יוצאים מהבית: מסע לסוכות בעקבות המילה הכואבת

מכל המילים בעברית, המילה הטעונה והכואבת ביותר שמלווה אותי לאורך השנה האחרונה היא המילה "בית". אחינו ואחיותינו החטופים שנמצאים בשבי כבר למעלה משנה ואנחנו כל כך רוצים אותם בבית. החיילים והמילואימניקים שנמצאים מאות ימים, סבב אחר סבב, הרחק מהבית ואנו מתפללים לשובם הביתה בשלום. מאות אלפי אנשים ונשים, זקנים וטף, שנעקרו מבתיהם ומיישוביהם בתקווה לשגרה ולמקום בטוח, וכל כך מתגעגעים הביתה. הפצועים שעוד בטיפול ובשיקום ועוד לא שבו לביתם, ובעיקר המשפחות והאנשים הרבים כל כך שאיבדו את ביתם. הבתים שחרבו והבתים שכבר לא ייבנו, כל אלו הפכו את מילותיו של אהוד מנור בשיר "הביתה, הביתה" לתפילה כמוסה שכולנו מייחלים לה.

לרגל חג הסוכות, החג שבו אנו יוצאים מהבית ובונים לנו בית זמני בחצר או במרפסת, ננסה להבין ולהגדיר": מה בדיוק הופך מקום ל"בית", ומהן התכונות שהופכות את הבית למקום שבו אנחנו רוצים להיות?

את המילה "בית" אפשר לתרגם לאנגלית בשני אופנים – HOUSE או HOME. הראשון מכוון בעיקר למבנה הפיזי ואילו השני בעיקר ליחידה המשפחתית. את ההבדל בין שני המובנים קל להסביר בעזרת נפקא מינה הלכתית הקשורה בשתי מצוות החלות על ה"בית" – הדלקת נרות שבת והדלקת נרות חנוכה.

החובה להדליק את שני סוגי הנרות חלה על ה"בית". בשבת, החובה חלה על כל "בית" במובן של מבנה שבו האדם נמצא (HOUSE) ואילו בחנוכה החובה חלה על כל תא משפחתי (HOME). כך שכשאני במילואים בשבת (כפי שקרה ביותר מדי שבתות בשנה החולפת) אני מדליק נרות במילואים ואביטל מדליקה נרות בבית. אבל אם אהיה במילואים בחנוכה (הלוואי שלא), אביטל תדליק נרות בבית ותוציא אותי ידי חובה, ולא אהיה חייב בהדלקה במקום שבו אהיה.

סלע קיומנו

אנו זקוקים לעוגן ורוצים שגרה, ובית שאינו יכול להעניק זאת ליושביו "מועל" בתפקידו

"קסבר רבי יהודה: כל בית שאינו עשוי לימות החמה ולימות הגשמים – אינו בית"

(תלמוד בבלי מסכת יומא דף י עמוד א).

לדעת ר' יהודה, תנאי הסף כדי להחשיב מקום כבית הוא קביעות. מקום שלא ניתן לגור בו בכל השנה ובכל מזג אוויר, נפסל אוטומטית מלהיחשב כ"בית". המסקנה שמסיקה הגמרא משיטתו הקיצונית של ר' יהודה היא שסוכה, שאמורה לשמש בית במהלך חג הסוכות, חייבת גם היא להיות מבנה קבע – "סוכה דירת קבע בעינן, ומיחייבא במזוזה" (שם). כולנו יודעים ששיטת ר' יהודה לא נקבעה כהלכה לדורות, ואיש מאיתנו אינו קובע מזוזה בסוכה. ובכל זאת, ברור שקביעות ויציבות הן חלק מתנאי הסף לביתיות. אנו זקוקים לעוגן ורוצים שגרה, ובית שאינו יכול להעניק זאת ליושביו, "מועל" בתפקידו כבית. על פי הגדרה זו, אין דבר כזה "בית קיץ" (כמו שיש ללא מעט עשירים ברחבי העולם) – משום שבית שמיועד רק לחלק מעונות השנה, אינו באמת "בית". כך גם למדתי משיחות עם לא מעט ילדים שגדלו אצל הורים גרושים, המחלקים את זמנם בין הבית של אמא לבית של אבא – בדרך כלל, בית יש רק אחד. והיעדר הקביעות נוגס במידה רבה בחיקה החם של הביתיות.

חירות נפש

חופש הוא התכונה המובהקת והבולטת של המקום שבו אנו מתגוררים

תניא: "אין דרור אלא לשון חירות. אמר רבי יהודה מה לשון דרור – כמדייר בי דיירא"

(תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ט עמוד ב)

הבית שלנו הוא המקום שבו אנחנו מרגישים חופשיות ועצמאות. יש אנשים רבים שכשאומרים להם "תרגישו בבית", הם מרשים לעצמם להניח את הרגליים על השולחן. פעולה המעידה על חירות וחופשיות. הגמרא קושרת בין המילה "דירה" למילה "דרור" ומסבירה שהחופש הוא התכונה המובהקת והבולטת של המקום שבו אנו מתגוררים. בסוגיה אחרת בגמרא, העוסקת בלשכה שבה נדרש הכוהן הגדול לגור למשך השבוע שלפני יום הכיפורים, קובעים חז"ל כי לשכה זו אינה נחשבת כבית וממילא אין חובה להתקין בה מזוזה, משום ש"דירה בעל כרחה – לא שמה דירה" (תלמוד בבלי מסכת יומא דף י עמוד א). על פי דעה זו, החירות והחופש הם ליבת הביתיות, ומקום שאין בו חירות לעולם לא יוכל להיחשב בית אמיתי.

