שניב רסקין היה בן 13 הוא בכלל חלם להיות ראש ממשלה. "הייתי מהילדים הפעילים האלה, שתמיד מתעניינים בפוליטיקה ויודעים מי מספר שבע ברשימה של 'התחיה'", הוא נזכר. "ויום אחד ב־88', היה משבר פוליטי גדול אחרי הבחירות ולא הצליחו להקים ממשלה. לגבי גזית הייתה תוכנית שקראו לה 'סוף סוף'. אנחנו מדברים על ימי הערוץ הראשון, מאה אחוז רייטינג. הביאו אותי לאולפן בתור יצחק שמיר ואת אדם גורליצקי כשמעון פרס. חילקנו תיקים והכול. תוך שבע דקות הרכבנו ממשלה. שבוע אחר כך היינו על השער של מוסף 7 ימים. אמרתי לעצמי – יום אחד אגדל ואהיה ראש ממשלה. בסוף יצאתי עיתונאי".
רסקין הוא עיתונאי מהסוג נטול הפוזה. אחד שלא מהסס להזמין בבית הקפה שבו אנחנו נפגשים קערת גרנולה עם פירות ולהודות: "יצאתי גיק". כזה שלא שש להתראיין, שלא נצפה במדורי הרכילות ("יש את המונח המתועב 'טאלנט' ואני שונא אותו. הוא מביך אותי"), ושרוב אזרחי ישראל לא יודעים דבר על חייו האישיים.
בבוקר הריאיון שלנו, הטוויטר לא עשה עמו חסד. במהלך תוכנית הבוקר שלו התייחס רסקין לתקרית שבה נטשה מוניקה לוינסקי את הריאיון בוועידת "המשפיעים", לאחר שנשאלה על ידי יונית לוי האם היא עדיין מצפה להתנצלות, שאלה שלטענת לוינסקי הייתה הפרה של הסיכום ביניהן. "האם כבודה בוגרת מכון ויצמן?", טען שם, "היא באה לדבר על תוכנית הגרעין? היא באה לדבר על משהו שקרה לה לפני עשרים שנה והיא עשתה מזה כסף".
והצייצנים כמרקחה. חלקם מאשימים אותו במיזוגניה. אחרים טוענים לציפוף שורות לטובת הקולגה יונית לוי. "ביאס אותי נורא שככה קיבלו את זה", הוא מסביר כעת, "ביאס אותי לקרוא שאנשים מקללים אותי. לא כיף. אני לרגע לא מוריד ולא מפקפק בזה שהיא הייתה סטודנטית צעירה וקלינטון היה נשיא ארה"ב והיה פה איזשהו ניצול. כל מה שהתכוונתי לומר, בלי שום ניסיון להגן על יונית, זה שראיתי את התוכנייה של ועידת המשפיעים ונכתב שם בעברית ובאנגלית על ההרצאה של מוניקה לוינסקי, ושעל זה הולך להיות הריאיון. וכשהיא פוצצה את הריאיון על הדבר הזה, התכוונתי לומר שזה היה נושא הדיון, אז מה ההפתעה שם? לא הייתה לי שום כוונה לפקפק בכך שהיא עברה אירוע שכנראה הקשה מאוד על חייה. הכוונה לא הייתה להגיד 'מי היא בכלל', אלא שהיא באה לדבר על נושא נורא ספציפי. אם השתמע משהו אחר, אז לא הבינו את מה שהתכוונתי לומר".
הייתה תחושה שאתה מצטרף לקבוצת עיתונאים שבאותו בוקר צופפה שורות למען יונית.
"איזה מצופפים שורות? תבדקי רגע – אני ברנז'ה? אני לא יושב בקנטינה ולא תראי אותי בברנז'ות. מתי דיברתי עם יונית לאחרונה? איזה קשר יש לי איתה? היא הייתה איתי בגל"צ ויש לנו את אותו תאריך יומולדת. כשעברתי לקשת היא בירכה אותי. אפשר להגיד עליי שאני באיזו ברנז'ה עיתונאית? נו באמת. אני לא. ולא כיף לחטוף".
