נבחרת הנשים בג'ודו של שני הרשקו הייתה נבחרת הנשים היחידה במשחקי פריז שהגיעה לשני מעמדי גמר, הישג בלתי נתפס לכל הדעות. בנוסף זו הייתה הפעם הראשונה שג'ודו הנשים הישראלי זוכה בשתי מדליות באולימפיאדה אחת, ופעם שנייה בהיסטוריה שמאמן ואחיינית שלו מגיעים לפודיום, שכן רז הרשקו היא אחייניתו של שני. "כשאני מאמן את רז אין לה שום הקלות בגלל שאני קרוב משפחה שלה והיא מקבלת יחס כפי שמגיע לה לטוב ולרע", קובע הרשקו, "בשנים האחרונות היא הפכה לספורטאית סופר מקצוענית, ונכון שפה ושם אנחנו נפגשים באירועים משפחתיים, אבל יש הפרדה מוחלטת וזה לא מפריע לתהליך שאנחנו עוברים יחד".
מאז מונה הרשקו בשנת 2010 למאמן הנבחרת, הוא זכה ביותר מ־500 מדליות בתחרויות היוקרתיות בעולם, הוביל שתי ג'ודאיות לזכייה באליפות עולם, שתיים אחרות לזכייה באליפות אירופה, והיוקרתי מכול – זכייה בארבע מדליות אולימפיות: האחת מארד עם ירדן ג'רבי ב־2016, ארד נוספת עם הנבחרת הקבוצתית בטוקיו 2020, ושתי מדליות כסף נפלאות עם ענבר לניר ורז הרשקו במשחקי פריז בקיץ החולף.
"המשחקים בפריז היו סיום של קמפיין שהסיסמה שלו הייתה 'ממשיכים לעשות היסטוריה'", אומר הרשקו, "במהלכו זכינו בפעם הראשונה בשתי מדליות באליפות עולם אחת, וב־12 מדליות באליפויות אירופה. לפריז הגענו כאחת מארבע מדינות בלבד ששלחו 7 נציגות לתחרויות הג'ודו, כשהאחרות הן מעצמות ספורט, וזו גאווה גדולה. מצד שני לא אשקר שסיימתי את התחרות עם תחושה שיכולנו לעשות יותר", מודה הרשקו. "אני לא רוצה להישמע גרידי אבל כשאתה מגיע לגמר עם ספורטאיות כמו ענבר ורז אז הציפייה הריאלית הייתה שנזכה בזהב. זה היה קרוב אבל שני קרבות הגמר היו פחות טובים משאר היום, אז הייתה אכזבה, אבל אכזבה של מנצחים ואנחנו מרוצים".
"במשך השנים הרגשתי עוף מוזר כשדיברתי עם הספורטאיות על ציונות ועל ערכים של מדינת ישראל אבל אני מרגיש שמאז 7 באוקטובר אנשים מחוברים לזה יותר"
לפני שלוש שנים הודחו לניר והרשקו בסיבובים מוקדמים במשחקי טוקיו, אבל מאז הפכו להצלחה מקצועית מסחררת. לפני שנה לניר זכתה באליפות העולם עד 78 קילוגרם, והשנה זכתה הרשקו באליפות אירופה. שתי הזכיות האלו מצטרפות לשלל הישגים מרשימים בתחרויות היוקרתיות בעולם, שהפכו אותן לג'ודוקות מהבכירות בעולם. "בטוקיו שתיהן עדיין לא היו מוכנות אבל כבר אז ראינו את האופק בנוגע אליהן, וברגע שהן בחרו להניח הכול בצד ולהשקיע את עצמן אך ורק בג'ודו בשנים האחרונות, התוצאות הגיעו בהתאם", מחמיא הרשקו, "אנחנו בענף קרב אבל רצים מרתון בלתי נגמר וכל ספורטאית עוברת דרך ארוכה, שכוללת גם המון אכזבות וכל אחת מתבשלת בקצב שלה. אלו תהליכים שדורשים המון סבלנות והתמודדות עם רגעים קשים באומץ לב. בשורה התחתונה רז ניצחה בחצי הגמר ב־12 שניות וענבר ברבע הגמר ב־22 שניות אבל כדי להגיע לביצוע כזה צריך לעבור חודשים של עבודה קשה וסיזיפית".
