צבי בן־מאיר היה הדובר האחרון שעלה לדבר בערב ההשקה של ספר הביכורים שלו, "מי שסוכתו נופלת". היה זה ערב ירושלמי קיצי בחודש יוני, האולם היה מלא מקצה לקצה בגברים חובשי כיפות סרוגות, נשים עטורות במטפחות, דתיים וחילונים על כל גוני הקשת, משפחתו של בן־מאיר, חברים ומכרים. "כל הערב אני מקשיב לדוברים", הוא פתח, "ורק דבר אחד יש לי בראש – הכתם שעל המכנסיים שלי. איזו פדיחה. אבל אז אמרתי לעצמי, הוצאת ספר כל כך חשוף, מה זה כבר כתם על המכנסיים?"
לאחר שהדוברים שלפניו האריכו והרחיבו על תוכן הספר, הוא רק רצה להודות לאלו שהיו שותפים, ולאלו שערכו, וקראו והעירו הערות, וגם לזו שהיה נשוי לה עד לפני שש שנים. כן, גם היא, שבן־מאיר ביקש שלא נזכיר את שמה בכתבה, ישבה שם באולם ואף דיברה. וגם הסיפור האישי שלה, שנשזר בסיפור חייו של בן־מאיר עצמו, היה ההשראה לסיפור ההיכרות, החתונה וההבנה העמוקה שאי אפשר להחזיק נישואים בין אישה לגבר בארון. זוהי הדרמה הגדולה שעומדת במרכז הסיפור של ביני ואסתר. זוג שהתחתן והייתה לו אהבה גדולה מאוד, חברות עמוקה שהולידה שני ילדים, וידיעה שלביני יש "נטיות הפוכות" שהייתה מונחת שם כבר בהתחלה. חודשיים אחרי ערב ההשקה, לאחר שהספר כבר הפך לרב־מכר, נפגשתי עם בן־מאיר לא רחוק משם.
איך אתה מרגיש עכשיו בנוגע לחשיפה, שאלתי אותו, והוא השיב: "יש בספר חשיפה, אבל ככל שעובר הזמן אני מרגיש שהסיפור הוא לא באמת אנחנו, שהוא לא באמת אני, זה לא ריאליטי. הספר מבוסס־על, ומתכתב עם החיים־של, אבל לא הכנסתי מצלמה לבית שלי. ציירתי ציור נורא אישי, כזה שחושף משהו על החיים האישיים שלי, אבל הוא לא אני".
אף אחד לא רוצה להיות גרוש בשום שלב בחייו, זה לא מה שתכננו, לא על זה חלמנו בישיבה התיכונית או באולפנה. מאוד רציתי שהקוראים והקוראות יעברו בתוך הקונפליקט, שזה לא יהיה מובן מאליו שהתגרשנו
היום הוא כבר יודע לעמוד על ההבדל בין החשיפה שבפרסום ספר לבין ריאיון אישי כמי שכתב אותו: "המראיין מעוניין בחיים האישיים שלי, אבל אני מרגיש שאני מסתתר מאחורי הספר, שלכאורה מאוד מחובר לחיים שלי, ודומה מדי לסיפור שלי ושל אשתי לשעבר, אבל זה עדיין לא אנחנו. יש לי תחושה לפעמים שזה סיפור של מישהו אחר. בראתי דמות שקוראים לה ביני, ובראתי דמות שקוראים לה אסתר, ונתתי להם מילים, ונתתי להם את כל מה שהיה שלנו. אם היה עכשיו סרט עלילתי על ביני ואסתר, אז יש שחקנים שאני יכול לתת להם הוראות בימוי, אבל זה הם. אני, צבי, לא על הבמה. אני ממש לא מרגיש על הבמה".
הוא עוצר רגע ומנסה להסביר באופן אחר: "במפגש קריאה שהוזמנתי אליו כדי לדבר על הספר, מישהי אמרה שהתמימות שלי בקשר לחשיפה מזכירה לה את התמימות של ביני. אבל אני יודע שאני לא אומר את זה סתם. כמו שהמצאתי להם שמות אחרים, גם הם קצת אחרים. בספר יש משהו רומנטי יותר, זו פרוזה".
