לוקח זמן לאתר את תמיר סטיינמן בבית הקפה השוקק שבו קבענו. הוא מתחבא בפינה נידחת, על ספסל צדדי מתחת לעץ. במחשבה שנייה, אפשר להבין מדוע. בשנה האחרונה דמותו הפכה לסמל של אותה שבת שחורה, וכמעט כל מי שחולף על פניו מרגיש צורך לדבר איתו. "זה לא תמיד קל", הוא מודה, "אנשים רואים אותי ורואים טראומה. הם חווים דרכי את ההשתקפות של עצמם. ניגשים אליי, אומרים לי 'תן לספר'. חלקם באים ומבקשים ממני סליחה על זה שלא האמינו לי בהתחלה. באותו בוקר הם חשבו שאני משתגע".
למרות היותו עיתונאי מנוסה, סטיינמן מודה שהריאיון אינו טבעי עבורו. אבל המציאות של 7 באוקטובר שינתה אצלו את הכללים. "אני לא כל כך אוהב להיחשף. אני לא חושב שעיתונאים הם העניין. כלומר, ברור לי ש־7 באוקטובר זה אירוע תקדימי מבחינה חדשותית, אבל אני מאלה שמאמינים שעיתונאים לא אמורים להיות הסיפור, הם אמורים רק להביא אותו".
שנה חלפה מאז אותו בוקר גורלי ובמערכת חדשות 12 כבר נערכים לסיקור נרחב מיד לאחר ראש השנה. רבים מהכתבים ישחזרו את רגעי הפריצה לשידור, וניכר שסטיינמן מתקשה לשוב לזיכרונות הקשים מאותו יום. בהכנה לריאיון שבתי וצפיתי בשידור הדרמטי של אותו בוקר שמחת תורה. הצפייה מעוררת תחושה עזה של עדות להיסטוריה בהתהוותה. סטיינמן מנציח שם רגע חסר תקדים בעולם התקשורת: הוא ניצב מול המצלמה, חורג ממוסכמות העיתונות המסורתית בהתנצלות קצרה, ואז, בצעד נועז, מפנה קריאה ישירה לכוחות הביטחון דרך המסך – "תגיעו לבארי".
״קיבלתי הודעות של 'תצילו אותנו', 'תעשה משהו', 'אנחנו לא רוצים למות', 'אין כאן אף אחד'. עם חלקם אתה חווה את הרגעים האחרונים, כי אחרי שהם כותבים לך הם נרצחים. ואלו חברים שאתה מדבר איתם ביום־יום. אתה מבין שאף אחד לא יודע את מה שעכשיו אתה מתחיל להבין, ואתה מתחיל להתנהל בעולמות מקבילים״
"זה התחיל כמו עוד הסלמה מתוך אינספור הסלמות שחווינו בשנים האחרונות", הוא משחזר את הבוקר ההוא, "אבל כבר ברגעים הראשונים הבנתי שזה אחרת. בסוף אני חי את השטח ונמצא שם כבר שנים. היה לי ברור שירי כזה לאזורים מאוד נרחבים בארץ והבחירה לבצע אותו בשעת דמדומי בוקר הם לא מקריים. תחושת הבטן שלי אמרה שזה משהו אחר. הבנתי שזו שעה מושלמת להכניס כוח קרקעי, כשעוד חצי חשוך וכולם נכנסים פנימה אל הממ"דים. עשיתי אחד ועוד אחד. כשהעורך התקשר אליי בשש וחצי ואמר, 'תמיר, אנחנו רוצים שתעמוד מול המצלמה כי מתחיל עוד סבב', צעקתי לו בטלפון שזה לא עוד סבב, ושיטיס את כולם לאולפן ויתחיל להעיף אליי כתבים לדרום. למזלי זה היה יניב הלפגוט, הוא עורך מנוסה והוא הקשיב, זו הסיבה שבגללה הגבנו בערוץ 12 כל כך מהר".
