עד לפני שש שנים שאול אמסטרדמסקי יכול היה לערוך רשימה ארוכה של מזונות שהוא לא מכניס לפה. דגים וקישואים, חצילים ופטריות, אבוקדו וכרובית, משל חוש הטעם שלו נתקע בגיל שש. על מדף התבלינים בבית ילדותו היה מלח, וזהו. "אני לא צוחק", הוא אומר, "זה מה שהיה, וגם זה במשורה. האוכל היה תפל, ופעולת האכילה נעשתה כדי לשרוד. היה לי פחד גדול מהאוכל שהגישו לי. גידרתי את עצמי במה שאני כן אוכל ושיניחו לי. יש הרבה ילדים שמגלים את עולם האוכל כילדים, ואני מגלה אותו בשנים האחרונות כמבוגר. ופתאום, ממש טעים לי".
בשנים האחרונות הפכה דמותו של העיתונאי שאול אמסטרדמסקי, לשעבר ראש הדסק הכלכלי של תאגיד השידור הציבורי כאן, לדמותו של האיש שיודע הכול על הכסף והכלכלה שלנו, ומנסה לעזור לנו להתמודד איתם – אבל באחרונה, האיש שביקש להנגיש לנו את התחום חובק־כול הזה חיפש לו נתיב יציאה מהעיסוק האינטנסיבי והשוחק בכלכלה, ומצא אותו, כנראה כמו רבים מאיתנו המחפשים נחמה בימים אלו – דווקא באוכל. "כי אוכל זה הרבה יותר מאוכל. זה נחמה, זה לא להיות לבד", הוא מתפייט, "אלו גם הסיפורים שאני מחפש".
ככתב בתחום הכלכלי, אתה מספר סיפורים ומבאס את האנשים ובא להם למות, ואז אתה מספר להם סיפורים על אוכל ובא להם לחיות. יש ביקוש לתוכן חיובי, בטח בתקופה הזו
"להיות עיתונאי זה שוחק מאוד", אומר אמסטרדמסקי, שעוסק במקצוע כבר 17 שנה, "כל הזמן צריך לייצר מוצר חדש. כל יום, כל השבוע, בכל שבוע. וזה שוחק שבעתיים בתחום שלי. עברנו שנתיים של קורונה, מיליון מובטלים ברחובות, זה גומר לך את הנשמה מבפנים, כל היום דברים שחורים ורעים, אתה רוצה למות מבפנים. לפני שנתיים החלטתי שאני רוצה שינוי, ולשינוי לקח זמן להתגבש ולתפוס צורה".
אמסטרדמסקי החל לייצר תכנים לחטיבת הדיגיטל של 'כאן', ובין השאר הגיש את "נכנסים לכם לצלחת" – תוכנית שעסקה בשאלות שקשורות לאוכל. "החלומות על אוכל היו גם קודם, אבל עוד לא ידעתי להיות קונקרטי לגביהם, וקיבלתי הזדמנות מהעורכים שלי ללכת על זה". בחודש האחרון החל להגיש את "מקורב לצלחת", תוכנית רדיו שבועית המשודרת בימי שישי בשעה 11:00 בכאן רשת ב', שבה הוא עוסק בעניינים ברומו של האוכל.
אז איך קרה שהילד שגידר את עצמו במאכלים המוכרים המיר את דתו מכלכלה אל תחום האוכל? "אולי זה סוג של תיקון, אולי זו כפרה, אולי זה ניסיון לקחת נייר זכוכית ולשייף את האני", הוא מהרהר בקול, ומוסיף: "בסוף, ככתב בתחום הכלכלי, אתה מספר סיפורים ומבאס את האנשים ובא להם למות, ואז אתה מספר להם סיפורים על אוכל ובא להם לחיות. בטח בתקופה הזו, יש ביקוש לתוכן חיובי".