אסון ה־7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיו הגיע בשלב קריטי מבחינת הרשקו וחבורתו, שהיו במהלך שנה אולימפית חשובה, שבה צריך להשיג כמה שיותר נקודות דירוג כדי להגיע למשחקים עצמם ולא פחות חשוב, כדי להגיע במיקום גבוה לתחרות מה שמבטיח הגרלה נוחה יותר. "בשבועות הראשונים הפסדנו תחרויות ניקוד חשובות באבו־דאבי, טורקיה וטג'יקיסטן שאסור היה לצאת אליהן בגלל ענייני ביטחון, וגם במקומות שנסענו אליהם היינו מוקפים באבטחה חסרת תקדים ולא הרגשנו ממש בנוח", נזכר הרשקו, "האסון השאיר אותי בהלם מוחלט. אני מאוד אוהב את ישראל ואת הצבא, יש לי הרבה חברים ובני משפחה שהם חלק ממנו, אז היה קשה לי להבין איך דבר כזה קרה לנו עם כאלה אנשים טובים. הבת שלי יצאה לשלושה חודשי מילואים, הבן בדיוק התגייס ליחידה מובחרת ואשתי עד היום מתנדבת בפרויקט האנגר שמסייע למשפחות שאיבדו את הבתים ושנפגעו בצורה ישירה ועקיפה. גם אני ניסיתי להתנדב בהתחלה אבל אז הבנתי שהתפקיד שלי זה להביא מדליות. אנשים אצלנו איבדו חברים, חלק מהצוות גויס ולחלק מהספורטאיות היו אחים שנלחמו בעזה, אבל החלטנו יחד שלמרות הדאגה והקושי, נתאמן אפילו חזק יותר. לזכות הספורטאיות יש לומר שהן הפכו מחויבות אפילו יותר והצליחו לנתב את עצמן למקום של שיפור והצלחה".
המסע של הרשקו והנבחרת כולל חודשים ארוכים של נדודים ברחבי העולם לתחרויות ומחנות אימון. למביט מהצד נראה שהוא משלם מחיר לא פשוט תמורת ההצלחות שלו. "אני לא מרגיש שאני משלם מחיר", הוא מסביר, "כי אני עושה את הדברים מתוך בחירה אז אין לי זכות להתלונן אם קשה ולשמוח שדברים טובים קורים. את המחיר האמיתי משלמת המשפחה שלי, שעוזרת לי לרדוף אחרי החלום וצריכה לוותר עליי 50 אחוזים מהזמן כשאני לא בארץ ו־50 נוספים כשאני בארץ אבל הראש באימון ובמטרה הבאה. קשה לי שהם צריכים להקריב, בעוד הם פחות נהנים מהדבר הזה והזכייה במדליות זה סוג של פיצוי כי זה משמח גם אותם".
אני שואל את הרשקו מה הסיבה שאסר על משפחות הספורטאיות להגיע לפריז, והוא עונה שמבחינתו מה שלא עוזר מפריע. "כשבני משפחה יושבים בקהל יש יותר סיכוי שזה יפריע. ספורטאית יכולה פתאום לשמוע את הקול של אמא שלה באמצע קרב ואתה לא יודע איך זה ישפיע עליה, במיוחד אם היא עדיין חסרת ניסיון. זה מבחינתי רק מתכון לבעיות, אבל זה יכול להשתנות כי אני נוטה להתגמש עם ההחלטות שלי, לגבי לוס־אנג'לס עוד לא החלטתי".
איך הייתה עבורך החוויה כולה בפריז?
"התנאים בכפר האולימפי בפריז ביחס ללונדון וריו לא היו טובים מבחינת החדר והאוכל, אבל מבחינת האווירה והקהל זו הייתה אולימפיאדה משוגעת. מתקן הג'ודו היה על האייפל, כל בוקר נסענו לתחרות דרך שער הניצחון והתחרות הייתה חוויה, בטח עם כל הקהל הישראלי והדגלים שהונפו ביציע".
