"אני לא מוותרת. גם אם המלחמה תמשיך, אני שותלת": מסע בין יישובי הצפון הנטושים

במהלך השבועות שלאחר השבעה באוקטובר פונו 43 יישובים לאורך גבול לבנון – אקט קיצוני שמעולם לא נעשה עד כה, ונועד למנוע טבח ביישובי הגדר. ברגע שניתנה ההוראה להתפנות, ועוד קודם לכן, משפחות שלמות עצרו את חייהן, העמיסו את כל מה שיכלו על הרכב ונסעו כמה שיותר רחוק. רובם הגדול עדיין לא חזר, אפילו לא לביקור חפוז. באותו רגע נוצרה רצועת ביטחון חדשה, נקייה מישראלים, כמעט ריקה מאדם. אחרי שנה, אנחנו פוקדים את השטח שננטש.

הגליל המפונה הוא לא צ'רנוביל, והנופים שלו עדיין לא פראיים יותר משהיו, ובכל זאת, יש משהו מעורר חרדה בנסיעה באזור שהיה מאוכלס והתרוקן מתושביו. חרדת נטישה אם תרצו. התחושה היא שמדובר באזור ספר, שבו אין חוק ואין סדר, והיא משתלטת עליך גם מבלי שרצית ומתמצה ברגע שבו נעמה הצלמת מרשה לעצמה לעשות פניית פרסה באמצע כביש ראשי בלב עיר שוממה. אין אף נפש חיה במרחק קילומטרים, ואת הכביש חוצה רק חתול עצל אחד ויונה שמסתכלת בחוסר עניין על האורחים הבלתי קרואים.

השקט הכמעט־אפוקליפטי כאן הוא סיפורה הדומם של החלטה שהפכה עולמות. את המחיר שלה משלמים עד היום עשרות אלפים המפונים, ביניהם גם בני משפחתי הגרעינית. בזמן שנתלי אשתי והילדים נאלצו לעזוב את שתולה ולהותיר אחריהם חיים שלמים, אני נשארתי לשמור על הבית. בהמשך עזבתי גם אותו ועברתי להתגורר בבתי אחרים. הסיבה: מפונה עקב פגיעת נ"ט. שנה אחרי, היישובים עדיין מפונים. צה"ל יצא למבצע להסגת חיזבאללה מדרום לבנון, אבל בגני המשחקים בשלומי וקריית שמונה הנדנדות עדיין מעלות חלודה מחוסר מעש. התושבים שנמאסה עליהם הגלות הכפויה חזרו לבתיהם, חלקם מצאו שם הרס וחורבן, אבל המרקם היישובי נשאר פגוע ומצולק. ברצועה המפונה עדיין אין חיים נורמליים והשקט הלא־טבעי שפוגשים שם חורך את הנפש. לרגל מלאות שנה לפינוי יישובי הצפון, יצאנו נעמה ואני למסע מצולם לאורך כביש 899, הכביש שפעם היה הדרך אל הבית, שלי ושל רבים אחרים, והיום הוא ציר מאוים. נכנסנו לקיבוץ, שני מושבים, עיירה וכפר ערבי, שכולם פונו במהלך הסתיו של שנת תשפ"ד. זה מה שראינו שם.

תחנה ראשונה: ראש הנקרה

בשעה 07:30, מזג האוויר בראש הנקרה עדיין נסבל. הלחות עוד לא תוקפת את היישוב שרחוק 400 מטר מהים ומגבול לבנון. שער הכניסה הצהוב נעול. רמקול ומצלמה מכוונים אלינו ומבררים מה מעשינו בנקודה הנידחת. "באנו לצלם", אנחנו מסבירים, "זה מתואם עם מי שצריך". השער נפתח לאיטו ואנחנו נכנסים לקיבוץ. הקיבוץ מטופח, אבל ריק כמעט לגמרי. בפינות הרחוב וליד הבתים אופניים נטושים. ליד הדשא המרכזי יש קלאב קאר שאיש לא נהג בו כבר שנה. מקרוב רואים את סימני החלודה. בבית שצופה מגבוה על הים התיכון אנחנו פוגשים את מוישיק גבעתי, חבר משק בן 82, מוותיקי הקיבוץ, שהתפנה מהבית בתחילת המלחמה ובחר לחזור. מלבד תקופת הפינוי, מוישיק גר בראש הנקרה כבר 63 שנים ברצף. הוא הגיע לקיבוץ בשנת 1960 כחלק מגרעין נח"ל. "אני לא מדור המייסדים", הוא מתנצל בחיוך, "אבל חלק גדול מהם כבר אינו בין החיים, כך ששכבת הגיל שלנו הופכת לדור הוותיק בשנים האחרונות". ילדיו שבגרו כבר לא חיים בקיבוץ.