אמסטרדמסקי בילה בארה"ב שנה בתוכנית יוקרתית באוניברסיטת הרווארד במסלול ניימן לעיתונאים. שני צירי עלילה שונים הפכו את אותה שנה למכרעת בקריירה שלו, ובה חיישני הסקרנות שלו החלו לפזול לתחום המזון. האחד – האוכל "המאוד לא טעים בהגזמה קיצונית", כלשונו שקיים בארה"ב. מה שגרם לו – באין אוכל משביע נפש בחוץ – לבשל יותר בבית, "התגעגעתי נורא לארץ, וגם לאוכל פה".
במקביל לזעזוע העמוק שחוו בלוטות הטעם של אמסטרדמסקי, התרחש תהליך כמעט הפוך באופיו – שבו ראה את האור, כלשונו, בקורס שבחר בצורה אקראית לחלוטין ועסק במדע ובאוכל. "התוכנית עצמה היא מלגה לעיתונאים, שבה אתה במין שנת חיפוש עצמי והבראה מהחדשות הבלתי פוסקות. אתה יכול לבחור בכל קורס שתרצה שנלמד בהרווארד. עבורי השנה הזו הייתה גם מין בדיקה עצמית: האם יש לי עוד תשוקה למקצוע או לא?"
אחרי שהעמיס את מלוא הלו"ז בקורסים כבדים על כלכלה ועל מדיניות ציבורית, חיפש אמסטרדמסקי "משהו לנפש". "עברתי על כל מיני המלצות של בוגרי התוכנית משנים קודמות וצדה את עיני, ממש במקרה, המלצה על קורס שנקרא 'בישול ומדע'. אני אפילו לא יודע למה זה דיבר אליי באותו הרגע, אבל החלטתי להירשם לקורס הזה לבד, בלי עמיתים מהתוכנית. זה היה אולם ענק, כמו בקורסים של תואר ראשון, עם כמה מאות אנשים. התיישבתי מקדימה ופשוט נדהמתי מהדבר הזה שנכנסתי אליו. הטיסו שפים מכל העולם רק כדי להרצות בפנינו. נתנו לנו לטעום כל מיני דברים שהכינו, ודיברו על כל ההיבטים של האוכל שאפשר לחשוב עליהם – ההיסטוריה של האוכל, והכימיה והכלכלה והפוליטיקה של האוכל, ונדפק לי המוח. זה היה מדהים!" הוא מספר בהתלהבות.
זכור לו שיעור אחד ש'העיף לו את המוח במיוחד'. "שף מקומי שפתח רשת מסעדות של אוכל ים־תיכוני בא לדבר על קמח וחיטה. הוא הביא מטחנת קמח וטחן גרגרי חיטה מלאה לקמח. הוא אמר לנו שכמו שהיום טוחנים קפה בבית כי הבינו שזו הדרך הנכונה לצרוך קפה, ככה יהיה בתוך כמה שנים עם קמח וחיטה. במשך מאות שנים בגלל תמריצים כלכליים הפכנו את הקמח שלנו לקמח לבן שהוא פחות בריא, ובקרוב נעשה את הרוורס. הוא הסביר איך זה עובד ואיך זה קרה, ופרשׂ בפנינו את כל הסיבות הכלכליות שקשורות להתפשטות הקמח הלבן. יצאתי מהשיעור הזה הפוך. ממש הרגשתי שהגעתי לשדה שאני חייב לעשות בו עבודה. גיליתי שיש בנושא המון תוכן באנגלית ויחסית מעט ממנו בעברית. אמרתי לעצמי שיש פה סיפור מעניין מאוד שאפשר לספר לקהל הישראלי".
"ככל שנכנסתי עמוק יותר למחילת הארנב הזו – גיליתי אנשים שחיים עם תשוקה גדולה לתחום המזון, שותפים למסע, וגם קהילות מטורפות של אוכל בישראל. גם בשלנים ופודיז ומשפיעני אוכל, וחקלאים ישראלים שעושים דברים מדהימים וחדשניים בכל הארץ, אנשים שנורא אוהבים את זה. מבחינתי זה כיף ענק. בניגוד לתחום שבאתי ממנו קודם, אני עדיין לא מבין אותו לעומק ונמצא בתהליך של גילוי וחקירה. זה כיף גדול ללמוד משהו חדש".
