמאה".
המבר וסיון יצאו מהמרחב המוגן והפכו לזוג תל־אביבי, אבל לא ידעו שגם את רגע הנישואים שלהם ייאלצו לחגוג כשברקע אזעקות, ובין צו מילואים אחד לאחר. שלוש שנים בדיוק לאחר אותו רגע מתוק של היכרות, הם חגגו את אהבתם באירוע מצומצם מול חמישים קרובים במטע חקלאי בצפון. "נדב היה במילואים מהיום הראשון ללחימה, והחתונה הזו הייתה הזדמנות להעניק לעצמנו מתנה בתוך כל התקופה המורכבת הזו", היא אומרת, "זה היה היום הכי שמח בחיים שלי והכי מרגש. לא היו לנו תוכנויות ברורות לגבי חתונה, והמלחמה לא בהכרח גרמה לנו להאיץ את הקשר או למהר להתחתן. אבל הזמן עבר והבנו שזו מלחמה ארוכה, וכמו הרבה זוגות, פתאום נהיה לנו פוקוס על מה חשוב באמת. גם אחרי החתונה נדב המשיך לשרת, ואנחנו כל הזמן בכוננות קריאה לצו הבא. בדיעבד אני יכולה להגיד שהבחירה להתחתן היא הניצחון שלנו".
איך את מתמודדת עם הדאגה?
"זה הפגיש אותי עם הפחדים והחרדות הכי גדולים, הכול בא לי לפרצוף. הבנתי שזה המקום שלי לעשות עבודה פנימית לא לאבד את עצמי ולשמור על הסנטר".
המבר לא נשארה לבד בבית, ועם מטען הדאגה והעצב האישי יצאה אל כיכר החטופים, שם המשיכה להופיע ולתת לקול שלה להגיע לקהל שהיה זקוק לו. "אני מאוד אוהבת להיות בבית, והמאמץ לצאת החוצה היה חשוב לי. זו הייתה תקופה מטורפת, קשה למצוא מילים לתאר אותה. אבל כשיוצאים, וכאב נפגש עם כאב, זה מכניס לפרופורציות ומעניק איזו נחמה. אי אפשר לספור את הפעמים שהופעתי בכיכר החטופים, וזה רק נהיה קשה יותר מפעם לפעם.
"בפעם הראשונה שהופעתי שם", היא נזכרת, "הייתי בטוחה שלא אחזור, שאחרי הערב ההוא הכיכר תחזור להיות עוד סתם כיכר בתל־אביב. אבל מאז אני חוזרת שוב ושוב. הזמן עובר, והם עדיין בשבי. זה לא נתפס בראש, והלב מתכווץ עוד קצת בכל פעם. הסיטואציה הזו גורמת לי להרגיש כמו ילדה, שאני לא מבינה כלום".
את האלבום האחרון, "כל החלומות", המבר הוציאה שלושה חודשים לפני 7 באוקטובר. היא לא יכלה לדמיין שהטקסטים הקיציים והשלווים יהיו נקודת אור בזמנים כל כך חשוכים. "הופתעתי שכל כך הרבה אנשים כתבו לי כמה השירים שיש בו נתנו להם כוח, וליוו אותם בזמן המלחמה. הבנתי שכשהמצב בקרשים רואים יותר את הכוח של המוזיקה, את קולטת שיש שירים שנותנים לך משענת. זה קורה לי כיוצרת, וגם כמאזינה".
אלבומה השלישי עתיד לצאת בנובמבר הקרוב. "התחלתי לעבוד עליו לפני 7 באוקטובר", היא משתפת במחשבות שהיו לפני שהתפרסם, "נאלצתי לשנות אותו לגמרי כי המציאות השתנתה. שירים שנכתבו לפני המלחמה נדחקו הצידה ונוספו במקומם חדשים שנכתבו בתקופה הזו.
אני לא מסוגלת להוציא שירים שאין להם היאחזות במציאות. אנחנו כמעט שנה נמצאים במציאות של מלחמה, והרגשתי שהשירים שאני מוציאה צריכים להיות מותאמים לזה. האופי של האלבום השתנה לגמרי, כמו החיים שלנו. אני מקווה מאוד שיהיה לאנשים פנאי רגשי להקשיב לו, אני יודעת שזה דבר נדיר כרגע. לדעתי לא נחזור להיות מי שהיינו, לא משנה כמה זמן יעבור. העם זקוק לריפוי, כזה שיתחיל רק שהחטופים יחזרו. זה ייקח זמן אבל אנחנו יכולים לצמוח חזרה מתוך הכאב, אני מאוד מאמינה בזה".
