עד לבוקר הריאיון, לא היה ברור אם רננה מאיר־כהן (26) תוכל להתראיין. בכל זאת, היא בסופו של ההיריון השלישי שלה והריאיון נקבע לתאריך המשוער שלה ללידה. למזלי התינוקת עוד התמהמהה קצת, ונפגשנו בביתה שברמת־גן, הרחק מעתניאל, ההתנחלות הקטנה שבה נולדה וגלדה, ובה גם איבדה את אמה דפנה שנרצחה בפיגוע דקירה אכזרי בפתח ביתם לפני שמונה שנים. מאז מאיר־כהן, הבת הבכורה לשלושת אחיה הביולוגיים ושני ילדי אומנה שגדלו בביתם, הפכה כבר בעצמה לאמא לשני ילדים ועוד אחת בדרך. היא מציגה עצמה כרננה כהן, שם המשפחה של בן זוגה אור, אבל לפעמים מוסיפה לו את השם מאיר כמו בריאיון זה ("תלוי אם אני רוצה שיזהו אותי").
בחשבון האינסטגרם שלה, שהולך וצובר פופולריות בשנתיים האחרונות עם יותר מ־13,000 עוקבים, היא עדיין רננה מאיר. אך שלא כנהוג במדיום הזה, היא מציגה שם פחות מחייה הפרטיים ויותר מהאידיאולוגיה הימנית שלה, שקצת חריגה בנוף הווירטואלי: היא קוראת לניצחון המוחלט, מציגה את התנגדותה לעסקת חטופים בתמורה לשחרור מחבלים רבים, ואת כל זה היא מסוגלת לעשות לצד תסכול על רהיט חדש שקנתה באיקאה והגיע עם הוראות הרכבה מסובכות מדי.
"עוד לפני המלחמה הייתי כותבת על הרפורמה המשפטית", היא מספרת, "הייתה פה סערה של אנשים על נושא שלא נוגע לחיים שלהם באמת. אבל אני, כשאני חיה חיים של שכול וכשמאשרים טקס זיכרון אלטרנטיבי של פלסטינים ויהודים, זה מפריע לי בתוך הנשמה. אני רואה עתירות למען המזרנים של מחבלי נוח'בה בכלא וזה שורף לי. ובמקביל אני רואה אנשים שיוצאים להפגין נגד שינויים במערכת המשפט כשזה לא פוגע בהם בכלל".
מאז שהחלה לשתף את דעותיה, כמות העוקבים גדלה. "ראיתי כמה זה צובר תאוצה. אנשים כתבו לי 'תודה רבה' על כך שאני משמיעה את הקול שלהם, שהוא מושתק. גם משמאל קיבלתי תגובות טובות. יש אושיות חזקות שעוקבות אחריי כדי להכיר את הצד השני, כמו למשל שירי עמית, בלוגרית אוכל שיש לה כמעט 250 אלף עוקבים. היא עוקבת אחריי כדי לשמוע דעות שונות, וזה חידד לי כמה הקול הזה חסר".
האינסטגרם מוצף במשפיעניות דתיות עם עשרות אלפי עוקבים, אבל בניגוד למאיר־כהן, לרוב הן מתרחקות מפוליטיקה כמו מאש ומתמקדות באופנה ועיצוב: "זה קורה כי הימין הוא רוב דומם", היא מנסה להסביר, "המשפיעניות הימניות מפחדות שהתבטאויות פוליטיות יפגעו להן בפרנסה, ואני יכולה להבין את זה. אני אישית לא מפחדת לומר את דעתי, ואגב, זה העלה לי משמעותית את כמות העוקבים ולא רק מימין. לא באתי לשכנע אף אחד באינסטגרם, אני לא מנסה גם להגיע להסכמות, אני לא מאמינה בלמצוא את המאחד בכל דבר". זה אולי עשוי להפתיע את מי שמכיר את הרקע שלה. "גדלתי בבית הרבה יותר ליברלי. אני מתנגדת לממשלת אחדות ואבא שלי בעד, אפילו האשמתי אותו בזה", היא מגלה בחיוך. "אבא שלי בעד הידברות ומפגש עם השונה, ואני גם בעד, אבל חושבת שהחתירה שלנו לאחדות דווקא מטשטשת אותנו. אנחנו לא צריכים לוותר על ערכים כדי להיות מאוחדים, זו לא אחדות בעיניי".