יש שפע תוכניות בישול, אבל אני מדבר על אוכל. מעט מאוד אנשים עוצרים לרגע וחושבים למה אנחנו אוכלים את המאכל הספציפי הזה או למה לעגבנייה אין את הטעם שהיה לה פעם, או למה מגדלים אננס בישראל
בכל אחת מהתוכניות אמסטרדמסקי מסייר בשוק אחר. החלק הזה גם מצולם ועולה לרשת כסרטון. "ככה זה בעצם התחיל", הוא משחזר, "כשחזרנו לארץ בתחילת הקורונה – הכול היה מאוד סגור ועצוב, וברגע שהדבר התאפשר הלכתי לשוק. כל חיי שנאתי את השוק, אבא שלי היה לוקח אותי בתור ילד לשוק בפתח־תקווה. והחוויה כילד הייתה שצפוף ושמסריח, יש ריח של ירקות רקובים, ונוסעים באוטובוסים וחוזרים עם שקיות כבדות. וממש גיליתי את השווקים מחדש בתור מבוגר. עכשיו אני הולך למחנה יהודה כל שישי בבוקר. יש לי את הסיבוב הקבוע שלי – הגבינות, והאנשים שאני רואה. זה ממש סוג של טקס. תרפיה".
נו, הגעת לגיל.
"נהייתי סבא שלי, כן. מישהי אמר לי: 'תעשה תוכנית כזו שכל פעם אתה הולך לשוק אחר, ומאז זה מה שאנחנו שעושים. צילמתי עכשיו בשוק בנתניה, היית שם?"
לא.
"מאה אחוז תחושה כמו שוק של פעם. אכלתי אוכל פגז של עדות שונות. אחד השווקים שהכי נהניתי מהם. שוק פצצה עם אוכל טריפוליטאי ותוניסאי. מקום נטול גינונים. היה סופר כיף, ונתניה היא רק ההתחלה. יש כל כך הרבה שווקים, וכשייגמרו השווקים – נמצא מקומות אחרים לאכול בהם".
אתה לא חושב שיש רוויה בשוק התוכן של האוכל?
"את צודקת שיש שפע תוכניות בישול, אבל אני מדבר על אוכל. מעט מאוד אנשים עוצרים לרגע וחושבים למה אנחנו אוכלים את המאכל הספציפי הזה או למה לעגבנייה אין את הטעם שהיה לה פעם או למה מגדלים אננס בישראל. אגב, ידעת שבגולן מגדלים אורז?"
יש לנו מספיק מים לגדל אורז?
"מסתבר! וגם ואסאבי! למה מגדלים שם ואסאבי, זה לא מעניין ממש?" הוא מנסה להדביק אותי בסקרנות שלו, ושמץ ממנה אכן דבק בי. ניכר לעין ולאוזן שאוכל באמת מלהיב אותו. כל שפת הגוף שלו משתנה לבלי הכר כשאנחנו מדברים על אוכל. כל שכן גוון קולו. בחלק שבו עסקנו בריאיון בתחומים אחרים הוא כבה מעט, ולחלופין – כשדיברנו על אוכל הוא שוב ניעור לחיים.
כבר התרגלנו לצפות בתוכניות ריאליטי בלי יכולת לטעום מהמנות. איך זה יעבוד להנגיש מידע על מזון ברדיו בלי לראות אותו?
