אני ממתינה להן בחשש. מביטה בטלפון שוב ושוב לראות אם הן התקשרו, אם הן בסדר, אם הנסיעה עברה בשלום. התאריך הוא 8 באוקטובר. אתמול בלילה, כאילו לא חלפה שנה, הרעידו יירוטים את שמי המרכז ותפסו גם אותן בדרך חזרה מההקרנה של סדרה חדשה שחוזרת לאותו היום. הן השתטחו על הרצפה, ניסו להילחם בזיכרונות מהיום ההוא, שגם הוא החל באזעקה "תמימה". אבל כמו גיבורות אמיתיות, שעות מעטות לאחר מכן הסכימו להתייצב במוזיאון "אנו" בתל־ אביב כדי לספר על היום שהן חיות אותו כבר 12 חודשים. יום שבו חוו את תשע השעות הארוכות בחייהן, צנופות בתוך תא שירותים, מוקפות מחבלים צמאי דם, ובסופן לא רק שחולצו, אלא שבו לחיים.
גלי אמר (24) ועמית עמר (24) נכנסות בשערי המוזיאון מלאות חיים – אחת מחזיקה כוס קפה, השנייה בקבוק קולה, והן ממלאות את החלל בצחוקן המתגלגל.
"ההומור שלנו תמיד חיבר אותנו", הן מספרות, "עוד מימי התיכון. כשפתחו קבוצת ווטסאפ ענקית עם ילדים מכל השכבה. ההודעות ששלחנו שם גרמו לנו לקלוט ששתינו באותו ראש, אז עברנו לפרטי".
"הזמנתי אותה", צוחקת גלי, "זה היה טבעי מאוד עבורי. בסוף, מה שקישר בינינו היה השמחה".
"לא הפסקנו לצחוק אחת עם השנייה, מהרגע הראשון", מסכימה עמית, "אחר כך גילינו שאנחנו די הפכים. אני יותר בת למשל, וגלי היא לגמרי בן. אבל זה לא שינה כלום. הקשר התהדק. תמיד היו בינינו צחוקים של החיים. כל פעם הפכנו להיות מוקד הערב. חברות נדירה".
גלי: "אפילו אז, כשישבנו בתוך תא השירותים, ותקשרנו רק באמצעות טקסט בטלפון, סיפרנו בדיחות אחת לשנייה. לא הפסקנו לצחוק. אפילו כשהבנו שכנראה הגיע הסוף. ההומור שמר עלינו".
עמית אמר: "תוך כדי את מתכננת לאיפה לברוח, איפה להסתתר. התחלנו לבטל אפשרויות: לא הבר, לא המכולה, שם נמות. עד שאני קולטת את השירותים הכימיים, א־לוהים יודע למה דווקא הם תפסו לי את העין. אנשים אמרו לנו להמשיך לרוץ, פשוט התעלמנו מהם"
סיפור ההישרדות שלהן כולל רגעי אימה שאיש לא יכול לדמיין. הן נאלצו לקבל החלטות גורליות תוך כדי הימלטות מכדורי המוות. לאחרונה הסיפור המצמרר שלהן עלה בסדרה חדשה של yes, "שחר אדום", ובה חמישה פרקים שכולם עוסקים באירועי הטבח. בפרק שלהן, שנקרא "זריחה", מתגייסות השחקניות סוול אריאל אור ונועה קידר, ובבימויו של עודד דוידוף הן משחזרות את הנסיעה הנלהבת למסיבה שחיכו לה חודשים רבים, שבן רגע הפכה למסע בשבעת מדורי גיהינום.
עמית: "הפרק היה מאוד דומה לאירועים, אבל שום דבר לא יצליח להעביר באמת את מה שחווינו. את העובדה שהיינו משותקות מפחד. פתאום לראות אותי על המסך ואת המשחק של סוול, שבאמת הייתה סופר מקצועית ושאלה אותי מאה שאלות, גרמה לי להבין כמה כוח היה לי".
גלי: "הפרק שלנו נפתח במסיבה כל כך יפה וזה צבט לי ישר את הלב. הם הצליחו להעביר את האנרגיות שהיו שם, האווירה. אבל אז הכול משתנה ומבינים לאן בעצם הגענו. השינוי הקיצוני הזה הרעיד אותי. רק ברגעים מסוימים בצפייה נפל לי האסימון שבעצם זה הסיפור שלי".
