עם פרוץ המלחמה, כשהחברה האזרחית התגייסה לסייע למפונים בכל רובד אפשרי, הסופר אמיר חרש התגייס להעניק את מה שהוא יודע לעשות היטב – להקשיב ולכתוב. למעלה מחצי שנה נדד חרש בין מלונות באילת ובעין־גדי, בתל־אביב ובים המלח, ופגש תושבים משדרות ומאופקים, מהמושבים ומקיבוצי העוטף. מצויד במכונת כתיבה, הוא התיישב מול ילדים ומבוגרים, הקשיב לבני שיחו פורקים את שעל ליבם, וכתב בעקבותיהם שירים שאותם העניק להם במתנה.
"באחד המלונות פגשתי ילדה משדרות שהייתה סגורה מאוד, ולא הצלחתי להגיע אליה", הוא מספר. "ניסיתי לגשת דרך שאלות עקיפות, ושאלתי מה החיה האהובה עליה. היא אמרה 'ערפד'. ביקשתי ממנה להמשיך ולספר, וכך דיברנו על המלחמה, על פחד המוות, על אשמת השורדים ועל הרצון לחיות. כתבתי לה שיר על ערפדים, והיא הייתה כל כך מבסוטה שהחליטה לתלות את זה בחדר. היו עוד ילדים שפגשתי ושדיברו על פחדים ועל יצורים על־טבעיים. גיליתי שהשיחה על הנושאים הללו יצרה חיבור חזק ומשמעותי ביני ובין הילדים".
כַּתְבָנוּת, כך מכונה הפעולה הזו, שבמסגרתה כותב מיומן מעניק מילים וממשות לחוויותיו של אדם אחר. "לפני הכול זו פעולה משמעותית של הקשבה", אומר חרש. "זו לא תקשורת, לא פודקאסט, לא עדות מצולמת – זה מפגש בארבע עיניים, להכיר מלמטה את המציאות ואת מה שקרה".
מבחינתך זו בעיקר פעולה ספרותית? טיפולית?
"זה יושב על כל מיני משבצות. אתה פסיכולוג, ושאמאן, ומשורר, ו'כומר וידויים', וחבר לרגע. הכתיבה הופכת משהו פרום למשהו תפור, ויש בה שיקוף, עיבוד, סטרוקטורה, אסתטיזציה. קצת כמו צייר פורטרטים, שמנסה לתפוס את מה שהוא רואה באותו רגע. אני מחזיר לאנשים את המילים שלהם אחרי שארגנתי אותם מחדש, וזה הופך את הדברים שלהם לזיכרון באיזשהו אופן. עבורי זו דרך לעשות משהו משמעותי עם היכולות שלי בזמן המלחמה".
בזכות מכונת הכתיבה
העיסוק של חרש בכתבנות החל לפני יותר מעשור, כשהוא עבד על הרומן הראשון שלו. כדי להפיג את הבדידות הכרוכה במלאכת הכתיבה, הוא חיפש עיסוק ספרותי שיאפשר לו לפגוש אנשים. "התגוררתי אז בשכונת נחלאות בירושלים, והתחלתי לצאת למרחב הציבורי, לפגוש אנשים, לדבר איתם על החיים שלהם ולכתוב להם על המקום משהו בהשראת השיחה, איזשהו שיקוף או עיבוד, לרוב שיר. השימוש במכונת הכתיבה היה אידיאלי מבחינתי, כי היא מושכת אנשים ומסקרנת אותם, וכך מזמינה שיחה. היא לא דורשת חשמל כמו לפטופ, והכתיבה יוצאת יותר אסתטית מכתיבה ידנית בפנקס. התגובות היו מדהימות, ובמהלך השנים המשכתי את זה בכל מיני מקומות בארץ. כשהתחילה המלחמה היה לי ברור שזה מה שאני רוצה לצאת ולעשות עם מפונים".
