אבישג שאר־ישוב הפכה לצלמת בזכות הפרעות הקשב שלה. "הייתי רשומה באולפנה, אבל לא באמת הייתי מגיעה אליה", היא מספרת, "היה לי הסכם מתחת לשולחן עם המחנכת שלי, שמחה שטמלר, שראתה שאני לא שורדת את מוסד הלימודים בגלל הפרעות קשב – שלא היו מדוברות ולגיטימיות כמו היום. היא ראתה את המצוקה שלי, וההסכם היה שאתכונן למתכונות ולבגרויות והיא תבחן אותי, ורק אם אהיה מוכנה היא תגיש אותי. כך היה, והיא ממש הקדישה לי את זמנה האישי.
"יום אחד, בכיתה י', כשהגעתי לאולפנה למתכונת שממנה כמובן חרדתי, כל החברות שלי בדיוק יצאו משם. הייתי בטוחה שפספסתי את הבחינה, ואז הן אמרו לי 'לא פספסת, הולכים לחתונה'. בשכונה ליד התחתן באותו יום זוג בסתר, עד היום לא ברור לי למה, ואנחנו נשלחנו להקים את האירוע מאפס באולם ריק של איזו ישיבה. מיד קפצתי על הרעיון, העיקר לא לעשות את המתכונת. באותה שנה, הסתובבתי עם מצלמה שפילחתי מההורים שלי. חשבתי שכדאי שאצלם את השנה הזו כדי שיהיה תיעוד הגיוני של ההיסטוריה שלי. לא הייתה לי אז תשוקה לצילום. אבל בחתונה היו צריכים צלם, לא היו אז מצלמות בסלולרי, אז צילמתי את כולה. אפילו עשיתי מהתמונות אלבום מושקע והבאתי אחר כך לזוג והם ממש שמחו. מהרגע הזה הבנתי שיש כוח מטורף לתיעוד. זה ממש שינה לי את התפיסה שלי לגבי תמונה שאני אוחזת בה, בעיקר המודפסת. כשכולם היו קוראים עיתונים, אני רק דפדפתי והסתכלתי על התמונות. יצרתי לעצמי משחק שבו אני מסתירה את הקרדיט של הצלמים ומנסה לנחש מי צילם מה. היום אני יודעת להגיד שאם זיהיתי את שם הצלם כנראה מדובר בצלם טוב, כי בצילום עיתונות מאוד קשה להשאיר חותם. בסוף זה צילום שמתעד רגע מאוד מהיר. משם התחיל להיבנות לי הרעיון המאוד־מאוד מופרך, שיום יבוא ואהיה צלמת עיתונות, פשוט כי זה נראה לי מגניב ומסקרן".
ולמה שזה יהיה מופרך?
"לא הכרתי אף אחד שהיה צלם עיתונות חוץ מהשם מירי צחי (צלמת ותיקה במקור ראשון שנפטרה לפני מספר שנים, א"ש). לא היה לי איזה מודל להתחקות אחריו, וזה לא מקצוע שמישהו בחברה שלנו מעודד אותך אליו. חברות שלי הלכו ללמוד עבודה סוציאלית, חינוך וכדומה, תקשורת ממש לא הייתה חלק מהכיוונים. אבל כשאני חולמת, אני חולמת חזק".
לא הכרתי אף אחד שהיה צלם עיתונות. לא היה לי איזה מודל להתחקות אחריו. זה לא מקצוע שמישהו בחברה שלנו מעודד אותך אליו – חברות שלי הלכו ללמוד עבודה סוציאלית וחינוך. אבל כשאני חולמת, אני חולמת חזק
בשירות הלאומי שאר־ישוב הייתה במחלקה המטו־אונקולוגית ילדים בתל־השומר. "זו הייתה שנה מאוד קשה נפשית, ולא ידעתי להגיד את זה אז, אבל הייתי ממש בדיכאון. לא עברתי ליווי פסיכולוגי כמו שצריך ולא הייתי נרדמת בלילות. לא היה לי חשק לכלום. לא היה אז נטפליקס, אז הבינג' שלי בלילה היה מול מבזקים של ynet.
