מספר חודשים אחרי שנועה תשבי עברה ללוס־אנג'לס בשנת 2009, היא קיבלה טלפון מבני משפחתה שאיחלו לה "חג שמח". "אמרתי להם 'חג שמח, אבל איזה חג זה?' והם אמרו לי 'ראש השנה'. שכחתי לגמרי שזה ראש השנה, והתמוטטתי מזה. אמרתי לבן זוגי שאני רוצה שנחגוג את החג, ושנעשה ארוחת ערב. אז יצאנו לסושי. זה היה מזעזע. קלטתי שאני לא יודעת להסביר מה זה ראש השנה לחברים שלי ואז פתאום נפל לי האסימון שאם אני ישראלית יהודייה שחיה בארה״ב אבל אני חילונית, אז מה זה אומר בעצם? מה זה אומר להיות ישראלית, יהודייה חילונית שחיה בארה״ב? הרגע הזה היה נקודת מפנה מאוד חזקה בכל מה שקשור למסורת ולדת שלי, בתהליך שלי שבעיניי הביא אותי להיכן שאני היום. הלכתי למצוא את הדברים היפים בדת, במסורת ובהיסטוריה שלנו שלא קשורים לפוליטיקה, בשונה מהאופן שבו בארץ דת ופוליטיקה כרוכים זה בזה.
"גדלתי עם המון ציונות והמון תרבות אבל עם מעט מאוד מסורת יהודית. עם הזמן מצאתי את המקום הזה שאני יכולה למצוא את עצמי בתוך היהדות, והפכתי עם השנים למה שחבריי מכנים 'הרבנית תשבי'", היא אומרת בחיוך, ומספרת על ארוחת ראש השנה שהיא אירחה השנה עם לא פחות מחמישים מוזמנים מהקהילה הישראלית־אמריקנית בלוס־אנג'לס.
מקרה אחר שקרה לה מעבר לים טלטל גם הוא את הזהות הישראלית שלה. זה היה בשעת לילה מאוחרת, תשבי גלשה בפלטפורמה חדשנית אז, ששמה טוויטר. היא קלטה כותרות כמו "הצבא הישראלי הרג תשעה פעילי שלום טורקים שניסו להעביר סיוע לעזה". "זה היה בזמנים שחשבנו שהרשתות החברתיות הן משהו נחמד לשמור דרכו על קשר", היא ידעה שהכותרת הזאת לא אמיתית, ופנתה לערוך תחקיר משל עצמה, עד שהבינה שזה למעשה עיוות של סיפור משט המרמרה, ושה"הרג" נעשה בתגובה להתנגדות אלימה של השוהים על הספינה, שכללה חטיפת נשק מאחד החיילים. "לקח זמן עד שהסרטונים מהאירוע התפרסמו, והם אישרו את גרסת ישראל, אבל בינתיים דעת הקהל באינטרנט הייתה לגמרי נגדנו".
הגישה שהרשתות הן צבא העם ואם כל אחד יצייץ כמה מילים זה מה שייצור הבדל היא טעות, מה שישנה זה שתהיה תפיסה בעולם שישראל רוצה שלום, אבל כרגע התפיסה היא שישראל רוצה מלחמה. אני לא אומרת שזה נכון אבל לצערי זה ככה
בימים שלאחר מכן מצאה את עצמה נלחמת במלחמות טוויטר. "הבנתי כמה קל לאנשים בהינף מקלדת להשמיץ את מדינת ישראל, לשנות עובדות ולפרסם שקרים". מאז הפכה תשבי את עניין יחסי הציבור למדינה ברשתות למפעל חיים – היא נלחמת על שמה הטוב של המדינה ברשתות החברתיות ובמדיה, מתראיינת ומרצה. מאז 7 באוקטובר היא עושה את זה ביתר שאת. "אני לא מפונה מהדרום ולא מהצפון, אני לא טנקיסטית ולא לוחמת בעזה או בלבנון. אני עושה את מה שאפשר ברשתות ובמדיה למען מדינת ישראל".