"זה מאתגר. אבל אם נעשה את זה מספיק טוב – זה יעבוד. אם אסתובב בשוק ואדבר על קציצות, יש לך אימג' של קציצה שאמא או סבתא היו מכינות, וישר תתחברי. זה יכול לזרוק לילדות או לרגעים טראומטיים – לאלף מקומות. אני מקווה שנצליח לגרום לזה לעבוד גם בלי חוש הראייה, ואני מקווה שנשתפר מפעם לפעם. עכשיו ערכתי את הסאונד של הביקור בשוק התקווה – יש קטע שלם של דוד חביב, מלך הקובות של השוק. אדם בן 70 שנולד כאן, הוריו עלו מעיראק בשנות ה־50 ואיך שהוא מדבר על אבא שלו וימי הזוהר של השוק והאופן שבו מתאר את הקובות"
זו ממש שירה.
"משורר הקובה חד־משמעית".
אמסטרדמסקי (44), נשוי ואב לשניים, מתגורר כיום בירושלים. את הבית בו גדל הוא מתאר בנקודות: "בית סובייטי, שני הוריי עלו ממדינות ברית המועצות בשנות ה־70, ציונות, פתח־תקווה, הכול אפור מסביב, סביבה אפרורית ולא מעניינת. רק רצינו לצאת מפתח־תקווה, לא היה מה לעשות שם, ובטח שלא היה מה לאכול שם. משפחת מעמד ביניים, אמא שלי הייתה מורה ואחות, אבא שלי עבד בעירייה במחלקת הנדסה, בית מאוד קלאסי של עולים חדשים מברית המועצות. הכול צריך להיות טיפ־טופ. שני ילדים. צריך ללכת לחוג שחמט וחוג התעמלות. אחי למד כינור. הסטריאוטיפים בהתגלמותם".
את חוויית ילדותו הוא מדמה לחוויית האוכל בביתו. "האוכל, לא רק שהיה תפל, הוא פשוט לא תפס צד בחיים. תאכל עד הסוף כי אם לא תאכל עד הסוף אתה תמות, או יהיה לך אולקוס או קשקוש אחר. זה לא בשביל שיהיה לך טעים, זה לא בשביל שתתנסה בדברים חדשים ומעניינים ותכיר תרבויות. לא! בשביל לשרוד. זה היה הבית. אבל שכאתה מתחיל להבין מאיפה האוכל מגיע ואיך מגדלים אותו ואיך הוא הגיע לצלחת שלך ומה הופך אותו בכלל לטעים – אז האוכל נהיה גם הרבה יותר מעניין, לא רק טעים".
"בפעם הראשונה שהגעתי לארוחת שישי למשפחה של אשתי, שמגיעה מבית חצי תימני חצי מרוקאי – מתּי מפחד מאמא שלה. זה טקס שלם ויש מלא אוכל שאני לא מכיר, ולא עד הסוף יודע מה זה ואיך מסתדרים עם זה. אבל מה, זה היה טעים בטירוף. בשבת אחרת שהגעתי אליהם, סבתא שלה הכינה קובנה. פעם ראשונה שנתקלתי במאכל הזה או בכלל שנודע לי שיש דבר כזה. ממש גיליתי את העולם בגיל 20. לימים אשתי גם לימדה אותי לבשל, וזה לחלוטין היה תהליך של ילדותי השנייה. כמו לעבור מציור שחור־לבן לציור עם המון צבעים. היה לי פשוט כיף. בשנים האחרונות, גם בזכות אשתי והעולמות הקולינריים שהיא מגיעה מהם, אני עובר ממוד של אוכלים בשביל לשרוד לתודעת חיים שבה אפשר גם ליהנות מזה, ולא בקטע הדוניסטי של לאכול ארוחות ב־800 שקל, כי מזה אני לא איהנה.
"עד שאתה לא חי את עולם האוכל, אתה לא מבין עד כמה אפשרויות האוכל בישראל הן פנומנליות בקנה מידה בינלאומי. לא רק באיכות, אלא גם, ובעיקר בגיוון. אין הרבה מקומות כמו ישראל – שבהם אפשר לקבל כזה עושר מטורף של טעמים במרחק של חצי שעה נסיעה גג. אין דברים כאלו. מעבר לזה, נעשים פה בשנים האחרונות דברים מאוד חדשים ומעניינים באוכל. אם זה אוכל רחוב שעולה לדרגה גבוהה, משמר מסורות, עבודה עם חומרי גלם טובים, ומצד שני שפים שלוקחים את המטבח הישראלי קדימה ומייסדים מסעדות של מטבח גבוה".