"לילה אחד תפס אותי מבזק על ילד שנעדר בנחל ספונים בחוף הכרמל. החלטתי להתחקות אחרי המקרה ושרטטתי מפה על פתק ממו קטן. בשלב מסוים קמתי, לקחתי את המצלמה, גנבתי את המפתחות של האוטו של אמא שלי, ובשלוש לפנות בוקר נסעתי לכיוון נחל ספונים. כשהגעתי לשם היה מחסום משטרתי. הם שאלו אותי מי אני, אמרתי 'אבישג'. הם ניסו להבין מאיפה אני, אמרתי 'מחיפה'. הם אמרו 'לא מאיפה, איפה את עובדת?'. ואז הקב"ה שם לי מילה בפה שמעולם לא השתמשתי בה עד לאותו יום, ועניתי 'אני פרילנסרית'. "השוטר, שכנראה היה עייף מדי או שאמרתי את זה עם הרבה ביטחון, הכניס אותי פנימה. הסתובבתי שם עם כל הצלמים שהגיעו ופשוט הלכתי אחריהם וחיקיתי את מה שהם עושים. בסוף מצאו את הילד בריא ושלם, ובבית החולים הגיע אליי צלם של ynet, שמבחינתו אני פרילנסרית, ואמר לי 'אל תמחקי את התמונות, יכול להיות שנצטרך אותן'. הוא לקח ממני את מספר הטלפון ותוך דקה התקשרה אליי רכזת הצלמים של האתר ואמרה לי – 'הי אבישג, שמענו שהיית באירוע, נוכל לקבל ממך את התמונות?' אמרתי לה – 'אני אוכל למכור לכם את התמונות'. יום אחרי זה הם התקשרו שוב, שאלו אם אני יכולה להגיע לפגישה. התחלתי לעבוד שם כצלמת בצפון, לא ידעתי איך מצלמים, לא ידעתי איך שולחים תמונות והכול למדתי תוך כדי עבודה".
ואת בסך הכול אחרי שנת שירות ראשונה באותם ימים.
"בהחלט הייתי מאוד מוזרה בנוף – גם ממש צעירה, גם אישה יחידה, גם דתייה עם חצאיות ארוכות, אפילו שמרתי אז נגיעה. צלמים שעבדו איתי התערבו תוך כמה זמן אני חוזרת בשאלה, כי מבחינתם לא היה סיכוי שאתמודד עם אי־עבודה בשבת. הם שאלו 'מה, אם יהיה פיגוע בשבת, לא תצאי מבית הכנסת ותבואי?'. אמרתי להם 'לא', והם צחקו. אמרו, 'את תראי שכשיקרה אירוע את תהיי שם, לא תצליחי להמשיך לשמור שבת'. הם טעו".
היא בת 33, ונחשבת לאחת הצלמות הטובות והעסוקות בישראל. תמונות מפורסמות שלה כמו נתניהו במימונה או איילת שקד יושבת בחדר לבד הפכו לאיקוניות ומדוברות, היא זכתה בפרסים רבים ובשלוש השנים האחרונות משמשת גם כצלמת של הניו־יורק טיימס, ומאז 7 באוקטובר צילומיה מתווכים לקהילה האמריקנית והעולמית את מציאות המלחמה. אבל את טבילת האש שלה, תרתי משמע, עברה שאר־ישוב באסון הכרמל ב־2010.
"זה היה בסך הכול חצי שנה אחרי שהתחלתי לעבוד בעיתונות", היא משחזרת, "שם הבנתי את משמעות המקצוע שבחרתי. השריפה התחילה סביב 11־12 בבוקר יום חמישי, ועבדתי ברציפות עד יום שישי בשעה ארבע אחר הצהריים, כי שבת נכנסה מוקדם. עליתי על האופנוע ונסעתי הביתה. זו הייתה יממה מזעזעת, הפעם הראשונה שראיתי גופות. יום שלם אני רודפת אחרי שריפה במקום לברוח ממנה. עבדתי אז תוך כדי הלימודים בחוות סוסים בבית־אורן, כך שהאובדן גם היה קרוב. אומנם אובדן של טבע, אבל עדיין הכי קרוב שחוויתי. חזרתי הביתה ממש לפני שבת, מתקלחת פעם אחת, פעם שנייה, פעם שלישית – הריח לא עוזב. אני לובשת שמלת שבת, הולכת לבית הכנסת, השריפה עדיין משתוללת ואני בוחרת לעצור. שם היה המבחן האמיתי הראשון שלי מול שמירת שבת. להבין אם אני שומרת שבת כי נולדתי לעולם דתי או כי אני בוחרת בזה. זו הייתה בחירה קשה מאוד, ואני מודה על הבחירה שלי עד היום. לא יודעת אם הייתי יכולה לשרוד את המקצוע בלי העצירות האלה".
