באחד הלילות אחרי אסון 7 באוקטובר, כשהוא במילואים, הרב אילעאי עופרן הוציא מכיס המדים שלו דף קטן ועט ושרטט לעצמו טבלה קטנה בעלת שלוש עמודות. "נראה לי שכשהאדמה רועדת, אז כל אחד מחפש איזה ענף יציב שהוא יכול להיתלות עליו בשיטפון", הוא מסביר. "עשיתי לעצמי רשימה: מה בטוח נשאר, מה בטוח משתנה, ומה אולי ישתנה. מה מהדברים שיש לי, אני יכול לומר עליהם – זה עוגן, זה יציב, זה לא פתוח לדיון בכלל, ובהם אני יכול להיאחז. מה מהדברים אני לא מוכן לחשוב יותר עליהם באותו האופן – ושם אני בטוח עושה שינוי. ומה מהדברים אני עוד באפלה. כל יום הייתי מזיז דברים מפה לשם, משם לפה".
מה גילית?
"שאחד העוגנים המרכזיים של החיים שלי, חוץ מהמשפחה, זה הלימוד, התורה, הרוח הזאת. זה הדבר היציב באמת, יותר מהמפלגה הזאת, או הדעה ההיא, או הקונספציה שקרסה, או הקונספציה שתחליף אותה שתקרוס בשבוע הבא".
בהשראת ההבנה הזו החל עופרן להעלות סרטונים קצרים לרשתות שבהם הוא מדבר על איזשהו רעיון או מסר מתוך הלימוד, שקשור לימי המלחמה הקשים. "הייתי עושה את זה בהתחלה בשביל הנוער בקיבוץ, אחר כך למעגלים יותר רחבים, ופתאום שמתי לב שלדברים שדיברתי עליהם הייתה היענות מאוד גדולה".
כשאני שואל אותו האם ההיענות הזו הגיעה לדעתו ממקום של צמא, הוא מסתייג. "זו מילה שאני נזהר איתה", הוא אומר בחיוך. לעופרן יש עניין גדול עם מילים. עם בחירתן, שימושן ומשמעותן.
"הכתיבה והמילים הן מתנה שקיבלתי, שבאמת היא לא שלי. היא חסד שעשה איתי הקדוש ברוך הוא. שמילים באות לי בקלות. הרבה אומרים שההבדל בין בטהובן ומוצרט הוא שבטהובן – כל יצירה שלו הייתה כמו לידה של אישה. תשעה חודשים היריון, וכאב, עד שנולד משהו. ומוצרט כמו תרנגולת שהטילה ביצים, עוד אחת, ועוד אחת ועוד אחת ועוד אחת. ב־35 שנותיו כתב 600 ומשהו יצירות, וכל יום הוא כתב משהו. וזכיתי שעל הציר הזה אני יותר קרוב למטילות מליולדות".
גם סבא שלך פרופ' ישעיהו ליבוביץ היה איש של מילים.
"ברור שדמותו מאוד נוכחת בהוויה שלי ובתודעה שלי. סבא היה אמן הסלוגנים והטיזרים והניסוחים הקולעים והפשוטים ובזה היה הרבה מקסמו והצלחתו וגם הרבה מהבורות שהוא נכנס אליהם והדברים שהוא הפסיד קהל גדול בגללם. קשה לאדם לנתח מה הוא קיבל ממי. האישיות שלנו מורכבת מירושה רבת גורמים. אני מקווה שקיבלתי מזה משהו, לפחות את הצדדים הטובים של התכונה הזאת".
"אין לי שום יכולת לא להכיל, לא להבין, אפילו לא לגלות אמפתיה, לעובדה שיש בקרב אחינו ואחיותינו אנשים שבשם התורה מפנים עורף לעם ישראל. שבזמן מלחמה, בשם התורה הם משתמטים מהמצווה, מהחובה, לסייע למלחמה. כשדורכים לי על הפצע, אני צועק"
אנחנו נפגשים בביתו שבקבוצת יבנה בערב אלולי טיפוסי ויושבים בחדר העבודה לשיחה על ספרו החדש "עת לדרוש" (הוצאת ידיעות ספרים) שעוסק במהותה של התשובה סביב חודש אלול, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, ונכתב במשך השנה האחרונה, כשברקע קולות המלחמה. כל אחד מפרקי הספר עוסק בהיבט אחר של תשובה, ובהם עופרן מנסה לפצח את הדי־אן־איי של המושג המוכר לנו כל כך. אני שואל אותו מה התחדש לו במהלך הכתיבה על המושג הזה, השגור בפינו בתקופה זו של השנה. "אני אגיד לך כמה מחשבות. הראשונה, שאני חושב שהגזמנו עם הרעיון הזה. רעיון התשובה היה חידוש מדהים. אבל הוא יצא מאיפוס. התלהבנו ממנו יותר מדי".