ככל שהשידורים התארכו, החל סטיינמן לקבל בסלולרי האישי שלו דיווחים מטרידים. "הטלפון שלי התמלא בגל מטורף של ווטסאפים. בתוך כמה שעות הגיעו אלי אלפי הודעות ושיחות. בשלב הראשון הייתה לי דילמה – כמה אני בן אדם עכשיו וכמה אני עיתונאי. הם צועקים לי הצילו, אין פה משטרה, אין פה צבא, אין פה כלום. וכבן אדם בא לך לצעוק 'תעשו משהו'. אבל כעיתונאי ידעתי שאני לא רוצה לעורר היסטריה, כי גם לזה יכול להיות תפקיד באירוע.
"הרבה מההודעות הדחקתי", הוא מתוודה, "הודעות של 'תצילו אותנו', 'תעשה משהו', 'אנחנו לא רוצים למות', 'אין כאן אף אחד'. עם חלקם אתה חווה את הרגעים האחרונים, כי אחרי שהם כותבים לך הם נרצחים. ואלו חברים שאתה מדבר איתם ביום־יום. אתה מבין שאף אחד לא יודע את מה שעכשיו אתה מתחיל להבין, ואתה מתחיל להתנהל בעולמות מקבילים. היחידים שיודעים הם אני ואלו שחווים את זה. והיה רגע שאני זוכר אותו במדויק, שבו אמרתי לעצמי די, אני מפסיק ללכת בין הטיפות. אני חוצה את הקו הדמיוני של עיתונאי שאמור לדווח באיזו פוזיציה ממלכתית ופשוט מנסה לעזור לאנשים האלה. הבנתי שקורה כאן משהו דרמטי ושאני צריך להכווין לשם כוחות. ואני נעמד ואומר בשידור לצבא להגיע לשם".
היה שלב שבו כוחות הביטחון יצרו איתך קשר?
"כל הזמן שואלים אותי 'תגיד, תמיר, למה לא דיברתם עם אלוף פיקוד דרום? למה לא התקשרתם לרמטכ"ל?' ואני עונה שלא היה עם מי לדבר. הדרך שלי לדבר הייתה להקריא את ההודעות שקיבלתי ולזעזע את המדינה".
לא צריך להיות איש טיפול כדי להבחין שסטיינמן לא חזר משם כפי שהיה. פניו טרודות, לא אחת גם נתקעות מילים בגרונו מרוב כאב. "אני די בטוח שאני בפוסט טראומה", הוא מאשר, "יש המון אנשים שעד היום לא התקשרתי אליהם. אני הולך לסופר וחושב על החטופים. אני הולך לישון עם מזגן וחושב עליהם שוכבים באיזו מנהרה חשוכה ועל זה שמענים אותם ואונסים אותם. אני לא יודע מה באמת עובר עליהם. התחושה היא שאנחנו הולכים עם אות קין, כי ככל שעובר הזמן והחטופים לא פה זה רק מעצים את הכישלון והמחדל. ואגב, זו לא רק ההנהגה. אני גם עושה עם עצמי חשבון נפש. כל יום אני שואל את עצמי מה יכולתי לעשות אחרת".
באיזה מובן? מה יכולת לעשות אחרת?
"בסוף אני מאמין בדבר הזה שנקרא אחריות, ויש לי אחריות. אני אחראי על כל מה שקרה בגזרה הזאת ב־14 השנים האחרונות. אנחנו התמכרנו לאשליה, לשקט, לא שאלנו מספיק שאלות נוקבות. אפשרנו לצבא ולדרג המדיני לסובב אותנו ולמרוח אותנו. זו האמת וצריך לומר אותה. אני מרגיש שלא שברתי מספיק את הקירות האלה, של היהירות והשאננות של הצבא והמנהיגות. לא אתגרתי אותם מספיק".
בין שזה קשור לטלטלה שעבר ובין שלא, סטיינמן מצא את עצמו עורך שינויים משמעותיים בחייו האישיים והמקצועיים. הוא עקר למרכז הארץ, נטש את תפקידו ככתב הדרום והחל להתמקד בהגשה בערוץ. מדי יום בין השעות 13:00 ל־15:00 הוא מנחה את המהדורה המוקדמת לצד עדי זריפי. "גיליתי בחורה מוכשרת", הוא מעיד על שותפתו לאולפן, "אני מרגיש בנוח להיות לידה ויודע שאני יכול לסמוך עליה ושהיא תהיה שם לגבות אותי גם ברגעים הקשים".