איש של הבוקר
בימים כתיקונם רסקין הוא מסוג המגישים שאנשים אוהבים לפתוח איתם את היום. בתקופתו בגל"צ הגיש את התוכנית נכון להבוקר, רצועת השידור בין שמונה לתשע בבוקר. באוקטובר אשתקד הוא הותיר הרבה אנשים מופתעים לאחר שעבר להגיש את "חדשות הבוקר" של קשת 12, שמשודרת מדי יום בין שש לתשע בבוקר. "זה אתגר אותי כי ישנו הפורמט שנקרא 'תוכנית בוקר' ורציתי לעשות איתו משהו אחר, עם אוריינטציה הרבה יותר חדשותית. אני מתאבד להשיג כל ריאיון בדיוק כפי שעשיתי ב'נכון להבוקר'. חלק גדול מהצוות שעובד איתי מורכב מאנשים שבאו איתי משם. הכנסנו פרשנים ואנשים סופר מוערכים כמו יוסי יהושע, עדי מאירי, רן רזניק – אנשים שהם ברי־סמכא בתחום שלהם".
כמעט שנה אחרי, ונראה שהמעבר אכן היה מוצלח. נתוני הרייטינג עלו ב־20 אחוז בהשוואה לחודשים הראשונים לשידורה, והתוכנית נותנת פייט הולם לזו המקבילה ברשת. באוגוסט האחרון היא ממש נשפה בעורפה עם 3.2 אחוזי צפייה לעומת 3.8 אחוזים ל'העולם הבוקר', כשהשתיים מותירות מאחור את תוכנית הבוקר של ערוץ עשר.
"אני ברנז'ה? אני לא יושב בקנטינה ולא תראי אותי בברנז'ות. מתי דיברתי עם יונית לאחרונה? איזה קשר יש לי איתה? היא הייתה איתי בגל"צ ויש לנו את אותו תאריך יומולדת. כשעברתי לקשת היא בירכה אותי. אפשר להגיד עליי שאני באיזו ברנז'ה עיתונאית? נו באמת. אני לא. ולא כיף לחטוף"
"כמובן שזה לוקח זמן", מודה רסקין, "אני מתמודד מול שחקן אהוד שנמצא כבר 12 שנה על המסך, אבל התחלנו לעקוץ ניצחונות. בשבוע שעבר ניצחנו פעם אחת, ופעם אחרת היינו בתיקו. כל שבוע אנחנו מצליחים. בואי נזכור שהתוכנית הזאת עדיין בחיתוליה".
כיף לך שם?
"מאוד".
קשה להתרגל למדיום חזותי? לזה שכבר אי אפשר להגיש בשורטס ובכפכפים?
"לא. גם לרדיו אף פעם לא הגעתי בשורטס ובכפכפים. אני מכבד את מקום העבודה שלי. השוני הגדול הוא לקום בארבע וחצי בבוקר. אתה מתעורר, יושב על המיטה, יש לך חצי דקה לקלל את העולם ואת אמא שלו, אבל אחרי שנייה אתה מתעשת. אני מת על הבוקר. על האנרגיות ועל הראשוניות. להשיג את הריאיון הראשון. מתקשה לדמיין את עצמי היום יושב בתוכנית של שש או שבע בערב. אני הולך לישון כל יום באחת בלילה. יושב עם הצוות על עוד שפצור, ו'בואו נגיע לעוד מרואיין'. לפעמים אני מרים טלפון למרואיינים כדי להגיע לראשוניות, ויש לנו אחלה הישגים, כמו ברדיו".
את כישוריו בתחום התקשורת הוא מחלק בין שני תחומי התמחות: חדשות וספורט. עוד כשהחל את דרכו שימש כמפיק חדשות וכשדרן ועורך ספורט בתחנה. משם המשיך לערוץ הספורט, שידר את משחקי היורוליג ושימש כמנחה בתוכנית "יציע העיתונות". אפשר לומר שהגשת אקטואליה היא נטייתו הטבעית בעוד אהבתו הגדולה היא הגשת הספורט. רבים מכם גם מכירים אותו כפרשן המכונה "רסקה" בתוכנית הריאליטי "נינג'ה ישראל", הממתק החדש של קשת 12 שרושם גם הוא אחוזי צפייה מרשימים. רסקין מודה שהייתה לו התלבטות אם להיכנס לתפקיד: "זה לעשות משהו שלא עשיתי מעולם. גם פריים טיים, גם הטייטל הזה של תוכנית ריאליטי. אבל בסופו של דבר אני לא מחתן שם אנשים ולא שר. אני עושה שם משהו שהוא ההתמחות שלי. זה המקצוע שלי".