באופן מפתיע הביקורת סביב הספר שלך מתוך המגזר לא נגעה בעיסוק עצמו, אלא בעובדה שכתבת סיפור על החיים שלך, שעוברים דרך החדרים של המגזר, ועדיין טענת שהוא רק בהשראת החיים שלך. אבל בפועל מדובר בשינויים סמנטים, למה זה?"אני יכול להבין את הביקורות, ואני מקבל אותן, כי לקחתי דברים מתוך החיים עצמם. רציתי ליצור יצירה כנה, וכדי ליצור יצירה כנה הרגשתי שאני צריך להיות במקומות המוכרים לי. פחדתי להתרחק מדי. היה לי ברור שהפגישה הראשונה של ביני ואסתר חייבת להיות בעין כרם, כי שם היא הייתה באמת. את מה שקרה בתוך הפגישה כתבתי לפי מה שבא לי, ככה הצלחתי לכתוב אותנטי, הכי מהלב. הרבה סצנות קשות או מרגשות נכתבו על בסיס אירועים שקרו באמת. אמרתי לעצמי שאם אני אמציא אותן, אני אתרחק מהן".
גם עם הלוקיישנים הוא בחר להישאר קרוב למציאות: "הישיבה התיכונית של ביני היא במדבר, כי שם למדתי. אני לא יכול למקם אותה בגולן, כי לא התבגרתי שם, ואני לא מספיק מכיר את הגולן בשביל לכתוב על חוויות של תלמיד תיכון בישיבה שם. כשביני ואסתר מחליטים סופית להיפרד זה קורה בכביש הצפון", הוא מביא דוגמה נוספת, "כי לי ולאשתי הייתה שם סיטואציה דומה, אז כשכתבתי אותה חשבתי שאם כבר להיפרד אז שם, בשקט הזה, בירוק הזה. הסיפור של ביני ואסתר ממוקם בירושלים, כי זו העיר שאני מכיר. יכולתי למקם את כל הסיפור בתל־אביב, אבל אז יזהו מיד שאני לא מכיר את תל־אביב מספיק כדי לספר סיפור כל כך אישי, וזה זה היה מרגיש כאילו רואים לי, כאילו אני משקר.
"היו מקומות שאמרתי לעצמי אל תתרחק, כי אז משהו בכנות יתפספס. זה אולי נובע מחוסר אמון ביכולת שלי לייצר חוויה אותנטית ומרגשת בלי להיות קשור אליה. יש סופרים כמו עמוס עוז, שכתב את 'מיכאל שלי' מנקודת מבט של אישה, וזה עבר לקוראים, אני אולי פחדתי להתרחק כי זה ספר ביכורים".
תמיד רצית לכתוב?
"מאז ומעולם זה היה החלום שלי. אני כותב מגיל מאוד צעיר, וספר הוא הפסגה של כל בן אדם כותב, על אף שפחות ופחות אנשים היום קוראים ספרים. אני קורא ספרים מגיל צעיר, ומעריך ספרים, ואוהב שפות. אז החלום לכתוב ספר קדם לכל מה שקרה בחיים שלי. אני רוצה להיות סופר, יותר מכל הדברים שאני עושה בחיים. זו הפינה שלי בעולם. ואיכשהו יצא שהספר הראשון שלי מבוסס על החיים שלי. אם היית שואלת אותי אחרי הגירושים, על מה לדעתך יהיה הספר הראשון שלך? לא הייתי חושב לכתוב על זה. היו לי כל מיני כיוונים. אבל בשלב מסוים הבנתי שקודם אני צריך לכתוב את זה, ואחר כך את כל השאר. הבנתי שאני חייב רגע לכתוב את זה כי זה יושב לי על הלב, כי באמת, זה קודם כול סיפור אהבה. ורק אחר כך נכנסת גם הבשורה שהוא מביא".
בן־מאיר (37) מודה שהוא עצמו עוד מהרהר בשאלת הצורך לספר דווקא את הסיפור הזה. "אולי יש פה איזה כתב הגנה, אולי אני מנסה להתגונן מפני המגזר, אולי מפני הציבור הרחב. ואני אומר – רגע, תשמעו שנייה מה קרה. אולי זה מכתב התנצלות, כמו שיהודה גזבר כתב, והייתה לי הסתייגות מזה. אבל אולי כן יש בזה אמת פסיכולוגית, שבעצם כל הספר נכתב לדמות אחת, למרות שאני יודע שכבר התנצלתי, שאני רוצה לבקש סליחה בצורה אחרת".
הבחירה לחשוף את עצמך חושפת גם את המעגל הקרוב אליך. התלבטת לגבי זה?