"לאנשים שמפגינים בתל־אביב, אין מחבל 'אישי' שישתחרר. אני מוכנה להקריב את הכאב האישי שלי. אומרים לנו שנדע להתמודד עם המחבלים – זה לא נכון. עובדה שהמחבל שרצח את מיכי מארק שמשפחתו גרה שני בתים לידי שוחרר בעסקת שליט. איך אפשר להפגין בעד עסקה בכל מחיר? המפגינים לא גרים ביהודה ושומרון"
ההתנגדות לעסקה "מופקרת", כלשונה, מקבלת מקום של כבוד בדף האינסטגרם שלה והיא מתבטאת בנחרצות על אחד הנושאים הכי רגישים בשיח הישראלי. "הייתי ימין ונשארתי ימין, כאשר אנשים סביבי מתביישים לומר אפילו 'ניצחון מוחלט' ומכניסים את עצמם אל הקו 'הריאלי', כי זה לא משהו שמפסידים ממנו. אני בצד שרוצה יותר ניצחון. שחרור מחבלים הוא דבר שהייתי נגדו מההתחלה, היום כשכולם מבינים שאולי זאת האופציה היחידה לעסקה אז כן שיניתי קצת את דעתי. אבל אני לא מוכנה שיפדו את השבוי יותר מכפי דמיו. אני גם מבינה שהרוצח של אמא שלי יהיה הראשון שישוחרר בעסקת מחבלים, הוא יהיה הראשון שיוצא החוצה, הוא גם היה קטין וגם קיבל מאסר עולם. ואם הוא ישוחרר הוא יחזור לגור לא רחוק מעתניאל".
ההתנגדות לעסקה מגיעה מהמקום של בת שכולה?
"להפך. אנשים שמפגינים בתל־אביב, אין להם מחבל 'אישי' שישתחרר, ואני מוכנה להקריב את הכאב האישי שלי, שהמחבל שרצח את אמא שלי ישתחרר כדי להציל יהודי. את המחבל שרצח את אמא גם בחינם הייתי נותנת. זה יפריע לי אם הוא ישתחרר כי יש לי התנגדות עקרונית, אבל הוא עצמו מעניין אותי כקליפת השום. אין לי בעיה שהוא ישוחרר לעזה ויחלה בפוליו. ההתנגדות שלי היא משום שאני יודעת שהמחבלים יחזרו לטרור, ומי שׂמנו לקבוע אילו חיים שווים יותר? אומרים לנו שנדע להתמודד עם המחבלים – זה לא נכון, עובדה שמחבל ששוחרר בעסקת שליט רצח את מיכי מארק, שמשפחתו גרה שני בתים לידי. איך אפשר להפגין בעד עסקה בכל מחיר בלי להבין שבסוף המחבל שמשוחרר מגיע לבית של השכן? המפגינים לא גרים ביהודה ושומרון".
ואם ישחררו את המחבלים לעזה?
"זו שאלה טובה, אבל הלוואי שגם לעזה נחזור יום אחד".
משפחות של חטופים מגיבות להתבטאויות הנחרצות שלך נגד העסקה המוצעת?
"יש משפחות חטופים שעוקבות אחריי שדווקא מחזקות אותי וכותבות לי 'תודה רבה'. זה רק מחדד כמה משפחות חטופים יש שאנחנו לא מכירים, שלא נותנים להן במה. אני גם מקבלת תגובות קשות, כותבים לי 'תחשבי שאלו היו הילדים שלך'. קודם כול, גם בעלי במילואים. מעבר לזה, משפחת מור, שהבן שלהם איתן חטוף בעזה, מדברים כמוני. כן, אם אלו היו הילדים שלי הייתי עושה הכול כדי לשחרר אותם, אבל אני רוצה להאמין שהגורמים הרלוונטיים עדיין היו עושים את מה שנכון".
מה עושה אותך כל כך חריגה בשיח הישראלי?