מה זה אומר?
"כשאתה אומר לשחקן כדורסל שעומד על קו העונשין, קח כדור, זרוק לסל, אבל אם תפספס, יש לך עוד הזדמנות. הוא לא מכוון בכלל. כשאתה אומר ללוחם, אין דבר כזה 'כדור אחרון במחסנית'. אתה יכול אחר כך למלא עוד אחת, הוא לא מכוון.
"הייתה לי פעם תוכנית ברדיו, שאף אחד לא היה מקשיב לה, שיחות של רב וכומר. ובאחת השיחות דיברנו על חתונות. ואמר לי הכומר, הקתולי – אתם היהודים, אתם לא לוקחים ברצינות את החתונות שלכם, כי אפשר להתגרש. בחתונות קתוליות יש ניסיון אחד. עכשיו, אני לא מקנא במודל הקתולי, אבל זה משהו לחשוב עליו. כשאתה אומר לבן אדם, תשמע, תתחיל, מקסימום לא ילך. אני רואה את זה על תלמידים שלי, חבר'ה שהר"מ שלהם בכיתה י"ב אמר להם, תלך למכינה, מקסימום. אתה יודע. אי אפשר לבנות כלום ממי שבא בראש הזה.
"ומצד שני, כשאומרים לבן אדם, אין, נגעת, נסעת. זה הכדור האחרון שלך וזהו – זה גם לא הולך. וזו נקודת רעידה מאוד עדינה של הקלאץ'. זה להגיד לבן אדם, יש אפשרות לתקן אחר כך, אבל תיקח את הניסיון הזה ברצינות. אחד הדברים שמתסכלים אותי זה שנקודות רעידה של קלאץ' זה דימוי שהילדים שלי כבר לא מבינים. זה חבל, כי זה בדיוק זה. להצליח להוריד קלאץ' זו תנועה רוחנית שאדם צריך להיות מסוגל לעשות. שאם הוא לוחץ חזק מדי, האוטו לא נוסע. ואם הוא משחרר, האוטו נכבה. וזה, לצורך העניין נקודת רעידה מאוזנות, זו מיומנות שאנחנו מאבדים, לא רק באופן מטאפורי.
"פעם התקשר אליי מישהו, יומיים לפני יום כיפור. ואומר לי: אני בטיול, במזרח. ואתמול עשיתי בשוגג עבירה מאוד חמורה. איך אני מתקן את זה עכשיו. אני נמצא באיזה חור, ותכננתי להיות פה ביום כיפור. אבל יש 400 קילומטר מפה בית חב"ד. לנסוע לבית חב"ד ביום כיפור בשביל לתקן? אמרתי לו, תשמע, אתה רוצה תשובה, אז בוא נחשוב על איך מתקנים להבא, לא איך שורפים קילומטראז' ומשתיקים את המצפון".
איך הוא הגיב?
"אני חושב שהוא מאוד הופתע. כי אנחנו מאוד מעריכים הקרבה. בצדק. אבל הקרבה זאת השיטה העתיקה לאיך מכפרים על עוונות. תקריב. תביא קורבן. אדם רב עם אשתו, והעליב אותה, הולך וקונה לה מתנה מאוד־מאוד גדולה. זה איזה זבח, זה איזה קורבן. פעם חזרתי הביתה ביום שישי עם זר פרחים, פגשתי את השכן שלי על השביל. אז הוא רואה את הפרחים ושואל אותי 'מה עשית?'"
"לימוד התורה זה הדבר היציב באמת, יותר מהמפלגה הזאת, או הדעה ההיא, או הקונספציה שקרסה, או הקונספציה שתחליף אותה שתקרוס בשבוע הבא"
"אני חושב שהתורה מחדשת לנו איזשהו חידוש. היו קורבנות אבל כבר אין. והרעיון שעבירות מתקנים בקורבנות, זה רעיון שחז"ל דוחים אותו. נשארו הדים לדבר הזה. מנהג הכפרות. אומנם אנחנו לא מקריבים קורבנות, אבל יש יהודים שנוהגים לסובב תרנגול מעל הראש ולהגיד, זו כפרתי. ומה שולחן ערוך כותב על זה? שלוש מילים. יש למנוע המנהג. לא ככה עושים את זה".