יש לך הסבר לזה?
"מדינת גלויות זה תנאי הכרחי אך לא מספיק. גם ארה"ב כזו וכאמור, האוכל מזעזע. אין לי תשובה עדיין, מקווה שאגלה. אחד הדברים שאנחנו מנסים לעשות בתוכנית הוא להתעסק בדברים קטנים שלא חושבים עליהם, כמו למה בכלל יש דבר כזה ארוחת ילדים, איך התופעה הזו התפתחה ומתי או למה אנשים מוכנים להישבע אמונים לסוג מסוים של טחינה שהיא הטובה ביותר".
כי זה כמו כדורגל.
"כן, זה! תודה. כלומר אנחנו מחפשים להתעסק בשאלות אזוטריות לכאורה".
אני חייבת להבין איך עושים מעבר מנושא כל כך גדול וחשוב כמו כלכלה, אל האוכל הנישתי והזניח אם יורשה לי לומר.
"אני חושב שכלכלה זה החיים, ויחד עם זאת אשמח ב־15 שנה הבאות להתעסק באוכל כמו שהתעסקתי בכלכלה. כרגע התוכנית השבועית היא צעד פורמלי ראשון, והכוונה היא להרחיב את העיסוק שלי בתחום. בגדול, הבחירה לעסוק באוכל דומה בעיניי לסיבה שבגללה הלכתי להתעסק בכלכלה. כלכלה זה הכול – זה מיקרו ומאקרו: למה החלטות מתקבלות, האינטרסים שחבויים מאחורי הקלעים – ואוכל מאוד מזכיר לי את זה. יש בפעולה של האכילה משהו על גבול הלא־נורמלי. לוקחים גוף זר ומכניסים אותו פנימה לתוך הגוף שלנו בלי לדעת מה הוא הולך לעשות לנו. זה מופרע. חלק גדול מהפעולה הזו נעשה כתוצאה של כוחות מאוד גדולים. כוחות כלכליים שפועלים על הצלחת שלנו על והמדפים בסופר, וכוחות היסטוריים שפועלים על הצלחת. אוכל זה זיכרונות וגעגועים לאנשים שנפטרו או דברים שלא יהיו יותר. אני מכיר מעט מאוד אנשים שאין להם מערכת יחסים כלשהי עם אוכל. או פודי־שוזים מאוד, או בדיוק הפוך. אנשים עשו מסעות של אלפי קילומטרים לצד השני של העולם כדי להביא אוכל. אוכל מחבר בין אנשים, בין קהילות. כשאני נוסע לחו"ל, אני אוהב להיכנס לסופר ואני לא היחיד שיש לו סטייה כזו. זה נורא מעניין!"
"מה שניסיתי לעשות בשנים האחרונות כעיתונאי זה להנגיש את עולם המושגים של הכלכלה לאדם הפשוט", הוא מבהיר, "כי זה הכסף שלנו, וזה באמת דבר חשוב, אבל אני חושב שאפשר לעשות אותו דבר עם האוכל. להבין את הקונטקסט היותר רחב של התחום.
"יש משהו שלימדו אותו בתור עיתונאי מאוד צעיר: כשאתה מול מרואיין והאינסטינקט הוא להנהן, כי אתה לא רוצה לצאת מפגר ואומר לעצמך 'מקסימום אבדוק את זה אחר כך' – צריך לפעול נגד האינסטינקט. להרשות לעצמך להיות ילד. לשאול את כל השאלות כמו ילד בן שלוש שלא מבין עד הסוף. ויש לי עכשיו שוב הזדמנות כזו – להיות ילד בן שלוש שלא מבין כלום".