אדם שמתיישב למפגש כתבנות מוזמן לשוחח על כל מה שירצה. מטבע הדברים, הכאן והעכשיו של המלחמה עולה ביתר שאת. "יש כאלה שרוצים לספר על מה שקרה בבוקר ההוא של השביעי לעשירי, ויש מי שבוחרים לדבר על החיים שלהם כרגע. אני משתדל לעבוד עם מה שאנשים אומרים לי. אם מה שהם משתפים זו חוויית ייאוש, אני אתן לייאוש מקום על הדף, אבל כן אנסה לחפש גם את התקווה והחוסן. הרבה פעמים אנשים לא יודעים מאיפה להתחיל, ואז אני מציע שאלות מנחות כמו 'מה נותן לך כוח', 'מה משמח אותך', 'איך זה לחזור הביתה'. לרוב, די בשאלות האלה כדי לעורר את הדיבור, ואני הולך בעקבות חוט השיחה".
"הטענה שיש להימנע מסיפורים מפחידים נראית מוזרה. בתנ"ך יש סצנות אימה נפלאות. אם יש משהו שצריך לצמצם חשיפה אליו זו אימה תיעודית – אירועים אמיתיים שקרובים פסיכולוגית. גם צפייה בחדשות היא אימה מהסוג המזיק"
ביום השנה הראשון ל־7 באוקטובר, לפני כשלושה שבועות, נסע חרש לחבל אשכול כדי לערוך מפגשי כתבנות במהלך היום, יחד עם כמה שותפים נוספים ב"גילדת הכתבנים" שהתגבשה ביוזמתו. בבוקר הם קיימו מפגשי כתבנות בבית ספר תיכון בחבל הבשור, ואחר הצהריים הגיעו לקיבוץ גבולות בעוטף עזה.
המפגשים עם ילדים במלונות המפונים גרמו לחרש להבין ש"הדרמה הגדולה שאנחנו חווים כמבוגרים נראית מאוד שונה בעיניים של ילדים".
במה זה מתבטא, למשל?
"נניח, שעמום. זה הדבר האחרון שהייתי חושב עליו בתור מבוגר בזמן מלחמה. אבל שמעתי מילדים במלונות שמשעמם להם, וזה קשור גם לניתוק מהחיים הרגילים שהיו להם, וגם לחוויית העודפוּת של האטרקציות. באחת הפעמים שהגענו למלון בעין־גדי, התמקמנו עם מכונות כתיבה, סביבנו ליצנים, במות ומוזיקה, ובתוך כל זה הילדים מסתובבים קצת אבודים. הרבה מהילדים במלונות היו כל היום בפיג'מה וגרביים. זו לא סתם בחירה, היא מעידה על משהו: אין לאן לצאת. כל המציאות שלהם סגורה במלון".
לצד הגעגוע אל הבית שחזר על עצמו בשיחות עם מפונים, רווח מאוד גם דיבור על בעלי חיים. "ילדים דיברו הרבה על בעלי חיים, כאלה שנשארו מאחור וכאלה שבאו איתם. לא בכל המלונות אִפשרו להכניס בעלי חיים, והיו ילדים שנאלצו להיפרד מחיית המחמד עד שיחזרו הביתה. ילדים משתמשים בבעלי חיים כדי לדבר על הרגשות שלהם, והדיבור על בעלי חיים היה דרך לדבר על מה שהם חשים. השפה של ילדים היא משחקית וסמלית, ולדבר על כלב זה הרבה פעמים לדבר על המצב הרגשי".
כל ילד הוא בלש
אותה ילדה משדרות שבה פתחנו, כמו ילדים רבים אחרים שפגש חרש, שימשו השראה לספר הילדים הבלשי "תעלומות מלון נוף לחוף" (בהוצאת עם עובד), שעלילתו מתרחשת על רקע מציאות לא שגרתית של תקופת מגורים ממושכת במלון. מפגשיו של חרש עם המפונים יצרו הזדמנות לשיח והקשבה, לצד מפגש מקרוב עם אורח החיים הכפוי והמוזר שמכתיבים המגורים בבית המלון.
