וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. לֹא חֲלוֹם, לֹא. בַּלָּהוֹת./ רוּחַ מְקוּוֶנֶת תִּנְשֹׁף בְּמִפְרְשֵׂי הַצֹּרֶךְ/ עוֹד נֶאֱסֹף אֶת הַחֶרְפָּה שֶׁחָשַׁבְנוּ שֶׁאֶפְשָׁר/ לְהִתְנַתֵּק מִשַּׁעֲרֵי עַזָּה הַמֻּלְחָמִים לִכְתֵפֵינוּ/ כְּמוֹ הֵד עַתִּיק שׁוּעֲלֵי הָאֵשׁ יֻנְהֲגוּ מֵרָחוֹק/ בִּיג דָּאטָה, עִבּוּד תְּמוּנָה, נִתּוּחֵי שָׂפָה, אוֹתוֹת קְרִינָה/ בִּינָה מְלָאכוּתִית וּמְצִיאוּת רְבוּדָה/ יַעֲלִימוּ אֶת הַפַּעַר הַמִּלְחַמְתִּי שֶׁבֵּין הַיְּדִיעָה לַפְּעֻלָּה
…וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. וְעֵינִי יֹרְדָה דִּמְעָה/ עַל יַלְדֵי הַ"קָזוּס בֶּלִי" הַיְּשֵׁנִים בְּחֵיק אִמָּם/ בְּקִבּוּץ, מוֹשָׁב אוֹ עֲיָרָה/ לֹא יוֹדְעִים שֶׁדָּמָם נִצְרָךְ כְּמַרְבָד אַרְגָּמָן –/ כִּי נִמְלָא עָווֹן עַד הֵנָּה (מתוך "ועזה תיכבש בשנית", יוחאי שלום חדד).
את שיר הנבואה המדהים הזה פרסם המשורר יוחאי שלום חדד בכתב העת "יהי", בגיליון שהתפרסם בחורף 2019. כן, כמעט חמש שנים לפני שהשיר התממש במציאות, כמעט מילה במילה. כל מה שקרה נמצא בו: איוולת האמונה שניתן להתנתק מעזה; המלחמה הדיגיטלית, העתידנית, של השלבים הראשונים במלחמת חרבות ברזל, שבהם תקפנו מרחוק את עזה, כמו גרסה מודרנית של שועלי שמשון, שנשאו איתם את להבות האש שיכַלו את שדות הפלשתים. ובעיקר: הנבואה המצמררת על עילת המלחמה – אותם ילדי קיבוץ, מושב ועיירה, שישנים בחיק אימותיהם, ולא יודעים שדמם הוא שישמש עילה מוצדקת, "קזוס בלי", לפתיחה במלחמה.
כאשר פורסם השיר הוא פורש על ידי כמה מבקרים כקריאה ימנית לכבוש מחדש את עזה. חדד הכחיש אז, ומכחיש גם היום, את הפרשנות הזו: "זו לא קריאה לכבוש את עזה, אלא הבנה שלא תהיה ברירה אלא לעשות זאת".
חדד הקריא את השיר בהזדמנויות שונות, בין השאר בערב זיכרון ליישובי גוש קטיף, שהתקיים סמוך לתשעה באב לפני יותר משנה, כחודשיים לפני הטבח בנגב המערבי. אחד הנוכחים באותו אירוע היה העיתונאי עמית סגל; לפני שבועות אחדים הוא תיאר את החוויה בטורו בידיעות אחרונות, והפך את השיר לוויראלי.