התפקיד החדש גם מכניס אותו לעיתים לסיטואציות מביכות, כמו למשל ברגעים שאסי עזר ורותם סלע פורצים בסשן ריקודים לכבוד כל מתמודד שצולח את המסלול. במקרה, או שלא, המצלמה תמיד נופלת עליו כשהוא מתאמץ "להיכנס לווייב".
"אגלה לך סוד, מדובר בחנון. אם אני במקרה קצת רוקד עם הכתפיים הבנות שלי בבית רוצות להרוג אותי. הן אומרת לי 'אבא, אתה עושה פדיחות. אנחנו לא נוכל ללכת לבית הספר'. אני מאוד שומר על עצמי שם. אני איש חדשות ואקטואליה, שדר ספורט, ונשאר כזה. זה דומה מאוד בסופו של דבר".
קשה לעבור לתוכנית כל כך קלילה ומשוחררת?
"הדבר הכי מדהים בנינג'ה ישראל הוא שזו תוכנית הפריים טיים הראשונה מזה הרבה שנים שההורים והילדים יכולים לצפות בה ביחד. לא תהיה שם אלימות או משהו שיגרום לך לזוז בכורסה. הבנות שלי מכורות אליה, היא חלק מהחוויה המשפחתית. בסך הכול הפורמט די פשוט, אבל אתה מוצא את עצמך מתפלל שהמתמודד לא ייפול, כי למדת את הסיפור שלו – זו תוכנית מקסימה ואני גאה לעשות אותה. שידור ספורט הוא גם האהבה שלי ואני גאה להיות חלק מהצוות הזה. אסי ורותם מדהימים ולמדתי מהם המון על איך עושים טלוויזיה. אז אפשר לומר אוי־אוי־אוי הוא עושה ריאליטי…"
יש כאלו שבאמת תהו. אז מה הסיפור, כסף?
"לא. זה פשוט כיף, ואני לא רואה פחיתות כבוד בלעשות את הדבר הזה. אני באמת לא מרגיש שמכרתי את עצמי. כמויות ההצעות שיש לי לפרסומות או להיות פרזנטור – זה נקרא למכור את עצמך ואת זה אני לא עשיתי, לא עושה ולא אעשה. אבל לשדר ספורט בתוכנית שהיא אחלה, קיצית, חיובית, שתופסת את עצמה בפרופורציות הנכונות – וואלה, כיף לראות תוכנית כזאת, שאין בה מניפולציות והתערבות הפקתית".
מבאס אותך שאף אישה עדיין לא עברה את המסלול?
"ממש. כתבתי לירדן ג'רבי שדיר באלאק אם היא לא באה בעונה הבאה. היא כתבה לי שהיא נורא רצתה לבוא לעונה הזאת אבל הייתה פצועה".
תחילה בחינוך הגופני
הרבה לפני נינג'ה, רסקין נודע כפרשן ספורט מוכר. עיתונות הספורט עברה בשנים האחרונות שינויים מרחיקי לכת. החל מהידרדרות מעמדה של העיתונות המודפסת, ועד להפיכתן של תוכניות הספורט לבידוריות יותר מאשר פרשניות. לתוך המרחב החדש נכנסו גם פרשנים חדשים שמשפיעים על אופי הסיקור כולו, מה שניתן לכנות "האופירה אסייגיזציה" של המקצוע. במקביל, תחנות רדיו אזוריות החלו להקצות את שעות אחר הצהריים המאוחרות לשידורי ספורט.
