הזוכה בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר שהתקיים לפני כשלושה שבועות הוא יהב וינר ז"ל, במאי הסרט "הילד", שהיה אמור לעמוד מחויך ונרגש על במת הטקס ולא זכה לכך. הוא נרצח ב־7 באוקטובר בעת שניסה להגן על אשתו, היוצרת שי לי עטרי, ובתם התינוקת שייה. השתיים ניצלו, ושי לי הייתה זו שעלתה על הבמה לקבל את הפרס.
"קשה לי לומר לכם כמה אני מתרגשת להיות פה", אמרה שי לי לקהל שקם על רגליו והריע, "לא הייתי אמורה להיות כאן על הבמה ולקבל את הפרס הזה. אבל אם יהב היה יכול להיות כאן, הוא היה מקריא לכם רשימה ארוכה של תודות לאנשי הצוות, ואני רוצה להגיד אותה גם כעת. אחת הסיבות שהוא כל כך אהב את הקולנוע היא שעושים אותו ביחד, לא לבד. תותי שלי – הפרס הזה מגיע לך. לא כי אתה איננו וזה צדק פואטי, אלא כי זה סרט טוב ואתה כזה מוכשר. הלוואי ויכולתי להחזיק לך את היד בעוד הרבה פרסים, אבל אני מבטיחה לך שאעשה הכול כדי שהיצירה שלך תמשיך להדהד אחרי לכתך כי בקולנוע אין מוות, הוא נשאר אחרי לכתנו. אני אזכור מה שאמרת תמיד, שפרסים זה בונוס אבל הכי חשובה היא הדרך. כשייגמרו הסרטים שלך אמשיך לכתוב עליך, אכתוב על אהבה כי אני יודעת שהיא קיימת. יהב בחר להקדיש את הסרט לג'ימי קדושים, שנהרג מנפילת קסאם, ממש מול עיניו של יהב. אני רוצה להקדיש את הסרט לכל קהילת כפר־עזה. תודה לשייה, האור של חיי. זה הפרס שלך, מאמי, אני אוהבת אותך אהבת עולם".
כמה ימים לפני הטקס החגיגי פגשתי את שי לי לשיחה מלאת געגועים. כבר תקופה ארוכה שהיא מתגוררת בבניין חדש בדרום תל־אביב, שחלק מדירותיו הושכרו למפונים. בכניסה לדירה של שי לי מונח דשא סינתטי, כאילו מסמל את החיים בקיבוץ שהיה ואיננו. "זה התחיל מזה שבדלת ממול גרו מפונים מנתיב־העשרה, והם שמו את הדשא הזה, ואמרנו אחד לשני שככה נדע שזה מישהו מהדרום, ואפשר לדפוק אחד אצל השני, ובאמת להרגיש בנוח כמו בקיבוץ לבקש סוכר. אז באותה קומה חלקנו מצד אחד עצב, ומצד שני את זה שיש ילדים, ושצריך לתת חיים בשבילם".
בדירה הבהירה ומלאת הצעצועים של שייה, שי לי ובתה מנסות לבנות שגרת חיים בתוך המצב הלא יציב. שייה מבלה את אחר הצהריים עם סבתה, אמא של יהב, פסנתר מחכה לרגע ששי לי, שלפני שיצרה סרטים הייתה זמרת ("אצלנו בגן"), תפתח אותו. "כל העובדות הסוציאליות הכי טובות שפגשתי מאז 7 באוקטובר, אמרו לי לעבור משוכה־משוכה, לא להסתכל מדי קדימה, ולדעת לטפוח לעצמי על השכם על הישגים קטנים של כאן ועכשיו. מה התקדמתי היום? זה מאוד טבעי שבשלב הזה אני לא אצליח לחשוב על תמונה כוללת. כרגע כל מה שבא לי זה להיות אשתו של יהב. רק אחרי שהוא נרצח הוספתי את שם המשפחה שלו, תמיד היה לנו ריב שהוא היה אומר לי בצחוק 'מה, את פמיניסטית? למה את לא קוראת לעצמך שי לי וינר, או שי לי עטרי וינר?' אמרתי לו שקשה לי לתפוס את זה שמשנים שם שהלכתי איתו כל החיים".
