שקט השתרר באולם וברקע נשמע סאונד של פעימות לב. דיאנה סברצוב, הדר פרידמן, רומי פריצקי, אופיר שחם ושני בקנוב, חברות נבחרת ההתעמלות האמנותית של ישראל, סיימו כמה שניות קודם לכן את התרגיל השני והאחרון בגמר הקרב־רב באולימפיאדת פריז. כעת הן יושבות זו לצד זו, מחזיקות ידיים ומסדירות נשימה. המסך נפתח – הציון שבו זכו עולה במעלה המסך וקובע שהן סיימו במקום השני, זכו במדליית כסף והפכו לנבחרת הישראלית הראשונה אי פעם שזוכה במדליה אולימפית. האולם שהיה מלא בדגלי ישראל הפך ברגע לחגיגה גדולה, ואיילת זוסמן, המאמנת של הנבחרת – שגם הובילה לפני שלוש שנים את לינוי אשרם לזכייה במדליית זהב במשחקי טוקיו – לוקחת את דגל ישראל ורצה בטירוף על המשטח.
"זו הייתה פשוט תחושה מטורפת. ברגע אחד השתחרר המון לחץ והיה כיף לראות את כל הקהל מסביב אחרי שבטוקיו התחרינו מול יציעים ריקים", משחזרת זוסמן, "עד אותו רגע היינו במקום השישי אחרי שלא ביצענו את התרגיל הראשון כמו שרצינו, וכל הלחץ התנקז לתרגיל השני שאותו ביצענו בצורה מושלמת השנה רק פעם אחת בלבד. התחושה הייתה שעשינו היסטוריה והיה קשה לנחות אחרי הישג כזה".
הנבחרת שזכתה בשנים האחרונות בשלל תארים גדולים, כולל אליפות עולם ואירופה, אומנם הגיעה לפריז כמועמדת למדליה אבל את שלב המוקדמות סיימה רק במקום השישי מתוך שמונה נבחרות לאחר ביצוע לא טוב של התרגיל הראשון. "מדובר בתרגיל קשה שבאימונים הן ביצעו ב־99.9 אחוזי הצלחה והגענו למוקדמות מאוד בטוחות בו, אבל בתחרות מתווסף ממד של אדרנלין ולחץ, ומספיק שמתעמלת אחת מאבדת ריכוז לשנייה וזה יכול לגרום לעיכוב בתרגיל או לחוסר מיקוד של האחרות", מסבירה זוסמן, "בסופו של דבר אף אחד מהתרגילים לא הלך לחלוטין בצורה חלקה, היו שם כמה הצלות הרואיות, כולל של התרגיל המכריע עם כדור, מה שהעלה את פעימות הלב שלנו לטורים גבוהים".
"הבנות שמגיעות לנבחרת בסביבות גיל 14 הן הטובות והמוכשרות ביותר בשנתון שלהן וגם כאן מתוך עשר, לשש יהיה הכישרון הדרוש"
כמה ימים לפני כן הובילה זוסמן את דריה אטמנוב למקום החמישי המכובד בגמר הקרב־רב ליחידות. אטמנוב בת ה־18 זכתה לפני שנתיים באליפות אירופה אבל פציעה לא פשוטה בחימום לפני מוקדמות אליפות העולם באותה שנה גרמה לה להיעדר תקופה ארוכה ופגע בהכנות המקצועיות לפריז.
"בפועל דריה התאמנה רק שלושה חודשים בלי כאבים ופציעות ומאוד התקדמה, ואני מאמינה שאם היו לי עוד כמה חודשים איתה זה היה נגמר על הפודיום בפריז", קובעת זוסמן, "עד לפני הפציעה היא הייתה מועמדת לזכייה בכל תחרות גדולה ומה שקרה שיבש את הרצף וההתקדמות. התוצאה שלה עדיין נהדרת והשנייה בטיבה בהיסטוריה שלנו אחרי לינוי".