גלי מעפולה, עמית ממושב אדירים הסמוך, ומאז ומעולם הן חיו ונשמו מסיבות טבע.
"כשאת שם את יכולה להיות את", מסבירה גלי, "כולם מתקבלים שם בברכה – צעירים, מבוגרים, מכוערים, יפים. בדרך כלל גם מתלכלכים מהבוץ, אז לאף אחד לא אכפת מה את לובשת. ואין אלימות. אפילו 'סאחים' מרגישים שם בנוח".
בשנה שקדמה ל־7 באוקטובר, גולת הכותרת שלהן הייתה מסיבת "שבט הנובה", הפקה שהייתה כל כך מושקעת עד שלא נותרו כמעט חובבי מסיבות שלא שריינו אותה בלוח השנה. גם גלי לא חשבה פעמיים כשהחליטה לנסוע למסיבה הרחוקה הזו בדרום. אבל כשכל הפרטנרים הקבועים שלה למסיבות החליטו לוותר, היא פנתה לשכנע את זו שתמיד לצידה.
"לנובה חיכיתי ארבעה חודשים בציפייה", היא נזכרת, "שמעתי שהביאו אמנים מטורפים, תפאורה מעולם אחר. גם בנו רחבת שאנטי. אלו דברים שלא קורים בארץ. הבנתי שאני חייבת ללכת אליה. ידעתי שאני הולכת לפגוש את כל הקהילה שאני מכירה ממסיבות אחרות. אחרי שכל מי שהיה אמור לבוא הבריז, הלהבתי את עמית עם האמנים שאמורים להופיע בה".
"רק ארבעה ימים לפני המסיבה הזמנתי כרטיס", נזכרת עמית. "גם גלי".
ואיך הייתה המסיבה?
"וואו, וואו", העיניים של גלי מזדגגות בהתלהבות מחודשת, "זו הייתה המסיבה הכי יפה וצבעונית שראיתי. שלוש רחבות, שני ברים. מטורף".
עמית: "ומפוצץ אנשים. אנשים שאת מכירה, כן? ואוהבת. הייתה אווירה כל כך טובה, הגענו לשיא".
בארבע וחצי לפנות בוקר הן הגיעו ליעד המיוחל ומיד התחילו בהקמת ה"קנטה" – זולה קטנה עם כל מה שצריך, בלשון המבלים.
"איך שהגענו, דבר ראשון הרמנו כוסית", נזכרת גלי, "התארגנו על עצמנו ומיד יצאנו לרחבה".
עמית: "היה מטורף. הרגשנו צלילות במוח. התחלנו לרקוד, נהנינו בטירוף".
גלי: "ב־6:27 כבר שבעתי. אמרתי לעמית 'נוזל לי המוח, בואי נלך לרחבה השנייה'. אנחנו באות לצאת ואז החלו האזעקות. אמרו לנו שיש צבע אדום וכדאי להתחיל להתקדם".
המתקפה שנפתחה על ישראל שתי דקות בדיוק לאחר מכן, כשאלפי מחבלי חמאס רומסים את הגדר ושועטים לעבר הקיבוצים, תפסה אותן בדרכן לרחבה השנייה. בדיעבד, זה מה שעזר להן להגיע מהר יותר לקנטה, לאסוף את הדברים ולהתחיל להתקדם ליציאה, כשהן עוד שיכורות מהמוזיקה ומתנחמות בעובדה ש"אלו רק טילים".
עמית: "לא חשבנו הרבה. התחלנו לארוז את הדברים שלנו כדי להתארגן, היינו די רגועות בשלב הזה. רק בדרך לרכב הבנו שיש בעצם 4,000 איש שמנסים עכשיו לצאת. הודעתי מיד שאין מצב שאני נכנסת לפקק כזה גדול, היה שם צוואר בקבוק לא נורמלי. לא הייתה לי סבלנות. גם לא הבנתי אז מה קורה במדינה, לא ידענו מה גודל האסון".
גלי: "החלטנו ביחד שנחכה שיעברו האזעקות, ורק אז נתקדם. נשארנו בחניון".
בעוד הן נעוצות במקומן, כשרוב המבלים מנסים להימלט, הבחינו הבנות בקבוצה גדולה של אנשים שנשארו כמותן ואפילו המשיכו את המסיבה במתכונת מצומצמת עד יעבור זעם.