במהלך המלחמה פרסם חדד שיר נוסף, שכבר מתייחס ישירות למחדל:
אַל תִּשְׁאֲלוּ אֶת קְצִינֵי הַצָּבָא הַטְּרוֹיָאנִי מַדּוּעַ טְרוּיָה נָפְלָה/ הֵם עֲדַיִן צְמוּדִים לְהַעֲרָכוֹת אַמַ"ן, מְכוּרִים לְ־8200/ לִידִיעָה וַדָּאִית עַל סוּס עֵץ שֶׁיִּשָּׁאֵר בְּחוֹף זָהֹב/ וְלוֹחֲמִים בְּבִטְנוֹ שֶׁיָּגִיחוּ עִם עֶרֶב // סוּס הָעֵץ הֻשְׁאַר עַל הַחוֹף, לֹא נָגוּעַ/ אֲבָל מַחְשָׁבוֹת זָרוֹת –/ 'הַמִּלְחָמָה תַּמָּה', 'חוֹמָה גְּדוֹלָה תָּגֵן',/ 'לְהַפְקִיר אֶת הָעִיר לְתַנִּין הַכַּלְכָּלָה הַחָפְשִׁית הָעִוֵּר' – / הִתְגַּנְּבוּ לְתוֹכְכֵי הָעִיר // הֵם אַנְשֵׁי צָבָא,/ הֵם לֹא יְכוֹלִים לְהָבִין שֶׁסּוּס הָעֵץ הָיָה רַק מָשָׁל./ הַנִּמְשָׁל אָפֵל מִמֶּנּוּ.
למעשה, כבר בשיר הנבואי מ־2019, ביטא חדד את דעתו על שורשי המחדל: אי־ההבנה ואי־ההכרה של השורש הדתי העמוק של הסכסוך:
וְעַזָּה תִּכָּבֵשׁ בַּשֵּׁנִית. הַפַּעַם לֹא נְדַמְיֵן שְׁמָמָה/ נַחֲשֹׂף מֵאוֹת קְבָרִים זְעִירִים בַּחוֹל וּנְבַקֵּשׁ סְלִיחָה/ מִתִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא הֵבַנּוּ אֶת שְׂפַת בִּכְיָם/ אַךְ יָדַעְנוּ לְהַקִּישׁ עַל גַּג בֵּיתָם./ הַתַּת־מוּדָע הָאָפֵל הָרוֹבֵץ לְפִתְחֵנוּ/ הַנִּכּוּר לֶאֱלֹהִים, לָאֶפְשָׁרוּת שֶׁמֵּעֵבֶר/ לְכֶסֶף, לְעֵרֹם, לְמַחְשָׁבוֹת וְלִגְבוּלוֹת הָאָדָם.
…הַמִּנְהָרוֹת עֲפִיפוֹנֵי הָאֵשׁ וּבָלוֹנֵי הַתַּבְעֵרָה בִּקְּשׁוּ דָּבָר/ עִיר גְּדוֹלָה לֵאלוֹהִים וְהַרְבֵּה רִבּוֹא אָדָם/ שֶׁלֹּא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּמְמַלֵּא אֶת הַשֶּׁבֶר/ בְּגִ’יהָאד אֶל נַפְשׂ אוֹ גִ’יהָאד אֶל חַרְבּ/ אַלְּלָהּ טְרָאוּמָה יְשָׁנָה מְתַרְגֵּל שׁוּב וָשׁוּב/ צִמְצוּם, תִּקּוּן וּשְׁבִירָה.
מיסטיקן ביטחוני
השירה הנבואית הנוקבת של חדד מעלה כמובן את האסוציאציה המתבקשת: אורי צבי גרינברג. חדד גם פרסם כמה משיריו בכתב העת "יהי", היוצא לאור על ידי בית אצ"ג. אבל חדד, תמיד מפתיע בטוויסטים של הביוגרפיה האישית והיצירתית שלו, אומר שהמנטור שהשפיע עליו במיוחד הוא דווקא חיים גורי, שהוא גם היה איתו בקשר: "כשהתחלתי לכתוב יותר, ביררתי את הכתובת שלו והשארתי לו בתיבת הדואר קובץ שירים שלי. אחרי כמה שבועות הטלפון צלצל, על הקו היה חיים גורי. זה היה מפתיע. הוא היה קצר ותכליתי, ואמר משהו בסגנון 'אתה כותב אמת, תמשיך לכתוב'. כמה שנים לאחר מכן הזדמן לי לצלם אותו. הזכרתי לו את השיחה ותהיתי אם הוא דיבר איתי מתוך נימוס. עליזה אשתו, שהייתה שם, הבטיחה לי שגורי לא עודד אנשים לכתוב מתוך נימוס…".