אז פעם זה עבד? תביא ותקבל את הכפרה שלך, תכפר על המעשים. והיום לא?
אני חושב על דרידה, הפילוסוף הצרפתי, שדיבר על הפרדוקס. שהוא אמר – כשהסליחה נחוצה היא לא אפשרית, כשהיא אפשרית היא לא נחוצה. כאילו, אם אדם עשה לי עוול נורא, מה זה יעזור שהוא יבקש סליחה? אם הוא עשה לי משהו קל, הוא לא צריך לבקש סליחה. אנחנו נושאים את המילה הזאת לשווא, את המילה הזאת, 'סליחה'. על מה אני מבקש סליחה? כשאני מבקש סליחה, מה אני מבקש? כשדיברתי למישהו לא יפה ועכשיו אני אומר לו סליחה, מה אני מבקש ממנו בכלל? וזה נכון גם מהצד של הסולח.
"הרבה שנים התנדבתי במרכז סיוע לגברים דתיים נפגעי תקיפה מינית, ואני עוסק בתחום הזה של ליווי נפגעים ונפגעות וקהילות שמתמודדות עם מקרים של פגיעה מינית. ואחת השאלות שעולה בהרבה מעגלים היא – האם אפשר לסלוח? האם איש או אישה שנפגעו יכולים בכלל לסלוח לאדם שפגע בהם? האם אפשר להציע להם לסלוח? האם אפשר לדרוש מהם לסלוח? ונניח שהם רוצים לסלוח – איך עושים את זה?
"שמתי לב שרוב בקשות הסליחה שאנחנו מבקשים בעולם הן לא באמת בקשות סליחה. כשאני אומר לאדם אני מבקש סליחה אם פגעתי בך, זה לא סליחה. כשאני אומר סליחה 'אם' – אני אומר לא בטוח שהייתה פגיעה אבל סליחה. איך אפשר לבקש סליחה בלי להכיר בזה שהייתה פגיעה? או לבקש סליחה 'מכל מי שנפגע'. מה זה מכל מי שנפגע? זה אתה פגעת, זה לא אני נפגעתי. או השיטה המאוד אהובה על פוליטיקאים שבה אני מבקש סליחה כי דבריי הוצאו מהקשרם, כי לא הובנתי נכון".
אבל יכולה להיות סליחה שהיא אמיתית. באופן עמוק וכן.
"בטח שיכולה. אבל זו אומנות. סליחה זו תנועה מורכבת של הנשמה. לא מילת קסם. צריך להפסיק עם הטקס המטופש שבו לוקחים ילד בגן ואומרים לו 'תבקש סליחה'. זה ביזוי של הרעיון הזה. זה מושג כל כך מורכב, שלתת לילד בן שלוש לדקלם אותו, זה לרוקן אותו במשמעות. זו תנועה שרוב המבוגרים שאני מכיר לא מבינים אותה, אז זה קצת מצחיק להפוך אותה לאיזה מילה, מס שפתיים".
דרך המילה הזו אנחנו מנסים לחנך את הילד, ובעצם להגיד שמה שהוא עשה היה מחוץ לגבול הלגיטימי והוא עבר אותו, ועכשיו הוא צריך למצוא את דרכו בחזרה.
"אני לא בטוח שאמירה של המילה 'סליחה' שהופכת למין מילת קסם כזאת – תשיג את זה. סליחה זה לא נימוס. הילד מבין שזה צירוף ההברות שהוא צריך להגיד כדי לחזור למשחק. זה משהו יותר עמוק מזה. כשאני מסתכל על הפוליטיקאים שלנו מבקשים סליחה – אני מבין שהם בגן. זה צירוף הברות שצריך להגיד כדי להישאר במשחק.
במקרה או שלא, הפרק הראשון בספר עוסק במעשה המכירה של יוסף שהגיע מתוך שנאת אחיו אליו, ומיד אחר כך ישנו עיסוק נרחב בדרך התשובה של מנהיגים אחרי שחטאו.
"השבוע לימדתי באיזשהו מקום את אחד הפרקים הכי חביבים עליי בספר, ואחר כך מישהו בא אליי ואמר לי, 'וואו זה כל כך אקטואלי. רואים שזה משהו שנכתב במלחמה'. אבל האמת היא שזה נכתב לפניה. דיברתי שם על ההבדל בין אשמה לאחריות. אחד החידושים הגדולים של חז"ל בהקשר של תשובה, זה להחליף את העיסוק במי אשם, בשאלה מי אחראי".