״התחושה היא שאנחנו הולכים עם אות קין, כי ככל שעובר הזמן והחטופים לא פה זה רק מעצים את הכישלון והמחדל. ואגב, זו לא רק ההנהגה. אני גם עושה עם עצמי חשבון נפש. כל יום אני שואל את עצמי מה יכולתי לעשות אחרת"
היית זקוק לשקט?
"אנחנו כבר הרבה זמן מדברים על לעבור לגור קרוב להורים", הוא מסביר את השינוי, "את שואלת אם 7 באוקטובר העמיק את המחשבה הזו? ברור. זה שבר. את יודעת, לאן שאני הולך אני סוג של מראה בשביל האנשים. מראה של האסון הכי גדול שהיה מאז קום המדינה. אז כן, ההחלטה לעבור למרכז הארץ ולהיכנס לנעלי המגיש התיישבה עם מה שחוויתי. הרגשתי שאני צריך משהו רגוע יותר. 14 שנה אני הולך לישון עם נעליים. אין דבר כזה אצלי לשים טלפון על שקט. אתה כל הזמן דרוך, כל הזמן בהיכון, ובסוף יש לזה מחירים. בהגשה אתה מביא משהו אחר, והבנתי שגם שם אני יכול להביא את הקולות שחשוב לי שיגיעו למסך, רק בדרכים אחרות".
המעבר לתפקיד ההגשה לא היה חד. סטיינמן קיבל טעימה משמעותית ממנו כאשר הוצב עם דני קושמרו באולפן השטח הסמוך לרצועת עזה. במשך ימים ארוכים הם שידרו משם תחת אזעקות מתמשכות לצלילי שריקות טילי הקסאם.
"דני נתן לי המון מקום. לא היה שם אגו. כמוני, גם הוא לקח ללב את הכול. ראינו שם דברים נוראים וקשים, אבל במקביל לכאב הזה היו גם רגעים מדהימים. שידרנו ממש על גבול הרצועה ואנשים באו אלינו, נסעו תוך כדי אזעקות ונפילות מסביב, עצרו את האוטו בחריקה, יצאו ואמרו לנו 'נסענו כל הדרך מירושלים כדי לתת לכם חיבוק', נתנו לנו חיבוק ונסעו. אני זוכר איזה איש מבוגר בן כמעט 90, שהגיע במיוחד עם הנכד שלו והביא לנו שניצלים שאשתו הכינה. בתוך המציאות הכאוטית הזו היו גם רגעים יפים של אנושיות".
אחד מרגעי השיא בשנה האחרונה היה כאשר נבחר להנחות את טקס המשואות ביום העצמאות לצד מגי טביבי. האירוע, שהתקיים בצל הרגשות הסוערים שלאחר המלחמה, היה רווי מתחים. משפחות החטופים נכחו במקום, וסטיינמן מצא את עצמו בלב הסערה.
"זה היה רגע קשה מאוד. אני מנסה לחשוב מה הייתי צריך לעשות אחרת. אני אומר לעצמי, למה לא הלכתי אליהם? הם היו 200 מטר ממני. צועקים, בוכים שיחזירו את המשפחות שלהם, את החברים שלי. וגם פה אני מכה על חטא, כי הייתי בשוק. לא ידעתי איך להתמודד עם זה. איך שבאנו לעלות לבמה שמעתי את ההפגנה. הבנתי שיהיה לי קשה להמשיך. הלכתי לחדר המנוחה ואחד המפיקים בא וניסה להרגיע אותי. הוא אמר לי שזה בסדר ושאני שם גם בשבילם, בשביל להשמיע את הקול שלהם. והאמת שזו הייתה הכוונה שלי מראש, לכן הסכמתי להנחות".
הייתה לך התלבטות?