"טוב לי פה", מכריז מוישיק, "אבל רוב הזמן אני לבד. לאורך כל ההיסטוריה שלי בראש הנקרה היו קטיושות, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, חדירה של מחבלים, ואף פעם לא עלה הרעיון לפנות אותנו מהיישוב. הפעם, בגלל החשש ממה שקרה בדרום, נכנסו ללחץ ופינו אותנו. לא היה שום היגיון בזה, כי בימים שבין ה־7 באוקטובר ובין הפינוי הרשמי הצפון התמלא בצבא, מראש הנקרה ועד הר דוב היו אלפי חיילים. חשבנו שמפנים אותנו לעשרה ימים וחוזרים, אבל זה נמשך ונמשך. אילולא הילדים שלי לא הייתי עוזב לדקה, אבל הם אמרו לי 'אבא, זה מסוכן', 'אבא, אנחנו נדאג'. נסעתי לבן שגר בשמשית והייתי שם שמונה חודשים. לאורך כל התקופה הזו עליתי לראש הנקרה ולקחתי על עצמי לטפל בנראות של הקיבוץ. בסוף חזרתי, כי נפשית לא יכולתי יותר להיות אורח. הודעתי לכל הילדים שאני חוזר".

"אני כותב המון לחברים ומנסה לשכנע אנשים בגילי לחזור לקיבוץ, אבל באנשים נצרב פחד בגלל הפינוי. הם איבדו את הביטחון. גם אחרי שהכול ייגמר, אני מאוד דואג שלא כולם יחזרו. נצטרך לשקם את הקהילה מחדש. ראש הנקרה הזה הבית, ומפה אף אחד לא יצליח לפנות אותי שוב. בית בקיבוץ זה לא ארבעה קירות עם גינה, אלא כל מה שיש פה מסביב. זו הקהילה, זה השטחים הציבוריים, זה המרחב. אין פה שיח שלא נטעתי ואין עץ שלא השקיתי".

מפונים: 1.422 | חוזרים: בערך 60

תחנה שנייה: ערב אל עראמשה

בפנייה ימינה מראש הנקרה השלט מכריז "גבול". אנחנו לא לוקחים את הפנייה הזו, אבל בסוף בכל זאת מגיעים לגבול. ככה זה בקו העימות, הגבול נמצא מלפניך, מצדדיך ומאחוריך. הדרך מתפתלת אל ערב אל עראמשה, הכפר הבדואי היחיד בקרבת הגבול עם לבנון. העליות לכפר נראות אין סופיות, עוד סיבוב חד ועוד פיתול והטיפוס במעלה רכס הסולם נראה כאילו לעולם לא ייגמר. אבל בנקודה מסוימת, כשאנחנו נמצאים כבר מספיק גבוה, הדרך נפקחת לפנינו, ולצידנו נפרש הגליל המערבי במלוא יופיו: שדות חקלאיים, מטעים ירוקים, יערות טבעיים ואוויר צלול מאוד, כל כך צלול שביום טוב רואים מפה את חיפה. אנחנו ממשיכים בטיפוס ועוברים את מערת קשת הסגורה בפני מבקרים, ואת קיבוץ אדמית שפונה מתושביו והפך לבסיס צבאי קטן, וממשיכים במישור שהולך ונעשה מאובק ופתוח יותר ככל שאנחנו מתקרבים אל עראמשה, כפי שמכנים אותו המקומיים. רכב שרוף בשולי הכביש מזכיר לנו שאנחנו באזור מלחמה.