"כשהתחלתי בעולם הספורט ב־95' היו רק ידיעות ומעריב. כל הסקופים היו שם. התהליך שקרה בשנים האחרונות, עם כל הביקורת, הוא תהליך מבורך. יש לו קהל. המון אנשים אוהבים ספורט, וזה שיש עודף כלי תקשורת, אתרים ופרשנויות – זה המצב. לתוכניות הרדיו יש האזנה מטורפת. לא רוצה – אל תקשיב לזה.
"לגבי אופירה, עם כל זה שהיו אנשים שביקרו אותה, המקום שהגיעה אליו לעומת המקום שבו היא התחילה הוא מדהים. אי אפשר להתכחש לדבר הזה. היא שינתה את עולם הספורט. גם רון קופמן ואחרים – הם שינו את עולם הספורט מעיתונות חנפנית ולקקנית, עיתונות מטעם שבה קיבלו מידע מבעלי הקבוצות ושמרו עליהם, לעיתונות ביקורתית שיודעת לומר את מה שהיא רוצה. אז נכון – לפעמים הגבולות נחצים כמו בכל תחום, אבל בסופו של דבר התהליך מבורך".
במונדיאל ראינו קבוצות קטנות ודלות תקציב כמו קרואטיה ואיסלנד שהגיעו להישגים מרשימים. למה הכדורגל הישראלי עדיין כל כך מדשדש?
"נגעת בנקודה הכי כואבת שלנו. זה מדכדך ומדכא. אתה רואה נבחרות קטנות שמצליחות, ושואל איך זה יכול להיות. למה? כי אצלנו על כל כישלון מחליפים את המאמן. תגידי לי את – מה מידת אחריותו של מאמן נבחרת כדורגל שעובד 42 ימים בשנה? שפוגש את הנבחרת ליומיים־שלושה מרוכזים. מפה ישתנה הכדורגל שלנו? לא. הוא ישתנה כשיהיו יותר מגרשים לנוער, כשניהול הספורט יהיה בידיים אחרות, לא של מרכזים כמו מכבי והפועל, של שמור לי ואשמור לך. למה שאנשי ספורט שגדלו בתוך הדבר הזה לא ינהלו אותו?"
"אבל אני הולך גם אחורה. מה זה שיעור התעמלות בבתי הספר שלנו? המורה אומר יאללה קחו כדור ולכו לשחק. פעם בשבוע שיעור. למה שלא יהיה כל יום חינוך גופני? למה שכל ילד לא ידרוך לפחות פעם אחת בחייו באצטדיון אתלטיקה? האם אי פעם, בכל שנותיו של ילד במערכת החינוך, מישהו טורח להכיר לו את תחום הג'ודו, את הטאקוונדו? במקום לתת להם כדור ולעשות את אותם שיעורים"
התעמלות, למה שבית הספר לא יכיר להם את המקצועות האלה?
"פגשתי את אירה ויגדורצ'יק פעם בהרצאה. איך היא מגייסת תלמידות? הולכת לגני ילדים ומחכה בחוץ. לפי משרד החינוך אסור לה להיכנס, והיא מאמנת לאומית. היא עומדת בחוץ, מסתכלת בגדר ורואה ילדות עם רגליים ארוכות שהיא מזהה את מבנה הגוף שלהן כפוטנציאל מבחינה פיזיולוגית. ממתינה שם עד שמופיעה האמא ונותנת לה את הטלפון. ככה היא גייסה אותן. איפה משרד החינוך? למה הוא ומשרד הספורט לא עושים יד אחת ומאפשרים פעם בשנה יום מרוכז שבו יגיע מאמן אתלטיקה, ג'ודו, התעמלות אמנותית ויאתר כישרונות? למה לא לעשות את זה?"
לספור עד עשר
בכל מה שנוגע לחייו האישיים, רסקין (43) די שומר על פרטיותו. "אני משתדל שלא יֵדעו עליי הרבה. הבנתי שצריך לשתף לפעמים באינסטגרם, אבל בעיניי עיתונאי הוא עיתונאי, וטאלנט זה טאלנט". הוא גדל בתל־אביב למשפחה בורגנית קלאסית – אמא מורה, אבא אדריכל. בעל תואר במשפטים וממשל ותואר שני במדעי המדינה. גם היום הוא מתגורר בעיר, נשוי לנועה, עורכת דין ויועצת משפטית, ואביהן של עלמה ומאיה, בנות תשע ושש. "הן החיים שלי. הפרופורציה לחיים שלי. כל דקה פנויה שיש לי תנוצל או לשינה או כדי להיות איתן".