מה ההבדל ביניהם?
"יש שני סוגים של בני אדם. רק שניים. יש אנשים שנכנסים לחדר מלוכלך ושואלים 'מי לכלך?' ויש אנשים שנכנסים לחדר מלוכלך ושואלים 'איפה המטאטא?'. הטיפוס הראשון הוא טיפוס של אשמה, והטיפוס השני הוא טיפוס של אחריות.
"התשובה היא נקודת רעידה מאוד עדינה של הקלאץ'. כשאתה אומר ללוחם, אין דבר כזה 'כדור אחרון במחסנית'. אתה יכול אחר כך למלא עוד אחת, הוא לא מכוון. ומצד שני, כשאומרים לבן אדם, אין, נגעת, נסעת. זה הכדור האחרון שלך וזהו – זה גם לא הולך. צריך להגיד יש אפשרות לתקן אחר כך, אבל תיקח את הניסיון הזה ברצינות"
"המושג תשובה בעולם הכפרה הפרימיטיבי נע סביב השאלה המרכזית של מי אשם. והמענה לאשמה הוא כפרה. חז"ל פחות מתעניינים בשאלה מי אשם. מה שמעניין אותם זה מי אחראי. זאת אומרת, השאלה היא איך מתקנים את העתיד, ולא איך מכפרים על העבר. אנחנו, החברה הישראלית, עוסקים כל הזמן בשאלה מי אשם. זו שאלה שאני לא מזלזל בה, יש לה חשיבות. אבל תיקון העולם לא יבוא ממנה. זאת אומרת, השאלה צריכה להתברר, אבל היא לא השאלה הכי דחופה. השאלה הדחופה היא מי אחראי. ואחריות זה דבר שלוקחים. אשמה בדרך כלל מוטלת. ובעיניי החידוד של הנקודה הזאת הוא חידוד חשוב. של לעסוק באחריות לפני האשמה, ולעסוק בתשובה לפני הכפרה, ולעסוק בעתיד לפני העבר, ולעסוק באיזון שבין הידיעה שיש עוד הזדמנות לבין לא לזלזל באפשרות הראשונה".
עופרן (42) נשוי לאביטל, מנהלת פלך תל־אביב, ולהם חמישה ילדים. הוא משמש רב קהילה בקבוצת יבנה ועומד כראש המכינה הקדם צבאית "רוח השדה", בנוסף לכך הוא גם פסיכולוג. כבר אחרי כמה דקות של שיחה אי אפשר לפספס את זה שתחומי העיסוק שלו משתלבים ומתמזגים האחד באחר. "התזה שלי בפסיכולוגיה עוסקת בהיענות של חולים לטיפול. עבדתי בתור פסיכולוג של מרפאת האיידס בקפלן. איידס זו מחלה שהרפואה המודרנית הצליחה לרפא. כי יש תרופה. רק מה? כדי שאדם יוכל לחיות חיים טובים ותקינים, אף שנדבק באיידס, הוא צריך לקחת את התרופות שלו בקביעות. והמחקרים מראים שבערך שליש מהחולים לא עושים את זה. כל המחקרים בפסיכולוגיה רפואית עסוקים בניסיון להבין איך גורמים לאדם, לחולה, לקחת את התרופות שלו. הרי זה הדבר הכי רציונלי בעולם. ויש שם ממצא מעניין, הכי מעניין. בעיניי mind blowing – שאני חושב על זה כל כך הרבה בקשרים דתיים בעקבות זה. ובכל כך הרבה בקשרים חינוכיים בעקבות זה. עם התלמידים שלי, עם הקהילה שלי, עם הילדים שלי. כרב קהילה, אני לפעמים מעז לעמוד על הבמה ולומר איזו תוכחה אמיצה. ואז, בסוף התפילה ניגש אליי מישהו, לוחץ לי את היד ואומר, כל הכבוד, סוף־סוף מישהו אומר את מה שצריך להגיד. ואני? אני מתנפח. עד ששמתי לב שהאנשים שבאים להגיד לי כל הכבוד, אלה האנשים שלא אותם הוכחתי".
אז מי כן?
"אם הרב אומר, 'חבר'ה זה לא בסדר שלא כולם באים לתפילה' על מי זה פועל? על אלה שבאים. זאת אומרת, תוכחות עובדות רק כחיזוק חיובי. כשאני נוזף בתלמידים שלי שחלק לא הגיעו לשיעור, יש לזה רק אפקט אחד. אלה שבאו, חווים את זה כטפיחה על השכם.