הם הכירו בלימודים בניסן נתיב לפני 13 שנים ועברו לכפר־עזה כשנתיים וחצי לפני האסון ששינה את חייהם. באופן מצמרר, היצירות של יהב שבחלקן גם שי לי הייתה שותפה, סיפרו את סיפור חייו, ובדיעבד גם את מותו. היצירה שימשה לו דרך לעיבוד ולהתמודדות עם החיים עצמם, כמו לדוגמה הסרט ״הגדת קיבוץ״, שצילומיו רק הושלמו ימים ספורים לפני הטבח, והפך לאנדרטה ליוצר ולמשתתפים בו, שחלקם נהרגו איתו, ולחיי הקיבוץ כפי שהכירו אותו עד ל־7 באוקטובר. "זו תהיה משימה מורכבת", שי לי משתפת בתחושות על עריכת הסרט שצפויה להתחיל בתקופה הקרובה. "כי שנינו משחקים בסרט, וגם אנשי הקהילה. יהב רצה לעבוד עם אנשים שהם לא שחקנים. כי יש דברים שהוא הרגיש שרק אנשים שגרים שם יוכלו להבין באופן עמוק, את הדיסוננס הזה של לחיות בקיבוצים".
"כל העובדות הסוציאליות הכי טובות שפגשתי מאז 7 באוקטובר, אמרו לי לעבור משוכה־משוכה, לא להסתכל מדי קדימה, ולדעת לטפוח לעצמי על השכם על הישגים קטנים של כאן ועכשיו"
יצירות אחרות שלו הן הסרט "פיית" שזכה במקום הראשון ב"פסטיבל סולידריות" העוסק בבת לעובד זר ומערכת היחסים המורכבת בינה לבין אביה, והסרט "קבר אינדיאני", העוסק באב שמבקש מבנו לערוך לו טקס קבורה אינדיאני. הסרט "שלוש נשימות עמוקות", שבו גם יהב וגם שי לי משחקים, עוסק באלמנה שמדברת בדמיונה עם בעלה המת.
למה יהב עסק כל כך הרבה במוות?
"אין לי מושג. תמיד אמרתי לעצמי שלבן הזוג שלי יש ממש דמיון, ואני זוכרת שגם שאלתי אותו מה פתאום אלמנה, למה אתה כותב על זה? והוא ענה לי, "ככה אני רואה את זה", וידעתי שכשהוא עונה לי ככה, זה אומר שהוא כבר התחיל לדמיין את זה ולרקום את העלילה. אבל באופן כללי אני חושבת שכאשר יש שני אנשים יוצרים, אז הם צריכים לאפשר זה לזה חופש".
שי לי עטרי, 35, היא בתם של יוסי, דוקטור להנדסה גרעינית, ואביבה, מפקחת במשרד החינוך. אביה הוא אחיהן של השחקנית יונה עטרי, הזמרת גלי עטרי ושדרנית הרדיו שוש עטרי. את שירותה הצבאי עשתה בלהקת חיל החינוך והנוער. לאחר השחרור למדה מוזיקה בבית ספר רימון אך עזבה את הלימודים לאחר שעברה תקיפה מינית, עניין שנמצא כיום בהליכים משפטיים והיא מעדיפה שלא לדבר עליו, ונרשמה ללימודי משחק בסטודיו למשחק ניסן נתיב. הופעת הבכורה שלה כשחקנית הייתה בשנת 2015 כשגילמה את ענת בסדרה "זגורי אימפריה". מאוחר יותר באותה השנה גילמה את יעל בסדרה "ג'וני ואבירי הגליל". באופן מצמרר, השיר שהיא מזוהה איתו יותר מכול הוא "אצלנו בגן" המתאר חוויית שכול והפך לאחד מהשירים המושמעים ביום הזיכרון.