"ניגשנו אליהם בלי להתלבט", מספרת עמית בצחוק מר, "פתאום מישהו הדליק את הרכב, שם שירים. התחלנו לרקוד, לשמוח מחדש. ואנחנו הכי בצ'יל, רגועות. עד שפתאום הגיע בן אדם בהיסטריה, מדומם את הרכב עם השירים. מתחיל לצרוח עלינו".
גלי: "הוא צעק, 'אתם לא מבינים מה קורה, זה יותר גדול ממה שאתם חושבים. אתם חייבים לצאת מפה, תברחו!'"
עמית: "ובאותו רגע, אנחנו מסתכלות אחת על השנייה, וישר צוחקות לו בפנים. חשבנו שהבן אדם הזה גנוב. כולם צחקו איתנו".
גלי: "לא הבנו על מה הוא מדבר. כולה טילים. אבל אחרי שתי דקות האווירה השתנתה. פתאום לא צחקנו יותר, לא יודעת. משהו הרגיש מוזר. התחלנו להתקפל לכיוון הרכב".
עמית: "ובדיוק אז התחילו יריות".
בשלב הזה, מאות מחבלים מכתרים את שטח המסיבה מכל כיוון אפשרי. הם מתחילים לטבוח במבלים שמנסים להימלט עם הרכב ומתקדמים לכיוון החניון שבו הן עמדו. מכאן נפתח מסע שבו כל החלטה שיקבלו תהיה גורלית, ותקבע אם יסיימו את היום ההוא בחיים או לא. אבל על כל צעד החליטו לאחר דיון אילם שרק הן מבינות, כאשר ברור שלאן שלא יפנו או יסתתרו, הן נשארות יחד.
עמית: "הלוחמים שלנו מדברים בשקט, פועלים מסודר. המחבלים מדברים בצעקות, בבלגן. ובין לבין צועקים 'אללה הוא אכבר'. לכן כשהגיעו כוחות צה"ל ידענו להבחין ביניהם. אבל גם אז היו דקות ארוכות ששכבנו על הרצפה. לא סמכנו על אף אחד"
עמית: "מהרגע ששמענו יריות עשיתי סוויץ'. צעקתי לכל מי שהיה סביבנו לעלות לרכבים. לא היה מקום להתבלבל. היריות היו בקיבוצים סמוך אלינו, ברמה שאת שומעת אותן כאילו זה מטר ממך. ולמרות שהבנתי שמדובר ברובה, זה לא נפל לי בראש. המוח שלך דוחק את המחשבה הזו".
גלי: "עדיין האמנתי שאלו יירוטים. לא יכול להיות שזה יריות, פשוט לא יכול להיות".
עמית: "איך אפשר לדמיין שמחבלים באים לכבוש לך את המדינה? זה לא מסתדר. אז נכנסנו לרכב והתחלנו פשוט להתקדם לפקק".
גלי: "אנחנו יושבות באוטו, מטח מטורף מעל הראש שלנו. ואנחנו צוחקות עדיין. עושות סלפי. לא מבינות מה קורה. עד שפתאום מכל הרכבים מולנו אנשים מתחילים לרוץ. את לא מבינה מה קורה, אבל עושה את אותו הדבר. התקדמנו קצת, סביבנו אנשים מתחילים לשאול אחד את השני מה קורה פה? אף אחד לא מבין. אז חזרנו לרכב. חשבנו שזה הגיוני. התקדמנו מטר עם הרכב. ושוב, אנשים פורקים מהרכב ומתחילים לרוץ. אבל כאן זה היה אחרת. תחושה שאם את לא קמה ורצה עכשיו בטירוף, משהו לא טוב קורה".
עמית: "את מסתכלת על האנשים שבחוץ, והמבט שלהם מבועת. פחד בעיניים, רצים בטירוף".
גלי: "השארנו הכול ברכב. רק טלפון לקחנו. לא חשבנו על זה שלא נחזור לרכב, פשוט רצינו להתרחק בינתיים".
עמית: "מחוץ לאוטו, כבר שמענו את היריות מתקרבות לכיוון שלנו. היינו תחת אש, בשטח מלחמה".
גלי: "בחיים לא חשבתי שיקרה לי משהו כזה. כדורים שורקים לי ליד האוזן. את קולטת שמישהו מכוון עלייך".