אני משער שבמלחמה הנוכחית הדילמות הללו צצו שוב. המלחמה התחילה בחג, ואיכשהו רוב האירועים המשמעותיים במהלכה גם קרו בשבתות.
"לחלוטין. חוץ מהעובדה ש־7 באוקטובר קרה בשבת, הכול קורה במלחמה הזאת בשבת. ובכל פעם ישנם הקוצים האלה, המקום הזה שאומר אבל רגע, אני עושה משהו חשוב. מצד שני זה לא פיקוח נפש ואני לא באמת מוצאת שום תירוץ. הטלפון סגור בשבת תמיד. כבוי. לא פושים ולא שום דבר. גם ב־7 באוקטובר. לא מצאתי לזה שום היתר. הלוואי שהייתי במקצוע של פיקוח נפש".
אז איך נודע לך על האירועים?
"אני נשואה לדתל"ש, ידעתי מה קורה, אבל רק בצהריים. בני הלך לישון בבוקר כי הוא היה ער כל הלילה. כשקמתי ישבתי לי על קפה ועוגה ושמעתי קול של תקיעות שופר. אמרתי לעצמי, מי תוקע שופר בשמחת תורה? בדיעבד התברר שאלה היו אזעקות מהרצליה, ולרגע אחד לא חלפה אצלי המחשבה שאולי מדובר באזעקה. כשבני קם בצהריים הוא אמר לי 'תקשיבי, המדינה הפוכה'. חשבתי שהוא מתכוון לאיזה רצח המוני, היו אז המון רציחות במגזר הערבי, והוא אמר לי 'את לא מבינה, הדרום בוער, יש מלחמה". ואני עונה לו, 'מה מלחמה?' ואז קרו שני דברים. האחד הוא הרצון העז להיות במקום הנכון בזמן הנכון, הדבר השני הוא חרדה נוראית לאנשים שאני מכירה שחיים שם, בעיקר בכפר־עזה".
בכל פעם שיש אירוע בשבת, ישנם הקוצים האלה, ואז הקול שאומר רגע, אני עושה משהו חשוב. מצד שני זה לא פיקוח נפש ואני לא מוצאת שום תירוץ. הטלפון סגור בשבת תמיד. גם ב־7 באוקטובר
למי דאגת?
"אתי ושלומי קורן הם הורים של חברים שלי שגרים ממש על הגדר, והייתה לי הרגשה ממש לא טובה בנוגע אליהם. לבנת ואביב קוץ, שנרצחו עם שלושת ילדיהם, גם הם היו חברים שלי. היה להם בית מלאכה בדרום שהנגיש אמנות לתושבי המרכז, הרציתי ולימדתי שם. זו הייתה הפעם הראשונה שביקשתי מבני לעשות משהו עבורי בשבת. הוא לא הגוי של שבת שלי, אבל ביקשתי ממנו לבדוק עם הבן של אתי ושלומי מה קורה איתם. הוא אמר לי, 'את בטוחה שאת רוצה שאבדוק? אם התשובה תהיה לא טובה, ואין לנו איך לעזור מפה, את רוצה לדעת את זה?' אמרתי לו, אני חייבת לדעת. התשובה באמת לא הייתה טובה, כי איש לא ידע מה קורה איתם, הם לא ענו לטלפון. אתי ושלומי חיים, ברוך השם. הבית שלהם נשרף לגמרי, הם ניצלו כשהתחבאו בממ"ד. כל הבית נשרף, לא נשאר ממנו כלום, מלבד הממ"ד. אביב ולבנת לא שרדו".
יוצא החג, ומה את עושה?
