יש אנשים שחולמים בספרדית, יש אנשים שחולמים בעברית, וסהר סיידיאן חולמת בפרסית. כמה חולמת? לו היה באפשרותה, הייתה עולה על מטוס לאיראן וחוזרת היישר לרחובות ילדותה. "יש משהו שצריך להבין על יהודים איראנים", היא אומרת, "מי שנולד באיראן, יש לו געגוע. אני לפעמים שואלת את עצמי אם אני יותר ישראלית או יותר איראנית, כי עם כל הציונות שלי וכל האהבה שלי לארץ, יש לילות שאני חולמת שחזרתי לשם ושאני מטיילת ברחובות שגדלתי בהם". מזה כמה שנים שהיא אחת הדוברות הבלתי מוכרזות של הקהילה האיראנית בישראל, שבעקבות אירועי האקטואליה האחרונים זוכה לעדנה מחודשת. כולם רוצים לדעת הכול על איראן, ובקרוב היא תשיק את התוכנית החדשה "כאן בפרסית", שתשודר ברדיו רקע מבית כאן 11 בימי חמישי בשעה 15:00. "קהל היעד של התוכנית הוא קודם כול יוצאי איראן בארץ, אחריהם היהודים האיראנים בעולם ולבסוף גם איראנים אחרים".
המבטא הפרסי של סיידיאן מהדהד באוויר, מגשר בין שתי תרבויות שנקרעו זו מזו. בעידן של מתיחות גוברת בין ישראל לאיראן היא מצאה את עצמה בחזית ההסברה הישראלית, בניסיון להראות שלמרות מה שנדמה, רב המשותף על המפריד.
בין 250 ל־350 אלף יהודים ממוצא פרסי חיים בישראל, כך על פי ההערכות. "עד המהפכה האיראנית בשנת 1979 היו מאה אלף יהודים באיראן", אומרת סיידיאן, "אבל אחרי המהפכה, כשהם הבינו מה המצב, הם התחילו לברוח. נותרו כעשרת אלפים יהודים באיראן. אני חושבת שהרוב עברו ממש בשנים הראשונות של המהפכה, ומאוחר יותר במלחמת איראן־עיראק שהגיעה לאחר מכן ונמשכה שמונה שנים".
"איראן היא מדינה מאוד עשירה ומשופעת באוצרות טבע. יש לה נפט, יש לה גז ואבנים טובות, פירות, מים, חשמל, אבל בעצם אין לה כלום. העם האיראני הפך להיות עם עני, כי את כל הכסף הם מעבירים לסוריה ולחמאס, לחיזבאללה ולעיראק"
סיידיאן, בת 44, נשואה ואם לארבעה בנים, מתגוררת בירושלים. היא בעלת תואר ראשון בחינוך ותואר שני במזרחנות. עם השנים הפכה להיות מעין דוברת של האוכלוסייה דוברת הפרסית בארץ ומתפקדת כפעילה חברתית. בנוסף לכך היא מנהלת חנות משקפיים.
איך בעצם הגעת לתפקיד הזה?
"לא הרבה זוכרים, אבל במשך 50 שנה היו שידורים של רדיו קול ישראל בפרסית. לאחר סגירת רשות השידור אמרו שאין להם תקציב והשידורים הופסקו. אבל כשהגעתי לרדיו רקע ראיתי שהשידורים בכל השפות האחרות קיימים עוד מ־2017, אבל את קול ישראל בפרסית שהייתה קיימת חמישים שנה סגרו בגלל בעיות תקציב. במשך זמן מה הוחלט שנמשיך לשדר באופן פרטי, ועד לפני שנתיים שידרנו בהתנדבות והעלינו את ההקלטות לרשתות החברתיות ולטלגרם. עם הזמן לא היה מה שיחזיק את זה והשידורים נפסקו".
מלחמת חרבות ברזל והמעורבות של הציר האיראני בכל מה שקורה בארץ שינו את התמונה. "פתאום כולם התחילו להתעניין במה שאיראן חושבת, הבנו שאין לנו בכלל הסברה בפרסית. החלטנו שאנחנו לא יכולים להישאר ככה אדישים למצב, התייעצנו בקהילה והתחלנו לייצר כל מיני תכנים עצמאיים ולעשות הסברה. עוד לפני המלחמה תפעלנו ערוצי פייסבוק וטלגרם שאיראנים מכל העולם עקבו אחריהם. היינו עושים הסברה ישראלית בפרסית, מסבירים על חגים, על הארץ, משתפים תמונות, סרטונים, ולישראלים בארץ היינו מספרים על מה שקורה באיראן מבחינת תרבות ומנהגים. המטרה הייתה ליצור איזשהו גשר בין שני העמים, שהם בעצם דומים, רק הממשלות של שתי המדינות לא ממש חברות".