"כשיוצאים, וכאב נפגש עם כאב, זה מכניס לפרופורציות ומעניק איזו נחמה. אי אפשר לספור את הפעמים שהופעתי בכיכר החטופים, וזה רק נהיה קשה יותר מפעם לפעם"
הפעם הראשונה שעלתה על במה הייתה כשהתייצבה שנה בלבד אחרי שחגגה בת מצווה, בפורמט שירה חדש וניסיוני ששמו היה "בית ספר למוזיקה". "מאוד אהבתי לשיר כשהייתי קטנה", היא משתפת במה שהביא אותה לתוכנית, "כל הזמן חיפשתי שיראו אותי שרה, ושיראו אותי. זה היה חלום שלי שנבנה הרבה זמן, ולא משנה אם את ילדה או מבוגרת, כשיש כוח רצון שמזיז אותך, אז מה שאת רוצה קורה. נקודה".
ההורים השתכנעו בקלות להביא אותך לחשיפה כזו?
"אנחנו שישה אחים במשפחה, וההורים שלי תמיד נתנו תמיכה לי ולכל אחד במה שהוא בחר לעשות. הם היו שם בשבילי תמיד.
"האודישן לתוכנית היה אחד הרגעים הכי משמעותיים בחיי", היא נזכרת ברגע המכונן בחייה מול "מורי" בית הספר למוזיקה. "הייתי ילדה שרגילה לשיר במסגרות קטנות, טקסים בבית ספר ופתאום הייתי צריכה לשיר מול קרן פלס, יהורם גאון, מתי כספי ומשה פרץ. זו הייתה העונה הראשונה ולא ידעתי למה לצפות, וזה תרם לחוויה מאוד מיוחדת שהייתה לי ולשאר המשתתפים. לא הבנו עד הסוף מה ההשלכות והאם זה יצליח. ידעתי שיבואו עוד ילדים לשיר וזהו. הכול היה מאוד ראשוני, גם עבורי וגם ליוצרי התוכנית.
"קשה לי עד היום להגדיר את מה שעברתי שם, אם זה היה טוב או לא", היא מנסה לנתח את החוויה והשיעורים הנוספים שלמדה באותו בית ספר. "החוויה בתוכנית כללה כל מיני דברים. היא הייתה מאוד מרגשת, מסעירה, ולפרקים גם קשה ומאתגרת. כמו רוב הדברים בחיים, מעטים הרגעים שהם אינם גם וגם. בטח בבמה ובטלוויזיה. זה אף פעם לא רק ממש כיף או רק קשה. קיבלתי תגובות מדהימות מצד אחד, ומצד שני תגובות 'לא מדהימות' בלשון המעטה. גם מהילדים בכיתה. התוכנית הייתה בשבילי בית ספר במלוא מובן המילה, לא רק לשירה, אלא גם לכל מה שמגיע בעקבות הצלחה.
"אחרי שנגמר בית ספר למוזיקה, שאלתי את עצמי הרבה שאלות", היא מספרת, "מה אני רוצה להיות? האם אני בכלל רוצה להיות זמרת? זה לא היה ברור לי. אומנם הייתי צעירה מאוד, אבל הבנתי את החסרונות של הבחירה הזו, לא רק את היתרונות. שאין מחיר בלי תמורה ואין תמורה בלי מחיר. השאלה שעמדה לנגד עיניי הייתה – האם אני מוכנה לשלם את המחיר שדורשים החלומות שלי?"
מה המחיר?
"טוקבקים. תגובות. כולם רואים אותך. לכולם יש מה להגיד, לטוב ולרע. לא הייתי מספיק בשלה לחזור לזה ולחוות הכול מחדש. אז המשכתי לעשות מוזיקה, אבל לא כמו העצימות שיש בתוכנית ריאליטי בפריים טיים. נתתי מקום ללימודים בבית הספר, הייתי בסך הכול ילדה. אבל כן הופעתי עם קאברים. בין לבין הוצאתי גם שיר, אבל הוא לא זכה להצלחה מאוד גדולה. היום אני מבינה למה: כתבתי טקסטים די מורכבים והיה חוסר התאמה בין התדמית שלי כילדה לבין המילים".
שלוש שנים אחרי שסיימה את בית ספר למוזיקה היא הוציאה את "יונתן", שיר שהצליח מאוד והיה חלק מאלבום שלם. "גם הוא עבר רגעים של הצלחה ורגעים של פחות", היא אומרת. "זו דוגמה מעולה לשיעור שהכול מכיל בתוכו גם וגם".
