הסצנה הפותחת של הסרט "מיום כיפורים שעבר" צולמה בחודש טבת השנה במשרדו של ראש ישיבת הר עציון, הרב יעקב מדן, שעות ספורות לפני הלווייתם של בוגרי הישיבה דוד שוורץ ויקיר הכסטר ז"ל, שנפלו בלחימה בעזה.
"זה הולך ונהיה יותר ויותר קשה", אומר הרב מדן למצלמה, בעודו כותב הספד להלוויה. "אני ממש נאחז בתורה כמו הטובע שאוחז בקרש… זה מוזר בגיל שלי להגיע פתאום למצב כל כך חדש וכל כך בלתי מוכר". בהמשך הוא אומר שבמלחמת יום הכיפורים, שבה לחם כבחור ישיבה בקרבות הקשים מול הסורים, הרגשתו הייתה אחרת ושונה. לדבריו, "עם כל הקשיים הגדולים, היו אז פחות שאלות מאשר היום".
לרגל הקרנת הבכורה של הסרט, שהתקיימה שבוע לפני ראש השנה, הגעתי לביתו של הרב מדן באלון־שבות כדי לשמוע ממנו יותר על ההבדל שבין שתי המלחמות ועל תחושותיו בימים אלה. "יש שני הבדלים", פותח הרב מדן. "במלחמת יום הכיפורים אני חשתי, וכולנו חשנו בצורה ברורה, חטא ועונשו. השנים שבין מלחמת ששת הימים ליום הכיפורים, ובעיקר שלוש השנים לאחר שהסתיימה מלחמת ההתשה, היו שנים של גאווה וביטחון עצמי. הייתי אז בשירות הסדיר, ואני זוכר איך המפקדים התנסחו. הייתה למשל בדיחה על מכונית שנוסעת מהר בלי מנוע, רק בגלל ששני הגלגלים הקדמיים הם ערבים שבורחים משני הגלגלים האחוריים שהם יהודים.
"במשך חמישים שנה חשבתי, בגלל הניצחון במלחמה שהיה מאוד גדול, שאירוע המסכן את עצם קיומנו כמו מלחמת יום הכיפורים הוא אירוע חד־פעמי שלא ישוב. היום אני מבין לחלוטין כמה קיומנו כעם וכמדינה הוא עדיין לא דבר מובן מאליו"
"במלחמה הנוכחית היו טעויות לא קטנות, שנבעו בעיקר מסדר עדיפויות שגוי לטובת המערכה מול איראן שהשקיעו בה הכול, אבל לא היה זלזול בוטה. היו עבירות קשות מאוד שקשורות בפילוג הפנימי ובמה שקרה ביום הכיפורים עצמו בתל־אביב, אבל התחושה של 'חטא ועונשו' במובן המאוד ברור בהקשר של המלחמה, הייתה הרבה יותר חזקה במלחמת יום הכיפורים.
"ההבדל השני הוא אצלי באופן אישי. מאוד קשה לי המכה הכואבת שהישיבה שלנו קיבלה במלחמת יום הכיפורים, אבל המכה שהציונות הדתית וחבורת תלמידי החכמים שבה קיבלו במלחמה הנוכחית הייתה קשה יותר. אני יכול להסביר את זה לאור 'תורת הגמול' שניסח חיים שטורמן, ממייסדי ההתיישבות בעמק יזרעאל, ש'נופלים ההולכים ראשונה', אבל המכה עדיין מאוד קשה, ובשיח עם הקב"ה, יחד עם אמונה גדולה בו יתברך, זה מקשה עלי מבחינה רגשית.
"אולי זה יותר קשה גם כי במלחמת יום הכיפורים הייתי חייל בצבא, והיום אני אזרח שרואה יותר ומתמודד יותר עם המשפחות השכולות ועם משפחות הפצועים. היום אני רואה קשיים שכחייל בצבא לא ראיתי. במלחמת יום הכיפורים חזרנו מהמלחמה אחרי למעלה ממאתיים ימים, ולא ראינו את הדברים הקשים ואת ההלוויות".