בואי נפריך קצת מיתוסים בקשר לחברה האיראנית. האם זה נכון שרוב האיראנים לא באמת שונאים את ישראל?
"זה נכון. יש פתגם בפרסית שאומר שמרוב שיש לחץ מצד הממשל שלהם, הם פנו לאויב כדי שיעזור להם. הם מחכים שאנחנו נציל אותם. גם הם אומרים וגם אנחנו חושבים שיש לנו אויב משותף והוא המשטר באיראן, ואין שום מדינה בעולם שיש לה אותו אינטרס משותף. אנחנו היחידים שמאוימים באופן ישיר ועקיף מאיראן".
באמת מעניין לשאול למה מלכתחילה איראן סימנה את ישראל כאויב? אין לנו אפילו גבולות טריטוריאליים.
"הסיוט הזה התחיל בדיוק כשהחלה המהפכה. בתקופה של השאה לא הייתה עוינות כזו בכלל. הייתה באיראן קונסוליה של ישראל, היה שם שגריר, הקשרים לא היו מאה אחוז, אבל היו. ישראלים אפילו נסעו לאיראן. אני זוכרת שראיתי תמונה של משה דיין מביקור שערך שם. העם האיראני לא השתנה מהבחינה הזו, המשטר השתנה. זה התחיל בשנת 78', ואני לא חושבת שמישהו יודע למה. הרי ישראל אף פעם לא רצחה איראנים או איימה עליהם. להפך, ידוע שבמלחמת איראן־עיראק ישראל אפילו מכרה לאיראנים אמצעי לחימה".
איך הגיבו שם על החיסול של איסמעיל הנייה?
"הייתה שמחה של העם. אנשים חילקו סוכריות. בקבוצה של החדשות אצלנו שיבחו את נתניהו ואמרו שהוא מלך".
איך את מסבירה את זה?
"איראן היא מדינה מאוד עשירה ומשופעת באוצרות טבע. יש לה נפט, יש לה גז ואבנים טובות, פירות, מים, חשמל, אבל בעצם אין לה כלום. העם האיראני הפך להיות עם עני, כי את כל הכסף הם מעבירים לסוריה ולחמאס, לחיזבאללה ולעיראק. הם בונים בעיראק בתי ספר ומסגדים, מעבירים שם גז, מעבירים מים, מעבירים חשמל, וכל זה בזמן שהערים במדינה עצמה נשארות בלי כלום. לילדים מהערים הקטנות אין בית ספר ואין חשמל. כל הקיץ הזה לא היה להם חשמל. אפילו המים זרמו שם לסירוגין, היו מחברים ומנתקים אותם. לכן הם לא סובלים את השלטון, כי הם יודעים שהכסף שלהם הולך לצורכי המלחמה. בכל פעם שיש יירוטים הם אומרים 'זה הכסף שלנו שמתפוצץ'".
מאיפה האומץ? הרי המשטר האיראני ידוע באכזריות שלו.
"אין להם כבר מה להפסיד. בתור מי שחיה שם בילדותה, כשאני רואה אותם מתבטאים ככה או מפרסמים תמונות שנשים הורידו את החיג'אב, מתהפכת לי הבטן מהפחד. אני כל הזמן חושבת איך הם עושים את זה, איזה אומץ. אבל אני מבינה שהתקופה שגרתי באיראן הייתה שונה לגמרי. הצעירים של היום פתוחים לעולם, הם רואים מה קורה ואיך כולם חיים. כל מה שבשבילם זו אשליה או חלום, בשבילי או בשבילך זה דבר רגיל בחיים".
כדוברת פרסית, סיידיאן נמצאת ברשתות החברתיות ומודעת לקולות האותנטיים של העם עצמו. "הצעירים היום התעוררו. לא מזמן מלאו שנתיים למותה של מהסא אמיני, הצעירה שנרצחה כי לא לבשה את החיג'אב כמו שצריך והאירוע הוציא המונים לרחובות. המהומות התחילו אז. בתקופה שאני גרתי שם, אנשים לא היו מעיזים לנשום. את רואה שהלבוש קצת משתנה, אנשים כבר לא מוכנים כל כך בקלות שיחליטו בשבילם, הם חשופים לאינטרנט ורואים מה יש בחוץ. הם פתוחים לעולם ואומרים שאין להם מה להפסיד, הם לא יכולים לחיות במדינה שאין בה חופש ביטוי, שאי אפשר אפילו להחזיק את היד של בעלך ברחוב. שאי אפשר לרקוד או לשתות".