"בהקשר הזה אני ממש מרגיש שהספר הוא לא אני. אם ניקח לדוגמה את ההורים של ביני, אז אלו לא באמת ההורים שלי. יש שם סצנות שהן אחד לאחד למקרים שקרו באמת, ולכן קשה לי לשכנע אותם שזה לא הם. כשסיפרתי להם שחתמתי עם הקיבוץ המאוחד אז גם הם נורא חששו, וכבר אז אמרתי להם שהם יהיו דמויות בספר, אבל זה לא בדיוק הם", הוא מפרט כמי שכבר עסוק בשאלה הזו הרבה זמן, "הספר הוא לא באמת המציאות. יש המון דברים שעשיתי כדי להגיד לקורא – זה לא אני. ממש להגיד לו, אל תחפש אותי פה, אל תחפש אותי מאחור, וגם לא מקדימה. וזה לא מן השפה ולחוץ, אלא כי באמת לא רציתי להיצמד לאמת. אני כותב ספר, ואני לא מתעסק בשאלות אם זה כן היה או לא היה, זה לא אכפת לי. ברור שהדמויות הקרובות מוצאות את עצמן שם, ובצדק. מולן זה באמת נורא קשה, וגם תוך כדי הכתיבה כל הזמן אמרתי – איזה פחד, אם מישהו ייפגע, אם מישהו יגיד 'מה, אבל אמרתי משהו אחר', ואני צריך לשכנע אותו שזה בכלל לא הוא".
את הספר בחר להקדיש להוריו. "הם גאים בספר, ואני יודע שאני משמח אותם. אין מה לעשות. אנחנו רוצים שההורים יהיו גאים בנו. אני חושב שהם כל כך חששו מהספר, שלקח להם זמן להתרגש אפילו מזה. הבאתי להם את הספר, והרגשתי שהם נורא במתח. רק למחרת אמא התקשרה ואמרה לי בהתרגשות שהם שמו לב שהקדשתי להם את הספר. באיזשהו מקום הפרסום שלו הפך את הסיפור שלי שלהם מסתם רכילות ביישוב למשהו שעובר בצורה יותר רצינית. יש פה סיפור אהבה, יש פה קונפליקט. בואו תהיו קשובים לזה".
הבאתי להורים שלי את הספר, והרגשתי שהם נורא במתח. רק למחרת אמא התקשרה ואמרה לי בהתרגשות שהם שמו לב שהקדשתי אותו להם. באיזשהו מקום הפרסום שלו הפך את הסיפור שלי ושלהם מסתם רכילות ביישוב למשהו שעובר בצורה יותר רצינית
הפרק הראשון בספר מתאר את ההמתנה במסדרון הרבנות לפני הגט. המילים מהפנטות, ומושכות את הקורא לדפדף עוד ועוד לעומק הסיפור, שבמרכזו ניצבים חיי הזוגיות של ביני ואסתר, זוגיות מורכבת שיש בה אהבות ואכזבות, צער וכמיהה. "ממש רציתי וקיוויתי שזה יהיה סיפור אהבה", משתף בן־מאיר. "כי זה לא סיפור להט"בי. בסדר, יש פה להט"ב, אבל מבחינתי זה פשוט סיפור אהבה. היו לי שיחות עם יואב רוזן, העורך של הספר, על השאלה מה זו אהבה. יש לה כל מיני צורות, וזו השאלה הכי בנאלית. היא מחזיקה שנים, והיא גם תחזיק עוד שנים. אז אמרתי שאני רוצה שהספר ייגע במקום האוניברסלי הזה, שסתם מישהו שקורא את הספר ישאל את עצמו את מי אני אוהב, את מי אני לא אוהב, מה הן מערכות היחסים שלי עם הסביבה. רציתי שהוא ישאל את השאלות הכי אנושיות, בלי קשר לאותו הגיבור ההומוסקסואל וכל הנלווים המגזריים והאמירה החינוכית של זה.
"ולכן מאוד מרגש אותי שמישהו אומר שזה עושה משהו טוב ביחסים שלו עם אשתו. כי באמת שלא רציתי לכתוב סיפור על הומו שיצא מהארון, שיצא מהחברה הסגורה, שגילה את העולם. זה משעמם נורא".
ובכל זאת, העובדה שהסיפור מתרחש בתוך המגזר הדתי הופכת אותו ליותר מעניין.
"אין ספק. הומו שהיה דתי, לחברה הכללית זה משהו שיש בו איזה קסם. הנה, עוד אחד ש'גילה את האור'. הספר מקבל חיבוק משני המגזרים. גם בתוך המגזר הדתי וגם הסקירות המפונפנות בעיתונות הארצית, וזו ברכה, וזה לא מובן מאליו, אני אסיר תודה על זה. זו התגשמות חלום".
