הגעתי בפעם הראשונה והייתי מהופנטת. היה איזה רגע שהבנתי למה הקבוצה כל כך משמעותית עבורי. לרוב הנפגעים יש ביקורת עצמית מאוד קשה, חוסר אהבה עצמית שמלווה אותך שנים – את מרגישה לא חשובה, לא אכפת לך איך את נראית – כל האהבה שהיית עטופה בה בחיים נעלמת, את הופכת להיות לא חשובה. ובקבוצה פתאום הרגשתי שאני אוהבת את מי שסביבי, אני חושבת עליהם טובות ואז את אומרת לעצמך, אולי גם אני בסדר? אולי האהבה והערכה שלי כלפיהם מופנית גם אליי?"
לפני שנה, חן (שם בדוי) לא האמינה שהיא תסכים להתראיין ולספר על עצמה ועל התהליך שעברה בקבוצה של "יוצאים לאור", שבה נפגעי תקיפה מינית מתאספים ומדברים על החיים ועל ההתמודדות שהפגיעה הביאה לתוכם. דווקא הקבוצה היא זו שאפשרה לה להצליח לשתף את הסיפור שלה, אפילו מעל דפי העיתון.
"אני לא זוכרת מתי ובאיזה גיל נפגעתי, זה כמו תיקייה שנמחקה", היא מודה במבוכה, "המטפלים קוראים לזה דיס־אסוציאציה, המוח לא רוצה לזכור את זה. בכל אופן זה היה בגיל יחסית מאוחר, הייתי בערך בת 28, וחברה מאוד קרובה פגעה בי. היינו חברות קרובות מילדות, בגילי העשרים זה הפך להיות קשר מוזר עם מרכיבי תלות, היא הייתה פתאום נעלמת או יוצרת דרמות שתמיד גרמו לי להרגיש שאני אשמה. מאוד סבלתי בחברות הזאת אבל נשארתי בכל זאת. היה קיץ ונסענו להתנדבות בצפון הארץ ושם התחילה הפגיעה שנמשכה כמה חודשים. משהו בניתוק כנראה אפשר את זה. באמצעים הדלים שלי ניסיתי להתנגד אבל זה לא עזר. קשה להסביר למי שלא חווה דבר כזה, וזה בדיוק היתרון בקבוצה. שם אם את אומרת 'נהיה לי חושך גמור בחיים ולא ידעתי מה לעשות עם זה', הם יבינו. מי שלא עבר פגיעה ישאל למה לא קמתי והלכתי, הרי הפוגעת לא יותר חזקה ממני פיזית. אבל מי שחוותה דבר כזה יודעת שאפשר להגיע לרמה של שיתוק בלי יכולת להתמודד. הייתי אישה בוגרת עם תארים מתקדמים, הצלחה בעבודה וחיים מלאים, ובכל זאת זה קרה".
אחיקם אלירז: "אומנם כל הסביבה שלי ידעה על הפגיעה, אבל הרגשתי מאוד לבד. הבדידות עדיין הלכה איתי בכל מיני סיטואציות. הבנתי שמה שאני צריך זה לפגוש עוד אנשים שעברו פגיעה. פשוט להיות איתם, להתחבר אליהם, לדבר איתם, להכיר אותם"
פגיעה בשלב כזה בחיים מגדילה את האשמה?
"בקבוצה יש הרבה שנפגעו בילדות כחסרי ישע, זה ברור. ואז את אומרת לעצמך, איך לעזאזל נתתי למישהו לנצל אותי ככה? זו שאלה שאני משלימה עם זה שכנראה לא אדע את התשובה עליה עד הסוף. מצד שני, היום אני יודעת שיש עוד אנשים כמוני ושבתנאים מסוימים זה עלול לקרות".
