תאוריות קונספירציה הן דבר מפתה. הן נותנות תחושה לקורא אותן שהוא נחשף למידע סודי, שידוע אך למעטים ושונה ממה שהרוב הנבער מאמין בו – הגרסה ה“ממסדית“. הן נולדות כאשר יש כמה שאלות בלתי פתורות, ובהכנסתם למסגרת של קנוניה מתוכננת השאלות הללו לכאורה נפתרות. עם זאת, בכל תאוריות הקונספירציה שאני מכיר עולות שאלות רבות אחרות, לעיתים קשות הרבה יותר מאלה שהתאוריה בקשה לפתור.
אבירם ברקאי, שכתב בעבר ספרים שעסקו ביחידות צבאיות ספציפיות במלחמת יום כיפור, מתמודד בספר הזה עם תאוריית הקונספירציה שנועדה לתת מענה לשאלה מרכזית – איך מדינת ישראל, למרות כל סימני ההתרעה, הופתעה מפריצתה של מלחמה ביום כיפור תשל“ד.
דיין, סאדאת וקיסינג‘ר
תאוריית הקונספירציה המדוברת, שהמוביל העיקרי שלה הוא ההיסטוריון אורי מילשטיין, אך היא נפוצה בחוגים נוספים (למשל בסרט “מי רצח את אבא“ על ג‘ו אלון), מניחה שמלחמת יום כיפור היא תוצאה של עסקה משולשת בין משה דיין, אנואר סאדאת והנרי קיסינג‘ר. מצרים וישראל רצו להגיע להסכם שלום, אבל המצרים לא יכלו להיכנס למו“מ עם ישראל מעמדה של השפלה לאומית, כפי שהיה בעקבות תבוסתם מלחמת ששת הימים. לכן היה על המצרים להשיב לעצמם את כבודם בעזרת ניצחון קטן – צליחת תעלת סואץ, היאחזות בגדה המזרחית שלה והנפת דגלי מצרים על המעוזים. דיין, שרצה גם הוא באותו הסכם, היה אמור לעכב את גיוס המילואים, למנוע מכה מקדימה של חיל האוויר, וליצור מצב שצה“ל “יילחם חלש“. “אם ימותו 500 לוחמי צה“ל לא נורא. זה הקורבן הנדרש בדרך להשגת המטרה“ (אורי מילשטיין על ההיגיון שהנחה את משה דיין, מצוטט אצל ברקאי עמ‘ 28).
על פי אותה גרסת קונספירציה, לאחר גיוס צבא המילואים ישראל תתאושש, תצלח את התעלה ותנחית מכה ניצחת על המצרים. אז יעצור מזכיר המדינה האמריקאי קיסינג‘ר את צה“ל ובנקודה הזו ייפתח משא ומתן שבו שני הצדדים אינם נמצאים בעמדת נחיתות. מצרים ניצחה וישראל לא הפסידה. כהכרת טובה לממשל האמריקאי ובמיוחד להנרי קיסינג‘ר, שמנע מישראל לעשות במצרים שפטים, המצרים יתנתקו מברית המועצות ויחברו לארצות הברית. WIN־WIN. פשוט וקל. הדבר היחיד שצריך לעשות זה פשוט להסתיר את המזימה הזו מכולם.
מה ההוכחות לתאוריית הקונספירציה? ובכן, כמו בכל תאוריית מסוג זה, אין הוכחות. זו מזימה כל כך סודית שמחולליה לא הותירו שום מסמך כתוב. ההוכחה היא שזה מה שקרה. ישראל לא גייסה מילואים מראש ולא נתנה מכת מנע אווירית, המצרים השיגו ניצחון מורלי וכבשו את מוצבי התעלה, צה“ל הצליח לצלוח לצד השני, וקיסינג‘ר לחץ על ישראל לסגת. יחסי מצרים וארה“ב התהדקו וכמה שנים מאוחר יותר נחתם הסכם שלום בין ישראל למצרים, הסכם שבו גם מצרים וגם ישראל הסכימו לתנאים שהם לא הסכימו להם לפני 1973 (לפני המלחמה ישראל דרשה שלום מלא תמורת נסיגה חלקית ומצרים דרשה נסיגה מלאה תמורת שלום חלקי מאוד. הסכם השלום שנחתם כלל נסיגה מלאה תמורת שלום מלא). אלא שתאוריית הקונספירציה נוסחה לאחר שכל הדברים הללו קרו. היא לא קולעת בול למציאות אלא מציירת את המטרה סביב החץ.
