ב־7 באוקטובר, כשהשמיים שחורים מענני השריפות, פיצוצים מחרישי אוזניים נשמעים מרחוק ומקרוב מדי ומלווים בצרורות ירי, שידר כתב כאן 11 חיים גולדיטש מלב שדרות, שעות אחרי חדירת המחבלים ליישובי העוטף. הוא היה הראשון ששידר מהעיר, ואט־אט הצטרפו אליו עוד כתבים מכלי תקשורת שונים. באחת ההפסקות בשידור הראה לו כתב מערוץ טלוויזיה אחר סרטון שהופץ בטלגרם. נראו בו בני זוג ישראלים צעירים ויפים, מופרדים בכוח על ידי המחבלים ונחטפים מאזור מסיבת הנובה לעזה. זה לא הסרטון הראשון שגולדיטש ראה באותו יום, אבל משהו גרם לו להסתכל שוב. פתאום הוא הבין – הוא מכיר את השניים, אבינתן אור, חברו הטוב, וזוגתו נועה ארגמני. "אנחנו מכירים מאז שטיפלנו יחד בחבר המשותף שלנו אבינועם בוכריס שהיה חולה ב־ALS. לראות בן אדם שאתה מכיר נחטף לעזה זה חתיכת סטירה".
מוקדם יותר, מוקדם מאוד בבוקר, גולדיטש התעורר בדירתו שבמושב אורה לרצף הודעות בלתי פוסק בנייד. "יצאתי מהבית כדי לשאוף אוויר, ואז התחילו להגיע אליי סרטונים רבים ממה שמתחולל בשדרות וביישובי העוטף. בהתחלה זה נראה פייק, אז לא הייתי בטוח, אבל אז זיהיתי מקום שאני מכיר משדרות והבנתי שמשהו קורה. כחי"רניק שתפס שם קו בסדיר ידעתי שאם טנדרים הגיעו לשדרות, אז משהו לא טוב קורה שם, כי בדרך יש מוצבים, לוחמים וטנקים. הבנתי שמדובר באירוע קיצוני אבל לא דמיינתי עד כמה. בלי לשים לב התחלתי להתארגן ולהעמיס ציוד לאוטו, שכפ"ץ, קסדה, בגדים ועוד".
לצערי התקשורת הישראלית הולכת למקום של ערבוב בין דעות לעובדות. אני רוצה להיות 'ריפורטר' בשטח, לא להיות דגל או סמל של אף אחד. לא באתי להיות איש פוליטי. לא רוצה לצבוע את עצמי בתוך מחנה
גולדיטש עדיין לא ידע לאן פניו מועדות, אז הוא הלך לסעודת חג אצל ההורים שגרים היום בשכונת הר חומה בירושלים. אחותו ומשפחתה שגרים בשדרות היו אצל ההורים בחג. אבל כשהתחילו האזעקות באזור ירושלים התקשרו מהמערכת, נתנו לו אישור לנסוע דרומה ואמרו לו לחבור לצלם ארז כהן, שכבר הקים עמדת צילום ליד תחנת הדלק בגבים. "הוא שלח לי מיקום ואני דהרתי דרומה". כשהגיע לצומת חלץ, צפונית לשדרות, מחסום משטרתי מנע ממנו להמשיך בדרכו. "אז עצרתי ופתחתי עמדת שידור עצמאית. ארז הצלם בינתיים סיפר לי דברים שנשמעו הזויים – קרב שהתנהל מתחת לעמדה שלו, לוחם ימ"מ שנפצע קשה ופונה אליו, ועוד ועוד. לא ידעתי אם הוא הוזה, ובדיעבד הבנתי שזה היה אירוע מטורף. המשכתי לשדר כשבמקביל יצאו פצועים מהאזור, הורים של מבלים ממסיבת הנובה הגיעו אלינו, כתבים מכלי תקשורת אחרים נעצרו לידי ושידרו בעצמם. בינתיים שלחו אליי צלם נוסף מירושלים, וכשהוא הגיע החלטנו להמשיך לשדרות כי פה זה לא לב העניין וקשה להבין מכאן מה קורה". גולדיטש המשיך לצפות בסרטונים ששותפו ברשתות החברתיות והחליט – צריך להגיע לתחנת המשטרה בשדרות.