"כן. ברור שהייתה לי התלבטות. זו הממשלה שהייתה שם ב־7 אוקטובר והיא עדיין פה, והיא אחראית על מה שקרה יחד עם הצבא. אין פה שאלה בכלל. היו גם משפחות של חטופים שפנו אליי וכעסו עליי. חברים שעבורם הפכתי פתאום למישהו שהם מסתכלים עליו אחרת. היה לי מאוד קשה, ויכולתי לסרב. אבל באותם ימים שוב התחילו פיצולי הימין־שמאל והריבים הפנימיים ורציתי להיות שליח של תקווה. הרגשתי שאם אהיה שם עם הדמות שלי ומה שהיא מייצגת, יש סיכוי קטן שזה יעשה טוב ויביא לחיבורים".
״היה רגע שבו שאלתי את אמילי (הנד) אם היא הייתה רוצה לחזור לבארי למרות שזה קרוב לעזה. פתאום היא מסתכלת עליי וקופאת במקום. רק אחר כך הבנתי שהיא לא משתמשת במילה 'עזה'. במקום עזה היא אומרת קופסה או משהו כזה"
איך הייתה העבודה עם מגי?
"בסדר, היא הייתה מקסימה ומקצועית".
יצא לכם קצת לדבר על המאבק הסמוי־גלוי בין הערוצים?
"למען האמת, אני פחות שם. אני חושב שזה ערוץ לגיטימי. אני נגד לעשות דה־לגיטימציה לגופי תקשורת ולעיתונאים, ועצוב לי מאוד עם מה שקורה עכשיו".
מעליב אותך שקוראים לכם ערוץ תבהלה?
"אני פחות פוגש את זה ביום־יום, כי אני לא מצטייר כדמות של ימין־שמאל. אני גם לא חושב שעיתונאים צריכים להיות בכלל במקום הזה. המתקפה שהייתה לאחרונה על אורי איזק למשל (הותקף בידי מפגינים ונזעקו לעברו קריאות "חמאס" בעת שדיווח משדה תימן, רמ"ב), זה מצער אותי. זו בושה כעם. איזה מין דבר זה לתקוף עיתונאים? זה כמו קבוצת כדורגל. יש עיתונאים שהדעות שלהם ימניות, יש עיתונאים שהדעות שלהם שמאליות, והם באותה קבוצה, באותה מערכת. ולתייג עיתונאים, גם את ערוץ 14, אני נגד זה. גם לתייג את חדשות 12 זה לא נכון. נחוץ שיהיה מגוון, ואני מאוד תומך בגישה של אבי וייס וגיא סודרי שמאמינים בגיוון ובריבוי דעות על המסך. התפקיד שלנו הוא קודם כול לתת את המידע. זה בסדר להביע את הדעה שלך בתנאי שאתה מודה שזו הדעה שלך ובתנאי שהיא מנומקת. את זה לימד אותי רוני דניאל. אחרת, הוא אמר לי, אתה סתם טוקבקיסט".
אתה מתגעגע אליו?
"מאוד. במיוחד עכשיו. הוא היה סוג של מורה דרך. הייתה לו תכונה מדהימה שחוץ מלהיות עיתונאי ופרשן הוא לקח על עצמו להיות מורה דרך של כמה עיתונאים. לקח אותי, את גלעד שלמור, את ברהנו טגניה, ובעצם חינך אותנו. והוא חסר היום. הקול שלו, השפיות שלו, האמת שלו.
"התפקיד שלי ככתב דרום, וככה תמיד ראיתי את זה, הוא להשמיע את הקול האמיתי של התושבים. והוא תמיד אמר לי, זה בסדר שאתה מביא את הקול הזה, זה התפקיד שלך, אבל אל תשכח שיש כוח למילים שלך ובסוף תזכור שיש מדינה, שאנחנו צריכים להמשיך את החיים שלנו פה. אני לא יכולתי להפסיק לדבר עליהם, והוא הזכיר לי שאנחנו צריכים לפעמים לדעת להמשיך".
סטיינמן (43), נשוי ליעל, עובדת הייטק, ואב לבן ובת. סיפור חייו מתחיל בלונדון, שם נולד לאב יהודי־בריטי, סמנכ"ל בחברת הלבשה, ולאם ישראלית. כשהיה בן ארבע החליטה המשפחה לעלות לישראל. "יום אחד הם באו לביקור בארץ, נסעו באוטובוס, הסתכלו מהחלון, והייתה שמש ישראלית כזו ואווירה נעימה. באותו רגע הם החליטו שהם רוצים לעלות לארץ".