"תעלומות מלון נוף לחוף" הוא הראשון מתוך טרילוגיה בלשית לילדים, שעוסקת בחבורת ילדים המתגוררת במלון מפונים. הסיפור מתחיל עם נדב, שנמאס לו ממופעי הבידור במלון והוא מחליט להיות בלש. אט־אט מתגבשת סביבו חבורה, והתעלומות מגיעות גם הן: טיפות דם מסתוריות על הרצפה, כיסאות שנעלמים מהמלון. פתרון התעלומות חושף על הדרך גילויים נוספים, כמו אירועי אובדן ובעיקר געגוע עמוק לבית.
"כל ילד הוא במובן מסוים בלש", מסביר חרש את הבחירה בז'אנר. "הוא מנסה להבין את העולם המבולבל והמורכב שהמבוגרים מסתירים ממנו כדי להגן עליו. הבלשות היא מטאפורה לילדות, במיוחד בזמנים כאלה".
חרש נמנע מלקבע את הסיפור בציר זמן מסוים, ולא ראה צורך להסביר במסגרת העלילה את סיבת הפינוי או לציין את שם המלחמה שברקע. בבחירה הזו הוא הלך בעקבות יצירות ספרות נודעות: "ישנם ספרים שנכתבו במהלך מלחמת העולם השנייה על ילדים מפונים. בזמן הבליץ על לונדון פינו את ילדי העיר לכפר, וחלק מהילדים הללו הם גיבורי סדרת 'נרניה', שמגלים בארון הבגדים ממלכה קסומה. כשאנחנו קוראים את זה במאה ה־21, אנחנו לא חושבים על ההקשר ההיסטורי. המלחמה היא לא הנושא המרכזי, היא ברקע. הספר שלי הוא על ילדים במלחמה, אבל גם על חבורה של ילדים שגרים במלון".
אם נתעלם זה לא ייעלם
חרש (43), דוקטור לספרות, מלמד באוניברסיטת תל־אביב ובבית הספר לאמנויות המילה בירושלים. בכובעיו הנוספים הוא כתבן (ברשתות החברתיות הוא מופיע בפסבדונים "כתבן אלף"), משורר ואמן ספוקן וורד, שנהנה לשדך בין מדיומים אמנותיים שונים: "בשבוע שעבר הקראתי קטעים מתוך הספר בערב פואטרי סלאם. זה היה מוזיקלי ועבד מצוין, והקהל ישב והקשיב לספוקן מתוך ספר ילדים".
הוא פרסם שני רומנים למבוגרים, ולפני כשנה הוציא ספר אימה לנוער, "אימה בראשון מערב". לפני זמן לא רב ייסד עם בת זוגו, הסופרת דנה שוופי, את כתב העת לאימה "בו!", ובקרוב ייצא לאור הגיליון השני. חיבתו של חרש למיתולוגיה ולעל־טבעי מקבלת ביטוי גם ב"תעלומות מלון נוף לחוף", כאשר לגלריית הדמויות מתווספת דמות מסתורית של שד, והאירועים מקבלים נופך מיסטי משהו ככל שהסיפור מתפתח.
שורשי העניין שלו בז'אנר ניכרו כבר בילדותו: כילד נהג להצטרף לאביו, שיצא לעיתים לחפירות ארכיאולוגיות בבית־שאן. "חלק מהחיבה שלי למיתולוגיה קשור למפגש עם הקדמוניות הזו. ההבנה שהמרחב זה לא רק מה שרואים בעיניים, ושאם הולכים טיפה הצידה רואים עוד שכבה".