כמו חדד ובניגוד לאצ"ג, גורי לא היה רק משורר אלא גם לוחם. חדד מתאר את גורי כ"מיסטיקן ביטחוני", כלומר מי שהרליגיוזיות שלו מצאה ביטוי בביטחון ישראל יותר מאשר במסורת יהודית מסורתית. חדד גם היה לוחם: שבע שנים, מגיל 18 עד 25, שירת כלוחם, אבל בניגוד לגורי, העיסוק המלחמתי והמיסטיקה הביטחונית לא מחליפים אצל חדד את הזיקה היהודית מסורתית לא־לוהים. שיריו מחברים בין חוויותיו כלוחם ובין הדים מן המקורות וזיקה קרובה, כמעט מיסטית ולאו דווקא הלכתית, לא־לוהים. הוא מקיים אורח חיים "מסורתי־דתי", כהגדרתו.
השיר "מתחיל בצביעת הפנים", מתאר את החוויה המוכרת היטב לכל לוחם – צביעת הפנים לפני היציאה למארב בשטח סבוך – ובו השורות: "לַעֲטוֹת שָׁחֹר, לֹא לִהְיוֹת אָדָם, לִהְיוֹת לַיִל, לִהְיוֹת לֵילאָדָם/ לִהְיוֹת הַנּוֹרָא מִכָּל שֶׁקָּרָה/ לְמַעֵט הָעֵינַיִם/ שֶׁיִּוָּתְרוּ לְבָנוֹת כְּמוֹ זוּג מַצֵּבוֹת/ מְעִידוֹת – פַּ"נ הָאֱנוֹשִׁי". ובהמשך: "מֵעֶיךָ מִתְהַפְּכִים הָעוֹר נִצְרָב, כֻּלְּךָ בּוֹעֵר/ אֶל מוּל הֵיכָל שְׁבִיעִי – / הַפָּנִים". בשיר "שעיר המשתלח" הוא עוסק שוב בחוויית הלוחם בעזה, ושיר נוסף, שיר ללא שם, כולל את המילים: "גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת/ וְאִירָא רַע… אֶהְיֶה – גֵּיא צַלְמָוֶת לְאָדָם אַחֵר".
החיבור בין הצבא והזיקה הדתית העמוקה הגיע לשיא בעוד שיר מטלטל בשם "פקודת לילה", שחדד חיבר במרץ השנה, עמוק לתוך ימי המלחמה:
בַּלַּיְלָה תַּחְשֹׁב עַל הַר הַבַּיִת/ בַּלַּיְלָה תַּחְשֹׁב עַל אֱלוֹהִים/ בַּלַּיְלָה תַּחְשֹׁב לְאָן כָּל זֶה הוֹלֵךְ אִם נְנַצֵּחַ/ בַּלַּיְלָה תִּדְרֹשׁ אֶת הַמֵּתִים/ בַּלַּיְלָה תִּקְרָא אֶת סֵפֶר מְלָכִים/ אַל תִּתְפַּתֶּה לְאֵלִיָּהוּ, אַל תִּתְלַהֵב מִדָּוִד/ עַכְשָׁו תְּדַבֵּר בְּקוֹדִים, שֶׁ־8200 לֹא יָבִינוּ,/ שֶׁלֹּא יִמְסְרוּ אֶת שִׁמְךָ לַמַּחְלָקָה הַיְּהוּדִית/ לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא – כִּפְשׁוּטוֹ: כָּל נְשִׂיאַת שְׁמוֹ הִיא לַשָּׁוְא;/ בַּמָּוֶת – מַרְאָה שְׁחֹרָה;/ עֲבוֹדָה זָרָה – דּוֹפָּמִין זוֹל בָּרְשָׁתוֹת הַחֶבְרָתִיּוֹת;/ פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים – יְהוּדִית וְדֵמוֹקְרָטִית;/ שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ מִזְדַּקֵּן בְּרֵיחַ קְטֹרֶת נְשׁוֹתָיו – לְאָן שְׁאֵלַת הַמִּגְדָּר תּוֹבִיל אוֹתָנוּ?