נועה תשבי, 49, פרצה לתודעה בשנות ה־90 כששיחקה בסדרה "רמת אביב גימל", ב97' עזבה לארצות הברית, החלה ללמוד משחק ולהשתתף בתפקידים קטנים בסדרות כמו "מכושפות", "CSI מיאמי", "ניפ/טאק". לימים שימשה מפיקה בפועל לגרסה האמריקנית של "בטיפול" ברשת HBO, שאותה הצליחה למכור ל־HBO ביחד עם יוצר הסדרה המקורית הישראלית, חגי לוי. במשך 15 שנים תשבי גם פועלת למען ההסברה של מדינת ישראל בעולם ומונתה בידי משרד החוץ לתפקיד שליחה מיוחדת למאבק באנטישמיות ובדה־לגיטימציה בשנים 2022-2023. מצוידת באנגלית רהוטה, היא מתנגחת במראיינים בערוצים בינלאומיים, יוצאת לשטח, ועושה עבודת סושיאל מעולה. סרטוני ההסברה שלה זוכים למיליוני צפיות.
העיסוק ביחסי ישראל והעולם אינו זר למשפחתה. חנן יבור, סבה, היה דיפלומט ואיש משרד החוץ. יבור היה שגריר ישראל באפריקה והיה הנציג הראשון של מדינת ישראל ביבשת אפריקה עוד לפני שגאנה הייתה גאנה, כשהייתה מושבה בריטית, ומדינות אפריקה התחילו ליצור קשר עם מדינת ישראל כמי שהייתה בעצמה רגע לפני כן מושבה בריטית וביקשה את עזרתה בדרך לקבלת עצמאות. הוא הגיע לשם במרץ 1956, ובהמשך הצטרפו סבתה ושני ילדיהם, ובהם אמה של תשבי. בזקנותו סבל סבה מאלצהיימר, כך שהיא לא זוכרת את דמותו כדיפלומט, אלא בעיקר את הסיפורים עליו. "לימים דרכי הצטלבה עם דרכו של שמעון פרס, שהבין כבר בתחילת דרכו את הכוח של הרשתות החברתיות, ואת החשיבות של מה שאני עושה. פעם נפגשנו ושאלתי אותו אם הוא מכיר את סבא שלי, והוא ענה לי "בוודאי, הוא היה איש אציל". כשהתחלתי לעסוק בהסברה אמא שלי אמרה לי, 'נו ברור שאת עושה את העבודה הזו, בכל זאת את נכדה של סבא שלך', בכלל לא חשבתי על זה עד שהיא אמרה את זה".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
את הריאיון אנחנו מקיימות בזום, זו שעת בוקר מוקדמת בלוס־אנג'לס ותשבי כבר מאופרת ומתוקתקת. חדר העבודה שלה מעוטר בסממנים יהודיים וישראליים, תמונה גדולה של הכותל מתנוססת מאחוריה; על המדפים אני מזהה את הספר האחרון שכתבה, "ישראל: המדריך הפשוט למדינה הכי לא מובנת בעולם", שהפך לרב־מכר של הניו־יורק טיימס; חמסה ותמונת בנה ארי, מחויך. היא משתפת אותי בסדר היום העמוס שלה שמתחיל מוקדם מאוד ומסתיים מאוחר. "אני נוסעת המון, לפחות פעם בשבוע אני בנסיעות ארוכות. השבוע הייתי בוושינגטון די־סי ובסן־פרנסיסקו, ובעוד כמה שעות אני נוסעת לשיקגו. בימים שאני לא בנסיעות אני בעיקר בזומים, בפגישות ובכתיבה. זו תקופה מאוד מאתגרת לכל העם היהודי. אני מרגישה שהעבודה שלי הכרחית כרגע. הרבה קהילות מרחבי העולם ממש צמאות לאינפורמציה ולעידוד, לחיזוק ולהבנה של המצב. אנשים מאוד מבולבלים וכואבים, אז אני עושה את מה שאני יכולה".