אחד הקורסים שמלמד חרש עוסק באימה בתרבות ובספרות. באופן מפתיע אולי, הוא מספר על ביקוש גבוה במיוחד לקורס הזה השנה. לדבריו, דווקא עכשיו יש חשיבות לעיסוק באימה – ז'אנר שמאפשר לדבר על המצב באופן שמדיום אחר לא יכול לעשות.
"קם כאן דור שגדל על ברכי הארי פוטר והוא ישנה את פני הספרות. אני מניח שבשנים הקרובות נראה מזה יותר ויותר. הנטייה הישראלית לתיעודי ולריאליסטי עומדת בעוכרינו, כי המציאות הפנטסטית יכולה להיות מקפצה ליצירה עתירת דמיון"
על רקע האימה הממשית שהשנה האחרונה סיפקה לנו, אני תוהה באוזני חרש האם זה הז'אנר הנכון כעת גם לילדים. "מרתפי הנפש מלאים במפלצות, ואם לא מדברים עליהן, זה לא אומר שהן נעלמות", הוא משיב. "הילדים רגישים למה שקורה סביבם – לא משנה כמה ננסה להגן עליהם. הם חווים רגשות של פחד, תסכול ואימה, נחשפים לתמונות של חטופים במרחב הציבורי, שומעים חדשות ברקע, ומקבלים אזעקות ששולחות אותם לממ"ד. השאלה היא מה הספרות יכולה לעשות עבורם במצב הזה. האם נשאיר את ההתמודדות לפסיכולוגים ולמורים, או שנאפשר לספרות להיות כלי לעיבוד הפחדים ולא רק אמצעי של אסקפיזם או נחמה?"
חרש נדרש לשאלה הזו לאחרונה גם במסגרת כנס של מכון מנדל שעסק בתרבות ילדים בצל המלחמה. אחד הפאנלים עסק בשאלה איך לספר לילדים מלחמה, רוע ואובדן. תשובתו של חרש הייתה שצריך לדבר עם הילדים בשפתם. "שפת ילדים מורכבת ממשחקיות, מבעלי חיים, מחברים ואחים, וגם מדברים פחות נחמדים כמו מפלצות ושדים. מפלצות ושדים הם אמצעי מצוין לדבר על רוע, כמו שהמיתולוגיה עושה כבר שנים רבות. הבעיה בתרבות היא שמנסים להעלים את המפלצות, או לפחות לנרמל אותן. אבל אי אפשר להתעלם מזה שיש רוע בעולם, ולדמויות שמייצגות רוע יש תפקיד חשוב בעולם הנפש של ילדים".
יש כמובן ילדים שזקוקים לאסקפיזם, אבל לדברי חרש הוא פגש במלונות ובבתי הספר גם רבים אחרים, שמשלבים את המלחמה בתוך המשחקים שלהם, ומשחקים ב"מחבלים וחטופים" או ב"חטפשים" – חטופים לשעבר. "גם הספרות היא סוג של משחק, וספרות האימה מאפשרת את הדואליות של פחד ומשחק. ממש כמו כשהורה רודף אחרי ילד ואומר 'אני אטרוף אותך', והילד בורח וצוחק, אבל הוא יכול גם לבכות לרגע כי הוא מאמין שזה אולי באמת יקרה, ואז ההורה מנשק אותו והוא שוב צוחק".
המציאות הקשה מביאה מבוגרים רבים להגן על הילדים ולמנוע מהם מפגש עם אימה, גם אם כמוצר תרבותי. חרש דוגל בגישה שונה: "במשך דורות, סיפור סיפורים שימש כלי להתמודדות עם חוויות קשות. לכן הטענה שיש להימנע מסיפורים מפחידים נראית מוזרה. הארי פוטר מלא בסצנות אימה, וגם בתנ"ך יש סצנות אימה נפלאות. אם יש משהו שצריך לצמצם ולמנוע חשיפה אליו זו אימה מהסוג המזיק, כמו אימה תיעודית – אירועים אמיתיים שקרובים פסיכולוגית. זו אימה שמצלקת את הנפש, כמו הסרטונים שחמאס הפיץ. האימה במציאות היא ממשית, ולכן היא הרבה יותר מפחידה ומשתקת מאימה בדיונית. מחקרים שנעשו בארה"ב הראו שאנשים שצפו בחדשות באובססיביות אחרי 11 בספטמבר סבלו מפוסט־טראומה חמורה יותר מאלו שהיו קרובים לפיגוע. גם צפייה בחדשות היא אימה מהסוג המזיק.