"אנשים לא רוצים לשפוט לפני שהם בנעליים של משפחות החטופים, ואני כבת שכולה מרגישה שמותר לי להתבטא בנושא. עדיין, ממש כואב לי שאנשים פוחדים לומר את דעתם. השיח היום הוא שמי שמתנגד לעסקה מופקרת הוא נגד החטופים, וזה דווקא הפוך – ההתנגדות לעסקה היא מתוך דאגה לחטופים ולפיגועים עתידיים. התנגדתי לעסקה הראשונה. בדיעבד אני שמחה עליה, אבל בזמן אמת חשבתי שאסור לשחרר אף אחד. ראיתי את השיירה של המחבלים ששוחררו בעסקה הראשונה למזרח ירושלים ובזמן אמת אמרתי שהמדינה לא תדע להתמודד עם המחבלים ששוחררו. אני מבינה שהמשפחות במזרח ירושלים יכולות להיות כמו המשפחה שלנו. כל ההפגנות היו צריכות להיות נגד סיוע הומניטרי, נגד הצלב האדום. אני יודעת שהדעה שלי היא הדעה הרווחת, למרות ששומעים יותר את הצד השני".
נחשפת לרוע המוחלט בפיגוע שהתרחש בפתח ביתך, היית פחות מופתעת מהאכזריות של מחבלי חמאס ב־7 באוקטובר?
"לא היה לי ספק ביכולות או ברצונות שלהם, היה לי הלם מוחלט שהצבא נתן לזה לקרות. אני למשל כבר שנים לא עוברת עם הילדים שלי ליד אתר בנייה, כי אני יודעת שיכולים להיות שם עובדים פלסטינים מיטא או מחברון שיכולים לעשות פיגוע נוראי. אחרי 7 באוקטובר ראיתי סוף־סוף בקבוצה של הגן אנשים מבקשים שיהיה מאבטח באתר הבנייה שסמוך אליו".
"המשפיעניות הימניות מפחדות שהתבטאויות פוליטיות יפגעו להן בפרנסה, ואני יכולה להבין את זה. אני אישית לא מפחדת לומר את דעתי, ואגב, זה העלה לי משמעותית את כמות העוקבים ולא רק מימין"
את תחזרי לגור בעתניאל יום אחד?
לשם ספציפית אנחנו לא קשורים היום, כי המשפחות שלנו כבר עזבו. אני חושבת לפעמים על לחזור להתנחלות, והאמת שאני מפחדת לנסוע בכביש 60. כן, יש לי מחשבה שאם אני לא אגור שם אז מי יגור שם, אבל גם לגור ברמת־גן זאת שליחות, כי יש אנשים שחושבים שהמרכז הוא רק שלהם, כמו למשל בנושא התפילות ביום כיפור, ובכלל הכול יותר מתוח. בעלי סופג פה הערות ברחוב, גם כשהוא על מדים אומרים לו שהוא משתמט. לעיתים רחוקות קיבלתי גם אני הערות על כיסוי הראש – 'איך את הולכת עם זה', 'את מסתירה לנו', דברים כאלה. אבל בסוף, בכל יום כיפור אנחנו מתפללים פה עם כל השכנים ואנשים שמחים בזה, והם לדעתי הרוב האמיתי פה ברמת־גן וגם בתל־אביב, אז לא מרגשות אותי התגובות הקיצוניות".
צעירות רבות עוקבות אחרי מאיר־כהן ברשתות החברתיות, ובפרופיל שלה היא מזמינה אנשים ליצור איתה קשר כדי לתאם הרצאה. אבל כשאני שואל אותה אם היא אושיה בגלל האסון המשפחתי היא מסתייגת מעט ומספרת שאחרי האסון דווקא נכוותה מהפרסום: "אחרי הפיגוע, כשהופעתי על שערי העיתונים הגדולים, הבנתי את החיסרון הגדול שבחשיפה. האנונימיות נעלמת, והייתי נורא צעירה. הייתי על השער של 'לאשה', אבל אפילו לא שמרתי את העיתון בבית. מילדה סגורה ביישוב קטן הפכתי למישהי שכולם מזהים ברחוב. סגרתי את הרשתות החברתיות, ורק אחרי ארבע שנים חזרתי והגעתי לשם אחרת".
ועדיין, 10,000 איש יודעים מה אכלת לארוחת הערב.