/ אַחְאָב – עָדִיף שֶׁלֹּא תִּכְתֹּב;/ שִׁישַׁק – כַּנַ"ל;/ שְׁנֵים עָשָׂר צִמְדֵי בָּקָר – לִשְׁלֹף אֶת עַצְמִי מֵהָעוֹבֵר וָשָׁב לְמַבָּט שֶׁל אֱלוֹהִים;/ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ – אֲנִי נוֹשֵׂא אוֹתוֹ עֶלְבּוֹן רַק בְּלִי דֻּבִּים וּבְלִי יַעַר;/ יַעַר אֳרָנִים שָׂרוּף – הַר הַבַּיִת;/ אִצְטְרֻבָּלִים עֲרוּפִים – הַר הַבַּיִת;/ פְּרִיחַת חָרוּבִים פָלֶסְטִינָאִית – הַר הַבַּיִת;/ קְרֵדוֹ – הַר הַבַּיִת;/ צִ'יקוֹ – הַר הַבַּיִת;/ יִצְהָר – הַר הַבַּיִת;/ מֹשֶׁה – הַר הַבַּיִת;/ הַר הַבַּיִת, הַר הַבַּיִת; אֱלוֹהִים – עָדִיף שֶׁתִּשְׁתֹּק.
ארבעת השמות הפרטיים המוזכרים בשיר הם שמות של לוחמים שנהרגו במהלך המלחמה: עידו רוזנטל, המכונה קרידו; שילה כהן, המכונה צ'יקו; יצהר הופמן, ומשה לייטר. "הבעיה שלנו במלחמה הזו היא שאנחנו חושבים עליה באופן 'נורמלי', אבל היא לא נורמלית. חמאס קראו לטבח 'מבול אל־אקצה', אבל אנחנו לא מעזים לדבר על הר הבית".
אגודת הליברלים החופשיים
הוא נולד בקריית־מלאכי, שלישי מתוך שבעה ילדים, לשני הורים שעלו מתוניסיה. בשנת חייו הראשונה הם עברו למרכז שפירא, ושם גדל. החוויה המרכזית של ילדותו ונעוריו, הייתה של זרות כלפי העולם. "בגיל הנעורים כבר גיליתי שטקסטים של לאה גולדברג או חיים גורי הם סוג של דלת יציאה מתוך אותה התחושה".
"השיר 'ועזה תיכבש בשנית' הוא לא קריאה לכבוש את עזה, אלא הבנה שלא תהיה ברירה אלא לעשות זאת. הייתה לי תחושה מאוד קשה שעזה תמיט עלינו אסון כבד; תחושה שהלכה ונבנתה כבר מ־2014, מאז צוק איתן"
הדמות המרכזית של ילדותו, ושל חייו בכלל, הייתה אימו, בת־שבע. כשהוא מדבר עליה, עיניו של הלוחם הקשוח מתמלאות דמעות, "היא הייתה אישה מדהימה; אחת הסטודנטיות הראשונות של קריית־מלאכי, שלימים גם הייתה ספרנית במקצועה.".
במשך שנים הדחיק חדד את שמו השני, שלום, עד שגילה שאת השם נתנה לו אימו, "אישה מאוד דתית ולאומית", לציון הסכם השלום עם מצרים, שנחתם באותה השבוע שבו נולד. כשהתחיל לכתוב ולפרסם את שיריו, חזר גם לשמו השני. בסוף הסרט "גשם או שמש" סרט אנימציה קצר שיצר ובו הוא חוקר את זיכרון הילדות הראשון שלו מופיעה תמונתה של אימו לצד הכיתוב: "נסיכת זן צפון אפריקאית".
כשאימו נפטרה מסרטן, לפני 12 שנים, החליט חדד להוריד את הכיפה; לא ברור אם מתוך כעס על א־לוהים, או שאולי בעצם רצה לעשות זאת זמן רב לפני כן, ולא העז מחמת כבוד לאימו. גם את הקדיש לא אמר, דווקא מרוב אהבתו אליה: "הייתה לי תחושה שהקדיש מבטא השלמה עם עובדת מותה".