חן מתארת חושך משתק שכיסה את החיים שלה. החברות נמשכה אבל הכול התחיל לסגור עליה. "פחדתי ממנה מאוד ונזהרתי לא להישאר לידה לבד. הריפוי שלי התחיל רק כשהקשר בינינו נותק לגמרי. הנפש שלי הייתה כולה הריסות, אבל המשכתי לעבוד ולהצליח חיצונית, והגשתי בשארית כוחותיי את התזה. חייתי לכאורה כמו אדם נורמלי אבל היה לי רע מאוד. יש אזורים שממשיכים לתפקד ויש אזורים שהם שבר כלי ומולה הייתי שבורה לגמרי, זו למעשה הייתה מעין כת של שתי נשים. את כבר לא מרגישה את האהבה, החברות והאינטימיות הרגשית אבל את עוד תלויה בהן. הגעתי לקבוצה בערך שנה אחרי שניתקתי את הקשר איתה ועדיין מאוד פחדתי שאיכשהו זה יתגלה לה, שבעצם זה שאני אומרת שנפגעתי אני מאשימה אותה. עד עכשיו אני מרגישה את זה".
חן מודה שההגעה לקבוצה התאפשרה בזכות זה שהקשר נותק. "אני לא חושבת שיש מישהו בקבוצה שהוא בקשר קבוע עם הפוגע מבחירה, יש אנשים שאין להם ברירה כי זה בן משפחה ואז זה קשה כפליים".
אחרי שקראה את הספר של ג'ודית לואיס הרמן "טראומה והחלמה", שמביאה את נקודת מבטם של הנפגעים ולומדת מהם, חן חיפשה מרחב שבו היא יכולה לשמוע עוד נפגעים ולא להיות לבד. "פגיעה זו חוויה מאוד בודדה. הפגיעה היא לא רק המגע הפיזי, היא גם הפגיעה הרגשית וכל השנים שאחרי כן, שמלאות בחוסר הבנה, וטראומה ושתיקה הן חלק בלתי נפרד מהפגיעה. אז אפשר לקצר את הפגיעה, גם אם זה כבר קרה פיזית, יש עוד פרק שלם שאפשר לעצור אותו. כי זה פצע פתוח ומדמם שאפשר לקצר את הריפוי שלו. בספר של הרמן הוזכרו קבוצות של נפגעים וזה ממש התאים לי, כי באותה תקופה הייתי מטופלת ומלווה בכל כך הרבה תחומים שהרגשתי שאני כבר לא זוכרת איך להסתדר בלי שמנשימים אותי ומחזיקים לי את היד. מאוד רציתי את העצמאות שלי ולהרגיש שאני חיה לבד. הבנתי שזה מתאים לי אם כי זה לא מתאים לכל אחד, כי זו לא קבוצה טיפולית אלא יותר קבוצה לעזרה עצמית במובן שאת אחראית על עצמך, אין אף אחד שעוטף את החוויות שלך בצמר גפן ככה שיתאימו לך. בדיוק להפך. עם המודעות לפגיעה את חוזרת לחברת בני אדם. אבל זו עדיין חממה כי מבינים אותך יותר ונזהרים, יש אמפתיה ורוך. וזה נותן חירות שקשה להסביר. זה שאני מסוגלת לדבר עכשיו בפתיחות בלי שהכול כואב זה בזכות הקבוצה שעושים בה את התהליך ההפוך למה שהמוח עושה, הוא אומנם הגן עליי ואני מודה לו, אבל בגלל הטראומה הוא מחק הרבה ולא יכולתי לדבר. בקבוצה למדתי לחבר מחדש את הקווים. את חוזרת לחברת בני אדם ולשיח איתם. אנחנו כנראה לא מסוגלים באמת לעבד חוויות בלי אנשים אחרים, בלי השתקפות והד. ובקבוצה, ההשתקפות חזקה יותר מכל אמירה או הבנה, את כבר לא מצליחה להוציא את עצמך מהכלל. איכשהו בקבוצה אין שיפוט, את לא רוצה לשפוט אחרים ואז גם את יכולה להתייחס אלייך פחות בשיפוטיות".