סיפור האהבה של שי לי ויהב התחיל בזכות רומיאו ויוליה, ולמרבה הצער גם האהבה הזו נגדעה בצורה טרגית. "זה לא היה מהסיפורים של אהבה ממבט ראשון", היא נזכרת. "הייתה בינינו בעיקר הערכה ממבט ראשון. הוא היה כן בצורה בלתי רגילה, בגלל זה אהבתי לעבוד איתו. כי כשאת עובדת עם מישהו על יצירה, את חייבת שהוא יהיה כן, ואת תהיי כנה. את חייבת לממש את האמת שלך בתוך היצירה. הוא גם היה מאוד מחובר לרגשות שלו. הוא לא הסתפק רק בלשחק, הוא תמיד רצה גם לכתוב את הקטעים וגם לביים אותם". באחד התרגילים התבקשו הסטודנטים לשחק את רומיאו ויוליה. "הוא הציע לי לעשות את התרגיל יחד, ובחר בי להיות היוליה שלו. זה התחיל כמו חזרה רגילה שבה כל אחד משתף מאיפה הוא בא לתרגיל הזה, ומה הרקע שלו". שי לי חוזרת לאותו חדר חזרות, "זה היה בחדר ישן ומעופש שקראנו לו 'ניסן הקטן'. בשלב מסוים התעייפנו, אז פשוט התיישבנו לנוח, ופתאום ראיתי את העיניים שלו, והרגשתי שאני רואה את העיניים של הנשמה התאומה שלי. זה היה מוזר, כי ראיתי את העיניים האלה כל יום, בבוקר ובערב, ופתאום היה הרגע הנכון והזמן הנכון לראות את העיניים האלו בזמן הזה. ומאותו רגע לא שחררתי אותו". כבר בסיום השנה הראשונה עברו לגור יחד בתל־אביב, והזוגיות ששילבה גם את הלימודים ואת חיי היצירה המשותפת, הפכה לאינטנסיבית.
בשנת 2016 עברה שי לי תאונת דרכים שהותירה אותה עם כאבים כרוניים ברגל ועם מקל שמסייע לה בהליכה. אז גם החלה המחשבה על המעבר לכפר־עזה, ליד משפחתו של יהב. אבל התהליך לקח זמן והם עברו לשם רק לפני כשלוש שנים. "עד אז זה היה מקום האירוח שלנו בכל סוף שבוע, זה היה הכיף שלנו לנסוע לשם", היא מסבירה. "אחרי התאונה התחלנו להתאהב עוד יותר במקום, כי הכול מונגש ונוח, כל השנים החשש מהמצב הביטחוני לא היה הסיבה שלא רציתי לעבור לכפר־עזה, אלא כי חששתי שלא תהיה לי עבודה בדרום, ושיהיה קושי להתפרנס כי אין שם מספיק יוצרים. וכשסיפרתי לאנשים מהמרכז שאני עוברת לכפר־עזה והם היו שואלים אותי למה, חשבתי שהם שואלים בהקשר של הפרנסה. מרוב שהתרגלתי לזה שלפעמים יש צבע אדום ולפעמים יש התחממות והמשפחה מגיעה אלינו למרכז, לא חשדתי שהם שואלים בהקשר הביטחוני. היום כמובן יש הרבה יותר מודעות למצב בדרום, אבל אז זה ממש לא היה בראש שלי מספיק, באיזשהו אופן הרגשתי שם מאוד בטוחה". עד כמה היא חשה בטוחה? ב־7 באוקטובר, כשהתושבים בכפר־עזה התבקשו לנעול את הדלתות מפני המחבלים, היא אפילו לא ידעה היכן המפתח של הבית. "כששלחו את ההודעה לנעול דלתות ולהיכנס לממ"ד לא ידעתי איפה המפתח, אהבתי תמיד שאם מישהו צריך משהו, שפשוט ייכנס, ושלא אצטרך לקום לפתוח לו. בסוף מצאתי את המפתח".