פרט שכן התגלה לאחרונה בתוכניתו של רפי רשף, חושף שבנערותו יצא רסקין עם שרת המשפטים איילת שקד. "לא ישכחו לי את זה", הוא צוחק ומוסיף, "אבל כן, גרנו רחוב ליד רחוב, למדנו יחד בעירוני ד', היא הייתה ליכודניקית, כבר אז בער בה העניין הפוליטי. היו לנו דייטים של תיכוניסטים שהולכים בטיילת ויושבים ביטבתה בעיר ומדברים על פוליטיקה. נשארנו ביחסים טובים מאוד. היא מקסימה ואני מאוד מעריך אותה. אפשר להסכים עם הדעות שלה, אפשר לא להסכים, אבל אי אפשר להתכחש לכך שיש לה את זה. היא חומר של להגיע הכי גבוה בארץ".
אתה מתכוון לחומר שיכול להגיע גם לראשות ממשלה?
"כן. אי אפשר להתווכח עם זה שהיא עומדת שם מול אנשים מאוד חזקים ועושה דברים ששרי משפטים אחרים רצו. נניח דניאל פרידמן רצה ולא הצליח. והיא כן מצליחה לממש את זה, להביא לגיוון בעליון. היא, אגב, מרואיינת מאוד קשה. כשהיא באה לשחק בונקר אי אפשר להפיל אותה. גם אמרתי לה את זה. אני לא יודע מתי זה יקרה ואם היא מרגישה שהיא רוצה או לא, אבל בפוטנציאל כשאתה מסתכל היום על פוליטיקאים מימין ביום שאחרי נתניהו, בעיניי היא לגמרי שם".
יש כאלו שתוהים למה היא לא מעיזה להתמודד מול בנט על הרשות המפלגה.
"אם היא הייתה בליכוד היא הייתה מקצרת לעצמה את הדרך. לדעתי היא תהיה שם, כי בסוף בעמדותיה היא ליכוד".
"בכל שנותיי ברדיו ובטלוויזיה הקו שמנחה אותי הוא לשמור על איזון ולהיות הגון. לא לבוא מתוך אג'נדה אישית. רזי ברקאי ויעל דן הם עיתונאים מעולים. אני חושב שעושים להם עוול באיך שצובעים אותם ובעובדה שאצלנו השתרשה מחשבה שאו שאתה צבוע בצבע מסוים או שלא"
אגדה אורבנית מספרת שבתחילת ימיו בגל"צ גרם למלך חוסיין לספור עד עשר במהלך בדיקת "באלאנס" כדי לוודא את תקינות הקו. "זה נכון", הוא מאשר את השמועה, "זה קרה ביום של רצח רבין, הייתי מפיק מתחיל ואמרתי לעצמי שאולי אנסה להגיע לאיזה מנהיג ערבי. מספר הטלפון שלו כמובן לא נמצא ב־144, והאינטרנט לא היה שמיש באותם זמנים. דרך שגריר ישראל בירדן הגעתי למוקד פניות הציבור של ארמון המלוכה. אני מתקשר, עונה לי מזכירה, ואני מבקש לדבר עם הוד מעלתו. 'פליז הולד דה ליין' היא אומרת לי, למפיק פישר בגל"צ. עונה לי מישהו ואומר 'תתקשר עוד חמש דקות ותבקש לדבר עם מיסטר תשריפאת. אמרתי לעצמי שהוא בטח מחרטט אותי, אבל אז אני מתקשר שוב והוא אומר לי 'פליז הולד דה ליין', ופתאום אני שומע את קולו של המלך חוסיין. הוא בטוח שהוא בשידור, מתחיל לדבר – 'אני רוצה לשלוח את תנחומיי לעם ישראל וכו'. ואני אומר לו 'רגע רגע, יור מג'יסטי, פליז הולד דה ליין'".