"נכנסנו לרכב של הצלם ונסענו דרך המטעים והשדות. פתאום ראינו שני טנדרים לבנים מתקרבים לעברנו במהירות. כבר זיהינו אותם מהסרטונים משדרות בבוקר, אבל החלטנו להמשיך לנסוע. כשהם היו קרובים הבנו שהם ישראלים שברחו מאחד הקיבוצים בעוטף. ליד קיבוץ ברור־חיל ראינו רכב הפוך, המון שוטרים ובלגן. התקדמנו לשדרות, ונסענו עד לשם בכביש בלי הפרעה כשהמון מחבלים הסתובבו עדיין בגזרה.
"נכנסנו לשדרות ב־12 וראינו תוהו ובוהו. המון גופות על הרצפה, חלק מכוסות וחלק לא, אז חשבנו שמישהו כבר היה פה וקבע מוות, אבל לא פינו אותן עדיין. הכול היה מוזר. תחושה של עיר רפאים, חיילים מסתובבים ברחובות עם נשקים שלופים ואתה לא יודע מאיפה המחבלים יצוצו. זיהינו את ניידת המשטרה שירו עליה באותו בוקר ושידרנו גם משם. המשכנו עוד קצת, מצאנו את עצמנו ליד טנדר לבן נטוש, עם מקלע עליו ורק סרט סימון אדום של המשטרה מקיף אותו. שידרנו משם במקביל לפיצוצים שנשמעים מסביב. ראינו רכב של מג"ב נוסע כשכל הצמיגים שלו מחוררים. מאוחר יותר אחותי ביקשה ממני לבדוק מה שלום חמותה שגרה בשדרות, אז הבנתי שגם דתיים יודעים מה קורה. מצאתי את הבית שלה אבל כל השכנים חשבו שאני מחבל אז לא פתחו לי, אפילו שניסיתי להסביר שאני מהתקשורת. הגעתי לתחנת המשטרה, ואז הגיעו עוד כלי תקשורת וצלמים ושידרנו משם משתיים בצהריים ועד שתיים בלילה, כשנגמר הקרב על התחנה".
"לפני שבועיים מפגין חרדי צעק לי בהפגנה 'אתה משתף פעולה עם חמאס', אז אמרתי לו, 'אני משתף פעולה עם חמאס? רק יצאתי מעזה עכשיו'״
בכל אותן שעות גולדיטש שידר כמעט ללא הפסקה, בלי שום מידע שקיבל מגורם רשמי. קולות הלוחמים בשטח וההודעות שקיבל מתושבי העוטף ששלחו לו מיילים היו המקורות היחידים שעזרו לו להבין מה מתחולל בדרום. "בני משפחה של שוטרים שהיו בתחנה דיברו איתי, תושבים מהקיבוצים שראו אותי בטלוויזיה שלחו לי הודעות 'תצילו אותי, שורפים לי את הבית' ועוד דברים מזעזעים", הוא אומר ולוקח נשימה, "אני לא כתב דרום ולא מכיר מספיק את הגזרה ואת האנשים. אני מבין שמי ששולח לי מייל לכתובת של העבודה נמצא במצב קיצון, רואה טלוויזיה בלי קול ומזהה שהכתובת שלי מופיעה על המסך. קיבלתי את קריאות המצוקה האלה וניסיתי לעזור. כל מה שאמרתי היה בהסתייגות ובזהירות, וכשקיבלתי קריאות מצוקה מתושבים אז פשוט אמרתי בשידור 'אל תצאו מהבית, לא משנה מה'. ראיתי בדיעבד את השידורים, כי חששתי שלא צעקתי ולא הדגשתי מספיק מה צריך לעשות". אחרי חצות, נרגעו הקרבות והגיע כתב אחר להחליף אותו בעמדת השידור, עד יום המחרת, כשגולדיטש נשאר ללון באשקלון. רק אחרי יומיים הצליח לחזור לביתו.