"אני פותחת את הסלולרי ורואה שהעורכים שלי בחו"ל ניסו להשיג אותי כמה פעמים אפילו שזה שבת, הם אף פעם לא מתקשרים אליי בשבת. הם חשבו שאולי מאחר שיש מלחמה, אולי פתחתי את הסלולרי, אולי אני זמינה, אולי אני עובדת. מיד התקשרתי אליהם, הם ביקשו סליחה שהתקשרו בשבת ושאלו מתי אני יכולה לרדת דרומה. החלטנו שלא ארד בלילה, בעיקר משיקולי בטיחות, וסיכמנו שאסע בבוקר.
"אני נוסעת לכיוון שדרות ויודעת שבדרך אני צריכה לצלם בעיקר התארגנות צבאית. זה מה שהיה אכפת באותו זמן לניו־יורק טיימס – להבין איפה הצבא, מה קורה. ידעתי שלא אצליח להיכנס לתוך הקיבוצים וגם הבטחתי לבני שאשתדל לשמור על עצמי. בשלב מסוים מודיעים לי שאתי ושלומי נמצאו בחיים ושמביאים אותם לקיבוץ משמר־הנגב יחד עם כל תושבי כפר־עזה. אחרי שאני מצלמת את ההתארגנות הצבאית – המעט שהיה, לא היה הרבה – אני נוסעת למשמר־הנגב באמצע העבודה כדי לראות שהם בסדר. ואז אני מבינה שאני נמצאת באירוע מעניין. שאני בעצם רואה את האנשים בפעם הראשונה אחרי שהם ניצלו. הביאו אותם מהאוטובוסים לחדר האוכל. הסתכלתי על הפנים שלהם. הם היו בהלם, בחיים לא ראיתי אנשים ככה, בשוק מוחלט. הם ירדו מהאוטובוס עם תיק או שקית במקרה טוב. לא היה להם כלום. פליטים ממש".
ואז את מצלמת.
"כן, צילמתי. צילמתי גם וידאו עם הסלולרי, משהו שאני אף פעם לא עושה. הרגשתי שאני חייבת להנציח את הרגע הזה. צילמתי סרטון שבו זוג גרוש מגלה שהילדה שלהם בחיים והם מדברים איתה. זה היה רגע מדהים".
איך את מתמודדת עם הדילמה של צילום אנשים ברגעים הכי קשים שלהם?
"אני תמיד מזכירה לעצמי, בכל סיטואציה, שאני קודם כול בן־אדם לפני שאני צלמת. כשאנחנו מצלמים בתאונות או באירועים דומים, לא מראים את הפנים של הבנאדם. את מוצאת את הדרכים לא להראות את הפנים שלו, כי הדבר שאני הכי שונאת זו תמונה שיש בה פיקסלים. בזירות של אסונות ותאונות את לא שואלת את המצולם אם אפשר לצלם אותו, זה לא שייך. כשיש ילדים את חייבת לשאול, אין אופציה אחרת. בכל מקום יש פרקטיקה שונה. בחדר מיון למשל, את חייבת את האישור של המצולם, אז כשאת מצלמת במקומות כאלה את באופן אוטומטי נמנעת מלצלם פנים.
"הבנתי שאני רואה את האנשים בפעם הראשונה אחרי שניצלו. הביאו אותם מהאוטובוסים לחדר האוכל. הם היו בהלם, בחיים לא ראיתי אנשים ככה, בשוק מוחלט. לא היה להם כלום. פליטים ממש"
"במשמר־הנגב היו אנשים שלא רצו שאצלם אותם, וממש כיבדתי את זה. אחד הדברים הכי חשובים שלמדתי מהימים הנוראים האלה הוא שהדבר שהכי נלקח מהאנשים שהיו בעוטף הוא יכולת השליטה. והדבר האחרון שאת רוצה לעורר זה את הטראומה הזו מחדש. במקביל, אחד הדברים הגרועים במלחמה הזאת הוא שלא אפשרו לתעד את הרגעים הראשונים. ב־7 באוקטובר, אף שצלמי עיתונות ממש סיכנו את עצמם, הצילומים הטובים היו ממצלמות האבטחה ומצלמות הגוף של המחבלים. לא היו שם צלמי עיתונות כי לא הייתה גישה, אבל גם בימים שאחרי כן עבר יותר מדי זמן עד שנתנו גישה לצלמי עיתונות. הזמן הזה היה מאוד משמעותי, גם ברמה של תיעוד היסטורי, וגם ברמה של להראות לעולם מה קורה פה".