הסברה זו מילה קטנה למה שצריך לעשות. הסברה זו מילה איומה כי היא משדרת תירוץ, התגוננות. צריך לחשוב איך אנחנו מייצרים מחדש את התדמית של ישראל בעולם. ואיך אנחנו מספרים לעולם מי אנחנו. ובשביל זה אנחנו צריכים מנהיגים עם חזון ועם מעוף
7 באוקטובר תפס אותה למעשה יום קודם, ב־6 באוקטובר, בארוחת ליל שבת אצל חברה. "הייתי עם ארי בארוחה אצל שרון, ופתאום אחותי תום מתקשרת אליי בפייס־טים. אני מבינה שהשעה שש וחצי אצלכם, ואני שואלת אותה למה היא מתקשרת אליי בכזו שעה בשבת בבוקר, והיא מהממ"ד אומרת לי שיש מלא בלגן וטילים. אחרי זמן קצר קיבלתי הודעה ממישהו שכתב לי שיש חשד לחדירת מחבלים. הבנתי שזה כבר סיפור אחר, חיכיתי כמה דקות ונתתי התראה לצוות שלי שנמצא בניו־יורק ובוושינגטון. אמרתי להם 'תקשיבו, קורה בלגן, תישארו ערים'. ואז קיבלנו את הווידאו הראשון של הטנדר בשדרות, והתחלתי להבין מה קורה.
"את הווידאו הראשון עשיתי מהסלון של שרון, להערכתי זה היה הסרטון הראשון שהסביר לאנשים בארצות הברית מה באמת קורה, עוד לפני שהתחילו שידורים ב־CNN או בחדשות האחרות. הסברתי שמאחורי מתקפת הטילים עומדת למעשה פלישה קרקעית שאנחנו עדיין לא יודעים מה היקפה".
במשך שעות היא הייתה בשידור חי באינסטגרם, משתפת באינפורמציה שקיבלה – המחבלים שחדרו לקיבוצים, מסיבת הנובה, הכל בזמן אמת. כשתוך כדי היא מקבלת הודעות המבקשות עזרה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
"זה היה נורא", היא מספרת, "אנשים כתבו 'אני בשדרות', 'אנחנו בקיבוץ איקס', 'תשלחו לפה משטרה'. לא הבנתי מה קורה. שידרתי שעות ברצף, כשבכל הזמן אני מנסה להיות רגועה ולהבין מה קורה. יואב מהצוות שלי אמר לי 'תישארי רגועה', אמרתי לו, 'איך אני יכולה להיות רגועה? אני לא כתבת חדשות, אני לא דני קושמרו'", היא העלתה בלייב אנשים מהעוטף שסיפרו מה קורה, הסרטונים האלו נעלמו אחרי כן, ועד היום היא לא יודעת מי אותם אנשים שעלו לשידור ומה עלה בגורלם.
ב־9 באוקטובר תשבי הייתה אמורה להגיע לכאן לחתונה משפחתית. הטיסה כמובן בוטלה, אבל היא עדיין קיוותה לטוס באותו שבוע, "חברי היקר מוטי רייף אמר לי "שלא תעזי. אנחנו לא צריכים אותך פה, אנחנו צריכים אותך שם. תמשיכי לדווח מה קורה. תעשי את העבודה שלך ואל תבואי לארץ". והוא צדק. להישאר בארצות הברית הייתה בסופו של דבר החלטה הכי טובה שיכולתי לעשות, כי הייתי הרבה יותר הכרחית ויותר נחוצה מאשר בארץ באותה תקופה".
הופתעת מהיקף התגובות נגד ישראל ברשתות?