גולדיטש, 31, נולד בעצמונה שבגוש קטיף למשפחה דתית, שלישי מתוך ארבעה אחים, כשהיה קטן המשפחה עברה לדימונה. כנער הוא עבר בין מספר ישיבות תיכוניות, אחר כך הלך למכינה קדם צבאית וב־2012 התגייס לחטיבת כפיר.
בתחילת ההכשרה גילה שיש לו גידול סרטני בצוואר ואחרי תקופה שבה טיפל במצבו הבריאותי הוא החזיר לעצמו את הפרופיל הקרבי, שב לחטיבה ואף יצא לקורס מפקדים. כשהשתחרר מהצבא עבר גולדיטש לגור בנחלאות, ובאותה תקופה עבד כמאבטח במזרח ירושלים כדי לחסוך כסף לטיול במזרח הרחוק. בהמשך החל ללמוד לתואר בתקשורת באוניברסיטת אריאל והתמחה בדוברות במשרד המשפטים. אחרי שנה וחצי הגיע ל־ynet, שם שימש בהתחלה ככתב כללי בירושלים, בשיאה של הקורונה, וזמן מה לאחר מכן קיבל לידיו גם את תחום המשטרה והמשפט בעיר. אחרי שלוש שנים שבהן ליווה את ההפגנות בבלפור, פיגועי טרור, אסונות אזרחיים וסבבי בחירות בלתי נגמרים, באפריל 2023 הוא עבר לתאגיד השידור הציבורי. "אני שם שנה וחצי ברוטו", הוא אומר, "בפועל חצי שנה מתוך זה הייתי במילואים". מ־7 באוקטובר ובמשך מספר שבועות הוא שידר מהדרום, ולאט־לאט עבר לסקר את הלוויות מהר הרצל, בגזרתו בירושלים.
בראשית חודש נובמבר, בשעת ערב, נערכו ארבע לוויות בהר. אחת מהן טלטלה במיוחד את גולדיטש. זאת הייתה הלוויה של יוסי הרשקוביץ, מנהל בית הספר אורט פלך בנים בירושלים, שנהרג יומיים קודם לכן עם עוד ארבעה מחברי הצוות שלו בחטיבה 551.
"קראתי עליו והבנתי שהוא היה מנהל תיכון בן 44 שעזב את הכול ויצא למילואים, ואז חשבתי לעצמי שמי אני שאשב בבית?" הוא נזכר, באותה תקופה הוא התחיל לחשוב על שירות מילואים, כי הרגיש פחות חיוני ונצרך. יש הרבה אנשים שיכולים לעשות כתבות ולסקר, חשב לעצמו, אבל אני לוחם ומפקד שעשה כל השנים מילואים, אז דווקא במלחמה לא? הוא מספר כי מאותו רגע גמלה בליבו ההחלטה למצוא יחידת מילואים לוחמת, אחרי שהיחידה הקודמת שבה שירת לא זימנה אותו. "התחלתי לחפש ברצינות – כתבתי פוסט בקבוצות של מילואימניקים, בטלגרם בווטסאפ ובפייסבוק וביקשתי מחברים". שבוע לאחר מכן הוא שובץ בחטיבת אלכסנדרוני שמיועדת ליוצאי גולני, אבל אף ששירת בחטיבת כפיר, הוא הסכים מיד, הודיע למנהלי התאגיד ונסע למילואים בצפון, שם שירת במשך ארבעה חודשים. "עברנו שם כמה מקומות וגם התאמנו אבל היו תקופות קשוחות מאוד עם ירי של המון טילי נ"ט, כטב"מים מתאבדים ולחימה מסוג ששונה מאוד מעזה".