איך הצלחתן להמשיך לרוץ?
"את לא מסתכלת אחורה", מחייכת גלי חיוך כואב, למוד ניסיון, "אחרת הסיפור שלך נגמר. לא משנה מה קורה. אנשים נופלים סביבך. האדמה רועדת. אבל את רצה".
עמית: "צרחות של אנשים מסביב, ואנחנו רצות באמוק. וזה רק אני והיא. לא הכרנו שם אף אחד. רצנו בידיעה שהיא לידי ואני לידה. אסור לנו לאבד אחת את השנייה".
גלי: "ככה אנחנו רצות במשך חצי שעה. מנסות לצאת מהשטח של המסיבה אבל לא משנה לאיזה כיוון אנחנו רצות, מבלים אחרים אומרים לנו אל תרוצו לכאן, יש שם מחבלים".
עמית: "בלי לדעת יצא שרצנו לכיוון הגדר של עזה".
גלי: "הבנתי שהמחבלים מקיפים אותנו ב־360 מעלות. הם בשטח ואנחנו כלואות בפנים. אז אין ברירה אלא להתחבא. זו ריצה שבמהלכה את צריכה לקבל החלטות בשנייה".
עמית: "אני זוכרת שתוך כדי שרצתי, הרגשתי שאני חייבת להתקשר לאמא שלי. צעקתי לה בטלפון 'אמא, יורים עליי'. היא גם ככה הייתה באטרף מזה שאני בשטח ויש טילים. אבא שלי צעק 'עמית, תרוצי'. אבל אני עם אסתמה. כבר לא יכולתי לרוץ. גם הייתי מעשנת כרונית אז. עניתי לו 'אני הולכת למות רק מהריצה'. לא יכולתי יותר לנשום".
גלי: "מהשיחה עם אמא של עמית נפל לי האסימון שיש דיליי בין מה שרואים בטלוויזיה לבין מה שקורה איתנו. בחדשות מדווחים על טילים, אבל יורים עלינו. אנחנו חוות כרגע משהו שלא מבינים בחוץ. אני מדברת תוך כדי עם דוד שלי, ואבא שלי שאז היה בחו"ל, והם אומרים לי 'תשכבי על הרצפה'. חושבים שסך הכול אני במטח טילים. הם לא מבינים שיורים עליי. זו הרגשה נוראית. חוסר אונים. את מנסה להסביר מה קורה, להשיג עזרה, ופשוט אין לך איך. הבנתי שאנחנו לבד בזה, ואנחנו צריכות לשרוד כי אין מי שיעזור. איך אפשר לתאר מה את עוברת, כשאת בעצמך לא מסוגלת להבין?"
עמית: "היה שלב שכבר חשבתי שאולי אנחנו הוזות. משהו לא מסונכרן. אולי זה בכלל לא קורה?"
גלי: "ותוך כדי הכול את אומרת לעצמך תתרכזי בלרוץ, לא לעצור, לא ליפול".
עמית: "לא לנשום".
כשהכול סוגר עליהן, מבפנים ומבחוץ, ההבנה שהן כלואות במין בועת תופת לגמרי לבדן נחתה עליהן ונותרה רק אפשרות אחת.
"התחלנו לחפש מקום נורמלי להתחבא בו", נזכרת עמית, "חזרנו לתוך שטח המסיבה, איפה שהקמנו את הקנטה. הייתי חייבת מים, לא היה לי אוויר. לקחתי בקבוק שראיתי והמשכנו. אחרי כמה דקות נתקלנו בסדרנים מהמסיבה. אני שואלת אותם בהלם 'תגידו מישהו קרא למשטרה? לצבא?', הם צחקו לי בפנים. 'איזה צבא? איזו משטרה?' הרגשתי אבודה כל כך ואז אמרו לנו לחזור אחורה או לרוץ לכיוון הקיבוצים. אבל הבנתי שגם שם וגם שם נמות, כי יש מחבלים. אין לנו ברירה, ואנחנו חוזרות למתחם המסיבה. אני רצה, גלי אחריי. ובזווית העין אנחנו רואות מישהי שמכניסים לתוך אמבולנס. כולה מחוררת".
"זה היה מחריד", מתנשפת גלי רק מהזיכרון, "כאפה לפנים. נפלתי על הרצפה ורק בהיתי בה. פתאום הבנתי שאני לא מדמיינת. זה באמת קורה. ואם אני לא ממשיכה לרוץ עכשיו, אני מסיימת כמוה, מתה".