"יש משהו שצריך להבין על יהודים איראנים. מי שנולד באיראן, יש לו געגוע. אני לפעמים שואלת את עצמי אם אני יותר ישראלית או יותר איראנית, כי עם כל הציונות שלי וכל האהבה שלי לארץ, יש לילות שאני חולמת שחזרתי לשם ושאני מטיילת ברחובות שבהם גדלתי. המנהגים שיש לנו, המוזיקה, האוכל, זה נכנס בנו עמוק"
לדבריה, נוצר באיראן מצב ייחודי של מדינה שטעמה מטעם המודרנה ולקחו לה אותה. "איראן היא המדינה היחידה בעולם שאם את מסתכלת על העבר שלה את רואה את העתיד. הדור החדש שרואה ויודע מה היה פעם, מתוסכל מההורים. הוא אומר 'מה היה לכם רע שעשיתם את זה, ריבונו של עולם? אתם נהניתם, הכול היה לכם טוב ופתאום החלטתם שזה לא בסדר. ועכשיו הכנסתם אותנו למקום שאנחנו לא יכולים לחיות וצריכים לשרוד באופן יומיומי ולהילחם על פרנסה. מאז הקורונה, מעמד הביניים באיראן די נמחק. ברחוב אפשר לראות מודעות שאנשים הדביקו שבהן הם מציעים כליות למכירה, ואפילו תינוקות. רק שתביני לאיזה מצב העם שם הגיע. יש שם תופעה נרחבת של זנות כדרך להביא כסף הביתה. בערים הקטנות זו יכולה להיות ילדה בת 12, ילדה בת 9, ילדות בנות 16 קטינות – מוכרים אותן תמורת כסף לזקנים שמוכנים לקחת עליהן אחריות".
סיידיאן נולדה בשנת 1980, שנה אחרי המהפכה, בעיר שיראז, אחת הערים הדרומיות הגדולות במדינה. אביה ניהל חנות בשמים, אמה הייתה עקרת בית. "גדלנו רגיל, ידענו שחייבים לצאת עם חיג'אב ולעשות מה שרוצים כי זה היה החוק של המדינה. הילדות הייתה רגילה בחוויה שלי, היינו משחקים ברחוב שוטרים וגנבים, חמש אבנים, ואז התחילה מלחמת איראן־עיראק, שהייתה בעצם שמונה שנים של סיוט. אני חושבת שהמלחמה הזו רודפת אותי עד היום. כל היום היו אזעקות, ושם לא היו לנו ממ"דים. מטוסים באים ומורידים פצצות. פעם נפל טיל על בית החולים ליד הבית שלנו, ופעם בבית ספר. היו לילות שהיינו ישנים בחניות של בניינים. אנשים לקחו את כל הבית שלהם – מזרנים, כריות, סדינים, וישנו בחניון התת־קרקעי ליד הרכבים".
מתוך הבנה של המצב החדש, משפחתה החלה לחשוב על עלייה לישראל. "אחרי כמה שנים אבא שלי נשבר, החליט שאי אפשר ככה יותר. אמר שחייבים למכור הכול ולעלות לארץ. אני חושבת שמי שחי בגלות, חי בתודעה מהרגע שהוא נולד שיום אחד הוא אולי יצטרך לעזוב. אבא שלי המשיך לעשות תכנונים לעזיבה, אפילו כבר מצאנו קונה לדירה, ופתאום בשנת 88' נגמרה המלחמה ואבא שלי ירד מזה. המשכנו לחיות שם, ובשנת 98' הרעיון עלה שוב. אבא שלי החליט שאני ואחי, שהיה אז בן 17, נעלה יחד לארץ והם יצטרפו בעוד כמה חודשים עם שני אחי הקטנים. לעומת אחרים שעלו בשנת 89', אני עליתי יחסית בקלות. המשפחה של בעלי למשל הייתה צריכה לברוח עם גמלים וחמורים לגבול פקיסטן, ושם עברו 40 יום עד שהקונסוליה של ישראל לקחה אותם לשווייץ, ומשווייץ לארץ. גנבו להם רכוש בדרך, הם עברו באמת תלאות. 40 יום הם אכלו רק בננות וחלמו על אוכל נורמלי".
ואצלך?