"שלוש דקות אחרי חדירת המחבלים, יהב ואני שמענו אותם מחוץ לחדר השינה שלנו, מהחלון של הממ"ד. המחבלים התחילו לגרור את המסילה של הברזל ואז הכניסו יד. יהב לא הספיק להסתכל עליי, ותפס את הברזל, ובזכותו הספקתי לברוח עם שייה דרך הדלת"
כשעברו לדרום, יהב השתלב בסגל של מכללת ספיר ושי לי עבדה כעורכת. "גילינו שיש הרבה עבודה בדרום, והמקום הזה הפרה אותנו". הם החלו ליצור בקיבוץ עוד לפני שעברו אליו, כמו סרטה של שי לי "נעורים", סרט על שכונת הנעורים בקיבוץ ועוסק בבחורה צעירה שעברה תאונת דרכים וחוזרת אליו על כיסא גלגלים. מתפתחת שם מערכת יחסים בינה לבין הפיזיותרפיסט שלה, ועולות שאלות על נשיות בתוך נכות. "קראתי לסרט 'נעורים' כי כשאת נעשית אישה עם מגבלה פיזית, את מרגישה שאת צריכה לחזור אחורה בהתבגרות שלך, את הופכת להיות שוב נערה או ילדה. וכמובן גם בגלל השכונה של הנעורים, כאחד מסמלי האידיאל של הקיבוץ, שתמיד היה גאה לראות את השכונות האלו, שהצעירים עברו אליהן ובנו שם את חייהם. ראיתי בזה אייקון לחלום לא ממומש, כמו החלום הלא ממומש של אותה אישה עם המגבלה החדשה לעבור לנעורים, ועוד הרבה חלומות שכבר לא תוכל להגשים. כשאני הפכתי לאישה שיש לה מגבלה הייתי צריכה ללמוד את הנשיות שלי מחדש, ישבתי יותר משנה על כיסא גלגלים, ולמדתי להבין שהנשיות היא לאו דווקא בגוף, אלא במבט העיניים, באינטליגנציה הרגשית. זה הרבה מעבר לגוף".
איך יהב קיבל את הנכות שלך?
"הוא בכלל לא הבין על מה אני מדברת כשאני כותבת על זה ועוסקת בזה. בחוויה שלו לא הייתי נכה, מקל ההליכה היה כמו משקפיים עבורו", היא אומרת. "אני לעומת זאת מאוד התביישתי במקל וניסיתי ללכת בלעדיו, וזה גרם למצב שכמעט לא יצאתי מהבית, כי זה כואב, ואז יהב אמר לי "אל תדפקי חשבון. נקנה לך מקלות בכל הצבעים", ובאמת ככה היה. היה לי מקל זהב ומקל סגול לימים שמחים, ולצערי הם נשארו מאחור בכפר־עזה ונשרפו, אז אחד הדברים הראשונים שהחברים שלי עשו אחרי מה שקרה, זה לקחת מדבקות ולהדביק על המקל השחור שקיבלתי. יהב גרם לי להסתובב יותר ולהרגיש שאני יכולה לעשות הרבה יותר דברים, פשוט לאט".
בראש השנה אשתקד ציינה שי לי את יום הולדתה, ושייה בדיוק נולדה, אלו היו החגים המאושרים ביותר שחוו יהב ושי לי. אחרי הרבה שנים של זוגיות, סוף־סוף הם בנו משפחה וקן, ואז בשמחת תורה הכול התהפך. כשהתחילו האזעקות הם נכנסו לממ"ד, ועם הזמן הגיעו גם ההודעות על חדירת מחבלים. השניים קיבלו החלטה ברגע אחד. "שלוש דקות אחרי חדירת המחבלים, יהב ואני שמענו אותם מחוץ לחדר השינה שלנו, מהחלון של הממ"ד. המחבלים התחילו לגרור את המסילה של הברזל ואז הכניסו יד. יהב לא הספיק להסתכל עליי, ותפס את הברזל, ובזכותו הספקתי לברוח עם שייה דרך הדלת".