חן (שם בדוי): "היתרון בקבוצה הוא שאם את אומרת 'נהיה לי חושך גמור בחיים ולא ידעתי מה לעשות עם זה', הם יבינו. מי שלא עבר פגיעה ישאל למה לא קמתי והלכתי, הרי הפוגעת לא יותר חזקה ממני פיזית. אבל מי שחוותה דבר כזה יודעת שאפשר להגיע לרמה של שיתוק בלי יכולת להתמודד"
הקבוצות של ״יוצאים לאור״ פזורות ברחבי הארץ ופתוחות לכל המגזרים והקהלים, יש קבוצות נפרדות לנשים וגברים וגם קבוצות מעורבות. חן מסבירה בחיוך שאצל הרבה אנשים שמגיעים לקבוצות כאלה צץ פרדוקס. "מגיעים כדי למצוא אנשים שדומים לי אבל אז שומעים כמה לכל אחד יש סיפור שונה. ואז את מוצאת את הסיבה למה את לא קשורה לקבוצה. אבל פעם כשסיפרתי את הסיפור שלי פתאום מישהו התרומם ואמר לאט, 'גם אני נפגעתי מחבר שלי'. אני לא יכולה להסביר מה הרגשתי באותו הרגע. כנראה אנחנו זקוקים לידיעה שיש עוד כמונו, שיש מי שמבין בלי שאצטרך להסביר".
אחרי הפגיעה, הנפש של חן נשברה לרסיסים, היא עזבה את הדוקטורט, עלתה 20 קילו והסתובבה במשך שנים בחושך מוחלט ובפחד אמיתי. "היה לי חשוב להיכנס לקבוצה מעורבת״, היא משתפת, ״מאחר שנפגעתי מאישה, קבוצת נשים קצת איימה עליי. הרבה פעמים מכוונים מראש לקבוצות נפרדות כדי למנוע טריגרים אבל פה זה עבד טוב״.
את אחד המפגשים הנחתה חן בעצמה. היא הביאה לכל אחד שלט קטן וביקשה שיכתבו עליו מה שהיו רוצים להניף אם הם היו יוצאים עכשיו להפגנה. "אני כתבתי על השלט, 'יש דבר כזה פגיעה מחברה' – אם יש משהו שאני מרגישה בו שליחות זה לספר שזה קיים בכלל, שאפשר להיפגע קשה מאוד מחברה, לי נדרשו שנים להבין שזה מה שקרה. אחרי המפגש מישהי מהקבוצה, שהגיעה בעקבות פגיעה במקום העבודה, כתבה לי שהיא הבינה שבעצם גם היא נפגעה מחברה. היה לה קשר מורכב עם חברה בתיכון והיה מגע שהיא לא רצתה בו ועד היום היא לא ידעה שזו הנקודה שלה. אם בזכות הרגע הזה מישהי הבינה על עצמה משהו והיא יכולה להתחיל לחיות, היה שווה לעבור את התהליך של החשיפה".
אחיקם אלירז (40) מחשמונאים, נשוי ואב לתשעה ילדים. כשהוא לא על מדים במילואים הוא עובד כמנחה למיניות בריאה אבל רוב יומו מושקע ב"יוצאים לאור". הרעיון לקבוצות התחיל להתבשל אצלו לפני כמה שנים. "זיהיתי בעצמי צורך בקבוצת שווים לחוויה של הפגיעה, כי אומנם כל הסביבה שלי ידעה על הפגיעה, אבל הרגשתי מאוד לבד. הבדידות עדיין הלכה איתי בכל מיני סיטואציות. הבנתי שמה שאני צריך זה לפגוש עוד אנשים שעברו פגיעה. פשוט להיות איתם, להתחבר אליהם, לדבר איתם, להכיר אותם. הייתי בעבר בקבוצת תמיכה, אבל זה לא מה שחיפשתי כי לא הרגשתי שאני צריך טיפול אלא משהו יותר חברי, בלי סֶטינג של טיפול, כמו כשאתה מדבר עם חברים על המכנים המשותפים שיש ביניכם. גם פה יש משהו מאוד משמעותי בחיים שלי ואין לי שפה משותפת עם אף אחד לדבר עליו. יכולתי לדבר עם אשתי או עם חברים והם היו אמפתיים אבל הם לא הבינו באמת. אז את הקבוצה הראשונה החלטתי לפתוח בשביל עצמי, שיהיה לי מרחב כזה".