"אצלנו היה פחד שיגלו לאן אנחנו נוסעים, אז כשהמטוס המריא היו לי רעידות בלב שיורידו אותנו ממנו. נסענו לטורקיה ומשם הקונסוליה נתנה לנו אישור לעלות לארץ. ההורים שלי חזרו לאיראן, ואני ואחי עלינו לארץ. הם היו אמורים להצטרף אחרי שישה חודשים, שהתארכו לשמונה שנים, ועלו בסוף רק בשנת 2006, כשכבר התחתנתי והיה לי ילד ראשון".
ובכל זאת, מספרת סיידיאן, רבים מיהודי איראן נוצרים געגועים נוסטלגיים למחוזות ילדותם. "אני חושבת שאנחנו מהמהגרים היחידים שבחיים לא יוכלו לחזור לראות את הבית שלהם, וזה כואב. יהודים שגדלו בארצות הברית או במדינות אחרות יכולים לעשות את זה. האהבה שיש ליהודים איראנים לאיראן, אין לשום בן אדם בעולם כלפי המדינה שהוא היה חי בה וסבל ממנה. אי אפשר להסביר את זה. אם היום תשימי מטוס של אל על ותגידי, 'הנה, מהיום מותר לכם לחזור', אני חושבת שתמלאי עשרה מטוסים ביום אם לא יותר. בכל פעם שיש מהומות או הפגנות באיראן אנחנו יושבים וכוססים ציפורניים בציפייה שהנה, אולי תהיה הפיכת שלטון ונוכל לחזור לראות את איראן".
סיידיאן ממשיכה לתאר את הקשר העמוק בין התרבויות: "המנהגים שיש לנו, המוזיקה, האוכל, זה נכנס בנו עמוק. אפילו אלו שעלו לארץ כשהיו בני שנה ולא זוכרים שום דבר, יש להם את הגעגוע הזה. צריך להבין שאיראן היא תרבות של יותר מ־5,000 שנה. לכן, כשאנחנו מדברים על ישראל ואיראן אני מוצאת הרבה קווי דמיון. כי ישראל היא גם מדינה עתיקה בת אלפי שנים, יש הרבה דברים שנכנסו ליהדות בתקופה שבו יהודים גרו בבבל ובפרס. למשל קראתי פעם שהרעיון של תחיית המתים לא תמיד היה ביהדות, אלא הושפע מאמונות שהיו באיראן. האיראנים גם מרגישים שאנחנו חבים להם חוב על הצהרת כורש, שכמו שהוא הציל אותנו, ככה גם אנחנו מחויבים להציל אותם מהמשטר המדכא שנקלעו אליו".
אחת היצירות שתרמו להבנת התרבות האיראנית הייתה הסדרה "טהרן", שלא מיהרה להציג את האויב האיראני כנחות, והעדיפה לתאר את המתיחות בין שני העמים כקרב מוחות.
מה חשבת על הסדרה?
"אני חייבת לומר שהיא די קרובה למציאות, לא מצאתי בה הרבה טעויות. מעבר לזה שהשתמשו בהרבה שחקנים איראנים, ליד הבמאי הישראלי היה אדם איראני. גם האיראנים וגם היהודים הם שני עמים מאוד־מאוד חכמים וזה מורגש בסדרה הזאת. אני יודעת שגם האיראנים עצמם צפו בה מאוד בעניין".
"אנחנו מהמהגרים היחידים שבחיים לא יוכלו לחזור לראות את הבית שלהם, וזה כואב. יהודים שגדלו בארצות הברית או במדינות אחרות יכולים לעשות את זה. האהבה שיש ליהודים איראנים לאיראן, אין לשום בן אדם בעולם כלפי המדינה שהוא היה חי בה וסבל ממנה. אי אפשר להסביר את זה"
עד כמה הם מתעניינים במה שמתרחש בישראל?
"האיראנים עוקבים בעניין רב אחרי מה שקורה פה. הם חיכו לעונה השנייה והשלישית. לפעמים אני גם מתרגמת ומעלה תכנים לערוצים השונים, אבל היום, את לא מאמינה. כל פיפס שקורה בארץ, אני רואה אותו מתורגם לעברית בערוצי המשטר, ולא סתם בעברית, אלא בעברית טובה, של מישהו שיודע לדבר. לפעמים אלו סרטונים שעוד לא עלו בעיתונות בארץ. לעיתים, כשיש חששות או שמועות בארץ לגבי משהו, אני נכנסת לערוצים של המשטר ומוצאת שהתוכן כבר עלה שם".
על המדענים האיראנים ב"ארץ נהדרת" הם גם שמעו?