כמו באזורים רבים בצפון, גם פה הווייז לא עובד, ואחרי שאנחנו מסתובבים בתוככי הכפר בניסיון נואש למצוא את המתנ"ס, אנחנו מתייאשים וחוזרים לכניסה לכפר, שבניגוד בולט לראש הנקרה והיישובים הבאים שנפגוש נותרה פתוחה לגמרי. צריח המסגד של הכפר בולט מעל לשאר הבתים, ולרגע אני מתבלבל. באיזה צד של הגבול אנחנו? – דגל קרוע מתנופף לצד השער ומזכיר לי שאנחנו קרובים מאוד ללבנון אבל עדיין במדינת ישראל. בכניסה אנחנו פוגשים את עלי, תושב הכפר ופנסיונר בן 68, שאמנם נמצא בדרכו אל העיר הגדולה נהריה, אבל מסכים לעצור לרגע כדי לספר לנו על מה שעבר עליו ועל שאר תושבי עראמשה בשנה האחרונה. רובם חזרו הביתה במהלך החודשים האחרונים, למרות שהמדינה עדיין לא הודיעה על החזרת התושבים המפונים.

"הבדואים לא רגילים לשהות הרבה זמן במלון", מתנצל עלי, "לקחו אותנו לנצרת, אחר כך היינו תקופה במלון בירושלים, ואז חזרנו שוב למלון בנצרת. בינתיים הייתה חדירה לתוך היישוב, ועלים, הסמח"ט של חטיבה 300, נהרג ממש פה, בקצה הצפוני של הכפר", הוא מצביע לכיוון נקודה בפאתי הכפר שבה קרתה ההיתקלות. "הכרנו אותו אישית", הוא נאנח, "אללה ירחמו". אחרי עוד אנחה הוא חוזר לדבר על הפינוי: "היה קשה מאוד לעזוב את הבית. עשינו את זה מחוסר ברירה כי הייתה הוראה של המדינה. אבל אחרי שמונה חודשים הרוב חזרו כי אנחנו כבר לא יכולים להיות מחוץ לבית. זה לא רק הבדואים. אף בן אדם לא יכול להיות מחוץ לבית שלו כל כך הרבה זמן. זה קשה מאוד. היישוב שלנו הוא יישוב מבודד, רחוק משאר המדינה, ו־99 אחוז מהידיים העובדות פה מתפרנסות באזור. אנשים כאן עובדים בקיבוצים, בחקלאות, בתעשייה, לא יותר דרומה מקיבוץ לוחמי הגיטאות. אנשים עמדו לאבד את מקורות הפרנסה שלהם והיו חייבים לחזור הביתה. למרות שאנשים חזרו מחוסר ברירה, עדיין אין הרגשה של ביטחון. עם יד על הלב, כשאני יורד לנהריה אני לא יודע אם הטיל ייפול לפניי או אחריי".

הוריו היו חקלאים, הוא כבר לא, ועובד היום בהסתדרות. "אבל יש לי אחיין שמגדל בקר במצובה ושטח המרעה שלו נשרף. יש גם איזה 25־20 ראש בקר שעדיין לא נמצאו. הלכו לאיבוד ולא חזרו". גם הילדים והנכדים של עלי שהתגוררו בעראמשה לפני הפינוי לא חזרו. הם העדיפו לשכור דירות דרומה יותר, מחוץ לטווח הטילים. "אנחנו לא קרובים לגדר", הוא אומר, "אלא יושבים על הגדר ממש. יש פה בתים שבנויים במרחק 20 מטר מהגבול. יש בתים שנפגעו והייתה אצלנו גם פגיעה ישירה במתנ"ס. האחיין שלי נפצע שם קשה. אחרי שהתפנינו, הכפר היה נטוש. עכשיו התחילו לחזור, אבל גם אחרי שכולם יחזרו, ייקח זמן לשקם את המשקים. יש גם אנשים שנפגעו נפשית. אנחנו מקווים שיבוא עלינו השלום. אנחנו מחפשים שקט, מחפשים לחיות, אבל עם כל הכבוד ־ אני מרגיש שכל הממשלות שהיו הפקירו אותנו, לא רק את ערב אל עראמשה אלא את כל הצפון".