"לעומת זאת, ספרות וקולנוע שעוסקים באימה מציעים הרחקה וסובלימציה, ומאפשרים עיבוד רגשי חיובי. הספרות יוצרת הרחקה – זה סיפור, לא המציאות עצמה – וזה מאפשר לעבד את הפחדים מבלי לחוות אותם ישירות. האימה הופכת לסיפור עם משמעות דרך תהליך של אסתטיזציה, ובכך הספרות מציעה כלי ייחודי להתמודדות עם פחדים, משהו שונה ממה שמציעים הפסיכולוגיה, בית הספר או הטלוויזיה".
כהמחשה לכוחה הסובלימטיבי והמרפא של הספרות, מספר חרש: "אחרי אחד המפגשים בקורס שלי באוניברסיטה, שעסק בחיים ומתים בספרות, ניגשה אלי סטודנטית ואמרה שסבתא שלה נפטרה לפני כמה שבועות, והשיעורים האלה ממש עזרו לה להתמודד. מאד הופתעתי והתרגשתי לראות שזו דרך שמאפשרת לשהות עם המוות".
אנשים מבוגרים בשלים יותר להתמודד עם נושאים מורכבים, השאלה היא מה בנוגע לילדים צעירים. לאה גולדברג אמרה שהברית בין הילד לספר טמונה בהבטחה לסוף טוב ומנחם.
"ספרות מפחידה לא אומרת שאין לה סוף טוב. הדבר הנורא באמת הוא ספרות מייאשת, כזו שלא מעניקה תקווה. ספרות אימה אינה כזו. גם אם תיתקל במפלצת שעשויה לחזור, בסופו של דבר הסדר מושב על כנו. ב'תעלומות נוף לחוף', למשל, בוצעה עבודה קפדנית כדי לאזן בין הפחד לתקווה. מדובר יותר בספר בלשי עם אלמנטים של אימה ומסתורין, לא בספר אימה טהור".
ספרו הקודם של חרש, "אימה בראשון מערב", עורר עניין גם מהזווית החינוכית. מורות המליצו עליו לתלמידים, וחרש אף הוזמן לקיים סדנאות על כתיבת אימה. מורה יזמה פרויקט שבו התלמידים יצרו דרקון מעיסת נייר והדביקו עליו שירים וסיפורים מפחידים שכתבו. "השיח על אימה יצר ביני ובין התלמידים קשר קרוב ומיוחד. פתאום הם פוגשים מישהו שלא נבהל מאימה, ושואל אותם למשל 'מה מפחיד אותך בבית הספר'. זו שאלה שאף אחד לא שאל אותם מעולם".
נוכח המציאות הביטחונית של ישראל היה אפשר לצפות שהז'אנר הזה ישגשג כאן, אבל משום מה הוא לא תפס בארץ.
"זה נכון אם חושבים על אימה כז'אנר. אבל אם חושבים על מוטיבים של אימה – ערפדים, רוחות, טירות נטושות ועוד – אפשר למצוא אותם בהמון ספרי ילדים, ישראלים ומתורגמים גם יחד. גם בספריה של גלילה רון־פדר, הסופרת הכי קלאסית בארץ כנראה, יש רוחות רפאים וערפדים. אז מוטיבים של אימה נמצאים בשימוש בספרות, אחרי שניקו מהם את הפחד הממשי ועשו להם 'החמדה', אבל הם עדיין משמשים מענה למחסני הפחד בנפש".