גלי עמר: "בחדשות מדווחים על טילים, אבל בפועל יורים עלינו. אנחנו חוות כרגע משהו שלא מבינים בחוץ. אני מדברת תוך כדי עם דוד שלי, ואבא שלי שאז היה בחו"ל, והם אומרים לי 'תשכבי על הרצפה'. חושבים שסך הכול אני במטח טילים"
עמית: "אני זוכרת שהייתה עוד מישהי שנשרטה מכדור, והראתה לחברים שלה את הידיים, מלאות דם. ולידה עוד פצוע, מדמם. זה לא נתפס בכלל. תוך כדי את מתכננת לאן לברוח, איפה להסתתר. התחלנו לבטל אפשרויות. לא הבר, לא המכולה. שם נמות. עד שאני קולטת את השירותים הכימיים, א־לוהים יודע למה דווקא הם תפסו לי את העין. תוך כדי היו אנשים שאמרו לנו להמשיך לרוץ, פשוט התעלמנו מהם".
גלי: "בדיעבד, זה היה הדבר הכי חכם שעשינו. יש לי ולעמית איזשהו סנכרון, אנחנו לא צריכות לדבר. בהרגשה, בעין, הבנו אחת את השנייה. והייתה שנייה כזו, שהסתכלנו זו לזו בעיניים, ולא עניינו אותנו יותר רעשי הרקע. ידענו מה צריך לעשות".
עמית: "אני מקבלת החלטה, היא אחריי. היא מקבלת החלטה, אני אחריה. ככה תפקדנו. בלי שאלות. ראיתי את השירותים ופשוט הלכנו אליהם".
גלי: "רגע לפני שסגרנו את דלת השירותים, קלטנו בעין את המחבלים מתקרבים אלינו. ואז הדלת נסגרה, והסרט בראש התחיל".
עמית: "ראו אותנו? כמה זמן ייקח להם להגיע אלינו? לחורר אותנו? מה הם יעשו לנו? השאלות לא מפסיקות לרוץ".
גלי: "ובתוך התא את לא נושמת יותר. לא זזה. לא מעניין, קר לך, נוח לך, את עייפה, יש לך פיפי, יש לך אפצ'י".
עמית: "זה חיים ומוות. את מבינה שכל רעש יכול להיות הסוף שלך".
ואז, הן מספרות, החלו תשע שעות שבהן הן בעיקר מתפללות לנס. "זה הסיכוי היחיד", נזכרת גלי, "עד שהגענו לתוך השירותים. ככל שעובר הזמן הסכנה שלך גוברת. בהתחלה פחדנו מפגיעת טיל תוך כדי נהיגה, ופתאום הסכנה היא כדור בראש. את מתחננת, מסבירה לאלוקים למה, למה דווקא לך מגיע להישאר בחיים. אמרתי לו שלא הספקתי הרבה. אמרתי לו שיש לי אחות קטנה ושאני חייבת לדאוג לה, שנשבעתי על זה אחרי שאמא שלי נפטרה לפני שלוש שנים. גם איתה דיברתי. מהרגע שהתחלנו לרוץ הייתי כמו פטיפון. לא הפסקתי להגיד 'אמא, בבקשה תצילי אותנו. בבקשה תצילי אותנו".
עמית: "גם אני מריצה הבטחות על גבי הבטחות. אני אשמור שבת, ואעשה ככה וככה. בינתיים הם הורגים את כל שאר האנשים שבשטח. כל מי שהיה בבר, במתחמים, את שומעת הכול".
בזמן שהן מצטנפות בתא השירותים, מאות קילומטרים משם, איש ביטחון ששמו שמעון, שהתארח במתחם הצימרים של משפחתה של עמית, יוצא להציל את עמית בשליחות אמה המודאגת. הצבא אומנם עצר אותו במרחק רב משם, אך הוא נותר נחוש להושיט להן עזרה מרחוק. כך, בין תפילה להבטחה, עמית מקבלת בווטסאפ הוראות מדויקות שישפרו את סיכוייהן הנמוכים לשרוד. לא לדבר, לא לצאת מהתא ולא להתפתות לקולות העברית שבחוץ, שעלולים להגיע ממחבלים שמתחזים לחיילים.