לפני שהוא ממשיך לדרכו, עלי מדריך אותנו בסמטאות הכפר איך להגיע למתנ"ס. הרחובות כמעט ריקים מאדם. מי שאנחנו בכל זאת פוגשים מסרב להתראיין. כשאנחנו מגיעים ללב הכפר, המראה אפוקליפטי. מאז פגע הכטב"ם של חיזבאללה במרכז הקהילתי, המקום נטוש. בחנייה חונה רק רכב אחד שטיל פגע בו. בכניסה הפרוצה לגמרי של המתנ"ס זרוקות המצלמות הצה"ליות שהיו מוצבות על הגג ונפגעו במתקפה. הקירות מאוירים ועליהם משפטים מעצימים, אבל בהם וברצפה, ממש מתחת לחלון השמש שדרכו חדר כלי הטיס הרצחני, עדיין רואים את חורי הרסיסים שהרגו את רס"ן במיל' דור זימל, שהתארס ועמד להתחתן, ופצעו עוד 13 חיילים ו־4 מתושבי הכפר. המקום שומם לגמרי. אין בו נפש חיה. אנחנו מסתובבים בו כבשלנו. באחד החדרים אני מוצא שאריות של תחבושות. פה טיפלו בפצועים, אני מצטמרר. מי יחבוש את הלב הפצוע של עראמשה?

מפונים: 1,750 | חוזרים: בערך 1,300

תחנה שלישית: שלומי

רחובות שלומי, עיירה מנומנמת למרגלות לבנון, שוממים יותר מהרגיל ויותר מאלו של ערב אל עראמשה. פה יש הרבה פחות תושבים חוזרים. ובכל זאת, אין תחושה של הזנחה. הרחובות נקיים והצמחייה גזומה ומטופחת. אנחנו מסתובבים בשכונת שלומית, הסמוכה לגבול עם לבנון, כדי לחפש סימנים לפגיעת רקטות ומוצאים את אלנה בת 56, שגרה בשלומי מאז שעלתה לארץ מרוסיה ולא התפנתה למרות המצב. "יש קצת אנשים, אבל לא הרבה", היא מספרת במבטא כבד על המצב מאז החלה המלחמה. "יש פה פיצוצים חזק", היא צוחקת, "אבל יש חדר ביטחון". בדרך כלל היא עובדת בקיבוץ איילון, אבל הוצאה לחל"ת בגלל הפינוי, "זה קצת קשה אבל בסדר". איכשהו בעלה מצליח לעבוד למרות המצב. "אני לא טוב מדברת עברית", היא מתנצלת ועוברת לרוסית, ואני מפעיל את גוגל תרגום, "הרבה אנשים הלכו לבית מלון, אבל נשארו בשכונה כמה גברים, אז אני לא מפחדת כל כך. עכשיו טוב, חרשו. הכלבים כן מפחדים, אבל אני נותנת להם חיבוק וזהו". חוץ מלטייל עם הכלבים ולדגמן סטייל אירופי מפתיע באמצע רצועת הביטחון החדשה, היא גם מאכילה את החתולים של הרחוב שלה. גיבורה בוורוד פוקסיה.

אנחנו ממשיכים להתגלגל בשכונה הצפונית ביותר של שלומי בחיפושים אחרי סוכה נטושה. בדרך אנחנו פוגשים את סמי, בן 55, באמצע האכלה של עשרות חתולים. "אל תצלמו אותי", הוא מבקש, "אני לא הסיפור. החתולים הם הסיפור". הוא אחד הבודדים שנותרו ברחוב הנטוש שלו, ובכל יום הוא מאכיל 18 כלבים בבתים שונים ואת מאות חתולי הרחוב שנשארו מאחור. "35 שקים של אוכל בחודש. הכול מתרומות. אנשים טובים עוזרים". חוץ מחתולי רחוב, יש לו עוד תשעה חתולים בבית, ארבעה מהם מאומצים. בכל בוקר הוא קם, מתפלל ויוצא לסיבוב האכלה בכל רחבי השכונה. "הקב"ה שומר עלינו. אני לא מפחד. מבחינתנו שלומי זה המקום הכי בטוח בארץ. בשכונה הזאת אין נפילות בכלל", הוא מבטיח, "הרכס הגבוה מגן עלינו. אבל אנחנו רואים מפה את כל היירוטים". שאר תושבי השכונה משוכנעים פחות. ברחוב שלו יש 200 בתים, רק 10 מאוכלסים והרחוב כמעט ריק. סמי לא מפחד, ונראה שזה גנטי. בן אחד שלו חובש קרבי בסדיר, השני חובש קרבי במילואים. "החבר של הקטן מת לו בידיים. מחבל ירה בו וברח. מאז שהם התגייסו הם ביחד. הסמל שלהם נהרג גם כן. חודש וחצי אחרי כן היה עוד פיגוע בגזרה. מחבל ירה עליהם ורסיס בטון פגע לבן שלי בצוואר. היה לו מזל גדול. לקחו אותו לבית חולים, ואחרי כמה ימים הבאתי אותו לפה, לשלומי, שינוח. אחרי ארבעה ימים הוא חזר. לא היה יכול לעזוב את החברים שלו בצבא".