"ותשובה שמבוססת על תשובה של תנועת המוסר כזאת, שבה אני נגעל מעצמי ומהחטאים הנוראיים שעשיתי, ואני כולי אשמה וחרטה, לא עובדת. זה עובר בצ'יק. אדם לא יכול לשאת רגשות אשמה לאורך זמן. אני צריך לחיות עם עצמי. אני לא יכול לחיות עם עצמי הרבה כשאני שונא את עצמי.
"איך כותב רב נחמן, הרשעים הם מלאים בחרטות. אבל כשהרמב"ם מדבר על החרטה זה בסוף, אחרי שתיקנת הכול. רק אז תפנה גם קצת קשב לזה שאולי כדאי להתחרט על מה שעשית. מחרטה לא מתחילים. חרטה באה ביחד עם תיעוב עצמי. וכשאני מתעב את עצמי, אין לי דלק לכלום".
אז מה כן? איך עושים את זה?
אדם צריך לאהוב את עצמו. לכן אני אוהב וידוי, ואני חולם על וידויים כמו שקראנו לא מזמן בפרשת השבוע. האדם שבא למקדש ואומר 'עשיתי ככל אשר ציוויתני. לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת שמעתי בקול ה', עשיתי ככל אשר ציוויתני". על דרך החיוב. תמצא משהו שאתה טוב בו.
"תשובה שמבוססת על משהו חיובי, על איזשהו כוח שיש לי, ואיתם גם המחקרים על היענות לטיפול, מראים שכשהרופא אומר לחולה, תשמע, הבדיקות שלך לא טובות, אבל החודש היה יותר טוב מהחודש הקודם, עשית איזה משהו, עשית משהו, כל הכבוד לך. החולה הזה בחודש הבא יבוא עם תוצאות יותר טובות".
זה דורש חשיבה מחדש על האופן שבו אנחנו מתפללים ביום כיפור.
"נוסח הווידוי, בוודאי זה שנאמר בלחש, הוא לא קדוש. הוא הצעת הגשה. ואני אומר את זה תמיד לתלמידים שלי, אני אומר את זה אצלנו בקהילה, תכתבו וידוי. תקדישו לזה שעה בערב יום כיפור, לווידוי שהוא אמת. שיש בו איזשהו אלמנט של חשבון נפש. שהאדם מדבר מתוך נפשו, ולא ממילות הסידור שלו. אפשר לחפש איפה אני נמצא במילות הסידור. וזה נכון על קטעי תפילה שבהם יש עניין לומר את הנוסח עצמו שמופיע בסידורים. אבל בווידוי אין עניין לומר את הנוסח שמופיע בסידורים. יש עניין להתוודות על חטאים. אז בווידוי שכל הקהילה אומרת יחד, בסדר, תצטרפו לסידור. אבל בווידוי שאדם אומר בעצמו, תכתוב את שלך. אנחנו כל כך רגילים למלמל, שאנחנו מתקשים לעלות על הדעת את האפשרות של לאלתר. של להביא משהו משלנו.
"יש שני סוגים של בני אדם. אלו שנכנסים לחדר מלוכלך ושואלים 'מי לכלך?' ואלו שנכנסים לחדר מלוכלך ושואלים 'איפה המטאטא?'. הטיפוס הראשון הוא טיפוס של אשמה, והטיפוס השני הוא טיפוס של אחריות. חז"ל מתעניינים יותר בשאלה מי אחראי. זאת אומרת השאלה היא איך מתקנים את העתיד, ולא איך מכפרים על העבר"
"הציפיות של היהודי המסורתי ממילות התפילה הן כל כך נמוכות. זה לא צריך להיות משמעותי, זה לא צריך להיות חכם, זה לא צריך להיות עמוק, בכלל אל תקשיב למילים. לא שמים לב לטעויות. נשתקעו כל מיני שיבושים לאורך השנים בסידור התפילה שלנו. אנחנו לא שמים לב בכלל. אנחנו רק שומעים מה שאנחנו יודעים".
איך שמחת תורה הקרוב הולך להיראות אצלכם בקהילה?