כשהשתחררו בתחילת חודש מרץ, הודיעו להם מפקדי החטיבה כי הם ייפגשו בפעם הבאה רק בעוד ארבעה חודשים לפחות, אז גולדיטש וחבריו למילואים חזרו לאזרחות בתחושה שיש להם זמן להתאקלם ולצמצם פערים. "הייתי צריך להתאפס ולחזור לעבודה״, הוא מספר, ״בעולם החדשות, אם אתה מפספס משהו זה נצבר לאט־לאט ופתאום אתה יוצא מהלופ. זה משמעותי". שבועות בודדים לאחר מכן קיבלו לוחמי החטיבה הודעה שלפיה כבר בשבוע הבא הם יורדים ללחימה בעזה. "היינו בטוחים שמסתלבטים עלינו. אנחנו בכלל שייכים לגזרה הצפונית ולשם התאמנו, אז מה הקשר עזה? יש הבדל מהותי בין מה שחווינו בצפון – שזאת לחימה קשוחה אבל בהגנה – לבין הלחימה ההתקפית בעזה, בלי שאתה מוכן ומתורגל לה. אבל קראו אז באנו.
היו לי רגעי שבירה ששאלתי את עצמי מה אני עושה פה, למה אני לא חוזר לעבוד בתקשורת, בטח כשראיתי פה תקלות ודברים שלא רואים בחוץ כי הייתי עם עיניים ביקורתיות של עיתונאי. בסופו של דבר נשמתי עמוק והבנתי שחשוב להיות פה כי האנשים מתמעטים וכל אחד נחוץ
בהתחלה הייתה תחושה של חוסר מוכנות, היה ברדק צבאי כי גייסו שתי חטיבות במקביל, אז היו פקקים בכל הבסיסים, נתקענו בגלל בירוקרטיה והיה חם נורא אז יצא שהתאמנו שעות בודדות, ותוך שלושה ימים כבר מצאנו את עצמו בתוך עזה. לכן נכנסנו בהרגשה שאנחנו לא מוכנים והיו אנשים שחששו להיכנס בגלל זה", הוא נזכר, "אמרו לנו שנלמד תוך כדי תנועה, שנשב במגננים ונעשה פה ושם פשיטות. פעולה קצרה שכוללת כיבוש של מספר בתים ואז יציאה בחזרה. בפועל קרה הפוך לגמרי – עשינו פשיטות ארוכות ואינטנסיביות שנמשכו מספר ימים ורק מדי פעם נחנו. יצאנו לפשיטה הראשונה בזייתון. אמרו לנו שהיא תימשך כמה שעות וזהו, בלי אוכל, בלי שינה והתארגנות כמו שצריך או נוהל קרב מסודר. בתחילת הפעילות הייתה זירת מטענים, ואז טיל נ"ט נורה על D9 ובלגן מסביב. הייתה הרגשה שאנחנו לא מוכנים ונוצרה תחושה של קיפאון מסוים. זאת הייתה כאפה שהגדוד קיבל. לא ידענו מה המשימה, לא הבנו את המהות שלה, לא ידענו כמה זמן נהיה שם, רק אמרו לנו שזה קשור לדברים שנמצא שם ולפי זה הכול יתפתח בהתאם".
איך אתה מסביר את זה?
"החטיבה לא הבינה מה היכולות הנדרשות ממנה למשימה ומה השיטות שנמצאו יעילות לכוחות שהיו שם לפנינו, בפועל היו לא מעט בעיות עם הציוד. חזרנו מהפשיטה מתוסכלים מאוד, וכשהגענו למגננים אחרי הליכה ארוכה מאוד עם משקלים רבים, אמרתי שאני לא מוכן להמשיך ככה, אי אפשר לצאת באותו מצב לפשיטה הבאה ואני מוכן להפוך על זה שולחנות. אמרנו לסגל שלנו שאנחנו לא בכיינים ורוצים להמשיך להילחם אבל אלה החיים שלנו ואנחנו רוצים לעשות את המשימה בצורה מסודרת, כשיש לנו בידיים את כל ההכנה הנדרשת והציוד המתאים כמו רחפנים, סוללות גיבוי, אמצעים מיוחדים, להבין איך שיתוף הפעולה עם שאר הכוחות עובד ועוד. אחרי כמה שיחות שהיו די קשוחות הם הבינו אותנו ושינו את הדברים שביקשנו. ככה הגדוד למד ויישם, ולפשיטה הבאה יצאנו הרבה יותר מוכנים. זה שינה הכול".