המראות והזיכרונות מתערבבים
הסרט "מיום כיפורים שעבר", שיצר הבמאי נעם דמסקי, עוסק בסיפורם של תלמידי ישיבת הר עציון ורבניה במלחמת יום הכיפורים ובמלחמה הנוכחית שעדיין לא תמה. שתי דמויות מרכזיות בסרט הן הרב יהודה עמיטל, מראשי הישיבה בתקופת מלחמת יום הכיפורים, שבה איבדה הישיבה שמונה מתלמידיה, והרב יעקב מדן, שלחם במלחמת יום הכיפורים ומכהן כעת כאחד מראשי הישיבה. כמו גלגל חוזר, הזיכרונות והמראות של המלחמה ההיא מתערבבים במלחמה הנוכחית. שוב ראשי ישיבה שולחים תלמידים לקרב בידיעה שאולי לא כולם יחזרו. שישה תלמידים ובוגרים של ישיבת הר עציון נפלו במלחמה הנוכחית. באמצעות ראיונות עם בוגרי הישיבה, רבניה ובני משפחותיהם, הסרט מנסה להבין מה קרה בישיבה מיום כיפור 1973 ואילך, וכיצד המלחמה השפיעה על התלמידים שהשתתפו בה ועל ראשי הישיבה שנשארו בעורף.
המשימה שהטילה ישיבת הר עציון על הבמאי הוותיק נעם דמסקי לפני שנתיים הייתה שונה. המטרה הייתה להפיק סרט דוקומנטרי במלאת חמישים שנה למלחמת יום הכיפורים, ולהביא את סיפורם של הלוחמים ושל הרב עמיטל במלחמה. יום הצילומים האחרון התקיים מיד לאחר יום הכיפורים שעבר, באזכרה גדולה שקיימה הישיבה בהר הרצל, סמוך לקברי בוגריה מהמלחמה ההיא. שבועיים לאחר מכן פרצה מלחמת חרבות ברזל, ודמסקי כבר חשב שסרטו ייגנז.
"קודם כול הייתי מפורק, ולקח לי זמן להרים את עצמי ולהמשיך. אבל מעבר לזה, אנשים מסביב אמרו לי: 'אין מה לעשות עם סרט על חמישים שנה למלחמה, כשאנשים פה עסוקים בדברים שמתרחשים עכשיו. זה לא יעניין'. ואז אשתי שרה אמרה לי: אם אתה רוצה להמשיך את הסרט, לך תדבר עם הרב מדן".
שבוע לאחר פרוץ המלחמה הגיע דמסקי לביתו של הרב מדן, כשהוא עוד לא יודע מה בפיו. "כשנכנסתי לביתו, הרב בדיוק סיים שיחה, הניח את הטלפון, ובעיניים דומעות שיתף אותי בהודעה שקיבל על נפילתו של אמיתי גרנות, בנו של הרב תמיר גרנות, בוגר הישיבה. ישבנו ושתקנו, לא יודע כמה זמן. הבטתי ברב מדן והבנתי שהסרט ממשיך מכאן. לא ידעתי לאן, אבל הבנתי שאני ממשיך. זה הרגע שבו אולי נולד גם שם הסרט, 'מיום כיפורים שעבר'. ביקשתי מהרב מדן להמשיך ללוות אותו בתקופה הקרובה. אמרתי לו: היית תלמיד בישיבה לפני חמישים שנה, לחמת במלחמה והיום אתה ראש ישיבה. אין לי מושג מה יהיה, אבל אני רוצה להיות איתך".
"אני יכול להגיד שנעם כפה עליי כבמאי לקחת שתי תמונות רחוקות זו מזו בזמן, ולחבר אותן לדבר אחד", אומר הרב מדן על תהליך יצירת הסרט. "אני חושב שהייתה לו הצלחה לא קטנה בדבר הזה, שהוא בכלל לא מובן מאליו. אפילו מיציאת מצרים ועד כניסת ישראל לארץ לא עברו חמישים שנה, כמו הזמן שעבר בין שתי המלחמות. לחבר את זה לתמונה אחת, זה לא פשוט".
המלחמה הנוכחית נכחה מאוד גם בחדרי העריכה של הסרט. בוגר הישיבה דוד שוורץ, שנהרג במלחמה, הוא אחיינה של עידית גן־צבי, עורכת הסרט. בקטע בסרט שבו נראה הרב מדן מספיד את שוורץ בהלוויה שהתקיימה בכפר־עציון, עומד מאחוריו אריאל וולפסטל, שכנו של דמסקי ביישוב אלעזר, שנפל שבועיים לאחר מכן ונקבר באותה חלקה.