"באתי הרבה יותר חכמה בפעם השנייה. העוקבים שלי יודעים איך בעלי נראה אבל הם לא יודעים מה אופי הזוגיות שלי ואיך אני מחנכת את הילדים שלי. הם יודעים עליי הרבה, אבל פחות מכל אושיה אחרת. אני כמעט לא מעלה וידאו מהבית שלי וגם לא אשתף קונפליקטים עם הילדים. הדעות שלי חשופות, אבל החיים הרבה פחות. אין לי חלום להתפרנס באינסטגרם ולא משנה כמה עוקבים בדיוק יהיו לי. עד לאחרונה הייתי מאשרת את העוקבים שלי אחד־אחד".
אבל זה החלום של לא מעט צעירות בגילך.
"אני מכירה את הרצון להתפרסם ולהתפרנס מהאינסטגרם. אני רואה רק את החסרונות שלו, דווקא בעלי רואה את הפוטנציאל הכלכלי שם ורוצה שארוויח מיליונים. אני בניגוד אליו ממש מבינה מה הנזק של זה. עשיתי את התנועה ההפוכה, חטפתי כזה בום בהתחלה. הייתי במקום שבו איפרה אותי המאפרת של נועה קירל וצילמו אותי הצלמים הכי חזקים בברנז'ה, ואחר כך הסתגרתי".
מאיר־כהן משרטטת את הקווים האדומים שלה באינסטגרם. "בהריונות לפעמים אני חוששת בקטע המרוקאי שלי, שאולי לא הייתי צריכה לשתף בגלל עין הרע. וכן, יש לי הרבה קווים אדומים – כל דבר שנוגע לצניעות אני לא אשתף, אני לעולם לא אצלם את חדר השינה שלנו למשל, ויש דברים שאני רוצה שהם יישארו שלי. הציעו לי כחלק משיתוף פעולה מסחרי ללדת בבית חולים מסוים וסירבתי. רציתי לשמור לעצמי את האפשרות שלא לשתף את הלידה. גם הדרכת הורים מציעים לי לפרסם, אבל זה נראה לי לא נכון לפרסם סיטואציות מורכבות שעוברות על הילדים שלי. אני גם אפרסם רק מותגים שהייתי לובשת אותם, רק כאלו שהם בסטנדרט הצניעות שלי. העוקבות שלי לא ידעו מתי רבתי עם בעלי. יש מה להעריך אותנטיות של אושיות אחרות, אבל גם לשתף ריב זה לא באמת הדבר האמיתי. אני לא מעלה לא את הדברים הטובים ולא את אלו שפחות".
את הפתיחות והשיח על כל נושא קיבלת מאמא?
"כן, חד־משמעית. גם את העובדה שאני שולטת על כל מה שאני עושה. אם בחרתי לפרסם דעה מסוימת וחטפתי עליה, זה רק שלי ואני אקח אחריות. למדתי מאמא שהחיים שלי הם רק בידיים שלי. זה מעניין, יום לפני שאמא שלי נרצחה היה לנו בבית גיליון עם 50 הנשים הכי משפיעות ואמא שלי אמרה 'החלום שלי הוא להיות מפורסמת'. יום אחרי היא הייתה מפורסמת בגדול. אני הפכתי למפורסמת כמו שאמא שלי הייתה, שזה להיות מפורסמת לא כדי להתפרנס אלא לשם הנושא. מאוד כואב לי שאנשים מפחדים לומר את דעתם רק בגלל התגובות. גדלתי בבית שבו שמים הכול על השולחן".