בינתיים נעמה מעמידה חצובה עם פלאש ומנסה להעמיד גם את סמי לתמונה. בסוף הוא מתרצה. החתולים פחות. אנחנו מנסים לפתות אותם להתקרב, אבל גם פסססס לא עובד. הם כבר שבעים, וכדרכם של חתולים ־ מאבדים עניין. בסוף רק חתול אחד שחור נלכד בפריים. למרות שהרחוב ריק, הוא מסודר ונקי. "הייתה תקופה בעייתית שהכול צמח פה פרא", מסביר סמי, "אבל קבלן חיצוני לקח את זה על עצמו ומאז מסודר פה".

אנחנו עוזבים את סמי ומנסים למצוא סוכה נטושה שהוא סיפר לנו עליה, אבל אנחנו הולכים לאיבוד. על ההר ממול מתפתלת כמו נחש חומה גבוהה. "אבן משתלבת", זהו שמו של הפרויקט שבו הושקעו מיליארדי ש"ח ונועד להגן על סמי, אלנה ותושבי שאר היישובים הסמוכים מפני חדירה של מחבלי חיזבאללה. 6 מטרים של בטון, עוד 3 של ברזל. בעצם, אולי הוא מתפתל כמו שבלול שמתכנס לתוך עצמו בחשש. בטון וברזל לא עוצרים מחבלים כמו מאות פצצות של טון ותמרון קרקעי עמוק. אחרי שאנחנו מתברברים בין רחובות עם שמות של פרחים, אנחנו מוצאים סוכה וגם בית כנסת, צמוד לגן סגור שמעליו צופרי אזעקה. הדלת של בית הכנסת נעולה. גם החלונות. ניכר שאיש לא התפלל פה כבר חודשים. בחצר ניצבת סוכה. היא מלאה בעלים שנשרו ומתו, כמה כואב. בפח נעמה מוצאת קופסה של אתרוג מהודר. איך לא אמר פעם מישהו, וחבל ־ שלומי כשלום שלומי.

מפונים: 7,950 | חוזרים: בערך 500

תחנה רביעית: זרעית

צילה ברבי היא חקלאית ממושב זרעית. בת 72, אבל נראית צעירה לגילה. "לעבוד בשדה עושה לי טוב", היא מסבירה. "אנחנו מגדלים בצל ויש לנו מתנדבים שמגיעים מכל הארץ לעזור לנו. כמעט כל השטחים בחממה ריקים. בגלל המצב מזמן לא שתלנו. עכשיו החלטתי שאחרי סוכות נחזור לשתול, יהיה מה שיהיה, אני לא מוותרת. גם אם המלחמה תמשיך, אני שותלת. זהו. כבר הזמנתי שתילים ודאגתי למתנדבים". החממות שלה עמדו ככה חמישה חודשים. בשמחת תורה תשפ"ד הכול עוד היה מלא בבצלים שרק נשתלו, אבל הפועלות מעראמשה ושאר הידיים העובדות במושב התפנו דרומה או סירבו להגיע לנקודה הסמוכה לגבול. "אמרתי לאברהם בעלי, 'נעבוד בקטנה', כי לא רצינו להתפנות, אבל פתאום הגיעו המון מתנדבים, והיו יותר מתנדבים מבצל". לאברהם בן ה־75 יש מבטא צרפתי קל. אני מגשש קצת ומגלה שהוא וההורים שלי חולקים עבר משותף: ילדות בתוניס ובגרות בצרפת. אנחנו מחליפים בינינו שמות של מאכלי ילדות – קוסקוס, בח'ילה, בולט, בסל ולוביה, בריק – ומתענגים כאילו לפנינו צלחות עמוסות בכל טוב. גם צילה היא מתוצרת תוניס. "איך אומרים התוניזאים", היא מדגישה את הזי"ן, "'שרש לה פאם דון טו קרטייה', 'חפש את האישה בשכונה שלך'".