קצת מצחיק שכשאנחנו רוצים לצאת לחופש, אנחנו מוכנים לשלם הרבה כסף ולנסוע הרחק מהבית, לפעמים אפילו לטוס, רק כדי לקבל כמה ימים של "חופשה". על פי ההגדרה הזו, בית שכדי לקבל חופש צריך לצאת ממנו, אינו בית כלל.

כאן זה לב

המקום שבו נמצאים היקרים והאהובים שלי

אמר מר: "תשבו שבעת ימים – כעין תדורו, מה דירה איש ואשתו אף סוכה איש ואשתו"

(תלמוד בבלי מסכת ערכין דף ג עמוד ב)

לפני כמה חודשים, בעיצומה של המלחמה, הזדמן לי לפגוש באחת השבתות קצין בכיר שיש לו תפקיד חשוב ומוביל בחוד החנית של הלחימה הצה"לית. הוא הגיע להתארח בשבת במקום העבודה של רעייתו, שעומדת כראש מוסד חינוכי. אמרתי לו שזה ודאי לא פשוט עבור אדם כמוהו, שכמעט לא חוזר הביתה, לוותר על שבת בבית ו"לבזבז" שבת יקרה במקום העבודה של אשתו. אך הקצין השיב בלי להתבלבל "הבית זה היכן שאשתי נמצאת". התפיסה הרואה את עיקר המהות והמשמעות של הבית במשפחה מציעה מבט אחר על מהות הביתיות. הבית אינו המיטה הקבועה שלי או המקום שבו אני יכול לעשות ככל העולה על רוחי, אלא המקום שבו נמצאים היקרים והאהובים שלי. גם להגדרה הזו משמעויות מרחיקות לכת. כך למשל, חלק מן הפוסקים קבעו להלכה שבמקום שאדם אינו יכול ללון עם אשתו בסוכה, הוא פטור מלישון בה, משום שאם מהות הביתיות היא המשפחתיות, הרי שאם איני יכול לגור בבית עם משפחתי, הוא חדל מלהיחשב "בית".

הכלל המפתיע של ר' אליעזר, שקצת כמו אריק איינשטיין "אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים"

מתוקף השם שנתנו לי הוריי, יש לי חיבה מיוחדת לתנא רבי אילעאי. סיפור תלמודי נהדר, הנותן נקודת מבט נוספת על משמעותו של הבית, מספר על אותו רבי אילעאי "שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל" (תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כז עמוד ב). כמו תלמיד טוב, רצה רבי אילעאי לנצל את ימי המועד ("הרגל") לבקר את רבו, ר' אליעזר. אך כשהגיע לבית הרב, נזף בו רבו על כך שיצא מביתו והגיע לבקרו – "שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב (דברים יד) ושמחת אתה וביתך". לדעת ר' אליעזר, החגים הם זמן להיות בבית, ועיקר המצווה המוטלת על כל אדם בחג היא לשמח את ביתו. ממילא, מי שנעדר מהבית בחג, לא יוכל לקיים את עיקר המצווה. "משבח אני את העצלנים" קובע הכלל המפתיע של ר' אליעזר, שקצת כמו אריק איינשטיין "אוהב להיות בבית, עם התה והלימון והספרים הישנים". כי העצלנות, שגורמת לאנשים להישאר בבית, היא המידה שבה ראוי לאחוז כדי לקיים את שמחת המועד כראוי.

עם זאת, לאחר דיון מעמיק בסוגיה, מגיעה הגמרא למסקנה כי הדברים פחות חד־משמעיים. אפילו בימי החג יש מקום לגיחות מחוץ לבית, ויש מקום לאפשר לתלמידים לבוא להקביל את פני רבם בימי החג. שיטת ר' אליעזר לא נדחית לחלוטין. היציאה מהבית בחג נתפסת כלגיטימית בתנאי "דאזיל ואתי ביומיה" – שהאדם הולך וחוזר באותו היום. הטיול המתאים לחג הוא "טיול כוכב", שבו יוצא האדם מביתו בחג אך חוזר בערב הביתה. כי כמו שלמדנו – הבית הוא המשפחה, הבית הוא הקביעות, הבית הוא המקום של החירות האמיתית. וחג בלי בית לא יכול להיות חג שמח. שבעת ימי חג הסוכות מוציאים את כולנו החוצה מהבית. הישיבה תחת הסכך, תחת השמש הקופחת או תחת העננים המטפטפים, בצד דפנות הסוכה הארעיות שאינן מספקות הגנה ופרטיות, מחדדת בלב כולנו את ערכו ומשמעו של הבית שלנו. את חשיבותם של הקירות והגג, ושאר הדברים שבימים כתיקונם אנחנו נוטים כמעט שלא לשים לב אליהם. הרגעים שבהם אנחנו נכנסים חזרה אל ביתנו עם תום ימי חול המועד, רגעי השיבה הביתה, הם רגעים של הכרת הטוב על המקום הבטוח שזכינו לו – על השיבה אל הקביעות, אל החירות ואל המשפחתיות. אל הבית שמאפשר את השמחה שכולנו כל כך זקוקים ומצפים לה. החג, כך למדנו, הוא ה־זמן להיות בית.

בתקווה ובתפילה שישובו כבר כולם. הביתה! הביתה!