שי לי הסתתרה במשך שעה ארוכה במחסן הגינה של השכנים, ובהמשך נמלטה לבית השכנים זולי ולירון, הדודים של הילדה אביגיל עידן, שהסתתרו בממ"ד יחד עם שלושת ילדיהם. "עד היום הם שמורים לי בטלפון 'לירון מור מלאך שומר'. אני לא יודעת איך היה להם האומץ להכניס אותי עם ילדה בוכה לממ"ד ולסכן את המשפחה שלהם". במשך השעות הארוכות ששהו בממ"ד זולי דאג לשדר לשוהים בממ"ד שהצבא בחוץ, ושהם תכף מגיעים אליהם. הוא דאג שיצאו לשירותים לפי תור, בלי להוריד את המים. "הוא השרה עלינו ביטחון. בשלב כלשהו שמענו קריאות 'צה"ל, צה"ל, באנו להציל אתכם', בעברית צחה. אני צעקתי, 'אנחנו פה', וזולי השתיק אותנו, בדיעבד אלו היו מחבלים. למרבה המזל בגלל המיקום הלא סטנדרטי של הממ"ד הם לא מצאו אותנו, ופשוט המשיכו הלאה". רק כעבור שעות ארוכות חולצו. שייה הגיעה לבית החולים מיובשת ואפאתית, מכיוון שלא אכלה הרבה שעות, ואחרי ששאפה עשן מהבית הסמוך שנשרף. "חיברו אותה לחמצן, הרופאים אמרו שקרה לה נס שהיא שרדה את כל זה". את בעלה היא לא ראתה מאז ברחה עם שייה על הידיים ועד שקיבלה הודעה רשמית על שעלה בגורלו. אף שידעה שזה כמעט חסר סיכוי, היו לה מחשבות שאולי נחטף. רק אחרי ארבעה ימים קיבלה את הבשורה המרה שיהב איננו, תוך כדי ריאיון לתקשורת הזרה. שי לי התחננה לזירוז הליך זיהוי גופתו כדי שתוכל לשאוב זרע ולשמר את האפשרות להביא לעולם אחים לשייה, אך עקב הזמן שחלף התברר כי הזרע אינו שמיש.
"כשהודיעו לנו שיהב איננו לא רציתי לקום. צרחתי ובכיתי. בשלב כלשהו ביקשו ממני לבוא לסלון כדי שאתחיל לשבת שבעה, אבל רק רציתי שיעזבו אותי. מתוך חוסר האונים והעצב לא רציתי אחר כך לקום, רציתי שיעזבו אותנו. פתאום קלטתי שאני בסלון והתחלנו לשבת סוג של שבעה", היא מתקשה להיזכר באותם ימים, "אני זוכרת שמיכל אמא של יהב ישבה לידי ושאלתי אותה אם היא חושבת שאפשר לשאוב זרע ממישהו שהוא אזרח ולא חייל. באותו רגע הרגשתי שאני רוצה למות, להתאבד, לא רוצה להיות יותר בעולם. אבל גם הבנתי שרק הילדה תרים אותי מהמצב הזה, שהבכי שלה חשוב יותר מהבכי שלי. בתוך השחור היא הייתה נקודת אור, ודווקא בגלל זה היה לי חשוב להגשים את חלום הילדים של יהב. כי 7 באוקטובר קטע את כל החלומות שלנו, ובעיניי כל הסיבה כרגע לחיות קשורה לדעתי לדור הבא, לעתיד, כי המציאות מאכזבת מאוד כרגע".
מהיכן הרעיון לשאוב את זרעו של יהב?