הסיפור של ביני ואסתר ממוקם בירושלים, כי זו העיר שאני מכיר. יכולתי למקם את כל הסיפור בתל־אביב, אבל אז יזהו מיד שאני לא מכיר את תל־אביב מספיק כדי לספר סיפור כל כך אישי, וזה היה מרגיש כאילו רואים לי, כאילו אני משקר
בדיעבד, אתה מתחרט על הבחירה להינשא לאישה?
"אין לי איך לענות על זה. אם עכשיו הייתי חוזר לצבי של גיל 24 שנמצא בדרך לדייט עם אשתו לעתיד, גרושתו לעתיד, הייתי אומר לו תעצור הכול ואל תפגוש את העיניים שלה, כי משם כבר יהיה לך קשה לעצור. ובשביל להגיד את זה לצבי ההוא אני חייב לשכוח שנולדו לי שני ילדים מדהימים, אני חייב לשכוח שיצא מזה ספר, אני חייב לשכוח שיצא מזה גם המון טוב, ושהיה בזה המון טוב, ואת החברות ואת התקשורת, ובכלל את חוויית החיים הזאת. אבל אם בכל זאת אני צריך לענות על השאלה הזו אז הייתי אומר לו תעצור, אתה לא יורד לשם, אתה לא גורם את הסבל הזה לה וגם לך. קודם לה, ואז גם לך. אבל לא הייתי שם בשביל הצבי ההוא, שהשפה היחידה שהוא הבין היא שמה שהוא עושה זה בסדר, ושכנראה ייקח לו עוד אלף שנה עד שירד מהרכבת, אם בכלל. אני לא מתחרט. זה כואב, אף אחד לא רוצה להיות גרוש בשום שלב בחייו, זה לא מה שתכננו, לא על זה חלמנו בישיבה התיכונית או באולפנה. מאוד רציתי שהקוראים והקוראות יעברו בתוך הקונפליקט, שזה לא יהיה מובן מאליו שהתגרשנו. לא רציתי שיקראו את המאחורה של הספר ויגידו שזה מובן מאליו שאם ביני הוא הומו אז נפרדים, רציתי שיהיה קונפליקט. אם אני חוזר לחיי האישיים, ברור שזה היה צריך להתפרק עוד הרבה קודם, בסדר. אבל ספרותית כן רציתי לשים בתוך הספר את החוויה הזאת. רציתי שתהיו איתנו שנייה, עם ביני ואסתר. שתבינו למה הם לא מיד נפרדים, למה לקח להם זמן בכלל. למה לקח שש שנים אחרי שכבר אסתר אומרת לו שהיא כבר לא יכולה יותר, והוא אומר לה את האמת, שהוא לא נמשך לנשים וכנראה גם לא יימשך. רציתי שהקורא ישהה בשאלה הזו: למה את לא קמה ויוצאת מהבית? כי יש כאן בית. וזו כנראה הסיבה שבזכותה הסיפור הזה עובר איכשהו בגרון. בגלל שיש קונפליקט, כי אתה מכניס את הקורא קודם לסיפור שיש פה זוג אוהב, ויש פה בית, והציבור הדתי מחבק ומעודד לבנות בתים, ויש ילדים שנולדו, ולא בקלות מפרקים".
מישהו הבין מה באמת עובר עליך?
"לא היה לי אף אחד. היה ראש הישיבה שידע עליי, היה פסיכולוג, והיה איזשהו מטפל שהלכנו אליו. אבל לא היה מי שיגיד לי לעצור לפני שהכול מתחיל. את יודעת מה? אם הייתי מספר למישהו מהמשפחה, נגיד לאחותי הגדולה, אני לא חושב שהם היו אומרים לי בכזאת קלות לוותר. כי זו בורות של לפני 15 שנה, זה מוזר כי זה נשמע מעט זמן אבל כן, העולם היה קצת אחר, בטח העולם הדתי. אני חושב שהיו אומרים לי להפך, בוא תנסה, אולי משהו יתעורר בך, לך לפגישה הזאת. אולי אם הייתי פוגש כבר אז הומו שנפרד מאשתו, אולי הוא היה אומר לי לנהוג אחרת, וכנראה גם אז לא הייתי מקשיב לזה. הייתי אומר – אז מה, אישאר לבד? מה האלטרנטיבה, לצאת מהמשחק כבר עכשיו? הלהיות לבד לא הפחיד אותי כמו הפחד לא להיות במשחק, לא לעלות על הרכבת שצריך לעלות עליה".