הכותבים החדשים
כמי שמלמד כתיבה ועריכה ועובד מקרוב עם כותבים צעירים, חרש מזהה שינוי בקרב דור הכותבים של המחר. "קם כאן דור שגדל על ברכי הארי פוטר והוא עתיד לשנות את פני הספרות. אני לא בטוח שהמוסדות הספרותיים יאמצו את כל הכותבים האלה, אבל רבים מהם כותבים היום כתיבה ז'אנרית הרבה יותר – פנטזיה יהודית, פנטזיה פואטית. אני מניח שנראה מזה יותר ויותר בשנים הקרובות. יש לנו כעת הזדמנות ייחודית לכונן משהו חדש. זה לא רק עניין של שילוב 'פנטזיה יהודית' בכתיבה, אלא למצוא את הרגש המקומי והעכשווי ולדבר עליו דרך הפנטזיה – דבר שהוא הרבה יותר מורכב.
"בארץ יש רבדים קדמוניים ומיסטיים. אני מאמין שאנשים צריכים לתת לפחד, לייאוש ולתקווה להוביל אותם, ולגלות איך לדבר על המציאות הישראלית בכלים על־טבעיים. הריאליזם לא מאפשר לנו להגיע לעומקים המיתולוגיים שטמונים במציאות. החיים כאן מזמן התהפכו לפנטזיה, אימה ומדע בדיוני – ז'אנרים שבאופן אירוני כמעט לא תפסו בספרות העברית. דווקא הנטייה הישראלית לתיעודי ולריאליסטי עומדת בעוכרינו, כי המציאות הפנטסטית יכולה להיות מקפצה ליצירה עתירת דמיון.
"זו הזדמנות שאנשים מתחילים לנצל, אבל עדיין לא במידה מספקת. פה ושם היו ניסיונות לספרות אחרת, כמו הפנטזיה העל־טבעית 'הדיבוק', אבל גם אז, אגודת הסופרים קיימה ב־1926 משפט ל'דיבוק' בטענה שהיצירה אינה פולקלור ואינה אמנות, וזאת למרות שהקהל נהר להצגה. גם עגנון עסק בעל־טבעי ובאימה בסיפור 'האדונית והרוכל'. אבל נכון, זה לא הפך לענף מרכזי בספרות העברית. יש לנו עכשיו הזדמנות להיפתח מחדש לעיסוק הזה. להתמודד עם המציאות כפי שהיא זה לא תמיד אפשרי, והריאליזם יכול להיות מחניק. דווקא בספרות העברית הקדומה, עם הרוחב והעומק שלה – התנ"ך, הקבלה, התלמוד – יש פוטנציאל עצום שהספרות הישראלית לא מספיק נגעה בו. אולי חשבנו שאם נהיה ריאליסטיים גם המציאות תהיה כזו, אבל המציאות מסרבת להיות ריאליסטית".
בעיני חרש, התקופה הנוכחית מטילה אחריות מיוחדת על יוצרים לילדים. "לאנשי רוח, סופרים ואמנים יש תפקיד חשוב בתקופה הזאת. ענקי הספרות העברית כמו דן פגיס, נתן אלתרמן, לאה גולדברג, יהודה עמיחי – לא נמנעו מלכתוב לילדים. התחושה היא שספרי הילדים של המלחמה נכתבים על ידי השוליים ויוצאים בהוצאות עצמאיות, בעוד הסופרים הגדולים של היום נמנעים מלצאת אל החזית הזו. אבל אנחנו צריכים אותם. טובי הסופרים והסופרות, המשוררים והמשוררות צריכים לכתוב בעקבות המלחמה. הייתי רוצה לראות משהו של אתגר קרת, דוד גרוסמן, אורלי קסטל־בלום, יהודה אטלס. מגיע לילדים לקרוא את ספרות הילדים הטובה ביותר והספרותית ביותר, שיודעת לעשות את קסם הצלילים והדימויים".