ההכנות למשחקים נקטעו עם אירועי 7 באוקטובר והמלחמה, שבהם איבדה זוסמן לא מעט אנשים שהכירה. "בימים הראשונים נסעתי לראשון־לציון לעזור להורים, הבנות חזרו לבתים, כשחלק מהן היו בקו האש וזו הייתה חוויה קשה ומפחידה", היא משחזרת, "ליווי מנטלי היה חובה בימים האלה והאיגוד עזר לנו להביא פסיכולוגית שדיברה עם הצוות והמתעמלות. בסופו של דבר 7 באוקטובר הוביל לרצון עז של כולנו להניף את הדגל בכל מקום אפשרי, ואני חיה ומרגישה את זה כל יום. ברגע שאתה ממוקד במשהו שאתה אוהב לעשות קל יותר לבחור בחיים. זו סוג של בריחה חיובית ואצלנו כולנו מאוד מחויבות, עושות הכול ולא רואות בעיניים בשביל להצליח".
עד כמה המצב הביטחוני השפיע עליכן באולימפיאדה עצמה?
"כמה מהבנות קיבלו איומים בהודעות טקסט, אבל הסברנו להן שמדובר בבוטים ממוחשבים ושלא צריך להתייחס לזה. ידענו שקיימת אפשרות שיהיו קריאות או הפרעות מהיציע וההוראה הייתה שעד שהכרוז לא עוצר אותן, הן ממשיכות בתרגיל. את האבטחה הכבדה הרגשנו בעיקר במחנה האימונים שקיימנו, מרחק שעתיים מפריז, אבל בכפר האולימפי עסקנו רק בעבודה ובאימונים. אסור היה לנו להעלות דברים ברשתות החברתיות אבל האמת שזה רק עזר לנו להיות יותר ממוקדות במטרה".
עד כמה ההישג בפריז שונה עבורך מזה שבטוקיו?
"השוני הגדול מבחינתי הוא שעכשיו פונים אליי יותר, אולי כי מדובר בנבחרת, ובטוקיו לינוי הייתה במוקד תשומת הלב. קיבלתי פידבק אדיר וזו הרגשה טובה שכל העבודה הקשה השתלמה אבל האמת שאני פחות אוהבת את החשיפה, ולכל מקום שאני יכולה אני שולחת את הבנות להתראיין כי זה קצת יותר מדי בשבילי. אני מעדיפה לבנות תרגילים ולהעביר אימונים".
איילת זוסמן, 45, גדלה בחולון וגרה היום בתל־אביב. "גדלתי במשפחה שאוהבת ספורט. סבא שלי היה אצן ל־100 מטרים ושופט כדור ברזל, אחותי עסקה באתלטיקה ואחי בכדורגל וגם אני הייתי ילדה מאוד אקטיבית שהשתתפה בכל מה שאפשר. שיחקתי כדורעף, התחריתי באתלטיקה קלה ומאוד אהבתי את זה", היא נזכרת, "בגיל 7 הצטרפתי לחוג התעמלות אצל אירה ויגדורצ'יק וזה הפך לחיים שלי בתקופה שהענף בארץ עוד היה בחיתוליו". זוסמן עשתה חיל בענף, זכתה באליפות ישראל בגיל 15 אבל לפני הצבא החליטה לפרוש מפעילות. "פרשתי בגלל הקושי להתמודד עם דרישות המשקל והאיסורים שהיו עלינו, כי כשאומרים לך לא לאכול פיצה או שוקולד, את רוצה את זה יותר. לספורטאיות שלי אני אף פעם לא אומרת דבר כזה, אלא מנחה אותן לאכול במינון. בנוסף, הייתה לי פציעה בגב ואחותי הגדולה חלתה אז בסרטן ורציתי לבלות איתה יותר זמן. הגעה לאולימפיאדה נראתה אז כמשימה בלתי אפשרית וזה מעולם לא היה חלום עבורי".