עם השנים הפכה שאר־ישוב לצלמת עיתונות מוערכת בישראל, אבל לקפיצה שבמסגרתה התחילה לעבוד באופן קבוע עם הניו־יורק טיימס אף אחד לא הכין אותה. זה קרה לפני קצת פחות מארבע שנים.
"זה לא היה אפילו במסגרת החלומות שלי", היא מספרת, "העיתון החשוב או הנחשב ביותר בעולם, איך אני אגיע לשם? יום אחד הייתה לי שיחת זום עם עורך שבחן את העבודות שלי במסגרת תוכנית לקידום צלמי עיתונות צעירים בעולם. השיחה הייתה בעיניי לא טובה, התחושה שלי הייתה שהוא שונא את העבודה שלי, ואז בסיום הוא אומר לי 'אבישג, את צריכה להיות בקשר עם העורכים של המזרח התיכון בניו־יורק טיימס'. חשבתי שהוא סתם מנומס, אבל לא, הוא התכוון לזה. בסיום השיחה הוא שלח לי את המייל של מי שכיום היא העורכת שלי, ואמר 'היא מחכה למייל ממך, תכתבי לה'.
"גם כיום האנגלית שלי לא מדהימה, אבל אז היא הייתה ממש גרועה", ממשיכה שאר־ישוב לספר, "ממש נלחצתי ובסופו של דבר כתבתי לה מייל קצר וצירפתי תיעוד מצולם של ילד חולה מג'נין שמגיל ממש קטן מטופל בישראל. כתבתי לה שזה פרויקט שלא פורסם, במחשבה שהיא אולי תרצה לפרסם את הפרויקט. בתוך כמה דקות היא חזרה אליי – היום אני מבינה כמה זה נדיר, הם אנשים מאוד עסוקים – ואמרה 'אנחנו צריכים להיפגש'. קבענו פגישה טלפונית, אני מגמגמת באנגלית קלוקלת ושוברת שיניים, והיא אומרת שהפרויקט מצוין אבל שהניו־יורק טיימס לא משתמש בפרויקטים שכבר נעשו אלא מייצר את הפרויקטים בעצמו, ושהיא רוצה שנחשוב על אופציה לעבוד ביחד".
איך נראה הליך קבלה לעבודה בעיתון כמו הניו־יורק טיימס?
"שאלו אותי כל מיני שאלות שבדרך כלל לא שואלים בישראל, בדיעבד אני מבינה למה. למשל, היה להם חשוב לוודא שעל אף שאני עובדת עבור עיתונים ישראלים שמאוד מזוהים פוליטית כמו מקור ראשון והארץ, שאין לי איזו דעה פוליטית מגובשת שבאה לידי ביטוי בעבודה. הם מאוד־מאוד רוצים לשמור על עבודה עיתונאית נקייה ואני ממש מכבדת ואוהבת את זה. אגב, באמת אין לי דעה פוליטית. אני לא מאמינה לאף פוליטיקאי, וזה היה נכון גם לפני 7 באוקטובר".
מה היו העבודות הראשונות שעשית שם?
"התחלנו במשימות קטנות. הראשונה הייתה לצלם את התערוכה החדשה של האוסף הישראלי במוזיאון תל־אביב. השנייה הייתה על הסופר החרדי חיים ולדר. הוא התאבד כמה ימים קודם לכן והם שלחו אותי לבני־ברק. היה נורא קשה לצלם משהו שקרה בדיעבד, אבל ככה בנויות הרבה פעמים כתבות צבע. ניסיתי להיכנס לראש של קורא אמריקני ולהבין איך אני מספרת לו את הסיפור הזה. אז חיפשתי חנויות ספרים שעדיין מוכרות את הספרים שלו, חיפשתי פשקווילים וכולי. בדיעבד הייתי די יצירתית ביחס לכך שזו הייתה העבודה הראשונה שלי שם, אבל הייתי ממש לחוצה. לא ידעתי אם אני עושה משהו נכון או לא. מצד שני היה בזה משהו מגניב. נדיר שאני מתרגשת מצילומים, ופתאום היה שוב אדרנלין, פרפרים בבטן, התחושה שאם אעמוד במשימה אהיה ראויה לעבודה באחד העיתונים החשובים בעולם".