"הסרט הפך להיות סרט על שני דורות ועל שני ראשי ישיבה ודרכי ההתמודדות שלהם עם סיטואציות דומות", אומר דמסקי. "כבמאי ויוצר זה מאוד חזק שאתה הולך עם דמות שכבר צילמת, ולא דמיינת שתמשיך לצלם אותה בסיטואציה חדשה. קרה פה משהו שמאפיין באופן כללי סרטים דוקומנטריים, שממקום של תסכול וקושי אתה מייצר הזדמנות".
ספסל שלם נעקר
הסרט של דמסקי עוסק בהרחבה בהתמודדותו של הרב עמיטל עם נפילת תלמידיו. "כבר לפני חמישים שנה", מציין דמסקי, "הרב עמיטל דיבר על המצוקה הנפשית שלו בעקבות נפילת תלמידיו, למרות שלא היה נהוג לדבר כך באותה תקופה". הרב יואל עמיטל, שגויס גם הוא למלחמה, מספר בסרט ששאל את אביו באותה תקופה כיצד הוא חש ומה הוא אומר נוכח נפילת תלמידיו. הרב עמיטל ענה לבנו בכאב: "מה אמר ראש ישיבת חברון לאחר רצח תלמידיו במאורעות תרפ"ט? הוא שתק".
מיד לאחר חג הסוכות תשל"ד אמר הרב עמיטל לשותפו לראשות הישיבה, הרב אהרן ליכטנשטיין: "אני לא מסוגל לתפקד, קח את המפתחות ונהל אתה את הישיבה". באותו "זמן חורף" הוא מיעט לפקוד את הישיבה. במקום זאת הוא הרבה בנסיעות לחזית, כדי לבקר את תלמידיו. בנסיעות אלה מצא הרב עמיטל מעט מרפא לנפשו הפצועה. בכל מקום שאליו הגיע הוא עודד את תלמידיו, אבל גם שאב מהם כוחות.
בערב הקרנת הבכורה של הסרט נכחו רבים מבוגרי הישיבה שלחמו במלחמת יום הכיפורים, ובהם גם אבי. אחד הבוגרים הזכיר לאבי שבמלחמת יום הכיפורים הרב עמיטל היה בן 49, בגילם של ילדי הבוגרים היום.
שאלתי את הרב מדן האם היום, בגילו, הוא מסתכל אחרת על הקושי שחווה רבו הרב עמיטל במהלך מלחמת יום הכיפורים ובעקבותיה. "הרב עמיטל חווה את מלחמת יום הכיפורים בעוצמה אדירה שאני רק יכול ללמוד ממנה", הוא משיב. "זה בא לידי ביטוי גם בקשר שלו עם משפחות החללים, וגם בדברים שהוא כתב בספרו 'המעלות ממעמקים', שהיו אז חידוש גדול. למדתי ממנו אז הרבה דברים, והצורך ללמוד ממנו ומהאופן שבו הוא חווה את המלחמה רק מתחזק. אני משתדל, ולא תמיד מצליח.
"לא אשכח את המשפט שהוא אמר לנו, ונחרת במיוחד בזיכרוני: 'ספסל שלם נעקר מבית מדרשנו'. המושג ספסל הוא מושג בית־מדרשי, והאמירה הזאת הייתה מאוד חזקה אצלי. זה התחבר לי לדברים שהוא אמר לנו כשהגענו לישיבה בשנה הראשונה. הרב עמיטל אמר אז, 'האדמה הזאת ספוגה בדם קדושים וטהורים, שראויים שיקימו על דמם בית מדרש'. החיבור המאוד חזק הזה בין מושג בית המדרש ובין מלחמת ישראל עם כל מה שהיא אומרת, תופס אותי עד היום".
על רקע אזורי הקרבות שבהם נלחמתם ברמת הגולן, אתה אומר בסרט: "לא משנה שעברו חמישים שנה, מבחינתי זה היה אתמול". התחושה הזאת משפיעה עליך ביום־יום?