אלירז התחיל לחפש עוד אנשים שנפגעו ושהרעיון ידבר אליהם. זו לא הייתה משימה פשוטה אבל בסוף הוא מצא ארבעה גברים והם החליטו לעשות מפגש ניסיון בקליניקה שבביתו. "לא ידעתי איך להגיע אליהם, יכול להיות שזה ההוא שיושב לידך בלימודים, אבל אין דרך לגלות. לכן החשיפה חשובה לנו. למפגש הראשון הזמנתי גם פסיכולוג, שיהיה לכל מקרה. על כל צרה שלא תבוא. לי לא הייתה אז שום הכשרה. זה היה יותר כמו מפגש חברים כזה ואפשר להגיד שזו הייתה חוויה מכוננת, משהו שאף אחד מאיתנו לא חווה עד אז. הבנו שהנוכחות של המטפל הייתה מיותרת, ואפילו קצת מעיבה, כי נוצר שם משהו אוטונומי. אחד הדברים הבסיסיים שנפגעים מרגישים הוא חוויה של חוסר שליטה, שבעצם מישהו בא ושלט עליך במרחב אינטימי, בגוף. בקבוצה הרגשתי שיש ריפוי בכך שאנחנו יוצרים משהו טוב משלנו, בלי שמישהו אחר יגיד לנו מה נכון או לא, מה טוב ומה לא טוב".
הם נפגשו פעם בשבועיים, והחבורה התקרבה והעמיקה. "לא דיברנו דווקא על הפגיעה עצמה אבל כל מה שמישהו אמר זכה להזדהות גבוהה, למרות שלא תמיד אלו היו דברים שאתה מתמודד איתם בעצמך. אבל בכל מקרה אתה מאוד יכול להבין מאיפה זה בא, ולגלות הבנה".
לאט־לאט, הצטרפו עוד אנשים ונפתחו עוד קבוצות וכבר בהתחלה אלירז יצא עם זה לרשתות החברתיות כדי לחשוף ולהביא לשינוי חברתי רחב. "הנראות במרחב ציבורי זו בשורה חברתית – לתת לנפגעים נראות, שלא יהיו שקופים. באופן טבעי לא כל אחד רוצה להיחשף, אבל זה גורם לכך שלא רואים את הנפגעים והם לא קיימים במרחב החברתי. לקהילה יש נוכחות וכוח, גם אם מישהו לא מגיע למפגשים – יש לו בית".
עינת סנחי: "כנפגעת יש הרבה מחסומים שצריך לעבור, למשל להיכנס לחדר לידה כנפגעת תקיפה מינית זה קשה מאוד כשכל הרופאים סביבך. ביקור אצל רופא שיניים, שזו סיטואציה מלחיצה באופן כללי, הופך להיות לכמעט בלתי אפשרי כי זו ממש חוויה של חוסר אונים וכניסה למרחב האישי״
הם התחילו את הפעילות לפני כארבע שנים ולפני כשנה הפכו באופן רשמי לעמותה. לכל קבוצה היום יש מנחה, שהוא בעצמו נפגע, הוא בעיקר מכוון את השיח ואין הבדלי היררכיה בינו לבין שאר החברים. המנחה משתף כמו כולם ומצד שני, כולם לוקחים אחריות על השיחה. "חוץ מהקבוצות, עושים מפגשי קהילה חווייתיים יותר וגדולים יותר. חשוב לנו לייצר קשר קהילתי רחב. אנשים מגיעים אחרי המון שנים של בדידות, ופתאום הם לא לבד. זה בעצם הרעיון של יוצאים לאור".
אתה מכיר מודל כזה ממקומות אחרים?
"יש קבוצות דומות לשכול אזרחי, הלומי קרב ומכורים אבל אין משהו דומה בארץ בתחום הפגיעות. ממה שהצלחתי לברר גם בחו"ל זה לא כל כך קיים, ודאי לא בהיקפים גדולים. אבל אני חושב שזה משהו שהיה צריך לקום, איתי או בלעדיי, זה לא משהו גאוני אלא צורך קיים".
לא חששת לקחת אחריות על קבוצות כאלה בלי ליווי מקצועי?
"יש את האחריות הזאת, ומה שחיזק אותי זה שראיתי שהרעיון עובד. עבור הרבה אנשים הקבוצה הייתה נקודת מפנה בחיים. נכון שיש כמה אנשי מקצוע שלא אוהבים את זה אבל יש הרבה שכן וגם אנשי משרד הרווחה מכירים את הפעילות ותומכים מאוד ברעיון. החבר'ה אומרים לי 'אני יודע שטוב לי, אז שאף אחד לא יסביר לי מה נכון'. אני בעד אנשי מקצוע, אבל יש עוד תפיסות ומבחינת הצלחה בעיני המשתתפים, הקבוצות במקום טוב".