לתאוריות קונספירציה שונות יש מאפיינים דומים. תומכיה מקבלים אך ורק ממצאים התומכים בתאוריה ורואים בממצאים הסותרים חלק מהקשר שנועד לטשטש את עקבות הקנוניה. באחת הקונספירציות שעסקתי בהם (חטיפת ילדי תימן), טענו תומכי התאוריה שהתיקים העוסקים בפרשה חסויים מכיוון שיש בהם הוכחות לפרשה, שהממסד מעוניין להסתיר מהציבור. לאחר שהתיקים נחשפו ולא נמצאו שם הוכחות לחטיפות, טענו תומכי הקונספירציה שברור שלא יהיו מסמכים כתובים כי “מי ישאיר ראיות לפשע“ והכל היה בהוראות בעל־פה. להפך, הם טענו. העובדה שלא נותר אף מסמך מוכיחה את הקונספירציה ואת העובדה שיוזמיה הצליחו להסתיר את כל המסמכים.
קיימות כמה תאוריות קונספירציה ידועות כמו רצח קנדי על ידי ה־FBI; המוסד שהפיל את מגדלי התאומים, או השב“כ ושמעון פרס שיזמו את רצח רבין כדי להפיל את הימין. ויש גם קנוניות שהתגלו, כמו הסכם סודי בין ישראל, צרפת ובריטניה, שהוביל למלחמה נגד מצרים ב־1956, או ניסיונו של השב“כ להפיל על הקצח“ר איציק מרדכי את הרג המחבלים שנתפסו בקו 300 ב־1984. אולם המקרים הללו מוכיחים שקונספירציות, גם כאשר יש להן שותפי סוד מעטים, סופן להתגלות כעבור זמן לא רב. מהיכן שואפים תומכי הקונספירציה את כוחם? ממחדלים אנושיים. כל תקלה, דבר אופייני כל כך לחברה הישראלית, מוסברת בעזרת תאוריית הקונספירציה.
הכתובת שבדיעבד
בכל הקשור למלחמת יום כיפור, העובדה שהיה מידע רב בידי ישראל על כך שעומדת לפרוץ מלחמה, ובכל זאת ישראל הופתעה, מזינה את התאוריה. הרי הכתובת הייתה על הקיר, איך לא ראו אותה? בהקשר זה חשוב להבין כי בכל רגע נתון יש לנו כתובות רבות על הקיר, שרומזות לנו על העתיד להתרחש. לעיתים אנחנו רואים את הכתוב ולעיתים לא. “הכתובת על הקיר“ ב־2011, שממשל אסד עומד ליפול, למשל, התבררה כלא נכונה. ומי ראה את הכתובת על הקיר לגבי נפילתו של מובארק? בדרך כלל רק בדיעבד רואים את הכתובת שהייתה על הקיר.
ועדת אגרנט מצאה את ראש אמ“ן במלחמה, אלוף אלי זעירא, כנושא באחריות למחדל המודיעיני. הוא לא קרא את הכתובת על הקיר. אבל חצי שנה לפני מלחמת יום כיפור, במאי 1973, הועלתה רמת הכוננות בצה“ל כי כולם חשבו שתפרוץ מלחמה. היחיד שהעריך אחרת היה זעירא. זעירא הבין שאחריותו כראש אמ“ן היא לא רק להפעיל את צופרי האזעקה, אלא גם לדעת מתי לא להפעיל אותם. כי צה“ל כצבא מילואים לא יכול להיות בכוננות תמידית ולהשבית את המשק הישראלי כולו. במאי 1973 לא קיבלו את דעתו אך בדיעבד התברר שצדק. הוא החליט שוב לא להפעיל את צופרי האזעקה באוקטובר 1973, הפעם קיבלו את דעתו, ובדיעבד התברר שטעה.
השגיאה הזו, מוסברת על ידי תומכי תאוריית הקונספירציה כחלק מתוכנית־על. אולם ברקאי מראה שהמושג “קונספציה“, שהנחה את זעירא, וזכה לגינוי על־ידי ועדת אגרנט, משמש אותנו תמיד. כשמתיישבים על כיסא, לא בודקים בכל פעם את היציבות שלו. יש לנו קונספציה שהכיסא יציב. כך גם בדברים מורכבים יותר. זעירא היה כנראה שחצן (ברקאי הקדיש לכך ספר וחוברת נפרדים: “משק כנפי הטעות“) ועל טעותו המרה שילמו בחייהם אלפי חיילים. אבל זו הייתה שגיאה, לא תוכנית־על. קונספציה שגויה, לא קונספירציה.