אבל גם אז, כשכבר יכלה למדוד את ההצלחה שלה בזכות העשייה שלה היא לא רצתה לחזור לתוכנית ריאליטי. "אנשים שמגיעים לתוכניות מוזיקה הם אמנים", היא מסבירה. "זה חומר אנושי אחר, ויש פער בין הרצון שיראו אותך למקום הפגיע. אז שאלתי את עצמי האם אני מוכנה לחשיפה הזאת שוב, והבנתי שאני לא מוכנה".
אחרי שהשתחררה משירות צבאי, המבר שכרה דירה בתל־אביב, והתחילה את חייה כאומנית. היא הוציאה שירים באופן עצמאי, קידמה את עצמה לבד, והופיעה על כל במה שרק אפשר. שגרת החיים הזו הייתה יכולה להימשך עוד שנים ארוכות, הרחק מאור הזרקורים, אם לא מגפה אחת שהשביתה את תעשיית המוזיקה. "נטרפו אז כל הקלפים", היא נזכרת, "זמרים צעירים לצד ותיקים עם שם ומעמד הושבתו, זה שינה לי את נקודת המבט, הבנתי שיש 'קאט' על הכול וניסיתי להבין מה האפשרויות החדשות שעומדות בפניי.
"עברו כמה חודשים ואז ראיתי פרסומת של עוד עונה לכוכב הבא. אמרתי לעצמי – 'אוקיי, אין שום במה, הכול סגור. זו הבמה היחידה שאני יכולה להופיע עליה כרגע'. ועלתה לי המחשבה שאולי שווה לי לחזור למקום שבו התחלתי, לבוא ממקום אחר ובוגר. המזל הגדול היה שיואב צפיר וכל הצוות של הכוכב אפשרו לי לעלות עם שירים מקוריים. הופעתי עם שלושה שירים מקוריים שלי, זה פתח את האפשרות הזו גם למתמודדים נוספים".
על הבמה של "הכוכב הבא לאירוויזיון", בלי קהל ובשידור חי מול מיליוני צופים, חשפה המבר לראשונה את הכאב שלה, כששרה את "פעם את לילה". שיר שכתבה על חוויה טראומטית שעברה עליה בתל־אביב. "עברתי תקיפה מינית שבעקבותיה אני בסוג של טראומה, והייתי צריכה שיר שירפא אותי", שיתפה אז המבר את השופטים בקולה הנעים, רגע לפני שהאודישן הזה הפך לאחד הנצפים בתולדות התוכנית.
"לא תכננתי את החשיפה הזו יותר מדי", היא נזכרת, "רציתי לשיר את 'פעם את לילה' אבל בלי להיכנס יותר מדי לכל הסיפור שקרה לי. בכל מקרה הרגשתי שזו חשיפה גדולה מאוד, אבל העיקר עבורי היה לשיר שיר שלי. בלילה שלפני חששתי, אבל אחרי הביצוע כבר התרגשתי מאוד מהאהבה והחשיפה שקיבלתי".
לא פשוט לעלות עם חוויה כזו לבמה בפריים טיים.
"בשנים האחרונות קולם של קורבנות פגיעה מינית, נשים וגברים, נשמע, והקורבן לא מרגיש שיש לו במה להתבייש. התנועה שנוצרה נותנת לעוד אנשים להשמיע את הסיפור שלהם ואין דבר חשוב מזה. ובכלל, בכל פעם ששרתי שיר מקורי בתוכנית, הרגשתי הישג אדיר. בכל פרק אמרתי לעצמי – לא משנה מה יחליטו השופטים או הקהל, כל עוד הבאת משהו שמביע את הקול שלך, ניצחת. כי אני יוצרת, ולא רק זמרת, שרוצה להשמיע את הקול הפנימי שלי. אני יכולה לשיר קאברים והכול טוב, אבל חשוב לי להביא את הערך המוסף שלי. יש זמרות שהקול המיוחד שלהן הוא הערך המוסף שלהן, ויש זמרים שהם נגנים מדהימים וזה הערך המוסף שלהם, ויש פרפורמרים שזה הכוח שלהם. הכוח שלי זאת היכולת להביא שירים משלי, וחשוב לי לשמר את זה".