חוץ מבמרחב הטיפולי, יש עוד התנגדויות?
"זה נושא בקונצנזוס, מתחילות התנגדויות כשיש מאבקים מול פוגעים. אז אומרים לך, למה אתה מוציא את הכביסה המלוכלכת? למה אתה הורס לו את החיים? אבל אנחנו לא מתעסקים בזה בכלל, אנחנו לא מתעסקים בפוגעים, אנחנו חושבים שהעיסוק בהם מרחיק את הזרקור מהנפגעים. מה שמעניין אותנו זה להחזיר את השליטה אלינו, שאנחנו נכתוב את הסיפור".
עינת סנחי (42), מטפלת קלינית מפתח־תקווה, עקבה אחרי הפוסטים של אלירז בפייסבוק במשך תקופה ארוכה עד שאזרה אומץ להצטרף לקבוצה. "ביקשתי מאחיקם שישלח לי פרטים על קבוצה שנפתחת אבל אז חטפתי רגליים קרות, אז הוא אמר לי לנסות להגיע רק פעם אחת". היא לא הייתה צריכה יותר ממפגש אחד כדי להבין שזה המקום עבורה. "ישבו שם כל סוגי האנשים שיש, היה שם ייצוג לכל אחד במדינת ישראל. זה היה מפגש מדהים, למרות שבאתי לבד ולא הכרתי אף אחד פשוט הרגשתי בבית. את שומעת אנשים אחרים ומשמיעה את עצמך, אז את מקבלת כוחות ונותנת כוח לאחרים. הייתי יוצאת משם טעונת אנרגיות להמון זמן. קסם שכל שבוע גדל. יש שם איזה ביטחון כי יש המשכיות. זה לא שנגמרו השעתיים, ויאללה, קומי, לכי, שלום, תודה. יש שם חברויות עומק וקבוצת הווטסאפ מלווה אותנו כל הזמן".
עינת הצטרפה לקבוצה מעמיקה שהמשתתפים בה גם קיבלו כלים להיות מנחי קבוצות בהמשך הדרך. "קודם כול זו הייתה קבוצה טיפולית לעצמנו. בכלל, במעגלים של ׳יוצאים לאור׳ אין מטפל אלא קבוצה של אנשים עם לב, שכל אחד מוכן להגיד את האמת הכי גדולה שלו. יש שם אנשים כמוני, שחווים בדיוק את אותה התמודדות בעקבות הפגיעה, כל אחד מהפרספקטיבה שלו. תמיד אומרים שזר לא יבין זאת וזה כל כך נכון – ושם, כשאת אומרת שהיה לך סיוט בלילה או פלאשבק ששיתק אותך, כולם יודעים איך ההרגשה, כולנו גם יודעים מה רגשות האשמה עושים לנו, מכירים ויודעים כל פרט ברמה הכי עמוקה.
"יש מקום לכול ופתאום גם נהיות בדיחות על זה, למשל על משפטים שמטפלים אומרים. אני לרגע לא מזלזלת במקום הטיפולי, אני לא חושבת שאפשר להתמודד עם פוסט טראומה בלי טיפול מקצועי, אבל בקבוצות יש ריפוי עצמי וכוח מעצם זה שאת כבר לא לבד בתוך הסוד, שיש עוד עיניים על הסיפור ששמרת לעצמך. הם מבינים לא רק את הפגיעה אלא גם את ההשלכות שיש לה על כל החיים ועל איך לומדים להתמודד עם זה. שם באותו חדר כולם יבינו מה זה אומר עכשיו שמגיעים החגים, ומתעוררות תחושות קשות כי אני אצטרך לשבת באותו חלל עם הפוגע. כנפגעת יש הרבה מחסומים שצריך לעבור, למשל להיכנס לחדר לידה כנפגעת תקיפה מינית זה קשה מאוד כשכל הרופאים סביבך. ביקור אצל רופא שיניים, שזה סיטואציה מלחיצה באופן כללי, הופך להיות לכמעט בלתי אפשרי כי זו ממש חוויה של חוסר אונים וכניסה למרחב האישי. אני גם לא נוסעת בתחבורה ציבורית לבד כי יש שם הרבה אנשים ולא תמיד יהיה לי המרחב שאני זקוקה לו, ואין לי שליטה על מי יעמוד או מי יֵשב לידי".