ספר לי על תגליות שהסעירו אותך.
"התחלנו לעשות שומשום מקומי. ישראל היא אימפריית טחינה בצריכת הטחינה לנפש, אבל רוב השומשום מגיע מאתיופיה, וממש עכשיו התחלנו לגדל שומשום בקיבוץ מגל. יש סטארט־אפ שפונה מקריית־שמונה וכבר לא יחזור לשם, שעושים בו דברים מדליקים כמו חלבון שמופק מחסה, עובדים על ייצור אבקת חלבון לכל שימושי החלבון. יש נשים בדואיות שעושות חקלאות באזור הערבה ויוצרות אוכל ברמה עולמית. הגבינה שהן מייצרות הולכת למסעדות הטובות ביותר בישראל. או כל מיני שפים שמנסים שכל חומרי הגלם שלהם יהיו מקומיים לחלוטין ועונתיים לחלוטין. בת כמה התינוקת שלך? היא כבר אוכלת במבה?"
בוודאי, כיאה לישראלית טובה.
"ידעת שזה חטיף בוטנים שעשוי מתירס? גילו שבוטנים יקרים ביחס לתירס, אז מרססים מעל תרסיס בוטנים", הוא מדלג מנושא לנושא, "וממתי בכלל התפתחה קטגוריית החטיפים? בעבר הלא מאוד רחוק היו ארוחות בוקר, צהריים וערב, למה זה התפתח ולמי היה אינטרס שזה יקרה? אותו דבר לגבי ארוחות ילדים. כשהייתי בארה"ב, היה לי חבר איטלקי ושמתי לב שכשאכלנו בחוץ, הילדים שלי היו אוכלים מנת ילדים והילדים שלו לא. ילד זה ילד, אז מה ההבדל? ההבדל הוא שבאיטליה אין דבר כזה. מה, אני אעשה את האוכל דפוק בשביל ילדים? וגם בתרבויות שהאוכל מאתגר, נניח מאוד חריף – הילדים אוכלים כמו המבוגרים".
אני מעבירה אותך לאזור אחר. בתור כתבנו לשעבר לענייני כסף, בטוח גילית למה אנחנו כל כך מפחדים להתעסק בכסף.
"לדעתי אנשים נרתעים לעסוק בכסף יותר בגלל שזה משעמם מאשר בגלל שזה מפחיד. כלומר זה גם מפחיד כי יש שם מספרים ואחוזים אבל זה בעיקר־בעיקר משעמם. אחת הדרכים האפקטיביות להתמודד עם זה היא לא לעשות את זה לבד אלא ביחד. לעשות דייט פיננסי עם בן או בת הזוג ולעבור יחד על הכול, לקבל החלטות, ואפילו לבצע ביחד. להקים קבוצות רכישה של פיקדונות או חסכונות. יש הרבה קהילות כאלה בפייסבוק. זה נשמע משונה אבל זה אפקטיבי".
ציינו השבוע שנה ל־7.10. מה השתנה בתפיסת העולם שלך בשנה האחרונה?
"שני דברים עיקריים: קודם כול המלחמה מאוד חידדה אצלי שאני לא אחיה במקום אחר".
למה בעצם?
"את זוכרת באפריל שזרקו עלינו כטב"מים והיינו צריכים לחכות שהם יגיעו אלינו? (הריאיון התקיים יומיים לפני ליל הטילים השני מאיראן, ב"ק). השעה הייתה 23:30 בלילה ואני במיטה ויש טילים בדרך, אבל הלכתי לישון רגוע למדי. מתישהו הייתה אזעקה וקמתי מהמיטה והלכתי לממ"ד וכשנגמר האירוע חזרתי לישון. רק למחרת נפל לי האסימון שזה מבחינתי הזיקוק של מה זה לחיות בריבונות יהודית. הידיעה שאתה יכול לישון, שלעם ישראל יש צבא חזק, ושמדינת ישראל הייתה מספיק חכמה כדי לבנות בריתות אסטרטגיות מסביבה, ואני מוגן, ויום אחד יגיע יומם של הילדים שלי לשמור על המקום הזה. אז אין לי לאן ללכת, ואני מאוד אוהב את האוכל שיש פה", הוא אומר בחיוך.