בישיבה התיכונית שבה למד (הוא מסרב לומר את שמה, אבל מכיוון שגדל במרכז שפירא הוא מדגיש שלא מדובר בישיבת אור עציון), הזרות שלו באה לידי ביטוי מוחשי בסילוקו מן הישיבה בכיתה י': "ראש הישיבה היה דמות כריזמטית מאוד. אנשים העריצו אותו, ממש התייחסו אליו כמו אל גורו. היה לי קשה לקבל את זה. כתבתי לו מכתב בשם 'אגודת הליברלים החופשיים', אגודה שהמצאתי כמובן, ובו ביקרתי את אופן התנהגותו". חדד לא שלח את המכתב, אבל בצירוף מקרים שאופייני לנקודות רבות בחייו ומתאים מאוד לנטייה שלו למיסטיקה, המכתב בכל זאת הגיע לידי הרב: "הוא נפל מהכיס שלי, ואחד מהתלמידים, שרצה לחזק את הקשר שלו עם הרב, הלך והראה לו. הרב קרא לי ואמר שאם כך אני חושב, אני כנראה לא מתאים לישיבה. הלכתי ללמוד תיכון באופן אקסטרני, ובמקביל למדתי במכון מאיר".
במקביל ללימודים הללו, חדד גם החל לעבוד: תחילה במפעל בשר, אחר כך בחקלאות: "היה לי פוטנציאל של נער בסיכון, אבל הייתי רחוק מזה כי המשכתי כל הזמן להיות קשור עם הבית וההורים".
בצבא חבריו ידעו שהוא כותב שירים, אבל העובדה הזו מעולם לא גרמה להם להתייחס אליו כאל עוף מוזר: "דווקא בישיבה התיכונית זה היה הרבה יותר מוזר. אדרבה, אחד מחבריי ליחידה, אוהד דרייפן, היה הראשון שממש עודד אותי. הוא הקליד את השירים הראשונים שלי, וגם דאג לשלוח אותם לחברה של אחותו, שעסקה בספרות". בהמשך התפרסם שירו הראשון, "שעיר המשתלח", שגם הוא הושפע מחוויית המלחמה בעזה, דווקא במוסף "תרבות וספרות" של הארץ:
לוֹחֵם יִשְׂרְאֵלִי חוֹזֶה אֶת מוֹתוֹ/ נוֹשֵׂא צְלַב פְּרִיצָה עַל גַּבּוֹ/ מְטַפֵּס מַהֵר
שֶׁכַּדּוּר מְכֻוָּן לֹא יִתְעֶה/ וְיִשְׁלַח אוֹתוֹ כְּכוֹכָב נוֹפֵל בִּשְׁמֵי עַזָּה/ לְכַפֵּר עַל עֲווֹן פִּשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל…
הילד מבית־לחם
במהלך שירותו הצבאי השתתף חדד גם במבצע "חומת מגן": "בעקבות המבצע הזה חוויתי משבר קיומי קשה, ממש תחושה של אין טעם בחיי", הוא משתף. זיכרון ממבצע שהתקיים בבית לחם לקראת סוף שירותו הצבאי הוא העלה על הכתב – הפעם לא בשירה, אלא דווקא בקטע תיעודי ישיר מאוד. הוא מספר שם על הליכה בוואדי לכיוון בית־לחם, כשהפסוק שכל הזמן מתנגן לו בראש הוא "גם כי אלך בגיא צלמוות", בדגש על שתי המילים האחרונות, ולא על ההמשך החיובי ("לא אירא רע כי אתה עמדי").