"הפגיעה שלי משפיעה גם על הבנות שלי, למשל הן לא הולכות לישון מחוץ לבית, חברות שלהן מוזמנות לכאן. אני מסבירה להן שיש מצבים שאני קצת יותר מוגבלת מאמא אחרת, קצת יותר חרדתית, הן כבר אפילו יכולות לצחוק על זה"
לקבוצה יש משמעות גדולה ולכן הנוכחות של כל אחד ואחת במפגשים חשובה, "כשמישהו לא יכול להגיע כולם מצטערים, קודם כול כי היינו רוצים לפגוש אותו אבל גם כי חסרה נקודת המבט שלו שיש רק לו".
הקבוצה השפיעה עמוקות על האופן שבו עינת ניגשת למטופלים שלה. "ברמה המקצועית קיבלתי מהקבוצה יותר מכל הרצאה שאשמע או מחקר שאלמד. היכולת שלי לעבד את החוויה הזאת, להתמודד איתה ולהבין שהיא חלק מהמסע שלי, הפכה אותי למטפלת הרבה יותר טובה. הבנתי שזה לא נגמר, זה לכל הדרך, זה כמו להיות בלי רגל, יכולה להיות אחלה פרוטזה אבל עדיין אין רגל. אנחנו נהיה עם פוסט טראומה, אבל נדע איך להתמודד איתה טוב יותר ונחייה איתה חיים מלאים ושמחים. הפוסט טראומה משנה צורה וגוון, יש לה פחות כוח עלינו, אבל היא לא הולכת מאיתנו. כל היחס שלי לטראומה מאוד השתנה, זה נכון לתהליך שאני עוברת וגם למפגש עם מטופלות״.
מה הסביבה הקרובה שלך יודעת? הילדות, בן הזוג?
"בן הזוג שלי יודע הכול, הוא איתי בכל צעד. הבנות יודעות שקרה לי משהו לא נעים בילדות. יש תקופות שהרבה נופל עליו, כשאני מאוד מפורקת, הוא מחזיק את הבנות. אני חושבת שכל בן או בת זוג של נפגעי תקיפה מינית הם סופרמן ומגיע להם פרס ישראל. זה גם משפיע על הבנות, למשל הן לא הולכות לישון מחוץ לבית, חברות שלהן מוזמנות לכאן. אני מסבירה להן שיש מצבים שאני קצת יותר מוגבלת מאמא אחרת, קצת יותר חרדתית, הן כבר אפילו יכולות לצחוק על זה".
לפני שנתיים היא החליטה שנמאס לה לשתוק ופרסמה את הסיפור שלה בפוסט בפייסבוק, "לא פרסמתי את שם הפוגע או פרטים פורנוגרפיים, זה לא חלק מהדרך שלי, הפוגע מבחינתי הוא לא חלק מהסיפור ובטח שהאפשרות שלי להתקדם לא תלויה בו. ההחלטה לפרסם את הסיפור הגיעה כדי להרגיש שהכוח נמצא אצלי, ולא בידיים של מישהו אחר".
עינת היא לא המטפלת היחידה בקבוצה, יש עוד אנשי טיפול אבל אף אחד מהם לא חובש את הכובע המקצועי שלו, "לכל אחד יש אחריות גם על עצמו וגם על הקבוצה", היא מסבירה, "אנחנו לא יורדים לפרטים גרפיים ומזהירים לפני משהו שעלול להיות טריגרי. תמיד יש אפשרות לצאת או ללכת לשולחן האוכל, שזה האזור המנחם. אנחנו כבר בסבב שני ולא זכור לי שהיה איזה אירוע חריג. הקבוצה כל כך מרימה ומחבקת, היא מקום שאתה יכול להשאיר את המסכה בכניסה ולהיות פשוט אתה. וגם, חשוב להדגיש שהכול שמור מאוד, הקבוצה היא מרחב מוגן. יש בה קסם וביטחון, זו אנרגיית חיים מטורפת שנכנסת לתוך המקום הכי בודד שיש. אין אור גדול מזה, אתה כבר לא שקוף וזו תחושה עילאית".