"ליהב ולי היו 13 שנים מדהימות של ביחד. הייתה בינינו גם אהבה גדולה וגם שותפות ביצירה. הסרטים שלנו והיצירות היו גם סוג של ילדים. אבל חיכינו לילדים הרבה זמן. האמת היא שהתחלנו מאוחר לנסות להביא ילדים לעולם. רציתי קודם לסיים ללמוד, ובסוף קרה לנו נס, שייה נולדה חודש לפני שחשבנו להתחיל בטיפולי פוריות. אני זוכרת שטבלתי במקווה בעלומים. הייתי אז בעיצומה של חקירה שהגשתי על התקיפה שעברתי, ופשוט התפללתי לכוחות. וכשיצאתי מהמקווה אמרתי 'שכחתי לבקש ילד', תמיד הייתי מכוונת לזה, והפעם ביקשתי כוחות להתמודד עם החקירה וההליך המסובך. ודווקא באותה הפעם נכנסתי להיריון באופן טבעי. בהתחלה רציתי לקרוא לשייה נסיה. נס של א־לוהים, אבל יהב חשב ששייה זה מאוד יפה, שיש לזה צליל יפה ואת שילוב האותיות והצלילים של שנינו. והיום כשהוא איננו אני שמחה שהוא מונצח בשם שלה. הרגשתי שהוא מאוד רצה ילדים והמתין עם זה. לכן הדבר הראשון שחשבתי עליו אחרי השבת השחורה זה על הילדים שלנו, שאני חייבת להם המשכיות".
"כשהפכתי לאישה שיש לה מגבלה הייתי צריכה ללמוד את הנשיות שלי מחדש, ישבתי יותר משנה על כיסא גלגלים, ולמדתי להבין שהנשיות היא לאו דווקא בגוף, אלא במבט בעיניים ובאינטליגנציה הרגשית"
יהב גדל בבית חילוני, שי לי גדלה בבית מסורתי, וחשוב היה לה להביא אל הבית המשותף את המסורת שגדלה עליה. "הוא כיבד אותי מאוד. יהב היה בן אדם מאוד לא שיפוטי וערכי שאף פעם לא שפט את הבנאדם מולו. בגלל זה הוא גם היה יוצר טוב. פחדתי שדברים כמו מקווה או קידוש ירתיעו אותו או יצחיקו אותו, כי הוא אמר לי שהוא לא מאמין, אבל הוא כיבד והכיל והרגשתי שבאופן עמוק הוא היה הרבה יותר יהודי ממה שהוא חשב, הוא פשוט לא גדל לתוך זה כמוני. אני זוכרת שתמיד אמרתי לו: "מאמי, זה לא מתוך אובססיה, זה פשוט עושה לי טוב", ולאט־לאט הוא ראה שאני מצליחה גם לשמור על אמונה וגם לנהל חיים די חילוניים, פשוט עם מסורתיות קטנה בתוכם. וגם אני יכולה להגיד שבכל הרגעים האחרונים שלו, בשעה לפני הרצח, הוא ניסה להרגיע אותי, והתפללתי את כל התפילות שזכרתי, והוא אמר אחריי אמן. אחר כך אני זוכרת שכעסתי איך הוא אמר אמן כל כך הרבה פעמים ולא קיבל את השמירה שהוא היה זקוק לה באותו רגע, ובסוף הוא לא איתנו. אבל במובן הזה אני אומרת לעצמי שדווקא ברגעים האחרונים הוא היה הכי יהודי שיש, כי הוא עשה את הדבר הכי משמעותי – בין אדם לחברו".
סדר היום החדש של שי לי הוא סדר יום של אמא, "שבתוכו יש סדקים", לדבריה. "היום־יום מורכב מהדברים של שייה: ללכת לגן, לג'ימבורי ולטיפת חלב. היא נכנסה לגן רק בספטמבר, עד אז היא ממש מילאה לי את היום וזה נתן לי הרבה משמעות, למרות שזה גם מאתגר להיות אמא בשנה הראשונה. אבל היה לי בשביל מה לקום בבוקר, והיה לי גם עוד פה להאכיל, אז היה לי חשוב לחזור לעבודה. בנסיבות שנוצרו, הכול לגיטימי, גם לא לקום מהמיטה, אבל שייה פשוט הכריחה אותי לקום, החיוך שלה והחיות שלה, הילדה הזאת פותחת את הלב. כמו שהשם שהענקנו לה שבדיעבד קיבלתי אותו כמתנה, אני מרגישה שא־לוהים אמר 'טוב, גם ככה יש לך שנה קשה – נעשה שתהיה לך ילדה כמה שיותר טובה אלייך ומתחשבת'".