גלי: "אחרי שעות בשירותים הייתה לי תקווה. אולי נצליח לצאת בשלום. אבל אז אני שומעת את הרוע בדיבור שלהם. טון אכזרי כזה. ואני מבינה שאני לא יכולה לשכנע אותם. אין חמלה"
"המחבלים מתקרבים ושואלים 'יש מישהו פה?', 'יש מישהו פה?'", מספרת גלי, "ואנחנו לא משתפות פעולה. נשארות בפנים. כל מי שהתפתה לצאת החוצה נטבח".
עמית: "הלוחמים שלנו מדברים בשקט, פועלים מסודר. המחבלים מדברים בצעקות, בבלגן. ובין עברית לעברית צועקים 'אללה הוא אכבר'. לכן כשהגיעו כוחות צה"ל ידענו להבחין ביניהם. אבל גם אז היו דקות ארוכות ששכבנו על הרצפה. לא סמכנו על אף אחד. עברית, לא עברית. אנחנו לא יוצאות".
חשבתן על איך דווקא את הדלת של התא שלכן הם לא פתחו?
"זו הזיה", קובעת עמית, "כאילו היינו בתוך צמר גפן".
"זו השגחה פרטית. אין לזה הסבר אחר", מסכימה גלי, "נס שאני לא יכולה להסביר".
עמית: "הם היו סביבנו כל התשע שעות האלו. הקיפו את התא שלנו ופעלו משם. גם כשהחיילים הגיעו וניסו לכבוש את השטח בחזרה, המחבלים השיבו להם אש מטר מאיתנו".
גלי: "זו אחת הסיבות שלקח כל כך הרבה זמן לחלץ אותנו".
וכשהמחבלים כל כך קרובים אליכן, מה עובר לכן בראש?
עמית: "בתוך התא היה רגע שהמחבלים היו קרובים כל כך, שהנפש לא הצליחה לעמוד במה שקורה לה. התנתקתי ואז התעוררתי. לא הבנתי איפה הייתי וידעתי שלא נרדמתי בסיטואציה הזו, אבל פשוט אין אותי. בלאק. אני זוכרת ששכבתי על הרצפה, עם יד על העיניים לאמירת 'שמע ישראל'. המחשבה היחידה שעברה בי הייתה – הלוואי שזה יהיה כדור בראש".
גלי: "אחרי כל כך הרבה שעות בשירותים, הייתה לי מין תקווה. אולי נצליח לצאת בשלום. אבל אז את שומעת את הרוע בדיבור שלהם. טון אכזרי כזה. ואת מבינה שאת לא יכולה לשכנע אותם. אין חמלה. אין להתחנן אליהם, 'בבקשה תעצור, תשחרר אותי, תן לי לברוח'".
עמית: "הם באו לרמוס, לטבוח, להרוג אותך. רוע כזה לא שמעתי בחיים שלי".
גלי: "כשיצאנו מהשירותים היינו הנפש היחידה במסיבה, כל השאר נרצחו. לא היה מקום לרחמים".
אחרי שעות שנדמו כנצח, דלת התא נפתחה וקני נשק הופנו אל פניהן. אבל אלו לא היו נשקי המחבלים שביקשו לגזול את חייהן, אלא נשקי כוחות מג"ב שבאו לחלץ אותן מהתופת תוך כדי לחימה.
"פתאום התא נפתח ומולנו חיילי צה"ל. אבל כל מה שהרגשתי היה חרדה קיומית. גלי בכלל לא תפקדה, היא לא הצליחה לעכל את הסיטואציה".
גלי: "אם בתשע השעות בתוך התא הצלחתי להיות 'סבבה', זה היה הרגע שבו החרדה השתלטה עליי. לא הצלחתי לדבר. אני לא יודעת מה הבהיל אותי יותר. אם זה שאחרי תשע שעות שבהן הסתתרתי בשירותים אני חייבת לצאת החוצה, או הדלת שנפרצה והנשקים שכוונו עלינו. הכול נפל עליי בשנייה אחת".
כשהן בתוך הרכב של כוחות מג"ב, אוחזות ידיים, השתיים הוסעו לביתן. "אני לא אשכח בחיים את הנסיעה הזו", נרעדת גלי, "בכיתי את כל מה שלא בכיתי אז בתא, פתאום קלטנו מה הולך על הכביש".