"לגבי שמחת תורה זו שאלה גדולה. אני חושב שיש שלושה עקרונות שבעיקר צריך לשים לב אליהם. הדבר הראשון הוא למפות את מעגלי האבל של הקהילה. אצלנו בקיבוץ לכמה משפחות יש קרובי משפחה מדרגה ראשונה, בנים או אחים, שנפלו בשמחת תורה ובשנה שעברה וברור שזה דבר שצריך לקבל התייחסות. והקולות הם מאוד מגוונים כי הזדמן לי לשמוע קולות שנעים מאיך אפשר בכלל לרקוד, ועד קולות של דווקא השנה צריך לרקוד יותר מבכל שנה אחרת, ואני נע בין שני הקולות האלה ואני מוצא הרבה אמת בשניהם גם בחשיבות של הזיכרון וגם בחשיבות של השגרה ואני מקווה שכל קהילה תמצא את התמהיל הנכון שלה בלי לנסות להשתיק את הקול השני כי באמת כל אחד מהם אוחז באיזו פיסה של האמת.
"ברמה של הקיבוץ אצלנו אנחנו מנהלים על זה דיון גם עם הגבאים, המזכירות וגם נעשה איזשהו דיון קהילתי שבסופו תתקבל החלטה. אני חושב שהמקום הטבעי להנכיח מאוד את הזיכרון הוא ב'יזכור', שראוי לתת לו יותר משקל השנה. במקומות שנוהגים לצאת ביזכור אז השנה אנשים לא יצאו, בקיבוץ אצלנו גם ככה לא יוצאים ביזכור. הצעתי שנחלק כרטיסים עם שמותיהם של כל נופלי שמחת תורה וככה נוכל להנכיח את הזיכרון ממש בשמם. כל מתפלל או מתפללת יגידו ארבעה־חמישה שמות. ככה נגיד יזכור לכולם".
את שמחת תורה יעשה עופרן במילואים בדרום, גם בשנה שעברה הוא לא היה בקיבוץ, אחרי שהוקפץ בבוקר החג. אי אפשר שלא לחשוב על המילואים שלו בלי להתייחס לפוסט מאוד ויראלי שכתב על חובת גיוס חרדים ובו כתב בין השאר: "אנחנו מאמינים שלימוד התורה שומר על עם ישראל – ובכן, לא. אני למשל לגמרי לא מאמין בזה. למען האמת מדובר בקשקוש חרדי די חדש שנולד כמענה לטענות בדבר ההשתמטות החרדית המבישה, כאילו גם הם נושאים באיזשהו נטל. קשה למצוא לדעה הזו מקורות בספרות הקדומה, למעט כמה מימרות אגדיות שהוצאו מהקשרן (כשהגמרא אומרת "תורה מגנא ומצלא" היא מתכוונת שהעוסק בתורה ניצל מעבירות, לא ממוות). את התורה אנחנו לומדים כי היא חיינו ואורך ימינו, לא בגלל שזה משתלם ולא בגלל שיוצאת לנו מזה איזו תועלת. התורה לא הגנה על העם היהודי משום צרה בהיסטוריה, וזה לא גרם ליהודים להפסיק ללמוד במסירות. שיח האינטרסים הזה בתוך בית המדרש הוא חילול הקודש וביזיון התורה. קרדום לחפור בו".
בוודאי תיארת לעצמך שהפוסט הזה יעורר סערה.
"אין לי שום יכולת לא להכיל, לא להבין, אפילו לא לגלות אמפתיה, לעובדה שיש בקרב אחינו ואחיותינו אנשים שבשם התורה מפנים עורף לעם ישראל. שבזמן מלחמה, בשם התורה הם משתמטים מהמצווה, מהחובה, לסייע למלחמה. אני רואה את הדבר הזה, ואני מרגיש שמקללים את אמא שלי. וזה מוציא ממני מה שמוציא מאנשים שמקללים את אמא שלהם. זה לא רציונלי, זה אולי לא חכם. אולי אני לא תמיד חושב על כל האדוות וההשלכות. אבל זו תגובת זעקה אינסטינקטיבית לביזיון התורה שאני לא יכול לסבול אותו. אנשים שבשם התורה פועלים נגד התורה. אני לא יכול לראות את זה. הרעיון שבשם תורת ישראל אדם יפנה עורף לעם ישראל. אני לא יכול להכיל את זה. והם מחללים את אהבת חיי. את הדבר הכי יקר לי בעולם. וכשדורכים לי על הפצע, אני צועק".
חשבת פעמיים לפני פרסום הפוסט?