"מלחמת יום הכיפורים נתנה לי בפעם הראשונה את התחושה שזה לא מובן מאליו שהמדינה קיימת. לפני המלחמה חיינו בתחושה שאנחנו בראשית צמיחת גאולתנו, ורק צריכים לחשוב באיזה סיבוב מחכה לנו המשיח. יחד עם זאת, אני חי עם ההודאה לה' שהציל אותנו כעם במלחמה, והיא מתחברת ומתערבבת לי גם עם ההודאה לה' שיצאתי ממנה בשלום. זה כל כך לא מובן מאליו שיצאתי משם חי. היו שם כמה דברים שהיו בגדר נס. התחושה הזאת, שגם המדינה חיה על זמן שאול וגם אני חי על זמן שאול, זו תודעה שלא עוזבת אותי. הקשר והגעגועים לחברים מבית המדרש שהיו פה לא עוזבים אותי, וגם אנשים אחרים שהכרתי במלחמה וחלקם נפלו למעננו".
כי רעות שכזאת לעולם
בהקשר זה, השפעה נוספת של המלחמה שהרב מדן מבקש להתייחס אליה היא "חברוּת עם אנשים שלא חשבתי שיהיו לי חברים מסוגם, חברות שקיימת עד היום. ביום הולדת שישים שלי, אשתי הזמינה את המ"פ שלי, שהיה איתי בטנק במלחמה ונפצע, ואנחנו חברים עד היום. כשאני מדבר היום בפני חיילי מילואים אני אומר להם שהחברות שהם יוצרים עכשיו בחזית היא נכס צאן ברזל לכל החיים. מבחינת כל הדברים הללו, מלחמת יום הכיפורים הייתה אתמול".
קשר מיוחד מקיים הרב מדן עם אלוף במילואים אורי אור, שפיקד במלחמה על חטיבת השריון 679, בה לחמו הרב מדן ורבים מתלמידי הר עציון. "אני מכיר לו תודה גדולה. ראיתי אותו שם מתפקד ופועל ושמעתי אותו בקשר, ואני חושב שהוא אחד האנשים שבזכותם מדינת ישראל קיימת היום.
"לפני שנה סיפרתי בישיבה, בשיחה לפני תפילת נעילה, שסמוך לסעודה המפסקת התקשרתי למח"ט שלי, אורי אור. זה היה בשיא תקופת המחאה, והוא דיבר על הציונות הדתית של היום במילים קשות, אבל בכל זאת הבטיח לי שילך לבית הכנסת לתפילת כל נדרי ולתפילת נעילה, כמו שהוא מבטיח לי כל שנה. דיברתי עם התלמידים על הזכויות שעומדות לאורי אור מלפני חמישים שנה, כשהוא רץ להשיג תחמושת לטנקים של החטיבה. אמרתי גם שאני משוכנע שאם חלילה תפרוץ שוב מלחמה, ואפשר שהצל שלה כבר מרחף באוויר, גם אנשי 'אחים לנשק' יתייצבו וילכו בעיניים פקוחות לאש שתבער בשדות הקרב כדי להגן על עם ישראל תוך סיכון גדול. רציתי להגיד לתלמידים שלמרות שיש מחלוקת אידיאולוגית עמוקה ביני ובין אור, אנחנו חברים עד היום. לא מזמן הוא רצה לבוא לבקר אותי. אמרתי לו חס וחלילה, אני אבוא אליך. סיכמנו שניפגש בהתכנסות השנתית שלנו, שתהיה לאחר יום הכיפורים".
הקשר העמוק הזה עם אנשים כמו אורי אור השפיע עליך כרב?
"אין לי ספק שכן. אני חושב למשל שהעובדה שאדם כמוני התגלגל לאמנה עם פרופסור גביזון, יש לה קשר גדול למלחמת יום הכיפורים ולמה שחוויתי שם. אני מתכוון לאחריות המשותפת של כולנו לאומה אחת, ולכך שאנחנו יכולים להיות ביחד וצריכים להיות ביחד, למרות ההבדל האידיאולוגי העמוק. אני מרגיש שאני חייב את הקשר הזה עם ציבורים חילוניים, להיות איתם למרות כל הפערים. גם בתקופת המחלוקת שהייתה בשנה שעברה התרוצצתי ממקום למקום בניסיונות גדולים מאוד ליצור חיבורים, ואין לי ספק שלמלחמת יום הכיפורים יש הרבה מניות בכך".