"אני לא ראיתי משהו על זה. יכול להיות שהם לא הבינו את ההומור".
הכמיהה להבנת הראש האיראני הלכה והתחזקה במלחמה, כאשר כל פרשן לענייני איראן מחוזר מצד תוכניות האקטואליה בניסיון לתווך לקהל הצופים הישראלי את צורת החשיבה שם. הבולט שבהם הוא אליהו יוסיאן, שהפך לכוכב בשל דעותיו הלא מתנצלות.
מה את חושבת עליו?
"שמעתי על יוסיאן עוד מהתקופה שבה היה מפקד ב־8200. כשהוא התחיל לדבר הוא פשוט אמר את האמת שאחרים פחדו לומר. וזו האמת – אנחנו חושבים שאנחנו גרים באירופה, במערב, ואפשר עם דיבורים והתנהגות יפה להתמודד עם מפלצות שלא יודעות מה זה שלום ולא רוצות לחיות איתנו בשלום. הוא אמר את הדברים בקול. הדבר היחיד שאני לא מסכימה איתו הוא לגבי הפומביות. כי גם ככה אנחנו שנואים בכל העולם, ואז שומעים אותו ולוקחים ממנו את הקטעים שהם רוצים לקחת, זה נזק הסברתי מאוד גדול בשבילנו. תשעה חודשים אנחנו עובדים על הסברה ומשפט אחד קטן יכול להרוס הרבה. מאחורי הקלעים זה מה שצריך לעשות, אבל יש דברים שלא כדאי לדבר עליהם בתקשורת. אנחנו פשוט אוהבים דמוקרטיה ולא לוקחים בחשבון שהאויב מאזין. אני תמיד אומרת שהאויבים שלנו בכלל לא צריכים לעבוד קשה, הם פשוט יושבים מול ערוץ 12 ו־13 ויודעים מה לעשות, כמה לעשות ולמה לעשות".
"המציאות הלכה ונעשתה סבוכה מהרגע שהחלו המתקפות האיראניות, שלמרות שאף אחת מהן לא נחלה הישגים, לתפיסתו של השלטון האיראני יש להן משמעות. צריך להבין שמבחינתם המלחמה היא פסיכולוגית. המלחמה הפסיכולוגית שלהם היא שכולנו חיכינו וכולנו פחדנו וכולנו רצנו לממ"דים והלכנו לקנות מים וקופסאות שימורים. בדרך הזו הם הצליחו, והם אומרים את זה כל הזמן. יש פתגם בפרסית שאומר שהפחד הוא אחיו של המוות. החשש ממה שיבוא עליך הוא יותר נורא ממוות. והשקלולים שלהם לגבי התגובה ועוצמתה הם משתנים".
מה אנחנו לא מבינים על האיראנים, וצריכים להבין עליהם?
"שתמיד צריך להפריד בין העם האיראני למשטר. הפתרון היחידי הוא לשנות משטר. כל עוד הם יושבים שם, אנחנו בבעיה. כל עוד הם מעבירים כסף, אנחנו בבעיה. אבל בארצות הברית כרגע אמרו את זה בבירור, הם לא רוצים לשנות משטר. יש להם אינטרסים".
אילו אינטרסים?
"את חושבת שהמהפכה שהייתה באיראן זה העם עשה? לא, העם לא עשה את זה. המהפכה קרתה בהשתתפות של ארצות הברית ואנגליה, כי ראו שאיראן הופכת להיות מעצמה מאוד חזקה, והם לא רצו אחת כזו במזרח התיכון. הם רצו לשלוט שם, הם רצו נפט חינם, הם רצו לקחת משם דברים במחירים מוזלים, וברגע שראו שיש אחד שמתנגד, הם שינו את האסטרטגיה. אחד הסרטונים המפורסמים הוא של השאה בריאיון לעיתונאי בריטי, הוא אמר שם בפירוש 'אני לא אתן לכם לקחת דברים מהמדינה שלי ולהשתלט עליה, אתם לא תראו את היום הזה'. ואז הוא נפל. כיום יש המון כספים סגורים של איראן בכל מיני מדינות, כולל ארצות הברית. ברגע שתהיה הפיכת משטר יצטרכו להחזיר את כל הכספים האלה, לא יהיה נפט במחירים שיש עכשיו. תראי, אני לא פוליטיקאית ולא יודעת את כל מה שקורה מאחורי הקלעים, אבל במשך השנים הבנו שלשום מדינה אין אינטרס שהמשטר ילך, חוץ ממדינת ישראל".