אותה פשיטה נחקקה אצלו בזיכרון בגלל נקודת המפנה ביחס של החטיבה ליכולותיהם ולהכנות המקדימות הנדרשות, אך גם כי היא הסתיימה במקביל למבצע ארנון, שבו חולצו ארבעה חטופים מלב נוסייראת שבמרכז הרצועה, וכשהם עצמם היו קילומטרים ספורים משם. כשהפעיל את הטלפון הנייד אחרי שסיימו את הפעילות המבצעית, הוא ראה שאחת החטופות שחולצו היא נועה ארגמני, "הייתי בשוק מהידיעה שנועה שוחררה לא כל כך רחוק מאיתנו".
אחרי שבועיים של פשיטות רבות בדרום העיר עזה, המחלקה של גולדיטש יצאה הביתה בפעם הראשונה מאז גויסה למילואים. כשהיו בבית שמעו שפצצת מרגמה פגעה בכוח של המחלקה המקבילה שנותרה ברצועה, בזמן שאבטחה פעולות של כוח הנדסה למציאת מנהרה. "שמענו מבחוץ שיש אירוע רב נפגעים אבל לא ידענו מי אלה, ניסינו לזהות לפי ה'נראה לאחרונה' בווטסאפ. אחרי כמה שעות כבר ידענו במי מדובר".
מאותה פגיעת פצמ"ר נהרגו סעדיה דרעי ועומר סמדג'ה. "סמדג'ה היה חדש והגיע רק כמה שבועות קודם לכן, סעדיה היה איש יקר ובן אדם מיוחד מאוד, קראנו לו 'הרב של הפלוגה', הוא דיבר בגובה העיניים, לא משנה מי אתה. יצאנו ללוויות שלהם ומשם ישר חזרנו לעשות שבת עם הפלוגה בעזה, זה היה חשוב מאוד עבור כולנו".
המקרה הקשה ההוא גרם לפלוגה להתלכד ולהתחזק, ובמשימות הבאות שהם קיבלו, היו לא מעט הישגים כמו אמצעי לחימה שנמצאו וטיהור אזורים רבים ממחבלים, אבל גולדיטש משתף שהאתר הגדול באמת באותו זמן היה בעיקר מנטלי, "היו לי רגעי שבירה ששאלתי את עצמי מה אני עושה פה, למה אני לא חוזר לעבוד בתקשורת, בטח כשראיתי פה תקלות ודברים שלא רואים בחוץ כי הייתי עם עיניים ביקורתיות של עיתונאי. ובאופן אבסורדי", הוא מפרט, "כשאני מסתובב לבד בשטח, במזרח ירושלים, בשומרון או בשכם, או ב־7 באוקטובר בשדרות בלי נשק ועם מחבלים מסביב, אף אחד לא מבטיח לי שלא יפגעו בי רק כי יש לי תעודת עיתונאי, ודווקא במילואים בעזה, אני עם חבורה של אנשים חמושים ששומרים אחד על השני ואני מרגיש הרבה יותר בטוח. אז בסופו של דבר נשמתי עמוק והבנתי שחשוב להיות פה כי האנשים מתמעטים וכל אחד נחוץ. הבנתי שיש לי כוחות חזקים ושאני משפיע על הסביבה שלי. החלטנו להישאר בכל הכוח ולהרים את האווירה, חבר'ה לקחו פיקוד, ובסוף החודשיים האלה יצאתי בתחושה שעברנו חוויה מעצבת מאוד ומחשלת".