אני זוכרת שלא האמנתי למי שאמר לנו בשבעה שיש עוד חיים לפנינו. רק סביב השנה השביעית הרגשתי שאני מתחילה להבין לאן הולכים החיים שלי מכאן, הזמן לא מרפא, והשכול לא הולך ומתכווץ, אבל החיים כן הולכים וגדלים
הרצח של דפנה מאיר לעיני ילדיה בפתח ביתם שבעתניאל טלטל מדינה שלמה. דפנה נאבקה עם המחבל והקריבה את חייה כדי שהוא לא יגיע אל הילדים, ובהם גם רננה, שראתה את אמה נרצחת מול עיניה. השנה, במלחמת חרבות ברזל, כבר יותר מ־500 יתומים חדשים איבדו הורה במלחמה ואלפי אחים איבדו אח בקרבות. רבים מהם נשטפים בנהר החדשות, אבל חלקם מגיעים לרננה. "פונים אליי הרבה יחסית. אחיות שכולות כותבות לי, וזה כואב כל כך. לפני המלחמה הייתי זוכרת את השמות והיום אני כבר לא זוכרת שהיה בכלל מישהו בשם הזה שנהרג. בנות כותבות לי אחרי האסון הפרטי שלהן ושואלות מה יקרה עכשיו עם החיים שלהן. מישהי שאיבדה אמא פנתה אליי ואמרה: 'בבקשה תגידי לי שזה לא הסוף של החיים'. הן כותבות לי בנושאים שונים, החל מעצה לטיפול בטראומה של שכול, כי אני משתפת שאני בטיפול כבר שמונה שנים, והן שואלות פרקטית איך משיגים טיפול או עזרה מביטוח לאומי, וגם בצד העמוק יותר, איך מתמודדים עם ההורים אחרי אסון גדול כל כך".
מה את עונה לילדה שאיבדה אח בעזה ובטוחה שזה סוף החיים שלה?
"באמת קשה לראות את זה בהתחלה, ואני זוכרת שלא האמנתי למי שאמר לנו בשבעה שיש עוד חיים לפנינו. רק סביב השנה השביעית הרגשתי שאני מתחילה להבין לאן הולכים החיים שלי מכאן, הזמן לא מרפא, והשכול לא הולך ומתכווץ, אבל החיים כן הולכים וגדלים".
מהפניות שמגיעות אלייך את יכולה לומר אם פנייה לטיפול הוא דבר לא נגיש בציבור הדתי לאומי?
"אני משתפת הרבה על הטיפול שאני עוברת, ועדיין בנות לא יודעות איך למצוא טיפול. יש בושה מאוד גדולה, אנשים מתביישים ללכת כי נראה להם שזה מיועד לאנשים שנפגעו מאוד במלחמה או שסוחבים דיכאון קשה. גם אני אומרת על עצמי 'שיצאתי בסדר'. התחלתי ללכת לטיפול שנה אחרי הפיגוע, ניסיתי כמה טיפולים וחשוב לא להתייאש עד שמגיע הדבר הנכון, כי זה כמו זוגיות. מי שלא הולך לטיפול מפסיד הזדמנות לשדרג את החיים שלו".
נתן, אביה, התחתן בשנית שנה בלבד אחרי הפיגוע, וגם בנושאים האלה היא מקבלת פניות. "מישהי שאמא שלה נרצחה בפיגוע ואבא שלה יוצא עם מישהי כפרק ב' פנתה אליי. עניתי לה שזה לפעמים קשה יותר מהפיגוע עצמו. גם אם זה הדבר הנכון לעשות, זה לא פשוט בכלל, אבל אי אפשר להשתקם בלי להמשיך את החיים. אמרתי לאותה נערה שזה גיהינום לעבור את זה, ובשבילי החודשים אחר כך היו קשים יותר מהפיגוע. אני צוחקת על אבא שלי שהוא הוריד הכול בתשלום אחד ולא פרס לנו את הכאב לתשלומים. אם הוא היה מתחתן שוב היום זה היה הרבה יותר קשה. אני מבינה שהיינו ילדים קטנים והחיים חייבים להימשך, זה לא היה פשוט אבל בהסתכלות אחורה ברור שעדיף ככה. אשתו של אבא שלי ואני בקשר מעולה היום, ואנחנו צוחקות שאם יש בעיות זה דווקא עם אבא שלי. היום אנחנו משפחה אחת גדולה, לאבא שלי ואשתו נולדו שלוש בנות והן כמו אחייניות בשבילי, והילדים שלי מתחננים לנסוע אליהם כל שבת. לקח הרבה שנים לעבוד על זה, אבל אנחנו במקום אחר, וזה שאנחנו משפחה ששמה הכול על השולחן עזר לנו מאוד".
לקראת סיום הריאיון אני שואל את מאיר־כהן מתי היא הכי מרגישה את החיסרון של אמא שלה. "בהריונות היא חסרה לי הכי הרבה, כשאני מבינה ששוב אני עוברת את התהליך הזה לבד".