"קרב ג'ודו זו מלחמה ספורטיבית עם מתח שקיים כל הזמן. זה ענף הספורט היחיד שאתה יכול בשנייה האחרונה לזרוק את היריב שלך ולנצח גם אם היית בפיגור גדול עד אותו רגע"
מה עשית מאז שהמשחקים נגמרו?
"אני אדם שעבורו מנוחה זו משימה קשה מאוד, ועם החזרה לארץ הייתי צריך לנהל את ההצלחה שלנו, שהובילה להזמנה להרבה אירועים ואמצעי התקשורת השונים. הילדים שלי כבר גדולים ועסוקים אז לא היה לי לצערי הרבה זמן לחגוג איתם, אבל נסעתי עם אשתי לחופשה הכי ארוכה שהייתה לנו מאז ירח הדבש".
שני הרשקו, 51, נולד וגדל בנתניה וחי היום עם משפחתו במושב פרדסיה. הוריו רחל ולאון היו ניצולי שואה מהונגריה ורומניה, ושניהם הלכו לעולמם בשנים האחרונות. "אבא שלי, שהוא גם סבא של רז, נפטר שעתיים אחרי ששנינו נחתנו באוסטרליה לתחרות, סיפרתי לרז ואמרתי לה שהיא צריכה להישאר ולהתחרות ולא לחזור איתי להלוויה של הסבא שהייתה מאוד קשורה אליו. אמא שלי נפטרה כשהייתי בארצות הברית, כך שיצא ששניהם נפטרו כשעבדתי במקומות הכי רחוקים שיכולים להיות", הוא מספר בצער, "כל הסיפור של המשפחה שלי קשור לשואה ולמה שקרה מסביב. לאמא שלי היו שתי אחיות, ואח נוסף שנשלח לארץ בזמן מלחמת העולם השנייה בכדי להינצל מאימת מחנות ההשמדה בהונגריה, אבל בסופו של דבר הוא היחיד שלא שרד אחרי שנהרג במלחמת השחרור. מה שהמשפחה שלי עברה הוא חלק מהמסע של להיות יהודי וישראלי ועבורי יש לזה משמעות כשאני מייצג את המדינה. במשך השנים הרגשתי עוף מוזר כשדיברתי עם הספורטאיות על ציונות ועל ערכים של מדינת ישראל אבל אני מרגיש שמאז 7 באוקטובר אנשים מחוברים לזה יותר".
הרשקו היה ילד מאוד אנרגטי שמצא כבר בגיל מאוד צעיר את הספורט כהזדמנות נהדרת להוציא אנרגיה. "עשיתי כל ספורט אפשרי בתקופה מאוד שונה, שהייתה כיפית יותר להיות בה ילד, למרות שהיום מתחת לכל בית יש עשרה חוגים והרבה אפשרויות. שיחקתי כדורסל, כדורגל וכדוריד עד שבגיל שש שכן סחב אותי לחוג ג'ודו ופשוט התאהבתי", הוא נזכר, "החוג היה במרחק שלושה קילומטרים מהבית. נסעתי אליו באופניים ואהבתי את הקרב עצמו, את המגע ואת העובדה שיש הכרעה מוחלטת של ניצחון או הפסד. קרב ג'ודו זו מלחמה ספורטיבית עם מתח שקיים כל הזמן, כמו גלדיאטורים של פעם. זה ענף הספורט היחיד שאתה יכול בשנייה האחרונה לזרוק את היריב שלך ולנצח גם אם היית בפיגור גדול ועד לאותו רגע היית בהפסד. בג'ודו אתה יכול להאשים רק את עצמך".