העומס על המילואימניקים, שהוא חש על בשרו בשנה האחרונה ולא רק מפי גורם שלישי, הוא מה שגרם לו לעסוק בנושא מאז שחזר לעבודה בתאגיד. "במערכת זיהו שהנושא הזה בוער, אז אני עושה יותר דברים שנוגעים למילואים כמו הפטוריסטים, המענקים וסוגיית כוח האדם. יש יתרון לזה שאני מכיר את הסיטואציה יותר מקרוב".
בזמן הסבב בעזה הוא יצא להפוגה קצרה והגיע לבקר את חבריו למערכת וגם התארח בשתי תוכניות של התאגיד שקיבלו תהודה לאחר מכן בזכות הדברים שאמר. "יצאתי עצבני מעזה כי הכעיס אותי הניתוק של אנשים ממה שקורה בפנים. גם בתקשורת לא מבינים. הרגשתי שלא מתווכים את זה לצופים בבית. זה מתסכל, וזה מה שהחבר'ה המילואימניקים חווים, שבבית לא מבינים אותם ואז הם לא מוצאים את עצמם באזרחות. אנשים מרגישים בנוח להשתלח בחיילים שמגינים עליהם, ולאט המוטיבציה יורדת".
אחד מהראיונות האלה היו עם שאול אמסטרדמסקי, שנוצר כשהוא עבר במסדרון, "הוא שמע אותי והתעניין במה שאמרתי", הוא נזכר. "זה היה ספונטני לגמרי, בלי שתכננתי מסרים. לצערי לא הרבה השתנה מאז, התחילו לעבות כוחות אבל לקראת הסבב הבא חסרים אנשים".
אתה חותם על כל דבר שאמרת שם?
״יש לי הרבה ביקורת על הצבא וההתנהלות שלו. נמנעתי לומר שם לא מעט דברים כי הייתי תוך כדי שירות מילואים, אבל יש לי ביקורת על הלמידה ועל הסקת המסקנות של הצבא. תוך כדי הריאיון הייתי בקונפליקט בין נקודות שחשוב להאיר בעיניים העיתונאיות שלי ובין מה שהעם יכול לחשוב שפוגע במורל. אני ראיתי את זה כבעיות מהותיות שלא מתוקנות ועולות בחיי אדם. בדיעבד אני שמח על הריאיון הזה. המסר היה להאיר את מה שאני חונכתי עליו – ציונות וערכים, איפה אני יכול לתרום, תחושת השייכות למדינה, ולא אווירת 'הלכה המדינה, יאללה נרד מהארץ' שמתחילה להיות שלטת ברחובות מסוימים", הוא אומר ומדגיש שהכול היה בתיאום מול דובר צה"ל ואחרי תדרוך של ביטחון מידע. "כדי שאדע מה מותר ומה אסור להגיד. באתי ממקום חיובי ואם מישהו כועס – שיהיה חזק. אחרי מה שעברתי, יש לי את הזכות לומר את זה".
ככתב ירושלים הוא מוצא את עצמו בלא מעט מקרים לכוד בין שני קצוות. אחד המקרים הבולטים היה סיקור ביום של הפגנות חרדים נגד הגיוס לצה"ל, ולמחרת דיווח מהפרות סדר של ערבים במזרח ירושלים, יחי ההבדל הקטן. כשהוא עצמו צריך לנטרל את הרעשים, הדעות והמחשבות ולתת את העובדות כמות שהן.
"מי שרוצה לעבוד בעבודה הזאת צריך עור של פיל. אני מחזיק מיקרופון של גוף שידור שבמשך השנים, כמו כל כלי תקשורת בישראל, צבר איבה מהציבור, אז בהפגנת ימין אני מקבל קללות וההורים שלי בקהל – אני בולע את זה. לפעמים זה מכעיס יותר ולפעמים פחות. משתדל שזה לא יגיע לוויכוח מילולי בשטח. אני יכול לחזור הביתה ולפרוק אצל החברים והקולגות בתאגיד. באתי לתחום הזה כדי לשנות ולעשות טוב בחלקה שלי. מי שחושב שהוא יכול לשנות את העולם חי בסרט וכנראה לא יזיז כלום. סיקרתי הפגנה של הפלג הירושלמי נגד הגיוס, והם צועקים 'נמות ולא נתגייס' ואני גם רואה את הנחישות שלהם וחושב שהם היו יכולים להיות לוחמים ברמה גבוהה אם הם רק היו רוצים".
