תכולת הספרייה הספרייה שלי מורכבת בעיקר מספרות מקצועית בתחומי סוציולוגיה, מגדר, מזרחיות, תיאוריה פוסטקולוניאלית, חברה ישראלית ופילוסופיה, אבל אפשר למצוא בה גם ספרים על משפט בינלאומי, דיפלומטיה ופסיכולוגיה. היא התעצבה ברובה במשך שנות לימודיי בחוג ליחסים בינלאומיים ובחוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, וסביב שנים ארוכות של פעילות ציבורית ופוליטית שעסקה במאבק בגזענות ואפליה.
מדף קרוב ללב יש כמה מדפים כאלה, שכן בגלל שיטת המיון הקפדנית של בן זוגי, איני יכולה לאחד אותם למדף אחד. אלו ספרים שעיצבו את המחשבה הביקורתית שלי לפני כשני עשורים, ואפשר למצוא שם את "המאבק המזרחי בישראל" של סמי שלום שטרית, "שאלות בסוציולוגיה" של פייר בורדייה, "אסכולת פרנקפורט" של אדורנו והורקהיימר, "קהיליות מדומיינות" של בנדיקט אנדרסון, "המין השני" של סימון דה־בובואר, "קוויר באופן ביקורתי" של ג'ודית באטלר, "אייכמן בירושלים" של חנה ארדנט ועוד.
השפעת המלחמה מאז ומתמיד במצבי מצוקה אני פונה לקריאה, מנסה ללמוד דברים חדשים ולהרחיב את ידיעותיי. אירועי אוקטובר זעזעו את עולמי בהמון מובנים. ימים ספורים אחרי שבעה באוקטובר התחלתי לראות אנשי שמאל ואינטלקטואלים שמצדיקים את הטבח באמצעות הוגה שאני אוהבת והשפיע עלי מאוד, פרנץ פאנון. לא דמיינתי שיש אנשי שמאל שקוראים את הטקסטים האלה כהוראות הפעלה ללא הסתייגות. קיימת כתיבה פוסטקולוניאלית ענפה ומעוררת מחשבה, ויש לה חשיבות אינטלקטואלית ותרבותית עצומה, אבל בין מסגרת פרשנית מעוררת מחשבה להוראות הפעלה יש פער עצום. השיח שנוצר סביב 7 באוקטובר גרם אצלי לשבר גדול מול מחנה השמאל הרדיקלי, שבמשך שנים ארוכות ראיתי את עצמי כחלק ממנו. בעקבות השבר חיפשתי להרחיב את הקריאה והידע שלי על מנת לחשוב מחדש על המציאות. אני עדיין בתוך התהליך הזה.
שיטת מיון על מיון הספרייה אחראי בן זוגי, שעבד בצעירותו בחנות ספרים ואימץ את שיטת המיון שלה. כשעברנו לגור יחד חיברנו את הספריות, והיו הרבה ספרים "כפולים" שנאלצנו למסור. שנינו הגענו למגורים משותפים עם ספריות מכובדות, ושיטת המיון שלו, אף שהרתיעה אותי בהתחלה, הוכיחה את עצמה כיעילה. בבית ישנן שלוש ספריות: ספריית עיון (בחלוקה לפי נושאים), ספריית פרוזה (בחלוקה אלפבתית) וספריית פילוסופיה.
על ארבעה ספרים
אמיליה ומלח הארץ. וידוי
יוסי סוכרי / בבל, 2006
"שבע שנים ניסיתי לכונן לעצמי מאחז כלשהו בזירה החברתית אליה הושלכתי. מדי פעם הדבר עלה בידי. למראית עין". כך נפתח הפרק השני בספר הנפלא של יוסי סוכרי, ספר שהוא וידוי אישי וביוגרפי. סבתו, אמיליה, היא האישה המזרחית שתמיד חיפשתי בספרים ובתרבות. לא חמה, לא מבשלת ולא מתנצלת. הספר ראה אור בשנת 2002, ועד היום קשה למצוא ייצוגים מורכבים ועוצמתיים כל כך של נשים מזרחיות בתרבות.
ישראל, עתיד מוטל בספק
רישאר לאוב ואוליבייה בורוכוביץ / מצרפתית: אבנר להב / רסלינג, 2011
ניסיון לשכנע את הקורא שעתידה של ישראל אינו מובטח. הגעתי לקרוא אותו אחרי שבעה באוקטובר, כשאני מבינה שקריסת המדינה שלי אינה תסריט מופרך. המחברים מזהירים מהיעלמות התמיכה האמריקנית ומהשפעות של אנטישמיות ואנטי־ציונות, פונדמנטליזם אסלאמי, התקדמות צבאית של מדינות אויב והשסעים הפנימיים בחברה הישראלית.
הזמן הזה III רשימות אלג'יריות 1939-1958
אלבר קאמי / מצרפתית: שושנה כרם / כרמל, 2015
"אם זהו צדק, אז אני בוחר באימי", ענה קאמי לסטודנט שדחק בו לנקוט עמדה בסוגיית המאבק של "החזית לשחרור לאומי" באלג'יריה, תוך שימוש בפיגועי טרור. בספר מרחיב קאמי איך ניתן להתנגד לשלטון הקולוניאלי ועדיין להתנגד לפגיעה בחפים מפשע. קאמי חי בין שני העולמות הללו וטען שהמעטפת האינטלקטואלית שהסבירה את הטרור מאפשרת לטרוריסט לרצוח ב"מצפון נקי".
שיבה לריימס
דידיה אריבון / מצרפתית: מיכל בן־נפתלי / עם עובד, 2019
הסוציולוג הצרפתי מתאר את מסעו אל ההיסטוריה האישית והמשפחתית. אריבון נולד למשפחה ענייה, היגר לפריז ועשה את דרכו ללב האליטה הצרפתית. תיאור נוקב ונוגע ללב של המתח התמידי בחייהם של אנשים שעשו מסלול מובילי מבחינה חברתית ומעמדית, וחשים חוסר שייכות בכל מקום. זהו מלכוד מעמדי ופוליטי שאני חשה איתו הזדהות גדולה בשל הביוגרפיה שלי.
