"אתם הקללה שלנו … עוד מלפני שנשמנו את הנשימה הראשונה שלנו, יושבת עלינו הקללה הזאתי שלכם, כמו צל". את המילים הקשות האלה אומרת שאדיה, ערבייה מטמרה, לאריה רומנו, עורך הדין היהודי המגן על בעלה הנחקר בחשד לתקיפה אלימה. בין רומנו ושאדיה נוצרות אינטימיות, קרבה שקטה, אולי גם משיכה, כולן אסורות בתכלית, ועדיין השדות המגנטיים פועלים בעוצמה במרחב האישי שביניהם.
למרות זאת, ואולי בגלל זאת, שאדיה מרחיקה את עצמה ומתנתקת מהדבר האישי שאולי נרקם בינה לבין הגבר היהודי, ובקול רם היא בוחרת לדבר על "אתם", על "הקללה שלכם". האם היא בורחת מהרגש הפרטי, המבלבל, המסעיר והמביך אל הלאומי הבטוח והבוטה, או אולי כל עוד הסכסוך האכזרי קיים באמת אין מקום לקרבה אינטימית, חוצת גבולות.
ספק הנפצים
"תקרא לי איסמעיל", מציג את עצמו שנים רבות לפני כן בעלה של שאדיה בפני רומנו ואשתו, מצטט, אולי מבלי דעת, את המשפט הפותח של הרומן הגדול "מובי דיק". האם טמון בכך רמז על אכזריות הטמונה בו, או שזו סתם השתעשעות של הסופרת? איסמעיל הוא נגר מחונן, שקט ומהימן, המלווה בחריצות, בכישרון כפיים וברהיטים נאים את חייו הבוגרים של רומנו. בינו לבין רומנו נוצרת ידידות מסוימת, כזו הקיימת לעיתים בין בעל מקצוע ולקוח. והנה, אחרי שנים רבות של היכרות, איסמעיל חשוד בתקיפה קשה של אדם מבוגר, אביה של אישה חיפאית שבביתה עבד. רומנו מייצג אותו, ומגלה אט אט שהוא נכנס לאזור אפל ומסוכן.
מה קורה כאשר נחקר פוגש לאחר שנים את חוקרו? זו השאלה הגדולה המרחפת מעל הספר, ובה כנראה טמון ההסבר להתפרצותו האלימה של איסמעיל. השאלה היא אוניברסלית, אבל התשובה תלויה כמובן גם במידת הכאב הטמונה במפגש. חקירה לעולם אינה דבר סימפתי. חקירות משטרתיות שתועדו בווידאו והודלפו לתקשורת מלמדות שגם כאשר אין אלימות פיזית כלפי הנחקר, מדובר באירוע שיכול להיות מאיים, גס, ברוטלי ותוקפני מאוד. אפשר רק לדמיין מה קורה בחקירות שהציבור לא נחשף אליהן.
עדויות של אנשים שעברו חקירות ביטחוניות, גם אם לא תמיד נכון לקבלן כפשוטן, מעידות על שלל אמצעים שנועדו להפעיל לחץ פיזי על הנחקר, והלחץ הפיזי הזה לעולם אינו "מתון", שהרי אם היה מתון באמת איך יהיה אפקטיבי מול נחקר נחוש ועוין? הקו המבחין בין אמצעי חקירה לגיטימיים לאמצעים אסורים העולים עד כדי עינויים הוא קו דק מאוד, ויש חשש שהוא נחצה לא פעם.
כשהיה בחור צעיר, נחקר איסמעיל בחשד שסיפק נפצים לחוליית טרור. את הנפצים השיג כשעבד, איזו אירוניה, בקרן הקיימת לישראל. האם ידע למי הוא מספק את הנפצים? האם ידע למה הם נועדו? האם תיאר לעצמו את מעשי הזוועה שניתן לעשות כאשר מפעילים באמצעותם מטעני תופת?
זוכר אותי מותק
הספר חושף בהדרגה את החקירה הנוראית שעבר איסמעיל. אין זו הפעם הראשונה שבה עוסקת אילת שמיר בכתיבתה הספרותית בעינויים שעוברים נחקרים פלשתינים. ב"נטל ההוכחה" אנו לא זוכים לקרוא תיאורים מחרידים של בשר אדם מרוטש, איברים קטועים ומוות המוני שנגרמים בגלל טרוריסטים שכוחות הביטחון לא הצליחו לעצור ולחקור. זכותה של המחברת לא להציג את תמונת האיבה והרשע במלואה, והשאלה מה מתרחש בחדרי חקירות בהחלט יכולה לעמוד בפני עצמה. ככזו, תיאור חקירתו של איסמעיל אינו נראה אמין לחלוטין.