"התגובות בעולם ל־7 באוקטובר לא הפתיעו אותי, כולנו ידענו שזה מגיע. לא צריך להיות חכמים גדולים כדי להבין שהג'יהדיסטים מסביבנו לא כל כך שמחים בקיומנו בישראל, ועד שלא יהיה הסכם אזורי שפותר את הסיפור הזה בצורה יותר נרחבת, אז ברור מה מטרתם, והם לא מסתירים אותה. אבל גם הנגיסה והדה־לגיטימציה שעשו לישראל במהלך שלושים השנים האחרונות הפכו את ישראל לרעילה, לפני 7 באוקטובר, השתמשו באגדות עם אנטישמיות, ובכל מיני קילשאות אנטישמיות. והייתה התעלמות קשה מאוד מהנושא הזה גם מבחינת מדינת ישראל וגם מבחינת הקהילות היהודיות בעולם. אנשים זלזלו בזה, התייחסו לזה בתור משהו שהוא לא כל כך חשוב. אנחנו לעומת זאת לא היינו מופתעים, ובגלל שלא היינו מופתעים, יכולנו לקפוץ מיד לתעמולה. והתגובות לא הפתיעו אותנו בכלל. ב־8 באוקטובר לאנשים נשבר הלב, כשהיה מין שבר כזה בקהילות היהודיות בעולם כשראו שהתחילו לדבר על "קונטקסט", והעולם הביא טיעונים והצדקה ל־7 באוקטובר, והתחילו לדבר על 'זה לא קורה בוואקום'. אבל אני ושאר הארגונים והאקטיביסטים ידענו שזה מגיע, ידענו שעבודת ההכנה נעשתה שלושים שנה קודם, היא יצאה ב־8 באוקטובר. מבחינתנו 7 באוקטובר היה הדרך שבה אנחנו מסתכלים על זה בצוות, זה היה אקטיבציה שעושים הפעלה של משהו שעובדים עליו שלושים שנה".
יהדות התפוצות היא אחד מהנכסים החזקים של מדינת ישראל שהיא צריכה להשכיל להשתמש בו. אני חושבת שלא כולם צריכים לבוא לארץ, זה שאנחנו מרושתים ברחבי העולם זה דווקא יתרון
גם המצב בקמפוסים באמריקה לא הפתיע אותה. "דיברתי על האנטישמיות בקמפוסים כבר לפני 15 שנה, כשניסיתי להסביר מה קורה, אנשים התעלמו. ועכשיו זה הכי ברור ומובן מאליו. אין אדם בר דעת שלא רואה שיש שם בעיה קשה וקיצונית. אנשים בשנים האחרונות זלזלו בסיפור הזה כי הם אמרו 'טוב, בסדר, הם יצאו מהאוניברסיטה וזה יעבור להם', או 'אלו קבוצות נידחות'. ואנחנו ניסינו להגיד להם שזה לא קבוצות נידחות, ויותר מזה: אלו קבוצות של הליברלים האמריקנים שהם מכתיבי הטון בתרבות האמריקנית, אז אי אפשר לזנוח אותם ולהתעלם מהם. הייתה החלטה מנהלית בממשלת ישראל, לוותר על היהודים האמריקנים, לוותר על הדמוקרטים ולהתמקד באנוונגליסטים וברפובליקנים. זו טעות חמורה, קודם כול כי ישראל חייבת להיות על־מפלגתית תמיד, זה דבר ראשון. ודבר שני זו טעות חמורה בגלל שהדמוקרטים האלה הם אלה שמכתיבים את הטון התרבותי ואנחנו לא יכולים לוותר עליהם, אנחנו פשוט לא יכולים".
מה אנחנו צריכים לעשות אחרת כרגע מבחינת הסברה?
"עד שהמלחמה לא מסתיימת והחטופים חוזרים קשה לחשוב על התדמית של ישראל. אנחנו צריכים כרגע לחשוב על הקיום של ישראל. אחר כך זה כבר מערך שלם וחשיבה אסטרטגית, וחשיבה עם אומץ ועם מעוף עם אסטרטגיה רחבה שהיא יותר מהסברה. חשיבה שהיא גם מדיניות וגם תיקון מחדש של המעמד של ישראל בעולם. כי כרגע המעמד שלנו נמצא במצב מאוד קשה. הדעה הרווחת היא שאנחנו מבצעים רצח עם נקודה סוף פסוק".
אז קרב ההסברה בעולם אבוד?
"בכלל לא אבוד, אבל הסברה זו מילה קטנה למה שצריך לעשות. הסברה זו מילה איומה כי היא משדרת תירוץ, התגוננות. צריך לחשוב איך אנחנו מייצרים מחדש את התדמית של ישראל בעולם. ואיך אנחנו מספרים לעולם מי אנחנו. ובשביל זה אנחנו צריכים מנהיגים עם חזון ועם מעוף. מנהיגים שלא חושבים רק על הצד התדמיתי וההסברתי, אלא מנהיגים עם מדיניות שיש לה הסתכלות רחבה ולא נקודתית. לא מה יהיה מחר או מחרתיים, אלא מה הולך להיות בעוד חמישים שנה ומאה שנה. וכשתהיה מדיניות כזו אפשר יהיה להתחיל ליצור מחדש את מעמדה של ישראל בעולם, וזה ממש ליצור אותה מחדש כי אין איך להסביר את מה שקרה פה, מהסיבה הפשוטה שאנשים לא רוצים לשמוע, כי הם מסתכלים על ההנהגה הישראלית בצורה מאוד שלילית מכיוון שאין להם תחושה של יחד, ואין שום מדיניות שיש בה איזשהו מעוף או חזון".