"לפני שפרסמתי את זה, הראיתי את זה לאשתי. היא אמרה לי שזה בסדר. אחר כך, התנפלו עליו כל מיני אנשים. אבל אם אשתי אמרה שזה בסדר, אז מה אכפת לי מה הם אומרים. בוא נגיד, שכשהיא אומרת לי על משהו שהוא לא בסדר, אחרי שפרסמתי אותו, אני עוד הולך עם זה. אבל כשזרים אומרים לי, בסדר. זה חולף. אם היא אומרת שזה בסדר, אז השאר פחות אכפת לי. אבל הרבה פעמים היא לא מאשרת לי".
התייחסת בצורה נוקבת גם לשביתה בתיכונים.
"הידיעה שחצי מיליון תיכוניסטים יושבים בבית גרמה לי להסתובב פה כארי בסוגר, ולא בגלל שאשתי מנהלת בית ספר. אני הרגשתי את זה כאבן על החזה. זה הוריד אותי לתהומות של ייאוש".
למה?
"כי זה העתיד בעיניי. זו התקווה. אני חושב שיש שלושה דברים שהחברה הישראלית כולה צריכה ללמוד מהחיים החרדיים. עם כל הביקורת הגדולה שיש לי עליהם. גזור ושמור: הראשון, שהפוליטיקה זה מקצוע. לא להביא גנרלים, ולא להביא עיתונאים, ולא להביא כוכבים, ולא להביא שום דבר. אדם שזה המקצוע שלו. זה מה שהוא עושה בגיל עשרים, וזה מה שהוא עושה בגיל חמישים, וזה מה שהוא עושה בגיל שבעים, זו קריירה. וזה מה שעושים כל החיים ואז מבינים בזה, ומתמקצעים בזה.
"דמותו של סבא שלי מאוד נוכחת בהוויה ובתודעה שלי. הוא היה אמן הסלוגנים והטיזרים והניסוחים הקולעים, ובזה היה הרבה מקסמו והצלחתו וגם הרבה מן הבורות שהוא נכנס אליהם. קשה לאדם לנתח מה הוא קיבל ממי. אבל אני מקווה שקיבלתי מזה משהו, לפחות את הצדדים הטובים של התכונה הזאת"
"דבר שני, פוליטיקאים הם רק משרתי ציבור. הם לא מנהיגים. לא תראה תמונה של פוליטיקאי חרדי על כרזת בחירות, לא תראה שם של פוליטיקאי חרדי על סטיקר, לא תראה פוליטיקאי חרדי נואם בכיכרות. הם עסקנים. זה התפקיד של פוליטיקה. הם לא צריכים להיות מנהיגים, הם לא צריכים להיות אנשי רוח, הם לא צריכים להיות מצביאים, הם לא צריכים להיות מדינאים, הם צריכים להיות משרתי ציבור. ההנהגה נמצאת באזורים אחרים, ככה העולם צריך לעבוד.
"והדבר השלישי שחייבים ללמוד מהחברה החרדית: לא סוגרים את בית הספר אף פעם. לא בקורונה, לא בשביתה, לא במלחמה. אין דבר כזה שילדים לא הולכים לבית ספר. אין חיה כזאת. זה סוד ההצלחה. שלושה סודות שבהם מגזר שהוא גם מיעוט, הוא גם לא משכיל, הוא גם לא עשיר, הוא יכול להשיג כל מה שהוא רוצה. כי הפוליטיקאים שלו הם אנשי מקצוע, כי אין להם יומרות להיות מנהיגים, וכי חינוך זה הדבר הכי חשוב. על זה הם לא יוותרו. אפשר לוותר על חופשת סקי בגאורגיה. אי אפשר לוותר על יום בית ספר".
אני מסכים, אבל אם פוליטיקאים הם "עסקנים", איפה תהיה ההנהגה הלאומית שאפשר לשאת אליה עיניים?
"כל אחד נושא עיניים למקום אחר. אבל אני יודע איפה היא לא תהיה. היא לא תהיה בכנסת. היא לא צריכה להיות בכנסת. היא אף פעם לא הייתה בכנסת. לי אין אף אחד שם שאני נושא אליו עיניים".
השאלה אם זו בעיה שהגענו למצב הזה.