בספר, ברקאי מתייחס לטיעונים שהעלו תומכי תאוריית הקונספירציה ומפרק אותם אחד לאחד. הוא מצטט את טיעוניהם ומראה, על סמך מידע מארכיונים ומספרים, עד כמה הם אינם מבוססים על עובדות או שהם מוצאים מהקשרם. למשל, הטענה שהמצרים השאירו בכוונה מסדרון נרחב בין שתי הארמיות שלהם, שיאפשר את צליחת צה“ל, כחלק מההסכמות מראש. ברקאי מראה שהמסדרון לא היה רחב כפי שהם מתארים והצבא המצרי לא נפרס על הגדה המזרחית של התעלה באופן הרמטי כך שממילא היו פערים בין היחידות. תומכי הקונספירציה טוענים שלא גויסו פלוגות רפואה וגדודי המרגמות הכבדות של הצנחנים וגולני. ברקאי מוכיח שהם דווקא גויסו.
שחצנים ואווילים
על פי תאוריית הקונספירציה, קורבנותיה המידיים היו חיילי הקו הראשון מול מצרים במעוזים שבקו בר לב. אני נוגע בעניין. אבא שלי היה בשירות מילואים במעוז “מילנו“ כאשר המלחמה פרצה. חיילי המעוז לחמו בגבורה מול כוחות עודפים במהלך 35 שעות. אור ל־י“ב בתשרי, היום לפני 45 שנה, בלילה שבין ה־7 ל־8 באוקטובר, הם קיבלו פקודה לסגת, ובמהלך הנסיגה ניתק שליש מהכוח. הללו, רובם פצועים, הסתתרו בבית בעיר הנטושה קנטרה עד שהתגלו על ידי המצרים. חלקם נלקחו בשבי. הפצועים נורו למוות. ביניהם גם אבא שלי.
כשליש מחיילי גדוד 68, גדוד החטיבה הירושלמית שאייש שלושה־עשר משישה־עשר מעוזי קו ברלב, נהרגו, שליש נפלו בשבי. יש בקרב חלקם תחושת כעס. על שלא התייחסו ברצינות להתראות שלהם, על שלא זכו לאימון מספיק לפני כניסתם למעוזים, על שלא חילצו אותם כשיכלו לחלץ אותם עוד.
גדוד 68 לא היה גדוד חי“ר מובחר. את שורותיו מילאו רבים שלא שירתו כלוחמי חי“ר בסדיר. עולים חדשים, כמו אבא שלי, חיילי מנהלה ואחרים שהוכשרו לשירות קרבי רק במילואים. תומכי הקונספירציה גורסים שהשיבוץ של גדוד זה לתעסוקה בקו המעוזים בחודש הזה, היה חלק מהקונספירציה. להערכתי, גם אם היו כולם לוחמים מובחרים, המעוזים היו נופלים בסופו של דבר. 25,000 חיילים מצרים השתתפו בצליחת התעלה. המעוזים היו מאויישים ב־435 חיילי צה“ל בלבד.
אבל חיילי המעוזים לא היו קורבן של קונספירציה ולא הוקרבו במודע ובאופן מתוכנן על־ידי דיין הציני. הם לחמו בגבורה, במעט האמצעים שהיו להם, כאשר מאחוריהם היה צבא גדול ומשוכלל, אבל צבא שלקה בלא מעט שחצנות ובטחון עצמי מופרז. התקלות של מלחמת יום כיפור נבעו מכך ולא מקנוניה מתוכננת היטב.
ההתראה על המלחמה הגיעה בליל יום כיפור. אשרף מרוואן שכונה “המלאך“, חתנו של נאצר שריגל למען ישראל, העביר אותה לראש המוסד צבי זמיר. לאחר המלחמה, כאשר זמיר שב ופגש אותו, שאל אותו מרוואן איך לא עשו דבר עם ההתראה שלו. “או שאתם שחצנים או שאתם אווילים“, הוא אמר לזמיר. וזמיר ענה לו “אנחנו שניהם“ (מתוך ראיון לרביב דרוקר בסדרה “הקברניטים“). התשובה הזו עונה לשאלות שמלחמת יום כיפור מעלה הרבה יותר טוב מתאוריית הקונספירציה.
מעשה שלא היה
קונספירציית מלחמת יום הכיפורים
אבירם ברקאי
כנרת, זמורה־ביתן, 2017, 203 עמ‘