"ביקשו מאיתנו לא להסתכל", עמית מצטרפת, "אמרו לנו שעדיף לא לראות, אין פילטר".
גלי: "אני זוכרת שראיתי ניידת על הצד, בלי שוטרים, כולם מתים. והצ'קלקה ממשיכה לפעול".
עמית: "גופות. הרבה גופות. של מחבלים, של יהודים, של ילדים. מחבלים קשורים עם פלנלית על העיניים. והכול היה שרוף".
גלי: "תחשבי שכמה שעות לפני כן, את נסעת את הנסיעה הזו למסיבה באנרגיה אחרת לגמרי, ממקום כל כך שמח".
עמית: "ואת יוצאת למקום שאת לא מזהה. הכול אש, עשן, שרוף. מכוניות מפוצצות. אדמה חרוכה. הכול היה הפוך. לא הבנתי לאן יצאתי".
מה הדבר הראשון שעשיתן כשהגעתן הביתה?
"פשוט ירדתי מהרכב. אחי יצא אליי וחיבק אותי והתחלנו לבכות", אומרת עמית, "ואז הלכתי לאמא שלי. היא שכבה במיטה, מכונסת. חיבקתי אותה והתחילו צרחות בבית. 'ישתבח שמו, ברוך השם'. אבא שלי חזר מבית כנסת, הוא דתי, אז הוא התפלל תפילת חג. הוא נכנס וצעק לכל המתפללים, שאז לא ידעו כלום, 'הבת שלי בשדה קרב. יש מלחמה, תתפללו עליה'. ביקש שירעידו את השמיים, התחיל לבכות. ואנחנו לא משפחה שבוכה בכלל, אנחנו משפחה של עצבים וצחוקים".
שנה חלפה מאז, ובכל זאת, בעיניים של גלי ועמית היום הזה מעולם לא נגמר. בידיעה שלעולם לא יחזרו להיות מי שהיו, הן שבו בצעדים מהוססים לשגרת החיים, כשיחד הן עובדות בבית הקפה שמנהלת משפחתה של עמית, ואפילו הצליחו לחזור למסורת האהובה עליהן.
"קרה לי כל כך הרבה, שלא האמנתי שזו הייתה רק שנה אחת", מסכמת גלי, "הכרתי בעצמי רבדים שלא ידעתי שקיימים. משהו בזה שהייתי בסכנת חיים הראה לי שיש בי שורדת. שכאשר המוות מתקרב אני הופכת להיות כל יכולה".
עמית: "קור הרוח שקיבלתי באותו יום מאלוקים הוא לא ייאמן. לא דמיינתי שאוכל לנהל סיטואציה כזו תחת מתקפת מחבלים. ואשכרה תפקדתי. המנהיגות שיצאה ממני, הבחירות שהצלחתי לעשות. זה שהצלחנו לא לדבר, לא לנשום, כשאין לנו מילימטר לאן לזוז. זה לא אנושי".
לא מעט פעמים הן שומעות מהמאזינים לסיפורן, 'כנראה שלא סיימתן את התפקיד שלכן בעולם'. אך למרות ההרגשה שקיבלו את חייהן במתנה, התגובה הזו מעוררת בהן התנגדות עזה.
"אני לא אוהבת שאומרים לנו את זה", מגלה עמית.
גלי: "גם אני פחות מסכימה עם זה. זה לא שמישהו הלך כי היה לו תפקיד פחות חשוב ומישהו נשאר כי הוא היה 'צריך'. לכל אחד יש זמן משלו. אני רק מבינה שקיבלתי את החיים שלי במתנה ושאני צריכה לחגוג אותם".
עמית: "קיבלתי מזה המון פרופורציות לחיים. הכול מתגמד, נהיה הבל הבלים. היום הזה העיף אותי קדימה מבחינת התבגרות. כאילו, מה את קשורה לגיל שלך? לכי קדימה".
גלי: "אני מרגישה שכל מה שעברתי לפני הנובה הכינו אותי לזה. איבדתי הרבה בחיים שלי. המוות של אמא שלי, שהתאבדה לפני שלוש שנים, הוא שברון הלב הכי גדול שעברתי. יש לי חוסר מאוד גדול בזה שהיא לא קיימת יותר. היא סבלה מהחיים, ואני מאז רציתי לחיות, אבל לא מספיק. בעיקר חייתי כדי להיות שם בשביל אחותי הקטנה. מ־7 באוקטובר הבנתי שאני רוצה לחיות באמת. כל הכאב שעברתי הכין אותי. יצאתי עם חוזק".