"ההשראה שלי היא מסרטים, מופעים ולפעמים פשוט מהדמיון. כשאני בתוך בניית תרגיל יש לי רגעי מוזה והבזקי רעיונות"
בתיכון למדה זוסמן במגמת ספורט בקריית־שרת וחודשיים לפני הגיוס איבדה את אחותה הגדולה עידית, שנפטרה מסרטן בגיל 22. "אחותי הייתה חברה מאוד טובה שלי וזה היה רגע קשה מאוד עבורי ולא רציתי ללכת לצבא, כי לא רציתי להתחבר יותר לאנשים ולחוות יותר פרידות כואבות כאלה", היא נזכרת, "אמא שלי שכנעה אותי שזה הדבר הנכון לעשות, והיא צדקה. בצבא הכרתי חברות לחיים, הפכתי למדריכת קרב מגע, הפכתי לקצינת חינוך גופני והחיים שלי התמלאו בדברים אחרים".
לקראת אולימפיאדת בייג'ין 2008 חזרה זוסמן לעולם ההתעמלות, הפעם כמי שבנתה את התרגילים עבור הנציגה הראשונה שלנו באולימפיאדה, אירה ריסנזון. במקביל היא שימשה כוראוגרפית במועדון עירוני חולון, משם עברה לראשון־לציון ובנתה תרגילים עבור נבחרת ישראל ולנטע ריבקין, שייצגה את ישראל בשלוש אולימפיאדות שונות.
"חזרתי להתעמלות אחרי שאירה ויגדורצ'יק הציעה לי להצטרף לצוות. כבר בתור מתעמלת חיברתי תרגילים לחברות שלי והיא כנראה זיהתה את היכולת הזו. בתור מאמנת היה לי קשה בהתחלה לבלות כל כך הרבה שעות באולם, ואחרי כל כמה חודשים הייתי חייבת חופש", היא מספרת, "באותה תקופה העדפתי לעבוד כחלק מצוות ולא רציתי להתחייב לאימון אישי של מתעמלת אחת".
המציאות הזו השתנתה כאשר זוסמן פגשה לראשונה את לינוי אשרם, כשהייתה בת 9. "ראיתי אז ילדה מוכשרת עם מסירות הקרבה וכוח רצון יוצא דופן, שזקוקה לשעות־אולם שלא היו בנמצא אז והרגשתי שיש לי אפשרות לעזור לה", נזכרת זוסמן, "היא הזכירה לי את עצמי כשהייתי בגילה ונוצר בינינו חיבור אמיתי עם הומור משלנו וסלנג ושפת גוף שרק אנחנו הבנו. לפעמים זה גרם לאנשים מהצד לחשוב שאנחנו מזלזלות במי שסביבנו, אבל זה לא היה זה, זו הייתה יכולת עמוקה להבין אחת את השנייה. משם עברנו להדר יוסף וכשההישגים הגיעו, בנו לנו את האוהל בווינגייט שמאפשר אימון ברמה הראויה". החיבור בין השתיים הוביל להישגי שיא בענף עם שלל מדליות באליפות העולם, זכייה באליפות אירופה וגולת הכותרת: מדליית זהב היסטורית במשחקי טוקיו, "עד היום אני חושבת לעצמי אם אי פעם חלמתי שנזכה בזהב אולימפי, כי ברור שהמטרה הייתה מדליה וידעתי שהיא מסוגלת, אבל לא בטוח שהאמנתי שנגיע הכי גבוה שאפשר", מודה זוסמן, "יש לנו מסורת לפני כל אולימפיאדה ללכת לכותל, ואפילו שם ביקשתי בפתק שנקבל את מה שמגיע לנו ולא יותר מזה".
הזכייה בטוקיו לוותה בדרמה גדולה ובהאשמות של הצוות הרוסי על שיפוט לא הוגן. "אני העלמתי ונטרלתי את כל הרעשים האלה והתייחסתי רק למי שבירך או פרגן", היא מספרת, "החוקה בענף לא פשוטה ויש המון מקום לטעויות, וזה מה שמנסים למזער בחוקה החדשה. מה שכן, אני יודעת בוודאות שגם בטוקיו וגם בפריז השיפוט היה מיומן והתוצאות היו נכונות".