מעבר לטיפול בשייה, מה שנותן לה כוח ותקווה אלו היצירה, וההנצחה של יהב. "יש לנו את הילדים שאנחנו צריכים לחיות בשבילם, ומעבר לזה אנחנו צריכים להרים את הראש מעל המים ולמצוא סיבות להיות חפצי חיים". בשנה האחרונה השתתפה ביותר מ־270 הקרנות בכל הארץ של הסרט "הילד" של יהב, שלאחריו ניהלה שיח עם הקהל. בהקרנות הראשונות, השאלות שנשאלה עסקו רק במאורעות 7 באוקטובר. עם הזמן הן הפכו להיות שאלות על יצירה ועל הנצחה דרך אמנות ועל התמודדות עם טראומה דרך האמנות. "השאלות הן על החיים שאחרי כן ומה ייתן כוחות בעיניי להמשיך הלאה, ומה זה טראומה, ואיך בכלל עושים אמנות ביחד. אני חושבת שהשאלות השתנו במהלך השנה כי הרצון של אנשים לחיות קצת חזר. אני רואה את זה גם באולמות המלאים של ההקרנות, נדיר שאני מפרסמת ובכל זאת האולמות מלאים, אנשים רוצים לשמוע וללמוד".
מספר ימים אחרי האסון ששינה את חייה, היא קיבלה חוברת ובה מיצוי זכויות לאלמנה וליתומה. בין השאר מצאה שם אפשרויות למענק הנצחה מהביטוח הלאומי. "חשבתי לעצמי, מה זה מענק הנצחה? פוניתי מהבית שלי בלי נעליים ובלי לבנים, מה הם מדברים איתי על מענק הנצחה, אבל היום, שנה אחרי, אני מבינה שהנצחה זה כמו לחם ומים למישהו שמאבד אדם קרוב. הדבר הזה שהוא לא מת לחינם, שאתה מרגיש שאתה ממשיך אותו באיזושהי צורה ואת הרוח שלו זה ממש עוזר ליום־יום שלך, לקום בבוקר ולהרגיש שיש טעם".
בימים אלו היא עובדת עם הבמאי שמוליק מעוז על סדרה שתדבר על החיים שאחרי 7 באוקטובר. ובקרוב כאמור תתחיל לערוך את "הגדת דשא", הסרט שיצרה יחד עם יהב. "מבחינתי זה פרי אהבה שלנו. הוא כמו עוד ילד ומאוד חשוב מכיוון שאני אתן גם לו את החיים שלו. אבל אני חושבת שאמשיך לכתוב על האהבה עוד הרבה, כי כמו שהתאהבנו בעבודה משותפת על הסיפור של רומיאו ויוליה, שבסוף מתו זה עבור זה, ככה בעלי הקריב את החיים שלו בשבילי, בשביל שנינו. באיזשהו מקום זה סיפור שלא מספיק שאספר אותו, אלא אני מרגישה שאני חייבת לכתוב אותו, על האהבה הזאת. כי אנשים לפעמים לא מאמינים שיש כזאת אהבה, אבל אני יודעת שיש, ואני זכיתי לזהות אותה בחדר המעופש ההוא בניסן נתיב. אני זכיתי לפגוש אותה בגלגול הזה, וזה היה באמת־באמת מדהים.
"יהיו לי עוד יצירות, וכנראה הדמויות ישתנו, ופעם זה יהיה הסיפור הזה, ופעם הדמויות יגורו בארץ אחרת. אבל מה שבטוח לא ישתנה זאת האהבה שתהיה בתוך כל דבר שאעשה, כי אני ממש מאמינה בה".