איך עברתן את יום ציון השנה לטבח?
"קמתי בבוקר עם מועקה שלא עזבה אותי", משתפת עמית, "זה קרה לפני שנה, אבל אני לא מרגישה ככה. הכול טריגרים, מחשבות. והמדינה שלנו לא יצאה מזה. איך אנשים מצפים שאני אתעשת ואתעורר מהטראומה כשכל המדינה עדיין בטראומה? אזעקות, טילים, פיגועים, מלחמה בעזה ועכשיו בלבנון. זה לא נגמר".
גלי: "את חיה את אותו יום כבר 365 ימים. יש חטופים, יש מלחמה. אותו סרט".
עמית: "רק כשהמצב ישוב לקדמותו, אנשים שחוו את 7 באוקטובר על בשרם יוכלו לנסות לטפל בעצמם. כולם בטראומה".
גלי: "אנשים קוראים לנו 'פוסט־טראומטיים'. שואלים אותי ברחוב אם אני ישנה בלילה, אם יש לי סיוטים. כי זה מה שהם מכירים על פוסט־טראומטיים. ואנחנו עוד לא שם. לא חזרנו לשגרה, כי אין כזו".
עמית: "יצאנו מהטבח ישר למלחמה".
גלי: "עולם אחר. ואני גם לא חושבת שמישהו יכול לסכם את היום ההוא, לפני שהחטופים יחזרו".
עמית: "אי אפשר, גם עצם המחשבה שזה יכול היה להיות אנחנו לא מרפה ממני".
גלי: "אין יום שאני לא חושבת על זה. כמה פעמים הסתכלנו בעיניים אחת של השנייה, כשראינו כתבה על חטוף או שמענו סיפור. ומה שעבר לנו בראש זה 'איזה מזל שזה לא אנחנו'".
העובדה שעברתן את זה יחד מעניקה לכן נחמה?
"אני לא חושבת שיש בן אדם שיכול להבין אותנו כמו שאנחנו מבינות אחת את השנייה", משיבה גלי, "מי עוד בעולם מצא את עצמו מסתתר בתא שירותים תשע שעות? אי אפשר לדמיין. רק אני והיא חולקות את הזיכרון הזה".
עמית: "בחודשים הראשונים ממש נאחזנו אחת בשנייה. 'את זוכרת שהיינו שם?', 'ואיך הרגשנו', 'ואת זוכרת שבדיוק הם התקרבו', ו'למה כולם מסתכלים עלינו ככה?'. אנחנו מבינות הכול, עד הסוף. כל סיטואציה שמחזירה אותי, או שאני לא עומדת במצבים מסביב, אני מגיעה אליה וישר פורקת. מי תבין אותי יותר ממנה?"
גלי: "היו לנו גם תגובות הופכיות בהחלמה. כל אחת לקחה את זה למקום אחר".
עמית: "אני לא חזרתי לחניון רעים ולא הלכתי בכלל לקבוצות טיפול. גלי דווקא כן".
גלי: "הכול נעשה ממש בצעדים קטנים. בהתחלה קשה לצאת בכלל מהבית. ואז את מנסה להבין איך לחזור לסדר יום מינימלי כדי להישאר בן אדם פעיל. ואז לחזור לשגרת החיים ואז לחזור למסיבות".
חזרתן למסיבות?
גלי: "ברור. זה היה אחד הדברים שהיו מאוד חשובים לי. כמו לעשות תאונה ומיד לחזור לנהוג. שלא תהיה לך חרדה, כי זו התרופה לחיים. להמשיך את השגרה שלך. לחייך. לחגוג. להיות עם האנשים שאפשר להישען עליהם".
עמית: "חייבים. בלי שגרה ועבודה ומסיבות לא הייתי פה היום. חד־משמעית. אני לא אשקר שהמסיבה הראשונה הייתה קשה מבחינת כמות הטריגרים".
"חיכיתי בקוצר רוח לשעה 6:29", מחייכת גלי, "בכל מסיבה שגולשת לזריחה אני מסתכלת בשעון בדיוק בשעה הזו, מוודאת שהפעם הכול בסדר".