ובכל זאת, בקרב שמתנהל כרגע ברשתות החברתיות, יש משהו שכל אחד מאיתנו יכול לעשות?
"בניגוד למה שאנשים חושבים, הרשתות לא רלוונטיות לאנשים מן השורה, אלא אם אתם באמת משפיענים. אין שום עניין ביעל מהרצליה שתהפוך להיות משפיענית, כי היא לא תגיע לשום דבר. אנחנו לא מתמודדים כאן עם שלושה־ ארבעה אנשים שמגיבים לנו, אלא עם צבא של בוטים מאיראן, קטאר, רוסיה וסין. אין ליעל מהרצליה שום יכולת להתמודד עם זה. מה שאנשים מן השורה יכולים לעשות זה להבין שצריך שינוי מבפנים – לבחור להנהגה אנשים שיכולים לתת לנו את השינוי הזה. אם יעל מהרצליה מאוד רוצה ויש לה עוקבים מחו"ל והיא רוצה לדברר אותנו, אז סבבה. אבל הגישה שהרשתות הן צבא העם ואם כל אחד יצייץ כמה מילים זה מה שייצור הבדל זו טעות, מה שישנה זה שתהיה תפיסה בעולם שישראל רוצה שלום, אבל כרגע התפיסה היא שישראל רוצה מלחמה. אני לא אומרת שזה אמיתי אבל לצערי זה ככה".
אין ספק שתשבי הגיעה מוכנה ל־7 באוקטובר אחרי 15 שנים של הסברה, עם נקודת מבט של ישראלית בארצות הברית שיכולה לראות איך הדברים נראים משם ומכאן. עם עברית רהוטה ואנגלית משויפת, וסטנדרטים גבוהים שהציבה לעצמה. "בדיווחים, בראיונות, בפוסטים ובספרים שהוצאתי אף פעם לא היו טעויות, אני מאוד מדייקת, ואף פעם לא שולפת דברים מהמותן. אני אף פעם לא מקללת, ואף פעם לא מתעצבנת או צועקת, אני שומרת על דיבור מאוד ממלכתי ומאוד נקי ומבוסס עובדות, נשארת צמודה לעקרונות שלי ועושה את זה בצורה שלא מקוממת. יש הרבה אנשים במרחב של האינטרנט שכוונותיהם טובות אבל בצורת הדיבור שלהם הם מפספסים המון אנשים. לאנשים נאטמות האוזניים רק בגלל צורת הדיבור".
באפריל 2022 מונתה תשבי על ידי ראש הממשלה יאיר לפיד לשליחה מיוחדת למאבק באנטישמיות ובדה־לגיטימציה של ישראל, תפקיד שמילאה בהתנדבות. שנה לאחר מכן פרסמה טור דעה נגד הרפורמה המשפטית – והודחה מתפקידה. "ידעתי שזה לא ישמח את האנשים במשרד החוץ, אבל הרגשתי שאני חייבת לומר את הדברים, הרגשתי שלא הייתה ברירה. ישבתי בשקט הרבה זמן ולא אמרתי שום דבר, אבל הרבה אנשים ביקשו שאגיד משהו בעניין אז החלטתי שאני לא יכולה לשתוק. אז היה לי חשוב לכתוב מה שכתבתי, מה שהוביל לפיטורים, אבל ידעתי שזה לא יגרום לי להפסיק לעשות את התפקיד שלי".
איך התחושה בקהילה היהודית בלוס־אנג'לס? יש מחשבות על עלייה לארץ או שדווקא רואים יותר יורדים שמצטרפים לקהילה?
