אין דבר ששובה את ליבי במסעדות יותר ממלצר שמגיש אל השולחן לחמים ומטבלים עוד לפני שהבנו מי נגד מי. "הלחם הראשון הוא מאיתנו", הסביר המלצר של "קזן" והניח שלוש צלוחיות קטנות, אחת עם חריף מחצילים, עגבניות וצלפים, שנייה עם זיתים, ושלישית עם שמן זית ובלסמי. ואז הוא אמר: "איזה כיף שבאתם לשבת אצלנו".
קזן מלאת הפתעות. זו מסעדה שמשדרת רצינות וחושך, שלא לומר כבדוּת, אבל קצת אחרי שהתיישבנו המארחת הביאה לבארי דף ציור וצבע ירוק, וכמעט עשתה עליו בייביסיטר בזמן שזללנו.
ריבוי הקטגוריות הכלליות מדי בתפריט מעיד שלמסעדה אין סגנון מובהק, והם בעצם "יודעים" להכין הכול: "פתיחים", "סלטים", "כריכים", "גריל", "המבורגרים", "דישס" ו"פסטה". בתום ההזמנה, קיווינו שבצלחות עצמן יהיו ניכרים קצת יותר עומק ומחשבה.
התחלנו עם סביצ'ה טונה, שהיה פרשנות קצת משונה למנה. עגבניות השרי־שוקולד שעיטרו אותה היו חתוכות לכיוון הלא נכון, וכל שאר מרכיבי המנה היו לא קשורים בעליל, ולא החמיאו לדג אלא רק גרמו לו להיעלם ביניהם – פול ירוק, שעועית ירוקה, צ'יפס דקיקים ופריכים שהיו מעולים כשלעצמם אבל פשוט לא שייכים לכאן.
המשכנו עם סלט ניסואז מעולה. הפעם הטונה הצרובה כיכבה לצד שאר המרכיבים ובלטה בזוהרה. ביצה "חצי קשה", תפוחי אדמה צרובים בצורה מושלמת, שני סוגים של עגבניות, בצל סגול, צנוניות, ולבבות חסה רומית פריכה וטובה. הסלט בהחלט הוכיח שחומרי גלם טריים וטובים הם המפתח למנה טובה, גם אם היא פשוטה.
אבל המנה המוצלחת ביותר שעלתה על שולחננו באותו ערב, היא סיגר במילוי פטריות מוקפצות, תרד וכמהין. שני סיגרים ארוכים ופריכים במילוי קרמי, שהוגשו על מצע טחינה חמוצה ורוטב פלפלים קלויים. כל הטעמים השתלבו מצוין במנה הנהדרת הזו.
גם ההמבורגר טלה היה מוצלח. בחרתי בו מלכתחילה בזכות הפיסטוקים הקלויים ששבו את ליבי. לצערי הם לא הורגשו במנה, אבל אם לא אהיה קטנונית, זה היה המבורגר טוב. במבט ראשון, הלחמנייה נראתה כמו לחמניית המבורגר, אך כשנתתי ביס גיליתי שהיא דומה יותר למין ג'בטה עגולה וטובה שסופגת לתוכה את כל הטעמים והמיצים של הבשר.
הפירה שהוגש יחד עם מנת חצי העוף הצלוי, היה חלק בלתי נפרד מהצלחת, מתחת לעוף, וספג את מיציו, וטוב שכך. העוף היה משוח במשחת עשבי תיבול ונצלה כהלכה. לצידו הוגש קרם גזר וזעפרן שהיה מעולה בטעמו.
למנה אחרונה, בחרנו קינוח טחינה ואספרסו. הגיעה צלחת מרהיבה עם משהו שנראה כמו בריכה של טחינה גולמית דלילה מאוד בתחתית, אבל היה בעצם מין מרק אספרסו בהיר. עוד בצלחת, היו גם בננות מקורמלות, פרפה טחינה, סבלה אספרסו וטוויל שומשום. הוא היה מסוג הקינוחים שאני גאה למצוא במסעדות בשריות, שמאתגרות את המונח "פרווה". סיומת ממש טובה לארוחה חביבה למדי.
סלט ניסואז מגיע במקור מהעיר ניס – ניצה בפי האיטלקים – והוא נקרא כך בגלל זן הזיתים שנמצא בסלט, זיתי ניסואז, שגדלים באזור הגבול של איטליה וצרפת, לחופי הריביירה.
הסלט הזה דומה לסלט שמוגש בפלרמו, ומכונה "סלט פלרמו" ולסלט שמוגש בתוניס, ונקרא – ובכן – "סלט תוניסאי". יש השערות שהמקור לסלט הזה, המככב בחופי הים התיכון בווריאציות דומות, הוא בקבוצות מהגרים שנדדו והשתמשו במרכיבים המקומיים בכל מקום שאליו הגיעו.
בעבר הסלט הזה נחשב ל"סלט של עניים", אך היום הוא נחשב לאחד מנכסי התרבות החשובים של ניס והרכבו הוא אחד השילובים הכי אלמותיים בסלט. הסלט הבסיסי מורכב מירקות טריים, טונה, אנשובי, ביצה חצי קשה וזיתים, ויש המוסיפים שעועית ירוקה ותפוחי אדמה מבושלים. השפים יעדיפו לוותר על הטונה המשומרת ולשים במקומה טונה טרייה צרובה.