במסגרת הפעולה הם נכנסו לבית שגר בו מבוקש: "בחור רזה, שחרחר, לבוש ג'ינס, הרגליים שלו רועדות והוא בקושי עומד כשמפקד הפלגה מחזיק אותו בצווארון החולצה". לפתע ראה חדד את אחיו הקטן של המבוקש, ילד בן תשע, יורד במדרגות עם ידיים מורמות. תמונת הילד היהודי מן השואה עברה בראשו, והוא רץ אליו וחיבק אותו, עד שפעולת המעצר הסתיימה. אחרי התיאור הזה, הוא מוסיף את המשפט: "עד היום, שנים רבות אחרי אותו לילה, בכל פעם שבני הקטן מחבק אותי וכורך ידו על העורף שלי, אני נזכר באותו לילה". מי שרואה בשיריו של חדד ביטוי של ימין משיחי צמא דם, כפי שראו זאת כמה מבקרים, יצטרך להביא בחשבון גם את החוויה הזו.
"עד 7 באוקטובר הייתי משוכנע שאם יש מקום שבו לא־לוהים אין מקום זה שדה הקרב. חשבתי שאם רק אדריך את האנשים איך להילחם כמו שצריך, הם לא ייפגעו. מותם של הלוחמים הכי מעולים וכריזמטיים סיפר לי שאולי טעיתי".
אחרי השירות הצבאי החליט חדד ללמוד מחשבת ישראל באוניברסיטה העברית. בתקופת לימודיו הוא השתתף בסדנת כתיבה בהנחיית המשורר אבישר הר־שפי. הוא אף הגיש את שיריו לתחרות שקיים החוג לספרות, וזכה במקום השני: "בטקס חלוקת הפרסים, פרופ' אריאל הירשפלד, שהיה יו"ר חבר השופטים, קרא את נימוקי הוועדה. אני שומע אותו אומר 'ראויה לציון הרגשה הרומנטית שהוא מעצבה באורח נועז ובוטח בצד הרגש הדתי הייחודי ', ושואל את עצמי על מי בדיוק הוא מדבר. רק אז הבנתי שאני בעצם כותב שירה דתית. אבל בעיקר הייתי שמח בשביל אימא, שנכחה בטקס והייתה נרגשת מאוד. "שעוד מישהו מזהה בי משהו שהיא זיהתה לבד מזמן".
במקביל החל חדד לעבוד כתחקירן של קולנוע דוקומנטרי. הוא זכה לקיצור דרך משמעותי, בעקבות עוד אחד מצירופי המקרים הפלאיים שהוא מרבה לדבר עליהם: "יום אחד שוחחתי עם חברה ששירתה איתי בצבא, וסיפרתי לה שתחום הקולנוע מעניין אותי מאוד. ואז התברר שאבא שלה, צפריר קוחנובסקי, הוא אחד המפיקים הבכירים של הקולנוע התיעודי בארץ. היא יצרה קשר בינינו, והוא הזמין אותי לעבוד איתו. אחרי שעשיתי תחקיר דווקא לסדרה עלילתית שהוא הפיק על רקדן דתי, הוא הציע לי לביים בעצמי סרט דוקומנטרי על הנושא. זו הייתה זריקה מהירה מאוד למים עמוקים, אבל אני קיבלתי את ההזדמנות וביימתי את הסרט 'לא תרקוד'".
מאז ועד היום חדד מתפרנס מעולם הצילום והקולנוע. הוא למד תסריטאות בבית הספר סם שפיגל בירושלים, והחל לצלם סרטים תיעודיים. על אחד מהם, "איתמר כמשל" הוא עובד כבר קרוב לעשר שנים, ובקרוב תתקיים הקרנת הבכורה. הסרט עוסק בשאלה שהתחילה להטריד את חדד אחרי רצח חמשת בני משפחת פוגל באיתמר: איך הורים מגדלים ילדים במקומות סכנה? מהי החוויה של הילדים הגדלים שם, ומה החוויה של ההורים?.
ב־2018 גילה חדד את עולם הצילום באמצעות רחפנים, ומיהר לעשות בו שימוש. אחד הסרטים הקצרים שצילם זכה ב־2021 בפרס ראשון בקטגוריית צילומי וידאו בתחרות "עדות מקומית". זהו סרטון המעמת בין שתי סצנות שחדד הבחין בהן עם הרחפן בלילה, סמוך לים המלח: קבוצת פעילי הר הבית שנתקעה בבולען תוך איסוף לבנים לבניית מזבח לצורך הקרבת קורבן פסח, ובמרחק 500 מטר בקו אווירי מהם – סככה של פועלים פלסטינים. שוב, באופן מיסטי משהו, חדד מזהה במאגר המים הקטן של הפועלים כתם שנראה לו בצורת עגל או טלה; ממש כמו זה הדרוש לפעילי הר הבית.