התאכזבת שלינוי פרשה?
"ממש לא, זו הייתה החלטה משותפת וגם אני הרגשתי שזכייה בזהב זה שיא שיהיה קשה לשחזר. היא אדם שצריך כל הזמן עניין סביבו, לחיים יש הרבה מה להציע לה והיא טורפת אותם. לינוי היא דמות להערצה, אני גאה בה, ותענוג לעבוד איתה בנבחרת. גם בתור מאמנת יש לה חיבור והבנה מאוד בוגרת בתנועה".
השיחה בינינו מתקיימת זמן קצר אחרי ההצלחה בפריז, כשזוסמן כבר חזרה לעבודה יומיומית. "אחרי שחזרתי ביליתי קצת עם המשפחה והחברים ואסע בקרוב לטייל, אבל הייתי חייבת שהמערכת תמשיך לעבוד כי יש מבחנים לנבחרות השונות", היא אומרת, "למזלי אני אוהבת את מה שאני עושה וכיף לראות את הדור הצעיר עם האש בעיניים שרוצה גם הוא להתקדם".
סדר היום של זוסמן והמתעמלות הוא סיזיפי. לאורך שנים הן מתאמנות שבעה ימים בשבוע, לפעמים גם עשר שעות ביום. "האימונים שלנו ארוכים גם כי יש הרבה אלמנטים לפתח, ואחת המטרות היא להביא את הבנות לבצע את התרגילים על אוטומט, בעיקר במצב של עייפות כי אז אתה פחות מרוכז ועושה יותר טעויות", היא מסבירה, "לפעמים בסוף יום ארוך אנחנו מבקשות מהן לבצע את התרגיל חמש פעמים ברציפות לפני שהולכים הביתה. אנחנו מבצעות הדמיות של תחרות באימונים, מביאות קהל, צועקות, מוחאות כפיים ומתרגלות באולמות שונים. בגלל האימונים הארוכים והעובדה שהבנות גרות בחלקים שונים בארץ, רוב הזמן הן נשארות במגורים בווינגייט. בימי חופש ולפני תחרות הן יוצאות הביתה לקבל קצת חום משפחתי, שגם הוא חשוב מאוד".
זוסמן כאמור בנתה את שמה קודם כול ככוראוגרפית יצירתית מוכשרת. "ההשראה שלי היא מסרטים, מופעים ולפעמים פשוט מהדמיון. כשאני בתוך בניית תרגיל יש לי רגעי מוזה והבזקי רעיונות, ולפעמים, כמו לכל יוצר, יש ימים ריקים שבהם לא יוצא כלום. לשמחתי אני גם מוקפת במאמנות מוכשרות ויצירתיות, שתורמות ועוזרות לחיבור התרגילים", היא מסבירה, "אני אוהבת את תהליך הבנייה, והשלב הקשה ביותר עבורי הוא החיבור המוזיקלי, שבו אני נעזרת במלחין שעוזר לנו לערוך הכול".
הצוות של זוסמן כולל את המאמנות אלה סמופלוב ונטאשה סטיפנובה ומנהלת הנבחרת, נטאשה אסמולוב, כולן יוצאות ברית המועצות שהקימו גם קבוצת וטסאפ בשם צוות מנצח, שמתנהל בעיקר ברוסית, שפה שזוסמן כבר שולטת בה.
"קשה לי קצת לדבר כי אני מרגישה שאני לא טובה מספיק אבל אני בהחלט כותבת ומבינה", היא צוחקת, "לפעמים כשאני טועה הן צוחקות עליי או מתקנות אותי, כמו שאני עושה עם העברית במקרה שלהן".