אמנם כלולים בו פרטים שהופיעו פעם אחר פעם בעדויות של נחקרים, והם מסתמנים לפיכך כיותר אותנטיים. אבל יש גם פרטים אחרים, שגורמים לקורא להטיל ספק. כך למשל מכנה החוקר את עצמו בכינוי "מיכה אבו עלי". כבר שמענו על קפטן ג'ורג' ועל קפטנים אחרים, אבל הכינוי מיכה אבו עלי נשמע מגוחך. או המשפט שמטיח החוקר באיסמעיל פעם אחר פעם: "זוכר אותי מותק? זוכר אותי מותק?". זה גם המשפט ששמע מהאיש הזקן שלושים שנה לאחר החקירה, והיה הטריגר שגרם לאיסמעיל לזהות את חוקרו. המשפט נשמע קריפי, אבל לא אמין. מה באמת אמר לו החוקר? תתד'כרני, חביבי? "זוכר אותי מותק?", לי זה נשמע מוזר.
נחזור לשאלה הגדולה: מה קורה כשנחקר נפגש בחלוף השנים עם חוקרו, כאשר הנחקר אינו כפות והחוקר אינו מוגן. למרבה הצער הסופרת לא נותנת לאיסמעיל קול משלו. אנחנו לא זוכים לשמוע אותו או לדעת מה עובר במחשבותיו. מי שמנסה לחשוף את התעלומה ומי שעוסק בשאלה הזו הוא רומנו, עורך דינו היהודי של איסמעיל. איסמעיל כלוא בבית המעצר קישון ואף אחד לא מצליח להגיע אליו. יש בכך אמירה על העלמת עצירים, אבל חסר כאן המעשה הספרותי שיאפשר לנו לדלג אל מעבר לחומות בית המעצר ולהגיע אל איסמעיל עצמו.
על חקירתו הראשונה של איסמעיל יש לנו עדות. הוא נדרש על ידי חוקריו לכתוב במחברת את וידויו, והכתוב במחברת מובא בפנינו, הקוראים, במקטעים. כאן קולו של איסמעיל לא מושתק, אך שמיר בחרה משום מה להחלישו ולעוותו. מסיבה לא מובנת נדרש איסמעיל על ידי חוקריו לכתוב את דבריו בעברית, וכך אנו קוראים מסמך עילג במכוון. גם אם מדובר בבחור צעיר ולא משכיל (אבל מדוע להניח מראש שכושר הביטוי של איסמעיל מוגבל?), ברור שלו היה כותב את דבריו בערבית הם היו רהוטים ומדויקים יותר. אפשר להבין שהחוקרים רצו להגחיך את איסמעיל ולהשפילו, אבל מדוע המחברת בחרה לאפשר לו רק ביטוי שטוח ומוגבל?
יוסוף או סעיד
האופן שבו מתקדמת העלילה לוקה אף הוא בחוסר אמינות. לא הבנתי איך הוצאה מחברת הווידויים של איסמעיל הצעיר מידי חוקריו ואיך היא הוברחה מהכלא. תהייה גדולה עוד יותר נוגעת לאופן שבו קיבל רומנו דיסק־און־קי ובו צילומי וידאו של חקירתו האלימה של לקוחו. אין לזה הסבר סביר. אבל פרטים אלה פחות חשובים.
שאלה יותר חשובה בעיניי היא למה לערבים בספר אין שמות משפחה. האם זו דרכה של הסופרת להראות שכך אנו, היהודים, רואים את הערבים החיים איתנו? או שמא ההתנשאות הזו הופנמה על ידה מבלי משים? ועוד הערה בעניין של שמות. אני אומר אותה בצער, כי גם אני בכתיבתי חטאתי בכך. באחד מתיאורי בית המשפט בחיפה היא מדברת על "כל הנופריות והשירניות והליטליות" העובדות במזכירות בית המשפט. זה משפט מתנשא. והוא חוזר על עצמו בגרסה אחרת, כשהיא מספרת על אח ערבי שסעד את אביו של רומנו, "איזה יוסוף או עבד או סעיד".
הספר נקרא על ידי בנשימה עצורה, למרות פגמיו, משום שהוא כתוב היטב. משום ששמיר יצרה את רומנו כדמות מעניינת ומעוררת הזדהות. משום שהספר מתרחש בעיקר בחיפה, ומרענן לקרוא רומן על העיר היפה והמורכבת הזו, שיש בה תחושת מקום חזקה ואותנטית.
הספר נקרא גם בתחושת מועקה. אני לא יכולתי לשכוח שאיסמעיל השקט, המוכשר והנעים הגיע פעמיים בחייו לחקירה בגלל שעשה דברים נוראיים: סיפק אמל"ח לתא טרור וגרם נזק מוחי קשה לאדם אחר. אפשר וצריך לדבר על איך מנהלים חקירות במדינת ישראל. אי אפשר להתעלם מכך שאי אפשר לא לחקור עברות קשות מסוג זה. והמועקה נובעת מהמחשבה שאנחנו, אזרחי ישראל היהודים והערבים, הפכנו לאסון איש של רעהו, ושאין דרך לחיות ביחד כמו שאנשים צריכים לחיות זה עם זה. רומנו לא מקבל את התפיסה הזו. הוא נלחם בה. אי אפשר לדעת אם ינצח, אבל הוא לפחות מנסה.
נטל ההוכחה
אילת שמיר
עם עובד, 2018, 219 עמ'