במקביל גילה חדד בשנים האחרונות גם את תחום האנימציה. הוא אינו יוצר אנימציה בעצמו, אבל יזם והפיק כמה פרויקטים בתחום הזה. בהם פרויקט "פנים.יום.זיכרון", שאומץ על ידי בית אבי חי, ובמסגרתו מוקרנים ביום הזיכרון לחללי צה"ל סרטוני אנימציה המתעדים חיילים שנפלו.
כרטיסי האשראי חזרו
כפי שאפשר להבין, חדד הוא טיפוס שהולך אחר הלב שלו; "אחד הדברים שחיברו וממשיכים לחבר ביני ובין אשתי, אביגיל, היא שלשנינו יש נטייה להימשך לחיים לא מנורמלים, חיים שחיפוש היציבות הוא לא הנקודה העיקרית שלהם".
גם בחירות הדיור שלהם לא היו שגרתיות. שנתיים הם גרו ביישוב נאות־סמדר שבדרום הערבה, "זה מקום מאוד מיוחד, שמאוד אהבנו לחיות בו", אומר חדד. ובכל זאת הם החליטו לעזוב "בגלל המרחק ממרכז הארץ, וגם כי חיפשנו קהילה דתית שנוכל להתחבר אליה". החיפוש הזה נמשך זמן רב, ולפני שמונה שנים הם מצאו את הקהילה באבנת, שבצפון ים המלח. זהו יישוב שצמח סביב בית־ספר לנוער מנותק, אבל בפועל, הקהילה שצמחה במקום מכילה משפחות רבות שאינן קשורות לבית הספר, בהן גם משפחת חדד.
בת זוגו, אביגיל דגן־חדד, מלמדת ומנחת קבוצות ומפעילה באבנת יורט (אוהל מונגולי), המשמש למפגשי יצירה וגם לדיאלוגים בין קבוצות חברתיות שונות: "קיימנו שם הרבה מפגשים בין ישראלים לישראלים, בין ישראלים לפלסטינים, ולמען האמת גם בין פלסטינים לפלסטינים. נשים פלסטיניות שרצו מרחב מעצים, מצאו באוהל שלנו מקום מפגש ניטרלי וחופשי". אחרי 7 באוקטובר, הפעילות הזו נפסקה.
"לפני מספר שנים החלטנו לטוס לחצי שנה ליוון, ובהמשך גם לטיול יבשתי באירופה. כשחזרנו גיליתי שקצת קשה לחזור. בהתחלה אמרתי לעצמי 'מה הבעיה, יש לי את הציוד הכי טוב בעולם, ואני איש צוות מדהים. איך שאני חוזר לשוק, אני מקבל עבודות'. אבל כלום לא קרה. אחרי כמה שבועות, כל כרטיסי האשראי חזרו. זו פעם ראשונה שהבנתי את המחירים של האופן שבו אני מתנהל בעולם, כי אצלי היצירה והעשייה באמת היו תמיד בראש סדר העדיפויות".
צירופי המקרים הניסיים שמלווים את חייו של חדד פעלו גם כאן: "אחרי שלא התפללתי מאז הפטירה של אימא, פתאום חזרתי להתפלל. ממש כמו יהודי של פעם, כמו שולי רנד ב'אושפיזין'. אמרתי 'השם, יש לי חמישה ילדים, אני מתחנן שתעזור לי בשבילם'. שעתיים אחרי התפילה הזו קיבלתי ארבע הצעות עבודה שונות".