באמצע השיחה אנחנו שומעים יציאות של רקטות מהרכס ממול. אברהם וצילה כבר יודעים לזהות את הרעש ולא מתרגשים ממה שהולך לכיוון מרכז הגליל. "קודם הייתה אזעקה של חדירת כלי טיס עוין פה ליד", מעדכנת צילה וממשיכה למיין את הבצל שזה עתה נקטף, "לא התרגשנו. עברנו את הכול ואני מאמינה שנעבור גם את זה".

"היה פשוט מיותר להתפנות", מצטרף אברהם, "עברנו כל כך הרבה מלחמות. ב־2006 נפלו טילים בתוך החממה, היא כמעט קרסה. היה הרבה יותר גרוע ולא עזבנו. אנחנו נשארנו מהיום הראשון ועד עכשיו. חוץ מאיתנו יש עוד ארבעה או חמישה מבוגרים שנשארו או חזרו".

"עצוב. היישוב ריק עכשיו", מסכימה צילה, "לא היו צריכים לפנות אותנו. היו צריכים להשאיר את התושבים, גם בזרעית. יש חיילים שישמרו עלינו. פעם לאברהם היה נשק מתחת למיטה, ואם הייתה חדירה למושב, ובעבר היו המון חדירות בזרעית, יכולנו להגן על עצמנו. פתאום עכשיו מה יש? דור פחדן?". אברהם מתנגד. "זה דור אמיץ! אולי אנחנו דור עם פחות אחריות".

"ההרגשה לא טובה", אומרת צילה בקול דואב, "בית הכנסת סגור. לא יהיו ריקודים בשמחת תורה. כל שנה בשבועות היינו הולכים לחיילים עם ביכורים, השנה אין כלום. אין ילדים שיכינו ביכורים. השנה לא תהיה לא פה שמחת תורה וגם לא סוכות".

"אני לא מרגיש שליחות", מכריז אברהם, "אני ישראלי פשוט שחי את החיים שלו פה, לא מעבר. צריך להמשיך הלאה, לא לחשוב יותר מדי. אולי אני עושה ציונות בלי לחשוב יותר מדי".

מפונים: 237 | חוזרים: 7

תחנה חמישית: שתולה

לשתולה אנחנו חומקים בשקט. סגולה בדוקה נגד טילי נ"ט. נעמה מחנה את הרכב בנקודה נסתרת ואנחנו צועדים אל הבית שלי בדרך נסתרת. המוטו הוא מהר וקצר. אחרי סיבוב קצר בקומה התחתונה, אנחנו עולים לסשן צילומים שאסור שיעלה על חצי דקה. נעמה מורה לי לעמוד בפרגולה שליד המטבח והסלון ההרוסים. היא לא יודעת שזה המקום שבו עמדה הסוכה שלנו בשמחת תורה הקודם. עכשיו יש פה רק הרס ועזובה. את הסכך הורדתי רגע לפני שהתחילו הגשמים, ואת מסגרת הברזל של הסוכה הפכתי, יחד עם חיילים, לעמדת צלפים שעמדה במרכז הסלון שלנו. הפרגולה, כמו המלחמה, מטילה עליי לסירוגין פסים של אור וחושך. מחכים עכשיו שהאור יגבר ויינצח והחושך ייסוג בחזרה למאורה האפלה שממנה הגיחה באותו יום שחור. אנחנו מתקפלים כדי לצלם סוכות שנשארו עומדות ובתים שנפגעו. בבית של רחלי אנחנו מוצאים שלד של סוכה שקרסה לתוך עצמה, מכונסת בפינה נסתרת. לוחות הדיקט שעל החלונות מלמדים שהבית נפגע מהדף. שתי ציפורים במכה אחת.