הרשקו הפך לאלוף הארץ בשכבות גיל שונות, הוא השתתף בתחרויות בינלאומיות ואף שימש קפטן נבחרת ישראל במהלך ההכנות למשחקים האולימפיים בברצלונה, 1992, שם זכו יעל ארד ואורן סמדג'ה בשתי מדליות אולימפיות ראשונות לישראל ועבור הענף. במהלך ההכנות למשחקי אטלנטה, ב־1995, החליט לפרוש ולהתרכז באימון, שבו החל לעסוק כמה שנים קודם לכן. "פרשתי כי רמת הכישרון שלי לא הייתה מספיק טובה לרמה העולמית, ודאי בתנאים שהיו אז בארץ, והחלטתי לא לבזבז עוד כמה שנים כספורטאי ולנסות להגשים את החלומות בדרך אחרת", הוא מסביר, "לשמחתי בשנים שהייתי חלק מהנבחרת נוצר רף חדש שקבע שהצלחה היא מדליה. מצד שני הג'ודו עדיין היה בחיתוליו אצלנו, לא הייתה מורשת ועדיין עסקו בניסוי ותעייה. כבר בתור ילד לא הבנתי למה המאמן שלי עבד במקביל בתור דוור, ואני זוכר שכבר אז חשבתי שאפשר לרכז הרבה ילדים, שישלמו כסף ותוכל לאמן אותם ולהתפרנס. אני התפתחתי כמאמן בסביבה שהייתה ברובה חובבנית, מה שהשתנה מאז לחלוטין. העובדה שהתחלתי לאמן מוקדם הפכה ליתרון בשבילי וניסיתי לעשות דברים שאחרים לא עשו, ולצד הרבה אכזבות גם הצליחו לי הרבה דברים".
"המהות בספורט הישגי היא המורשת שאתה משאיר מאחוריך, ואני מרגיש שאני עדיין יכול להגדיל אותה, להגיע להישגים חדשים או לשחזר דברים יפים שכבר עשיתי"
כשהרשקו מונה למאמן נבחרת הנשים, איגוד הג'ודו נוהל על ידי עורך דין מטעם המדינה. התנהלו אז קרבות כוח בלתי נגמרים בין המועדונים השונים ובין בעלי עניין, וזה הוביל את האיגוד לתקופה של שפל. במקביל הרשקו מונה גם למאמנו של אריק זאבי, שהפך תחתיו ב־2011 למבוגר ביותר עד היום שזכה באליפות אירופה. מנגד, ההופעה של השניים במשחקי לונדון הסתיימה באכזבה גדולה בהפסד בסיבוב הראשון תוך 43 שניות. "הכרתי את זאבי בנבחרת, היינו קצת חברים וכשהוא ביקש את עזרתי הוא היה בנקודת שפל בקריירה ולא יכולתי לסרב לו. הגענו ללונדון אחרי הכנה מצוינת ובאמונה מלאה שהוא יכול לזכות בעוד מדליה אולימפית, אבל זה הסתיים בצורה הגרועה ביותר שאפשר", הוא מספר, "במקביל לא הצלחתי כמאמן הנשים כי לא הצלחתי להביא אף ספורטאית למשחקים, ומי שייצגה אותנו הייתה אליס שלזינגר, שלא התאמנה תחתיי. עשיתי אז המון טעויות ובעקבות הכישלון הזה הבטחתי לעצמי שלא רק שאשוב לאולימפיאדה, אלא אעשה זאת עם יותר מספורטאית אחת". שנה לאחר האולימפיאדה הפכה ירדן ג'רבי לאלופת העולם הישראלית הראשונה בענף, וב־2016 הוא הגשים את מטרתו כאשר לא רק הגיע למשחקי ריו עם ארבע ספורטאיות, אלא סיים אותה עם זכייה מכובדת של ג'רבי במדליית הארד במשקל עד 63 קילוגרם. אחרי הזכייה הזו ג'רבי פרשה מהמשחקים. "ג'רבי הייתה חלק מהדור הראשון שלי שהובלתי להרבה דברים יפים אבל גם עשיתי לא מעט טעויות, ואני שמח שהיא סיימה קריירה עם כל מדליה אפשרית", אומר הרשקו, "התאכזבתי שהיא החליטה לפרוש מוקדם והרגשתי שמדובר בהחמצה כי אני בטוח שהיא יכולה עדיין להעשיר את המורשת שלה עם עוד הרבה הצלחות ומדליות יוקרתיות. מצד שני, הערכתי את הכנות שלה שאין בה את האש יותר וכיבדתי את הבחירה שלה".
למשחקי טוקיו הגיע הרשקו עם שש ספורטאיות, והן לא הצליחו להגיע לפודיום בתחרות האישית. מה ששינה את התמונה היה התחרות הקבוצתית, שם שיתפה נבחרת הנשים פעולה עם נבחרת הגברים ביום הרואי שהסתיים על הפודיום עם מדליית ארד מפתיעה.