היו שלבים של כעס?
"היו בעבר, היום כבר אין ואולי זה מה שאפשר לי לכתוב את הספר ממקום פשוט. יכול להיות שאחרת הספר היה הרבה יותר מתריס".
מול מי הכעס היה?
"מול המשפחה, ובעיקר מול אבא שלי. דמות האב בספר היא לא אבא שלי אחד לאחד, הוספתי לו כל מיני דמויות והפכתי אותו למישהו שמולו ביני מנהל דו־שיח מאוד נוקב וקשה. זה דו־שיח שאני עצמי ניהלתי מול כל מיני דמויות. ההורים שלי לרגע אחד לא סגרו את הדלת בפניי. אין לי ספק שזה עוד מורכב בבטן, והם עשו איזשהו דילוג מעל ההשקפת עולם שלהם, שהם לא ויתרו עליה, לבין האהבה לילד שלהם. לכן גם הספר מוקדש להם. הייתי מקדיש אותו לאשתי לשעבר אבל זה היה כבד לה מדי".
לקראת סיום הריאיון אני מבקשת מבן־מאיר לספר על שם הספר, ולו משום שמרפסות הבתים עומדות להתמלא השבוע בהרבה בתי ארעי, חשופים לרוחות. "זה מובן, לא?" הוא עונה כמי שהפך בשאלה הזו פעמים רבות, "הסוכה היא בית שיש לו תאריך תפוגה. שבעה ימים ואנחנו מפרקים אותה, היא לא פה לעד. כל זמן שהיא עומדת הרוח נושבת והיא על סף התפרקות. וסוכה זה גם מקום רוחני, 'צִלא דמהימנותא', מקום של אמונה. כשהבית של ביני מתפרק גם האמונה שלו מתפרקת".
הפרק האחרון של הספר מתאר את החופה של ביני ואסתר מנקודת המבט של אסתר. "החופה היא גם סוג של סוכה בעצם. כשביני אומר למוכר כפות התמרים שהוא צריך כמות שתספיק לסוכה בגודל של חופה, הוא רומז לזה. וכשהסוכה מתפרקת הם שרים 'מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל', ומיכאל וגבריאל ורפאל ואוריאל אלו דמויות גבריות שביני התאהב בהן לאורך הספר. למעשה, גם בצידי החופה של ביני ואסתר וגם בבית שלהם נמצאת האהבה האסורה שלו".
אם עכשיו הייתי חוזר לצבי של גיל 24 שנמצא בדרך לדייט עם אשתו לעתיד, גרושתו לעתיד, הייתי אומר לו תעצור הכול ואל תפגוש את העיניים שלה, כי משם כבר יהיה לך קשה לעצור. ובשביל להגיד את זה לצבי ההוא אני חייב לשכוח שנולדו לי שני ילדים מדהימים
"'מי שסוכתו נופלת', הוא ביטוי מהשיר 'צל ומי באר' שכתב יורם טהרלב, 'מי שסוכתו נופלת, חרש ייכנס בדלת, חרש ייכנס ועד עולם יוכל להישאר…'. במטבח של ההורים שלי כתובה השורה הזאת. פעם הייתי אצלם בפורים, ובשכרותי קמתי ואמרתי שאם יום אחד אוציא ספר אקרא לו מי שסוכתו נופלת. אני יכול לומר היום שאני יכול להיכנס בדלת עם מה שזה לא יהיה, בכל דלת. גם זו של המגזר, ובעולם כולו, יש לי לאן להיכנס. בספר ביני מתאר תחושה שהוא עומד מחוץ לבית מדרש והוא עם החוטאים והטמאים, ואין לו מקום בעולם. אני לא חוויתי את זה. אחרי שהבית התפרק, ואחרי שיצאתי מהארון, לא הייתה לי תחושה של אין לאן להיכנס".
גם הבחירה במילה 'סוכתו' הייתה מודעת: "זה סוכתו ולא סוכתם. בסוף אסתר נכנסה בלי לדעת לסוכה של ביני. כשביני אומר 'בואי נבנה סוכה על הגג', היא שואלת אותו למה סוכה על הגג. הוא יודע שממילא ויתר על החיים הממשיים שלו, על היצר הרע, על החיים עצמם, ושכל בית שהוא יבנה הוא יהיה בית אפלטוני של אהבה שמיימית. ומה שאסתר רוצה זה בית על הקרקע.