"בשנים האחרונות קולם של קורבנות פגיעה מינית, נשים וגברים, נשמע, והקורבן לא מרגיש שיש לו במה להתבייש. התנועה שנוצרה נותנת לעוד אנשים להשמיע את הסיפור שלהם, ואין דבר חשוב מזה"
מ"הכוכב הבא" היא הרוויחה עוד קצת הכרה ציבורית, ויצאה לתהליך יצירה חדש. "היה לי חשש מסוים בהתחלה שלא יהיה מקום ליצירה כמו שלי", היא מתייחסת לעומק שבשיריה. "זה חשש שיש לכל אמן, במיוחד מתחיל. אבל עם הזמן כשאת מקבלת עוד ועוד אהבה, ואנשים מתחילים להתאסף סביב היצירה שלך, נולד גם ביטחון. אני לא נותנת לאהבה הזאת לסנוור אותי, אני מקפידה שמה שאני אוציא יהיה בסגנון שלי, ולא משהו אחר, שיש סיכוי שיצליח יותר וכולם יזמזמו אותו. כשזה כן מצליח, טפו, טפו, טפו, וזה קורה לא מעט", היא מודה, "הסיפוק הוא עוד יותר גדול".
"זה לא אומר שבעבודה על שיר אני הולכת בתחושה של יהיה מה שיהיה ולא אכפת לי מהקהל", היא ממהרת להדגיש, "חשוב לי שהשיר ישמע טוב, שהמילים, הלחן וההפקה יהיו מדויקים. אבל קודם כול בעיניי. קל לי יותר לקבל החלטות ולבחון את טיב היצירה כשהיא נובעת ממה שהכי טוב לשיר, ולא מניסיון להתאים לקהל מסוים".
יש לך ביקורת כלפי היצירה של עצמך?
"אני לא קוראת לזה ביקורת עצמית. יש לי מודעות ואני מטפחת אותה בכוונה, אני עושה את המוזיקה שלי לטעמי. יש מי שטעמי קולע לטעמו ויש מי שלא. אבל העיקר הוא שאני זו שאתרגש ואיהנה מהמוזיקה שאני עושה. אני לא רוצה להוציא משהו שכולם יאהבו, אבל אני אתבאס עליו".
את קרן פלס, הזמרת והמורה הרוחנית והמקצועית שלה, היא הכירה באודישן לבית ספר למוזיקה, אבל נחשפה אליה עוד הרבה קודם, כשהאזינה שוב ושוב לשירים שספגה לתוכה יצירה נשית גאה.
"אמרו לי לא פעם שהיצירה שלי מאוד נשית. אני בעיקר כותבת על דמויות נשיות, וזה באמת משהו שרואים המון ביצירה שלי, כי אני אישה. אבל מבחינתי אני כותבת גם את החוויה האנושית, וזה יוצר דבר שלם שהרבה נשים מוצאות בו מקום.
"כילדה הייתי שומעת שיר של קרן וממש מתרגשת, הערצתי אותה אז, ואני מעריצה אותה עד היום ואעריץ אותה כל חיי. היא מביאה לעולם יצירה נשית מקורית, ומאוד לא מתנצלת. היא מאפשרת לנשים להרגיש שיש מקום לרגשות שלהן בעולם, שמישהי מדברת אליהן, וזה היה אז דבר חדש ומדהים. אני חושבת שגם גברים נהנים ממוזיקה כזו. כשהייתי ילדה הרגשתי שחסר קול של נשים יוצרות, היום יש הרבה מזה".
את מרגישה איזושהי תחרות?
"מרגש אותי שיש הרבה יוצרות, ותחרות זה דבר בריא. אני בעד כל מה שגורם לי כל הזמן להשתפר ולהיחשף לעוד סגנונות ויצירות. יש מקום להמון אנשים בתעשייה שלנו, עליי זה לא מאיים".
בין קריירה תובענית ותחביבים כמו בישול, שנת צהריים והליכה לים, שגם זכה לשיר, בשיתוף פעולה עם דודו טסה, המבר מקדישה זמן למחשבות קדימה. "מעניין אותי לכתוב מוזיקה לסדרות וסרטים. וכמובן גם לשחק בקולנוע", היא מחייכת, "אני שואפת להכול. מגיל צעיר אני במקצוע הזה, כך או אחרת. זה הרבה שנים, וזה גרם לי להבין שאין דבר כזה קו סטטי ישר או הישארות טוטאלית בפרונט. אני שמחה שהרבה שנים אני מצליחה לרוץ ולהיות בנוכחות מול עצמי ומול העולם. התקווה שלי היא להמשיך לכתוב, להתפתח, להיות נאמנה לעצמי, ולא לפחד להעז. ויותר מהכול – לקבל אהבה. אני זקוקה לה. שקרן מי שיגיד שהוא לא. אמן, שמשקיע ומוציא את השירים שלו, בסוף מחפש חיבוק. אני רק מקווה שאותה אהבה לא תשאיר אותי במקום ורק תמשיך לאתגר אותי ולתת לי דרייב".