"מגיע לנו יותר טוב מהמצב הנוכחי. אפשר להיות הגון. אפשר להיות ישר. אפשר להיות אחראי. אבל לא צריך להיות מנהיג. אתה יודע, כל מנהיגי ישראל היו רועי צאן. אברהם, יצחק, יעקב, שנים עשר השבטים, משה, שאול, דוד, כולם התחילו את הקריירה שלהם כרועי צאן. רועה הצאן הולך מאחורי העדר. תסתכל פעם על העדר, במדבר. למה הרועה הולך מאחור? כי כשאתה הולך מאחור, אתה מתחיל להבין שלעדר יש מגמות פנימיות. יש לו משכוכית, יש עז מובילה. ואם אתה הולך מאחור, אתה מזהה מי המשכוכית של העדר. וברגע שהבנת מי המשכוכית של העדר, אתה כבר לא צריך להזיז עדר. אתה צריך להתחבר אליה, ולהוליך אותה, ואז כבר כל העדר ילך אחריה. זה מתאפשר רק אם אתה הולך מאחור. אנחנו עסוקים במנהיגים כאלה שהולכים מקדימה. אבל מקדימה לא מובילים כלום. אנחנו מוצפים בפוליטיקאים שרוצים להנהיג. פוגשים מעט מאוד פוליטיקאים שרוצים לשרת. אני לא צריך שינהיגו אותי, אבל כן צריך שישרתו אותי".
איך הגישה הזו מתיישבת עם תפקידך כרב קהילה?
"אז אני חושב שיש פה יותר אלמנטים של לשרת מלהנהיג. ובעיניי השאלה הגדולה היא שאלת הכוח. כמה כוח יש לך? כמה סמכות יש לך? אני חושב שמודל הרבנות שבנינו פה, בקהילה שלנו, הוא מודל שיש בו מעט מאוד סמכות".
מה הנגזרת של הדבר הזה?
"זה איזשהו ניסיון להיות משמעותי ורלוונטי, שלא מבוסס על כוח הזרוע. אומרים בשם הרב אונטרמן, שההבדל בין רבנים בישראל לרבנים בארצות הברית, זה שלרבנים בישראל יש הרבה מאוד כוח, אבל אין להם שום השפעה, ולרבנים באמריקה יש המון השפעה, אבל לא כוח. אני חושב שברבנות שלי, שזה מקצוע חיי, רב קהילה, הושפעתי מאוד ממודל הרבנות האמריקנית. זו רבנות שבאה מלמטה, מקהילה שבוחרת, או ציבור, או אנשים, ולא מתוקף הסמכות שניתנה לי בידי השלטון, זה לא 'מרא דאתרא'. אם תהיה רלוונטי, אז מישהו יקנה את זה. אז מישהו יבקש את זה. ואם לא מבקשים, אז תדע לך שזה בגללך, כי אולי אתה לא רלוונטי. אל תדרוש את המיקרופון. אל תיקח בכוח".
ובאופן הזה ההשפעה יותר נוכחת.
"אני חושב, אני מקווה. בוא נגיד שהשלב שבו אתה מפעיל כוח, בסטינג החינוכי, זה בדרך כלל השלב שהפסדת. השלב שבו אתה בא בשם הסמכות, השלב שבו הורה אומר לילד, תעשה כי ככה אני אמרתי. זה השלב שכבר הפסדת, לא משנה מה, גם אם הוא יעשה את מה שאמרת. כי לא ככה מחוללים את התנועה. לא ככה מגייסים בן אדם. פתגם ידוע אומר שמנהל גורם לאנשים לעשות את העבודה, ומנהיג גורם לאנשים לרצות לעשות את העבודה. בשבוע שעבר שאל אותי תלמיד במכינה, למה אתם לא מכריחים את החבר'ה? אפשר להגיד שמי שלא יגיע יסולק. זה לא חינוך. ההישג הנדרש זה לא שהם יבואו. זה שהם ירצו לבוא. זו משימה אחרת. אני חושב שבגלל זה אני גם כותב. וזו אולי חוסר המודעות האישית שלי. ויש לי איזו תקווה שספר הם ירצו לקרוא.
"מורי ורבי הרב ביגמן נוהג לומר שכל מה שצריך מבחינה חינוכית זה לסדר לחבר'ה דייט. דייט עם התורה. הכלה הזאת מספיק נפלאה כדי שהם ירצו את קרבתה. וחלק גדול מהרתיעה זה כי לא היה מפגש אמיתי ורלוונטי. אני מאמין שלא צריך לייפות אותה. היא יפהפייה כבר. אבל צריך לאפשר לדייט הזה לקרות. וזה החלום שלי שהספר הזה יהיה הדייט עם התורה לאנשים ששבעו מדייטים כושלים או שעוד לא זכו לדייט הזה. ומהדייט הזה אולי יבוא עוד דייט. אולי תהיה לזה מערכת יחסים עם יותר מחויבות. ואולי גם תהיה חתונה, אולי אפילו ייוולד איזה ילד. אבל בשביל זה צריך קודם כול שיהיה מפגש".