למה לא העברת אותו ישר לשידור?
"בדסק של גל"צ יש עמדה לטלפונים מחו"ל והאולפן כולו אטום. כדי להעביר משם שיחה צריך ללחוץ 'העבר' ואז לרוץ מהר לאולפן ולקבל אותה משם. ואני מחזיק אותו בטלפון. מה, אני אניח את השפופרת? אני מעביר לאולפן ורץ להרים שם. אני אומר לטכנאי תפתח באלאנס, ופתאום משתרר שקט באולפן. המלך חוסיין מתחיל לספור עד עשר. ואני אומר לו 'אתה יכול לספור יותר בקול? אנחנו לא שומעים'. פתאום העורך אומר לי 'מי זה?' ואני אומר למלך ששש, עכשיו יש חדשות 11 ואז נקיים את הריאיון איתך. והעורך אומר לי 'מה, אתה מטומטם? זה המלך חוסיין! אין מהדורת חדשות. מפילים אותה'. העלינו אותו לשידור. ציטטו אותו אחר כך ב־CNN ובכל התחנות".
ריאיון בלתי נשכח
מאז כאמור, הספיק רסקין כבר לצבור ניסיון של למעלה מעשרים שנה בתקשורת. השיחה בינינו נערכת ימים ספורים אחרי שהתוכנית "עושים צהריים עם יעל דן" ציינה עשרים שנות שידור. לפני שלוש שנים גם תוכניתו של רזי ברקאי סגרה עשרים שנות.
יש חבורה של עיתונאים שלא מפסיקה לדבר על הגבלת הקדנציה של נתניהו. מה לגבי הגבלת קדנציה של עיתונאים?
"אני לא בעד זה ולא בעד זה. אני יכול לדבר רק על מה שאני עושה, ובכל שנותיי ברדיו ובטלוויזיה הקו שמנחה אותי הוא לשמור על איזון ולהיות הגון. לא לבוא מתוך אג'נדה אישית שאני רוצה לקדם או מחשבות פוליטיות שלי. רזי ברקאי ויעל דן הם עיתונאים מעולים. אני חושב שעושים להם עוול באיך שצובעים אותם ובעובדה שאצלנו השתרשה מחשבה שאו שאתה צבוע בצבע מסוים או שלא. אני באופן אישי שומר אצלי בתוכנית על פאנל מגוון של אנשים – ממירי מיכאלי בוגרת האולפנה, דרך מעיין אדם שהגיעה מהליכוד, איציק סודרי דובר ש"ס לשעבר ועד חיים לוינסון מהארץ. זה שהכול נמדד היום בהאם אתה בעד נתניהו או שאתה נגדו, לא. לא כל מה שנתניהו זה רע. ואני מסקר את נתניהו באופן סופר־הוגן. אני חושב שגם הוא חושב את זה כי הייתי איתו בפגישה בארבע עיניים".
וכאדם פרטי, איך אתה רואה את הצורה שבה מטפלים בפרשיות ראש הממשלה?
"אני יודע שאנחנו חיים במקום שבו יש החלטות והכרעות ברשת. אבל אני חי במדינה שיש בה משטרה שחוקרת, יועמ"ש שאני סומך עליו ואני רוצה לשמוע מה הם אומרים. אני לא מכיר את הפרטים כדי לדעת. או שכן או שלא. בסיפור של אולמרט היה ברור שנגנב שם כסף ומי שגנב צריך להיענש. בסיפור נתניהו – מה ראינו? ראית משהו? בואו נראה אם זה עומד ברף הפלילי או לא. אני נגד משפטי שדה".
וזה הכי הרבה פוליטיקה שתקבלו מרסקין, ההוא שרפי רשף הכריז עליו כמי שראוי להחליפו בתוכנית "נכון להבוקר" בשעתו.
היה קשה להיכנס לנעליים שלו?