עד כמה מלחמת יום הכיפורים ותוצאותיה עיצבו את ישיבת הר עציון?
"המלחמה השפיעה מאוד על הלכידות בין המחזורים בישיבה. היא השפיעה על תודעת מקומנו בחברה הכללית ואחריותנו עבורה, וגם על משקל הצבא בחיינו ועל הצורך להיות מאומנים ובכושר. המלחמה השפיעה גם על לימוד התורה שלנו וחיזקה אותו. אחרי המלחמה הייתה לנו תחושה של ייעוד ברור, שכולל גם את הצורך להפגיש את עם ישראל עם התורה. העובדה שנשארנו בחיים וחזרנו, הציבה חזק את השאלה בשביל מה.
"בנוסף, כשאני מתבונן בספר 'המעלות ממעמקים' שכתב הרב עמיטל ופורסם מיד לאחר המלחמה, אני חושב שהוא עיצב משהו מאוד מגובש בתפיסת העולם שלנו, בעיקר במפגש בין המקרא ועולמם של הנביאים ובין הספסל של בית המדרש. הרב עמיטל חי בעוצמה ראויה לציון את עוצמת המעבר מאושוויץ למדינה יהודית שממחישה את חזון הנביאים. הקִרבה שלי לספר הזה הייתה מאוד גדולה. הוא השפיע מאוד על השיחות שנתתי במהלך השנים, ועל הקו שלי בישיבה".
בפרספקטיבה של חמישים שנה אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשאנחנו בעיצומה של מלחמה, האם השתנתה הראייה שלך על המלחמה ההיא ועל מקומה ההיסטורי בתולדות העם והמדינה?
"במשך חמישים שנה חשבתי, בגלל הניצחון במלחמה שהיה מאוד גדול, שאירוע המסכן את עצם קיומנו כמו מלחמת יום הכיפורים הוא אירוע חד־פעמי שלא ישוב. היום אני מבין לחלוטין כמה קיומנו כעם וכמדינה הוא עדיין לא דבר מובן מאליו. היכולות של האויב גבוהות מאוד. סמכנו על היתרון הטכנולוגי אבל הוא לא היחיד, ואולי קריסת הקיר התת־קרקעי שנבנה בעזה היא ההמחשה הכי ברורה לכך. יש לאויב שלנו המון חיילים שלא אכפת להם להיהרג, ותמיכה עצומה מציר הרשע, שיש לו עוצמה גדולה ואדירה. גילינו שהקיום שלנו גם היום לא מובן מאליו, ובהתאם לכך גם השיח שלי עם הקב"ה".
להיות אבא של
המפגש שלי עם הרב מדן מתקיים בשלהי חודש אלול, והרב מספר שהוא אומר סליחות כבר מראש חודש, יחד עם הספרדים: "אני לא יודע איך אפשר להרגיש אווירת אלול בלי אמירת סליחות מראש חודש".
איך ניגשים השנה לתפילות הימים הנוראים, כשיש כאלה שתוהים על הצלחת תפילותינו בימים הנוראים של שנה שעברה.
"אני לא חושב שתפילותינו לא נענו בשנה שעברה. צה"ל נכנס לאתגר ששום צבא לא עמד בו מעולם, לא בהיסטוריה הצבאית ולא בתקופה שלנו. האמריקאים נכשלו בלוחמה התת־קרקעית במוסול, ואנחנו נכנסנו ללוחמה כזו ויצאנו מזה בסייעתא דשמיא גדולה מאוד. עם כל הקושי והכאב, אחרי שנה של מחלוקת כל כך גדולה, ואחרי מה שקרה ביום הכיפורים האחרון בתל־אביב, אנחנו לא יכולים לשאול למה הקב"ה לא שמע אותנו. אני מרגיש שהקב"ה שמע, ואני גם לא כל כך אובייקטיבי, בגלל הנס שקרה לבן שלי (אלישע מדן נפצע אנושות בקריסת פיר מנהרה בעזה בחודש חשוון האחרון; א"ר). אני אומר 'מי יודע, אולי התפילות עזרו כדי שהבן שלי יצא מהעסק הזה חי'. הקב"ה שמע את תפילותינו ונתן לנו פליק שהגיע לנו. אני חושב שהשנה דווקא צפויה עוצמה גדולה יותר בתפילות, גם כי ראינו את יד ה' בהרבה דברים, וגם כי אנחנו כל כך זקוקים לתפילה הזאת.