"דבר שני שהשתנה אצלי הוא היחס שלי לחקלאות הישראלית. תמיד הייתי תומך עמדת משרד האוצר. האמנתי שצריך להפסיק לתמוך בסובסידיות ובמכסי מגן – דברים שמאוד מעלים את המחירים של המוצרים שאנחנו קונים – ופשוט לתת כסף לחקלאים. להגיד להם 'תגדל מה שאתה רוצה. בננה, דגים, מה שתרצה, ושיהיה בהצלחה'. המשמעות היא שאתה פותח את כל השוק לתחרות מאוד אגרסיבית ואם תהיה תחרות כזו אנחנו אולי נשלם פחות, אבל החלק היחסי של החקלאות יקטן ונייבא הרבה יותר, וכפועל יוצא מזה – אנחנו נשפיע על ההתיישבות בגבולות, על הכדאיות של אנשים לשבת בגבול".
נשפיע לרעה, אתה מתכוון.
"כן, וזה תמיד נראה לי כזה 'אז בסדר, שיעשו צימרים או יהיו עורכי דין, שיעשו מה שבא להם'. זו תפיסה נאיבית שלא קשורה למציאות בשתולה, למשל. אף אחד לא הולך להיות עורך דין בשתולה, עורכי דין זה להרצליה. כשהתחילה המלחמה עליתי הכי צפונה שיכולתי להגיע כדי להסתובב עם החבר'ה שמגדלים ביצים – במרגליות, שתולה, נטועה, כרם בן זמרה. הגיל הממוצע של האנשים שהסתובבתי איתם היה 65-70. אין להם שום דבר אחר לעשות, והמדינה בעצם הושיבה את ההורים שלהם על הגבולות ואמרה להם: 'אתם תהיו המגן האנושי שלנו, תסמנו איפה המדינה מתחילה ואנחנו ניתן לכם פנסיה בצורה של ביצים וחלב. אנחנו מבטיחים לכם בעצם הכנסה חודשית, וכל מה שאתם צריכים זה להביא ביצים'. רק עכשיו אני מבין שיש פה ערכים אחרים מעבר לשמונה אגורות שמשלמים על כל ביצה. עד שאתה לא רואה אנשים בני 70 אוספים ביצים יום־יום תחת איומי נ"ט במרחק של מאה מטר, וזה לא רק איום – כי האיום התממש והלולים נפגעו – עד שאתה לא רואה את זה בעיניים, אתה לא מבין מהי ציונות".
המרכיב הציוני התחזק אצלך בזהות?
"התחזק לי הרכיב הישראלי בזהות שלי. אני מאוד רוצה להמשיך לחיות פה ואין לי שום כוונה ללכת מפה, הדבר היחיד שמאיים עליי זה שיהיה לי קשה לחיות במדינה לא ליברלית. אם יש משהו שידחק אותי החוצה זה לא האיראנים, לא הלבנונים ולא חמאס או חיזבאללה. בגדול אנחנו פה כבר מאה שנה, ומאה שנה מנסים להרוג אותנו. זה די הרבה זמן כדי להוכיח שזה לא עובד. העניין הזה משמעותית פחות מטריד אותי מהשינוי העמוק בצביון של המדינה. מהסיפור הפנים־ישראלי. אני לא יודע לזהות את עצמי כימין או שמאל. אני מזהה את עצמי במחנה הליברלי: תחיי איך שאת רוצה, תתחתני ותתגרשי איך שאת רוצה, תעשי ותגידי מה שאת רוצה – ואנחנו לא הולכים לכיוונים האלו. על זה צריך להילחם".