המשפחה עברה לרעננה, והוריו פנו לעסוק בהוראת שפות לדוברי אנגלית ועברית. "ההורים שלי התמודדו בהתחלה עם קשיי הגירה לא פשוטים. היה להם הכול בלונדון והם באו לארץ מתוך אהבה גדולה לישראל, אני מעריץ אותם על זה".
סטיינמן שירת בגדוד 50 של הנח"ל ומשם פנה ללימודי תקשורת במכללת ספיר. את דרכו בעולם המדיה החל ככתב בהוט תקשורת, שהפיקו חדשות מקומיות תחת רשות השידור. חלק מהכתבות שלו שודרו במהדורת מבט, ובערוץ 12 זיהו את הפוטנציאל וב־2010 הציעו לו לעבור אליהם. אף שהופיע על המסך שנים לפני כן, בשנת 2019 התפתח באזז משונה סביבו במהלך אחד מסבבי הלחימה. בנות ישראל מצאו את עצמן נדבקות למסך, ולאו דווקא בגלל העניין באקטואליה.
היו הרבה בדיחות רשת על המראה החיצוני שלך, איך הרגשת עם זה?
"קודם כול זה היה מחמיא. בואי, אני בן אדם. זה לא דבר רע שאוהבים אותך. אבל ברור שזה היה גם קצת מביך. כבר הייתי נשוי, עם רגליים על הקרקע, הבנתי מה חשוב בחיים ומה טפל. היו גם כאלה שאמרו שעושים לי החפצה, אבל מה, אני לא אשקר שזה נעים, וזה גם לא הלך רחוק מדי. אשתי ואני היינו קוראים הודעות וסרטוני וידאו שנשלחו אלי וצוחקים".
במשך השנים סטיינמן פיתח קשר עמוק עם תפקידו ככתב הדרום שחורג הרבה מעבר לסיקור זמני מלחמה. "להיות כתב הדרום זה לא להיות עוד כתב תחום", הוא טוען, "זה להיות כתב שיש לו בעצם סוג של קהילה. תושבי הדרום רואים בי נציג שצריך להשמיע את הקול שלהם, ולא רק בהקשר של הטילים. הייתה לי למשל כתבה עם בחורה מדימונה, חולת סרטן שטופלה בסורוקה והמדינה לקחה לה את הדירה שהוקצתה לה בדיור הציבורי. יום אחרי הכתבה הזאת החזירו לה את הדירה. או למשל כתבה שעשיתי על ניצול שואה בן 90 שחי בתנאים מזעזעים באילת. זה מסוג הכתבות שאתה לא עושה ממקום של פרסום, אתה עושה את זה כי אתה מבין שאתה יכול באמת לעזור לאנשים. זה משהו שחיזק אותי, נתן לי המון כוח, כי בתפקיד הזה אתה חווה כל כך הרבה רוע. אתה רואה מקרוב כל כך הרבה כאב של אנשים. בכמה הלוויות השתתפתי, כמה זירות טבח ראיתי, לכמה בתים שבורים נכנסתי. ברור שהמראות האלו בסוף הולכים איתך".
יש חוויה שנצרבה אצלך במיוחד?
"במרץ 2011 הייתה בדרום תאונת אוטובוס קשה שנהרגו בה שמונה אנשים. טרקטור נכנס בהם ופשוט חתך את האוטובוס. אני זוכר את עצמי מגיע לשם והאוטובוס כולו מרוסק. מצאתי את עצמי דורך על כל מיני חלקים לא ברורים כדי להעמיד מצלמה ולשדר משם. רק אחרי שחזרתי הביתה בערב הבנתי שאלו לא היו סתם חלקים, אלא איברים של בני אדם".