יש תחרות ביניכם ובין נבחרת הגברים?
"אתה לא יכול להצליח בספורט הישגי בלי תחרותיות, זה קיים גם בין הנבחרות שלנו ואין בזה דבר שלילי. כמאמן אני רוצה להיות הכי טוב שאפשר וברור שרציתי שהנבחרת תהיה טובה מזו של הגברים כי זה התפקיד שלי. מצד שני, אנחנו עדיין עוזרים אחד לשני שצריך, מבינים שכל הישג עוזר להביא עוד תקציבים לענף ואנחנו בטח לא מפריעים אלה לאלה".
איזו נבחרת נראה בלוס־אנג'לס 2028?
"בג'ודו מגיעים לשיא בסביבות גיל 27־28. ענבר בת 24 ורז בת 26 ובאופן תיאורטי שיאן עוד לפניהן ואולי הן גם ימשיכו וישתבחו. יש בנבחרת הנשים עומק בלתי נתפס של כישרון וכרגע יש כבר שש־שבע ספורטאיות מאוד מוכשרות שתוך שנה־שנתיים יוכלו להפוך לספורטאיות אולימפיות ולהצליח בכל תחרות גדולה. אני מתחייב שבלוס־אנג'לס יהיו לפחות כמה ספורטאיות שעדיין לא היו באולימפיאדה".
מהיכן הרעב להמשיך בעשייה?
"בסופו של דבר אני מאמן והתברכתי לעבוד במשהו שאני גם אוהב ומרגש אותי. המהות בספורט הישגי היא המורשת שאתה משאיר מאחוריך ואני מרגיש שאני עדיין יכול להגדיל אותה, להגיע להישגים חדשים או לשחזר דברים יפים שכבר עשיתי. השם שלי אומנם בכותרות אבל עם השנים למדתי להאציל סמכויות ומתחתיי יש עוד מאמנים ומעסים ופסיכולוגים וצוות רפואי וכמובן איגוד הג'ודו שעומד מאחורינו ולכולם יש חלק בהצלחה. אני מרגיש שהיום יש לי יתרון גדול מול מאמנים רבים שאני מתחרה מולם ושיש לי את היכולת לעזור לספורטאיות לממש את הפוטנציאל".
יש סיכוי שתאמן בחוץ לארץ בעתיד?
"מאז שירדן זכתה באליפות העולם יש גישושים סביבי, אבל עבורי אין מחיר לאמן את נבחרת ישראל ואני מקווה שלא אצטרך לעשות דבר כזה בקרוב. עדיין לא חתמתי על חוזה להמשך עבודה אבל שני הצדדים מעוניינים, ואני מאמין שזה יקרה. אני מחפש אתגרים כל הזמן אבל קשה לי לדעת איך ארגיש כשאדריך ספורטאית תחת דגל אחר. זה מסקרן אותי אבל אני אוהב את מה שיש לי פה, זה חשוב לי ואני מרגיש מחויבות לספורטאיות ולאיגוד".
עד מתי תמשיך?
"יש מאמנים שממשיכים עד הפנסיה אבל אני לא חושב שזה יהיה במקרה שלי ויכול מאוד להיות שהקמפיין ללוס־ אנג'לס יהיה גם האחרון שלי. מה שבטוח אני יותר קרוב לסוף של הקריירה מאשר להתחלה וזה עוזר לי גם לקבל קצת פרופורציה".
על מה אתה חולם?
"אני קם בבוקר וכבר רוצה לטרוף את האתגרים הבאים ולעשות משהו גדול יותר בלוס־אנג'לס. אני רוצה שיהיה טוב למשפחה שלי ושהם יהיו מאושרים. המדינה חשובה לי מאוד ונמצאת מעל הכול, ולצערי עכשיו כל יום הוא כמו נצח בשביל הרבה מאוד אנשים, כאלה שאיבדו את יקיריהם, קרוביהם נחטפו או שיש להם חיילים בקרב, זה פשוט מטורף. למרות הקושי אני מאמין שבסוף יהיה כאן יותר טוב".