"יש פה קהילה ישראלית חזקה מאוד ומדהימה. גם בלוס־אנג'לס וגם בקהילות אחרות בארצות הברית שאני מגיעה אליהן. אנחנו יודעים לייצר קהילות. שמעתי את הנתונים של בריחת המוחות מישראל, אני לא יודעת אם זה נכון, לא ראיתי נהירה של ישראלים לחו"ל, אבל אם זה נכון זה מדאיג כי מדובר בחוסן הלאומי. אני רואה אנשים שעולים לארץ דווקא אחרי 7 באוקטובר, אני חושבת שהקונספט של יהודי נודד הוא קונספט שמחזק את העם היהודי. לא כולם צריכים לעלות לישראל, אני חושבת שקהילות יהודיות וישראליות ברחבי העולם מחזקות את ישראל במקומות האלה, ונותנות לישראל רשת ביטחון מאוד חזקה בממשלות של מדינות אחרות, ובהיכרות של אנשים עם ישראל. יהדות התפוצות היא אחד מהנכסים החזקים של מדינת ישראל שהיא צריכה להשכיל להשתמש בו. אני חושבת שלא כולם צריכים לבוא לארץ, זה שאנחנו מרושתים ברחבי העולם זה דווקא יתרון".
בין כל המילים היפות על הסברה, לפני הכול תשבי היא אמא של ארי בן השמונה, שהיא מגדלת בשותפות עם אביו, שממנו נפרדה. "אני מאה אחוז אמא בחמישים אחוז מהזמן", היא מגדירה את עצמה. "להיות אמא זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים, באמת כל הקלישאות נכונות. אין דבר חשוב מזה, אין דבר כיף מזה, אין דבר ממלא יותר מזה, אין דבר מאתגר יותר מזה".
הוא יודע להגדיר מה אמא שלו עושה?
"אספר לך סיפור שכתבתי בספר שלי. ישבנו יום אחד אצל חברה שלי שיש לה בת בגיל של ארי, והילדה שאלה 'למה אנחנו פה?' אז התחלנו לנהל שיחה על מהות החיים, והסברתי להם שכל החיים הם יתעסקו בשאלה הזו – מה המטרה שלנו בחיים. ואז ארי הסתכל עליי ואמר: 'אני יודע מה המטרה שלך', שאלתי אותו 'מה?', והוא אומר לי, 'המטרה שלך בחיים זה לספר את הסיפור של העם היהודי'. התחלתי לבכות ואמרתי לו 'כן, נכון, זו המטרה שלי בעולם'. הוא מבין ורואה, ויודע יפה מאוד לגלגל עיניים ולהגיד שהדברים לפעמים משעממים אותו ואין לו כוח לזה. ולכן כרגע אני לא הכי קולית בעולם בעיניו. לפני כמה ימים אמרתי לו שאמא זה טעם נרכש, והוא אמר לי 'מה זאת אומרת'?, עניתי לו שכשאתה קטן אתה חושב שזה סתם וזה מעצבן, וכשאתה גדל אתה מבין, ואז זה מאוד־מאוד כיף.
"לא בחרתי להיות אמא חד־הורית. זה לא משהו שרציתי, והיה לי מאוד קשה איתו, ועדיין הוא לא פשוט, אבל אני מנסה להסתכל על חצי הכוס המלאה ולהבין שלא הייתי יכולה לעשות את העבודה שלי כמו שאני עושה אותה כרגע ובאינטנסיביות שאני עושה אותה כרגע אם חצי מהזמן ארי לא היה עם אבא שלו. אז אני מנסה להוציא את המיטב".
יש סיכוי שתחזרי לשחק?
"הסוכן שלי עדיין שואל אותי את השאלה הזאת מדי פעם, אבל זה לא יקרה. המשחק היה חלק חשוב מאוד בחיי, אבל הבנתי שיש לי דברים חשובים יותר לעשות לטובת העם והמדינה שלנו, ושזה יהיה הכלי שלי להגיע למקום שבו יקשיבו לי. חשבתי שכדי שאוכל לדבר על ישראל בטלוויזיה אני צריכה להשתתף בסרט או בסדרה, וככה יזמינו אותי לתוכניות אירוח, אבל אז גיליתי שאני יכולה פשוט לדבר".