"אני סוג של מראה בשביל האנשים. מראה של האסון הכי גדול שהיה מאז קום המדינה. אז כן, ההחלטה לעבור למרכז הארץ ולהיכנס לנעלי המגיש התיישבה עם מה שחוויתי. הרגשתי שאני צריך משהו רגוע יותר"
גם היום, הוא מודה, מאוד קשה לו עם כתבות שחוזרות ל־7 באוקטובר ("זה כמו מדורה שבוערת ואתה גם ככה צרוב מהאש, אז להתקרב אליה עכשיו שוב?") ובמיוחד קשה לו לדבר על אחד הרגעים הקשים ביותר שחווה תוך כדי השידור, כשהתבשר על מותו של יניב זוהר, צלם עיתונות וחברו הטוב, שנרצח בתוך הממ"ד יחד עם אשתו ושתי בנותיו בנחל־עוז.
"יניב היה חבר, היינו מדברים הרבה. הוא אחד מהאנשים שידעתי שזועקים לעזרה ולא הצלחנו להציל אותו. יום אחד יצאתי לכתבה עם המשפחה המורחבת שלו, חזרנו לבית שלו, נכנסנו לממ"ד. ואני רואה את המיטה, ואני רואה את הכדורים על הקיר, ואני מבין איך ירו בהם כשהם ככה, במיטה הזאת, מחובקים. זה רגע שבו אתה לא יכול שלא להישבר ולבכות יחד איתם. היה שם מפגש עם רוע שאי אפשר אפילו לדמיין. פתאום הבנתי מה קרה לו בעצם".
סטיינמן היה גם הראשון שראיין את אמילי הנד בת התשע לאחר שחזרה מהשבי במסגרת עסקת השבויים. "זו הייתה אחת הכתבות הכי קשות שהיו לי. תמיד מדהים אותי לראות את הכוח הזה שיש לילדים. הם כאילו יותר חזקים מאיתנו המבוגרים. הגענו לראיין אותה, אבל רגע לפני שהתיישבנו מול המצלמה היא פתאום רצה למעלה, נכנסה לחדר והסתגרה. היא נשארה שם דקות ארוכות ואבא שלה ואחותה עלו למעלה וניסו להרגיע אותה. היא לא רצתה לדבר. גם כשהיא דיברה היא דיברה בלחש. כל כך הרגילו אותה שם לדבר בלחישות שהיא פשוט פחדה לדבר. בסוף היא הסכימה לרדת במדרגות ונכנסה לתוך איזו קופסה שבנתה לעצמה בסלון, מטר על מטר כזה, עם שמיכות והכול, והיה כתוב עליה 'הבית של אמילי'. אני מסתכל על הסיטואציה ההזויה הזאת ואומר לעצמי – זה אמיתי? אחר כך היא יצאה מהמחבוא והתחילה לדבר. שם הבנתי את גודל האחריות בלראיין אנשים שחזרו מהשבי. אתה יודע שכל מילה שיוצאת לך מהפה יכולה לצרוב אותם, להשפיע עליהם שנים קדימה. ואתה לא פסיכולוג. היה רגע שבו שאלתי אותה בטבעיות אם היא הייתה רוצה לחזור לבארי למרות שזה קרוב לעזה. פתאום היא מסתכלת עליי וקופאת במקום. רק אחר כך הבנתי שהיא לא משתמשת במילה 'עזה'. במקום עזה היא אומרת משהו אחר, קופסה או משהו כזה. היא המציאה שפה משל עצמה כדי לא להגיד את המילים שצרבו אותה".
ואחרי כל מה שהעיניים שלך ראו, אתה מרגיש שאולי גם אתה קצת סובל מפוסט טראומה?
"ברור לי שאני זקוק לשיקום, לריפוי. כל יום שעובר אני מעכל עוד ממה שקרה. ראיתי דברים שבני אדם לא אמורים לראות, ואלו דברים שלא יוצאים לי מהראש".
חשבת ללכת לטיפול?