"ברור שאני ברגעים היסטוריים. יש לזה מחירים פיזיים, הגוף נשחק. וזה לא שאת מגיעה הביתה ונחה, את צריכה להתחיל לערוך את התמונות, לתת להן כיתוב תמונה ולפעמים טקסט של ממש. אני חלק מהדיווח העיתונאי לגמרי"
והתברר שעמדת במשימה.
"זה לקח זמן. מחסום השפה והתרבות מאוד משמעותי. הייתי בטוחה שיהיה פידבק מיידי כמו שיש לי פה. כשאת עובדת עם אנשים בישראל את באיזושהי סחבקיות איתם. את שולחת וטסאפ ושואלת איך הצילומים ומקבלת תשובה. בארה"ב הכול מאוד פורמלי ובסוף את עוד אחת מתוך מאות כתבים. את עובדת ומקווה שהם מרוצים. בפרויקטים גדולים, כמו עכשיו במלחמה, הם מאוד יודעים לתת פידבק, אבל בעבודה היומיומית זה פחות מורגש. צריך להתרגל לזה.
"חשוב לי לציין שאני לא היחידה בישראל שמצלמת לניו־יורק טיימס, יש עוד שניים".
איך נראית השנה האחרונה שלך?
"החודשים האחרונים היו אינטנסיביים כמו שלא היו לי אף פעם. זו גם הפעם הראשונה שלא הצלחתי לעבוד במקביל בעיתונים אחרים שבהם אני מועסקת כפרילנסרית – כמו בניו־יורק טיימס. יש משהו בצילום מגזיני שמאזן אותך נפשית, זה צילום עם הרבה נחת ואורך רוח, מה שלא קיים בתיעוד של מלחמה. מצד שני ברור שאני ברגעים היסטוריים. יש לזה מחירים פיזיים, הגוף נשחק. וזה לא שאת מגיעה הביתה ונחה, את צריכה להתחיל לערוך את התמונות, לתת להן כיתוב תמונה ולפעמים טקסט של ממש. אני חלק מהדיווח העיתונאי לגמרי; נעזרת במתורגמנים כדי להקפיד על המינוחים הנכונים. אנגלית זו שפה עשירה וחשוב לי שהסיפור יעבור באופן מדויק ככל שניתן. זה לא אומר שטקסט שלי לא יעבור עריכה, אבל מבחינתי הוא יאפשר לעורך שיושב רחוק להבין את הסיפור".
היה לך ויכוח עם עורכים על מינוחים, נניח משהו שיצא לדעתך פחות פרו־ישראלי ממה שהתכוונת?
"אני לא נכנסת לוויכוחים עם העורכים שלי. אני יודעת שתפקידי לצלם ולספק מידע על הצילום שלי, והתפקיד שלהם הוא לערוך, ולפעמים הם רואים את התמונה הכוללת בצורה שונה משלי. צריך גם לזכור שאני בתפקיד עיתונאי, לא הסברתי, ואני לא מתווכחת גם עם עורכים ישראלים שאני עובדת איתם. בעיניי כתבות בעיתון מבוססות קודם כול על המלל של הכתב. הצילום אמור להשלים אותו, להוסיף לו. אני לגמרי מודעת למקומי בהיררכיה. המטרה שלי תמיד היא לייצר תמונה שהקורא יתעכב עליה יותר משבריר שנייה. אם עשיתי את זה, הצלחתי".
באופן לא מפתיע, קשה מאוד לדבר על צילום ולהעביר את הנאמר בכתב. בשביל זה בדיוק צריך תמונה. אני מנסה בכל זאת לשאול את שאר־ישוב האם היא מצלמת באופן שונה לעיתונים שונים, ואם כן מה זה בדיוק אומר.