ברחוב הבא אנחנו עוצרים ליד הבית של הרב זרח. אצלו כבר אין סוכה, אבל הבית נפגע מרקטה. נעמה מצלמת בשקט, ואני נזכר איך בערבי החג היינו מטיילים עם הילדים בין הסוכות, פוגשים חברים, שמחים. קולות השירה והצחוק מהדהדים בראשי, מתערבבים עם הדממה הכבדה שעוטפת את המושב עכשיו. אנחנו ממשיכים הלאה, חולפים על פני בתים שחלונותיהם מנופצים וגינותיהם זרועות שברי זכוכית. בכל מקום יש סימנים למה שהיה ולמה שכבר לא יהיה. גן השעשועים השכונתי נראה בדיוק כמו שאתם מדמיינים – מלא בעלי שלכת ועשבים שוטים. הגנן פוסח עליו. גם הדשא מת בינתיים. בירידות משתולה אנחנו שותקים. המראות והזיכרונות מתערבבים – החיים שהיו לפני, ההרס שנותר אחרי, והתקווה למה שעוד יהיה. כי בסוף, כמו סוכת דוד הנופלת, אנחנו נבנה הכול מחדש. בינתיים אנחנו בבתי ארעי.

מפונים: 311 | חוזרים: 5

תחנה שישית ואחרונה: צומת סאסא

בקצה של כביש 899, רגע לפני שהוא מתלכד עם כביש 89, וצומת אחת לפני הפנייה לקריית שמונה, עומדת בגאון צומת סאסא שהפכה למבצר. הקרבה להר מירון הופכת את הנקודה הסתמית הזו לנקודה שבה רקטות טועות עלולות ליפול ללא התראה. זו אולי הסיבה לכך שהחיילים במחסום הקבע, אנשי המשטרה הצבאית, לובשים אפוד נגד רסיסים וחובשים קסדה. הזיעה מטפטפת מתחת לשכבות המיגון, אבל עדיף להיות מוכן לטעות הסטטיסטית. יש פה הרבה בטון ורשתות הסוואה, ובכל זאת לאורך הדרך שלטי אזהרה מפני איום הנ"ט. "ציר אדום", זה המונח הצבאי שמסתיר מאחוריו סכנה של ממש. בעיקולים הקימו חומות בטון, להגן על הנוסעים מפני פגיעה ישירה, אבל רקטות וטילים מגיעים לפה גם בדרכי עקיפין. אם הרס"פ הגזרתי היה קצת יותר נחוש, הוא היה מכסה את כל האדמה בשלטי אזהרה בצבע אדום, רק בשביל לשמור על הסדר. החיילים במחסום לא מדברים. אסור להם להתראיין ללא אישור דובר צה"ל. הם לא צריכים. המטעים שבהם אף אחד לא קוטף את הקיווי, כתמי השריפה המכוערים על ההר והכבישים הריקים מדברים במקומם. ארץ שממה.

מפונים : אין | חיילים: 3

אפילוג

בשלב זה של המסע אני נאלץ לחדול אותו. העורף, כלומר אשתי, מאפשר לי להמשיך. יצאתי לשלושה ימי אפטר ואחד מהם כבר שרפתי על המסע… לפני שאני חוזר למעלות תרשיחא, שם קבענו את משכננו הזמני, אני שולח את נעמה הצלמת אל מותה הכמעט־ודאי (טוב, אני מגזים בכוונה) ומבקש ממנה להמשיך הלאה לכיוון צומת חירם וקריית שמונה המופצצת תדיר בבורקאנים, בכביש מתפתל שיום שבו לא הייתה בו אזעקה הוא יום מבוזבז. באופן מפתיע, נעמה עומדת במשימה, מצלמת, שורדת ומגיעה בשלום הביתה. ובכל זאת, לסבתא שלה היא לא תספר היכן הסתובבה השבוע. הלב של שתיהן לא יעמוד בזה.