"לא ממש. אני גם לא מרגיש שזה יעזור. בחוויה שלי, עד שהחטופים לא יחזרו אנחנו לא נוכל להמשיך. לא נוכל גם להתחיל תהליך של ריפוי. בשבועות ובחודשים הראשונים הרחקתי את עצמי מאנשים שאני אוהב, פחדתי שמה שחוויתי עלול להתפרץ. זה כמו כוס שמתמלאת במים ואז הנוזלים מתחילים להישפך החוצה, הרגשתי שאני כבר לא יכול להכיל יותר. פתאום קופץ לך לדמיון מראה של ראש כרות, פחדתי מהתגובה שזה יעשה לי. אני יודע שמתישהו אצטרך לגשת ולטפל בחוויות האלה, אבל אני לא מסוגל לעשות את זה כשהחטופים עדיין שם".
"יניב היה חבר. הוא אחד מהאנשים שידעתי שזועקים לעזרה ולא הצלחנו להציל אותו. יום אחד יצאתי לכתבה עם המשפחה המורחבת שלו, חזרנו לבית שלו, נכנסנו לממ"ד. ואני רואה את המיטה, ואני רואה את הכדורים על הקיר"
אתה חושב שיש עוד מה לעשות כדי להביא אותם?
"אני חושב שאנחנו צריכים להיות מספיק אמיתיים עם עצמנו, להסתכל במראה ולהגיד שאין דבר כזה, שחייבים לעשות הכול, זו לא קלישאה. את יודעת, יש אירוע שלא סיפרתי עליו להרבה אנשים עד היום. זה קרה באביב הערבי ב־2010. בכיכר תחריר מוציאים להורג אנשים, תוקפים גם עיתונאים. יום אחד קיבלתי טלפון מסמנכ"ל החדשות והוא אמר לי תמיר, תארוז את עצמך עם מצלמה קטנה, תיכנס לסיני עם הפספורט האנגלי ותביא לנו דיווח משם. באותן שעות במצרים מתרחשת מהפכה. התיירים בורחים, ולתוך הוואקום הזה נכנסו ארגוני ג'יהאד עולמי. זמן קצר לפני כן דיווחו שהם רצחו איזה עיתונאי. הסתננתי לשם, עברתי את הגבול וחיפשתי מקום לצלם בו את הסינק שלי.
"בדרך אני רואה קבוצה של חמושים ומתעלם. רואה עוד קבוצה ואומר טוב, לא נורא. אחרי 40 דקות הליכה אני מחפש מקום מבודד, מוציא מצלמה ומצלם את עצמי בסלפי תוך כדי שאני מדבר בעברית. איך שאני מצלם את עצמי מגיעה חבורה של חמושים. הם הורידו לי את היד עם המצלמה ושאלו אותי באנגלית קלוקלת מי אני ומה אני עושה שם. כמובן שיקרתי. אמרתי שבאתי לצלם ברכת יומולדת לחברה שלי. אבל הם לא האמינו והכניסו אותי לאיזה מבנה, זרקו אותי על כיסא והתחילו לחקור אותי.
"החקירות נעשו יותר ויותר אלימות. הם התחילו להרביץ לי, חשבו שאני מרגל. והשעות הולכות ומתארכות, ואני מבין שאני בבעיה. היה לי טלפון בכיס שהם לא ראו וניצלתי איזו סיטואציה שלא היו עליי עיניים וסימסתי לאבי וייס: 'תפסו אותי, אני לא יודע מי הם והם עדיין לא יודעים מי אני, אבל אני חייב שתחלצו אותי מפה'.
"החקירה הלכה ונהייתה יותר ויותר מפחידה. הם איימו עליי שיזרקו אותי בכיכר תחריר וייתנו להמון לשחוט אותי. אחרי 12 שעות של חקירות הם התחילו להוביל אותי בחושך, הלכנו ברגל עד שראינו אור והבנתי שזה הגבול. חיכה לנו שם פיקוד העורף, ג'יפים, משטרה, אמבולנס, מי לא היה שם. שני קצינים באו ולקחו אותי אליהם. לי היה ברור שעושים הכול כדי לחלץ אותי. משרד הביטחון, משרד ראש הממשלה, הצבא, כל העולם היה על הרגליים. אז את שואלת אותי על החטופים? אני אומר שתמיד יש מה לעשות. ואם עברה שנה והם עוד לא כאן, כנראה לא עשינו את הכול".