"כן", היא אומרת באופן חד וברור, "קודם כול, תמונה אצלי שווה רגש. לכן אני מאוד אוהבת לצלם פוליטיקאים, כי הם מביעים הרבה רגש מסוגים שונים. כמעט כל צילום עיתונות הוא עניין של שבריר שנייה שתפסת או לא תפסת. צריך גם לומר שרוב התמונות שאני מצלמת גרועות ומשעממות. ככה זה, המקצוע הוא לחכות לרגע הנכון. לשאלתך, יש לי ממש סגנון צילום אחר לניו־יורק טיימס, למקור ראשון ולהארץ. זה צילום אחר. אני לא יודעת להסביר את זה, לעיתונים יש שפה. בניו־יורק טיימס הצילום יהיה יותר פנורמי, להבין מה הסביבה. במקור ראשון הכול יותר מגזיני, יותר נוכח, יותר שמרני גם בזוויות הצילום. בהארץ זה איפשהו בין לבין".
אבישג שאר־ישוב נולדה בחיפה למשפחה דתית־לאומית ועברה את המסלול הקבוע והרגיל כולל אולפנה, בני עקיבא ושירות לאומי. היא נשואה לצלם בני דויטש, כאמור דתל"ש, שאותו הכירה סביב שחרורו של גלעד שליט מהשבי. "היה לי ברור שלא אתחתן עם צלם או דתל"ש, וקיבלתי את שניהם", היא אומרת בחיוך, "היינו חברים טובים אבל לא היה נראה לי נכון להכניס את בני, שבחר לא להיות דתי, לבית שבו הוא יצטרך להקפיד על ענייני דת במסגרת החיים עם דתייה כמותי".
אבל האהבה הייתה חזקה יותר, והשניים נשואים כבר תשע שנים ומנהלים זוגיות דתית־חילונית בבית קטן ונעים במושב רשפון, שאותו היא מתארת כבועה ירוקה של שקט באזור המרכז.
בימים כתיקונם, שאר־ישוב גם אוהבת לְאפות, מה שהוביל לפרויקט בשם "עוגלשבת" שהתחיל בניסיון למצוא איזון בחיי החדשות העמוסים והאפורים. "הייתי נכנסת למטבח, אופה, מצלמת את התוצאה ומעלה לאינסטגרם. כשהצטברו יותר מ־300 עוגות הרגשתי שהשיתוף גובה ממני מחיר יקר והחלטתי להפסיק אותו, ואת מה שהיה עד עכשיו, לאסוף לספר. גם בתקופה הזו אני מקפידה לאפות בכל יום שישי עוגה לשבת, אבל כבר לא מייצרת מתכונים חדשים כמו פעם אלא לוקחת מתכונים מהספר".
הספר המעוצב ראה אור בדיוק חודש לפני פרוץ המלחמה, ונמכר היטב גם במהלכה. המהדורה הראשונה נמכרה כולה בחצי שנה, כשהצפי הכי ורוד היה שתידרש שנה להגיע לכך. "בכל מקום שהגעתי אליו בתקופת המלחמה, גם באירועים הכי קשים, אנשים היו מדברים איתי על הספר", היא משחזרת, "בהלוויה של בחורה מהנובה מישהי ניגשה אליי ואמרה – 'אני מצטערת שניגשתי עכשיו אבל שתדעי כמה הספר משמעותי לי בתקופה הזו'. זה מסר שעולה שוב ושוב, הספר מעניק לאנשים הצצה לתקופה שפויה יותר וגם נחמה".
לשאר־ישוב ולבן זוגה אין עדיין ילדים, והנושא עולה כשאני שואל אותה מהו הדבר הבא שאליו היא שואפת. "אני יודעת שביום שבו אחליט להיות אמא יהיה לזה מחיר מאוד כבד בכל מה שקשור לקריירה", היא אומרת, "ואני דוחקת את הרגע עד כמה שאפשר. ובכל זאת, אני מרגישה שהשעון דופק, מה שלא הרגשתי בעבר, ולכן הדבר הבא מבחינתי הוא להצליח להיות אמא ולהמשיך לעבוד כצלמת עיתונות. לנהל קריירה עם משפחה. להרגיש שאני יכולה להביא ילדים ולהמשיך לעבוד. אבל קודם נחכה שהמלחמה תיגמר".