החבורה הזו כבר פועלת במרץ לקראת תחילת הקמפיין הבא, ששיאו יהיה במשחקי לוס־אנג'לס 2028. "אני כרגע בכלל לא מסתכלת על האולימפיאדה. קודם כול צריך לבנות תרגילים, תהליך שנמשך חצי שנה ונבנה עכשיו מחדש כי החוקה השתנתה והדגש יהיה יותר על כוראוגרפיה, מה שיקל יותר גם על מלאכת השיפוט. לאחר מכן צריך יהיה להיכנס שוב לכושר, להתחבר ולנסות להגיע להישגים באליפויות השונות", היא מסבירה, "יש בי עדיין רעב להמשיך לעוד קמפיין, לעשייה והצלחה. יש לי תמיכה מהמשפחה, מהסביבה ומהחברים ואני אוהבת את זה. אני יודעת לקחת אתנחתא כשצריך, עובדת עם מאמנות שהן חברות וכיף לי להיות חלק מזה".
דריה ובנות הנבחרת צפויות להמשיך?
"אופיר שחם והדר פרידמן החליטו להמשיך לקמפיין הבא ואת השלוש האחרות ככל הנראה יחליפו מתעמלות מהדור הבא והמוכשר שגדל אצלנו. בנוגע לדריה אין לי עדיין תשובה סופית. כרגע היא מאוד רוצה לנוח ובקרוב נדע אם היא ממשיכה לעוד קמפיין".
כמה קשה התהליך לאתר את מי שמתאימה לעמוד באתגר כזה?
"הבנות שמגיעות לנבחרת בסביבות גיל 14 הן הטובות והמוכשרות ביותר בשנתון שלהן וגם כאן – מתוך עשר, לשש יהיה הכישרון הדרוש, ובמשך הזמן מגלים אם מעבר לכישרון יש להן גם משמעת, יכולת לעבוד קשה וכוח רצון. המתעמלות האישיות הן יחידות סגולה, שם נבחרת אחת מתוך עשרות רבות שמתחרות באליפויות ישראל וגביע האיגוד".
את משלמת מחיר אישי לא פשוט על ההשקעה ארוכת השנים.
"רוב הזמן אני חיה עם זה בשלום וכשאני לא, אני לוקחת חופש. אנחנו עכשיו צוות גדול, לכל נבחרת המאמנות שלה ואני בעצם מנהלת ומחברת את הכול מלמעלה. אני שמחה שהיום יש בנות שיכולות לחלום על דברים שאני לא העזתי ושיש עלייה גדולה בהצטרפות למועדונים מאז טוקיו. אני מקווה שתמיד תהיה לי התחושה שאני יכולה להגשים, שאלך לישון עם חיוך ושיהיה לי כל יום חלום חדש לקום בשבילו".
הפכת למאמנת מבוקשת בעולם. יש סיכוי שתצאי להרפתקה חדשה?
"אני חתומה על חוזה עד 2028, חשוב לי להישאר כאן בגלל המשפחה, המדינה והדגל. ההצעות שמגיעות כרגע הן בעיקר להעביר סדנאות או מחנות אימון קצרים, אני עוד לא יודעת אם יהיה לי פנאי לצאת אבל אם זה יקרה זה בהחלט יכול להיות מעניין ומרענן".
יכול להיות שיום אחד תחליטי שמספיק?
"אני לא שוללת כלום ויכול להיות שבעוד כמה שנים ארצה לעשות משהו אחר. כרגע אני מרגישה שיש לי עוד הרבה לתת לדור הזה. כיף לי לגדל דור חדש של בנות לראות איך הן מתפתחות מתקדמות ומה הן בוחרות בדרך. אומרים לי להפסיק לקרוא להן בנות, אבל אני איתן עשר שעות ביום וככה אני מרגישה כלפיהן".
מה זה יום חופשי בשבילך?
"בימים החופשיים אני מבלה עם ההורים שלי, הם מבוגרים וחולים ופחות יכולים כבר להסתובב לבד, ואנחנו הולכים יחד למסעדה. אם לא איתם, אז הליכה לים או לסרט, פוגשת חברים ועושה דברים שאני פחות עושה באופן שוטף. יש גם ימי חופש שאני פשוט תשושה מדי ולא מסוגלת לקום מהמיטה".