אחרי אותו משבר, וכשהוא מודע הרבה יותר לצורך ביציבות כלכלית, פיתח חדד שיטת עבודה חדשה: הוא מקים קואופרטיבים, שמאפשרים לאמנים ליצור מתוך שיתוף פעולה. "חוויתי על בשרי כמה קשים ואכזריים יכולים להיות החיים הכלכליים בישראל, במיוחד לאמנים. היו לי כמה חברים אמנים שלא עמדו בלחץ והתאבדו. הבנתי שחייבים לעבוד בשיתופי פעולה. הקמתי קואופרטיב אמנים שפעל במתחם 'אליאנס' בירושלים, ואחר כך הקמתי קואופרטיב דומה לחברים שפועלים בתחום האנימציה".
הפרופסור ביקש סליחה
עכשיו הוא עובד בו־זמנית בלא מעט פרויקטים, ועדיין בלי לוותר על תחומי אהבתו: הוא צלם בסדרת הדיגיטל "דוקותיים" של כאן; מפיק ומביים סרטוני אנימציה, ובשנה האחרונה נכנס לעוד פרויקט מלהיב, יחד עם שני חברים טובים, נדב אמבון ויותם קוצר. הפרויקט, שזכה לשם "מכאן והלאה", מפיק סרטוני דיגיטל "חיוביים", כלומר כאלה שנועדו להילחם בקיטוב המאיים לפורר את החברה הישראלית. שני גופים הפועלים בתחום הזה – מכון "תכלית" ובית המדרש "מבוע" – כבר התחילו להזמין מהם סרטונים בכיוון הזה.
אחד הסרטונים שיצרו ל"מבוע" אפילו זכה לתפוצה ויראלית בערב יום כיפור האחרון. מדובר בסרטון שבו חדד ופרופ' אבינועם רוזנק משחזרים במשותף חוויה לא נעימה: "לפני עשרים שנה באחת השבתות הגעתי לקהילת 'שירה חדשה' בירושלים ללא כיפה. אבינועם, שהתפלל שם, אמר לי שלא אוכל להישאר בבית הכנסת ללא כיפה. הופתעתי, אבל יצאתי. לימים אשתי למדה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית והפכה לתלמידה שלו, ולא מזמן היא שאלה אותו אם הוא זוכר את האירוע. הוא אמר לה שמאז הוא מחפש את הבחור כדי להתנצל בפניו. היא אמרה לו: זה יוחאי". שיחת ההתנצלות והפיוס ביניהם היא אכן אירוע מרגש לצפייה.
פרויקט נוסף שחדד לקח על עצמו לאחרונה הוא ניהול אמנותי של פסטיבל "רצוא", פסטיבל קולנוע שבמרכזו סרטים "העוסקים בחיפוש אחרי האלוהי והנשגב". "זו לא יוזמה שלי, אלא של יהודה עייאש ויאיר טסלר שני יוצרים שאני חיברתי לבית אצ"ג, והם פנו אלי שאנהל את הפסטיבל מבחינה אמנותית. בגלל המלחמה החלטנו שאי אפשר יהיה לרכז סרטים להקרנה רצופה לאורך כמה ימים, כמו שמקובל בפסטיבלים, אלא נפרוש את סרטי הפסטיבל על פני תקופה". הסרט הראשון, "אושפיזין" של גידי דר ושולי רנד, הוקרן בסינמטק ירושלים למחרת ראש השנה. אם הדברים לא ישתבשו, בחודשים הקרובים צפויות הקרנות של סרטים נוספים.
כשהוא מדבר על לקחי השנה האחרונה מבחינתו, חדד חוזר אל הקשר שבין שדה הקרב ושדה האמונה, שני השדות המרכזיים של חייו: "עד 7 באוקטובר הייתי משוכנע שאם יש מקום שבו לא־לוהים אין מקום זה שדה הקרב, ממלכתו הבלעדית של האדם. חשבתי שאם רק אדריך את האנשים איך להילחם כמו שצריך, הם לא ייפגעו. מותם של הלוחמים הכי מעולים וכריזמטיים סיפר לי שאולי טעיתי; שדה הקרב הוא ממלכת הלא נודע והבלתי צפוי, וזה בדיוק המקום של א־לוהים".