"מאוד. רפי הוא אייקון והגעתי לזה בגיל יחסית צעיר, למרות שהייתי עורך הספורט ושידרתי חדשות. אבל הוא המאסטר. למדתי ממנו המון, איך לראיין ובעיקר איך להקשיב. תכונה בסיסית למראיין שלא מיושמת מספיק. להקשיב למרואיין ולא רק לבוא מוכן עם שאלות. הרי מה זה ריאיון? זה פלרטוט. כמה דברים מקסימים יצאו לי בראיונות רק כי הקשבתי לבן אדם".
אחרי שעזבת, ישי שנרב החליף אותך ועבר את אותה טבילת אש. מה אתה חושב על ההגשה שלו?
"אני חושב שהוא פוטנציאל מצוין. רדיו זה הרגלי האזנה. מאוד קשה להתרגל למשהו חדש. זה לוקח זמן. לא היה הוגן בעיניי לשפוט אותו אחרי שבוע־שבועיים. לא פייר מה שעשו לו. הוא בחור מוכשר ואני חושב שהיום הוא נמצא במקום אחר לגמרי ממה שהיה בהתחלה".
אתה מזדהה עם ההחלטה של אלקבץ להציב אותו שם? חושב שצריך את הגיוון הפוליטי הזה בתחנה?
"הוא הוצב שם כי הוא טוב. בואו נרד כבר מהקטלוג הזה של ימין ושמאל. הוא טוב, זו הסיבה שהוא שם. לא בגלל שהוא מתנחל ולא בגלל שהוא חובש כיפה. עמית סגל הוא הפרשן הפוליטי הטוב בישראל ולא בגלל שחדשות 2 רצו לאזן. הדבר הראשון שעשיתי כשהחלפתי את רפי זה לבקש מעמית לבוא לפרשן. כי הוא טוב. הוא הכי טוב. ולאראל סג"ל מקשיבים לא בגלל שהוא חובש כיפה או מייצג דעה כזאת או אחרת אלא כי הוא עושה רדיו טוב וכי מעניין לשמוע אותו. ואני מקווה שגם אותי שפטו לא בגלל מקום כזה או אחר אלא כי אני עושה רדיו טוב ומתנהל ברגישות ובהגינות".
רגישות והגינות. שתי תכונות נחוצות כנראה למגיש הראשון בבוקר, שפעמים רבות מוצא את עצמו מראיין אנשים בשעת אבלם.
יש ריאיון בלתי נשכח?
"כן. לילך שם־טוב, שבעלה רצח את שלושת ילדיה. תיאמנו ריאיון עם אח שלה אלברט. לא הייתי מעז אפילו להתקשר אליה. פתאום הוא אומר לנו תוך כדי ריאיון, בשידור, שלילך רוצה לומר כמה דברים. מתברר שהיא ישנה איתו בבית באותו לילה. הלב ירד לי, בדרך כלל אתה מכין את עצמך לכזה ריאיון. אמרתי לה 'לילך, אין לי באמת שאלה ברגע כזה, אני רק יכול לחבק אותך'. בער בה לדבר כי כמה שעות אחרי הרצח עורכי הדין של הרוצח התחילו להגיד עליה דברים. זה היה ריאיון מדהים. נשארנו גם בקשר אחר כך".
וזה לא קשה לפעמים? אתה לא מרגיש שאתה בא לקחת פיסת נפש ממישהו, שאתה מנצל אותו בזמן שהוא נמצא בשיא הכאב שלו?
"אם סיימתי ריאיון עם אדם והרגשתי שניצלתי אותו אז נכשלתי. אני חושב במלוא הצניעות שאנשים שנמצאים בשעתם הקשה, לעיתים חלק מהנחמה שלהם הוא לבוא ולספר על יקיריהם. אבל היו מקרים שהגענו לראיונות, והתחקירנית אמרה שהאמא במצב קשה ולא קיימנו אותם. אני באמת מתנהל איתם ברגישות. הם באמת נכנסים לי ללב. ביום שלא אשמור על כבודם של המרואיינים שלי אבין שאיבדתי משהו. ביום שחושיי יקהו כלפי משפחה אבלה שעברה אסון אני אפרוש מהמקצוע הזה". 