"אני מקווה שיהיה עוד הבדל בין הימים הנוראים של השנה שעברה לשנה הזאת. נעשה עכשיו מאמץ אדיר לקיים את התפילות בתל־אביב, עם כל ההתנגדויות שיש שם. המטרה היא שכל תל־אביבי יוכל למצוא תפילה קרובה אליו, ויחד עם זה שהדברים יעברו בשלום. אולי זאת תהיה דוגמה לכך שאנחנו יכולים לתקן דברים. יש סייעתא דשמיא במאמצים, וגם אם לא כל החלומות יתגשמו, אני מקווה ומתפלל שהקב"ה ייתן פרי למאמצים שלנו".
אפשר כבר להתחיל להעריך כיצד תשפיע עלינו המלחמה הנוכחית?
"קשה לענות על זה כל עוד אני לא יודע מה יהיה מחר. אני מרגיש שאנחנו נמצאים בתחילתו של תהליך, וקשה לי מאוד לצפות איך הוא ייגמר ולאן נלך עם זה. לענות על השאלה מה יהיה זה במידה מסוימת כפירה בבחירה החופשית שלנו שמתחדשת כל יום, ובאמירה הכל־כך חשובה של אלעזר בן דורדיא, 'אין הדבר תלוי אלא בי'. ברור לי, כפי שזה נראה עכשיו, שיש כאן מאבק בין שתי מגמות, ואנחנו חייבים לתפוס את המגמה שאנחנו מאמינים שהיא הנכונה, להעצים ולחזק אותה.
"יש מגמה אחת שיוצרת פירוד, חוסר אמון וייאוש, שרואה בשמחת תורה שעבר רק שבת שחורה, מבלי לראות צבע אחר חוץ משחור. המגמה השנייה – שקורמת עור וגידים יותר בתוך השירות הצבאי, וממנו היא צריכה להשפיע על האזרחות – היא החברות החזקה, המסירות, הייעוד, והנכונות לתת את הנפש בשביל קיומו של עם ישראל ובשביל שחרור החטופים תוך כדי המלחמה. זו מגמה שאומרת שאנחנו חייבים להיות חזקים ולהמשיך הלאה. שתי המגמות האלה צרות זו לזו, ויש לנו תפקיד מאוד ברור לחזק את המגמה של החיבור שמוביל אותנו יחד, ולא את המגמה השנייה".
איך הרב מתחזק ברגעים הקשים?
"מה שמחזיק אותי הוא שבכל רגע אני רואה איך אנחנו יכולים להשפיע כוח, עוצמה ולכידות בתוך עם ישראל. ברור לי שאנחנו צריכים לחרוק שיניים למרות הקושי, ולעשות את זה. כל זה מתחבר אצלי עם אמונה שבסופו של דבר הקב"ה מצפה מאיתנו לעשות את הדברים האלה. הצורך להמשיך ולהשפיע לכיוון הטוב בתוך המאבק הפנימי, נותן לי כוחות. הקב"ה מציב לנו אתגרים, אבל נותן לנו כוח".
לפני שיצאתי מביתו הראה לי הרב מדן את יחידת הדיור החדשה בכניסה לבית, שבנייתה הושלמה בימים האחרונים. מדובר ביחידה מונגשת שנבנתה כדי לארח את בנו אלישע ומשפחתו. אלישע איבד במלחמה את שתי רגליו ואת השמיעה באחת מאוזניו, ונמצא כעת בעיצומו של תהליך שיקום ארוך.
"זו הייתה חוויה כל כך קשה, שיש לי ספק אם הייתי מחזיק מעמד ללא התגובה של הבן שלי, וללא החברויות החזקות שלו שנחשפתי אליהם", מספר הרב מדן. "במקום לקחת את הפציעה שלו לאמירה 'תראו כמה אני מסכן', אלישע לקח אותה לאמירה 'תראו איך דווקא מכוח הפציעה אני מסוגל לחזק היום את עם ישראל'. מה שמחזיק אותי בהתמודדות עם הפציעה שלו, הוא הצורך שלי להיות ראוי להיות אבא של אלישע".