איך אתה מסתדר במקומות כאלה? אתה לא זועם?
"אני אוטם את עצמי. גיליתי שאחרי שיצאתי מעזה זה באמת יותר קשה לי. זה היה כל כך קרוב וכל כך חזק. לפני שבועיים מפגין חרדי צעק לי בהפגנה 'אתה משתף פעולה עם חמאס', אז אמרתי לו 'אני משתף פעולה עם חמאס? רק יצאתי מעזה עכשיו'.
"לרוב אני יודע שאני לא הסיפור, אני לא מעניין. את התחושות והדעות שלי אני שומר לעצמי בבטן. כשאני מביא סיפור התפקיד שלי הוא לשמוע את כל האנשים. גם כשיצאתי למילואים אמרו לי משפטים מאוד קשים. אני עובד עם כולם, אני יכול לעבוד עם בן־גביר ועם אחמד טיבי, ארגוני ימין קיצונים וארגוני שמאל קיצוניים, זאת העבודה שלי כעיתונאי, לשמוע את כולם. אני לא רוצה להיות מזוהה עם משהו ספציפי.
"לצערי התקשורת הישראלית הולכת למקום של ערבוב בין דעות לעובדות. אני רוצה להביא את העובדות נקיות, להיות 'ריפורטר' בשטח, לא להיות דגל או סמל של אף אחד. לא באתי להיות איש פוליטי. לא רוצה לצבוע את עצמי בתוך מחנה הימין או השמאל, אני לא שם. לא רוצה וזה לא מעניין אותי".
למה הלכת לתקשורת?
"גדלתי כילד בגוש קטיף, עם ההפגנות נגד ההתנתקות, הסרטים הכתומים, הייתי בפינוי עצמו, ראיתי מסגורים של התקשורת על מה שהיה, ראיתי את הפערים והשוני, הסיקור שהיה בזמנו מאוד מגמתי. הראו דברים מסוימים, והרגשתי שדברים לא צריכים להיות ככה. שבועיים אחרי שהתחלתי לעבוד ב־ynet, ילד בן 27 בעיצומה של הקורונה, כבר שאלתי שאלה את ראש הממשלה. צריך לא מעט אומץ וחוצפה, והבנתי שהתחום הזה כולל הרבה תכונות שיש לי באופי, וזה מספק אותי. כשהייתי ילד קטן בגוש קטיף לא חלמתי, אפילו לא בצחוק, שאעבוד כעיתונאי. היום אני כבר מכור למקצוע. הבעייתיות היחידה שיש לי היא עם הפרסום, אני מפחד מזה. היו לי חיים פרטיים משלי, והם לא היו רעים. אני אדם חברתי שאוהב לחגוג ולבלות, ובעולם הזה אין גבולות לפרטיות וחלק מהמקצוע הוא גם פרסום עצמי. זה דיסוננס שאני חי איתו. אני משתדל שלא להפוך את עצמי לסיפור אלא את מה שאני עושה. מעבר לכך, המקצוע הזה גם משפיע על החיים שלי כי הוא יוצר המון בדידות. אני מגיע הביתה גמור בסוף היום ולא תמיד יש כוח לשמוע מה יש לאנשים לומר. גם מציאת זוגיות היא עניין מורכב בתוך זה, כי אין לי חיים שגרתיים וזה משהו שקשה לקבל אותו. אני דתל"ש כבר 11 שנה, שגר באזור שרוב הצעירים בו הם דתיים או על הרצף", הוא אומר בצחוק, "אני החלטתי כבר על דרך החיים שלי ואיך אני רוצה שהם ייראו ולא תמיד זה מתכנס עם מה שיש פה".
