פגישתי האחרונה עם המשוררת חוה פנחס־כהן התקיימה במופע במרכז עלמא בזכרון יעקב. חוה כבר צלעה על רגלה, ובכל זאת התעקשה לרדת מן היציע שבו ישבה לצד בן זוגה, ולהגיע עד חזית הבמה כדי להודות למוזיקאים. כששאלתי אותה על הרגל הנפוחה, שכמו נגררה לצידה, ענתה לי תשובה אופיינית: "מה, שמת לב? זה לא חשוב, תראי כמה יפה פה". היא הוציאה מכיסה את הטלפון הנייד והנציחה את נופי בקעת בנימינה שנפרשו מעבר לענפי עץ הדולב, ואת עליו המאוצבעים של הדולב שנחו על האדמה. חוה אהבה את החיים, את היופי הטמון בהם, ואת היצירה. מחלות ומוות היו אבני נגף בדרכה, אך היא נתנה למפגש עימם ביטוי מלא, עמוק ונוקב בשיריה.
חוה נולדה ביפו בשנת 1955 למשפחה יוצאת בולגריה, התייתמה מאביה בהיותה בת שמונה, שכלה את בעלה בהיותה בת 43 בלבד, ועשר שנים לאחר מכן שכלה את אחיה שנפטר באופן טרגי. מחלות מתמשכות או מוות פתאומי היו מוכרים לה היטב. שנתיים לאחר מות בעלה יצא לאור ספרה "אורפאה", ושנתיים אחרי מות אחיה יצא לאור הספר "אחי, הצימאון". שני הספרים מכילים התמודדות ישירה ובלתי מתחמקת עם החיים שלאחר מות אהוביה.
תיאוריות עכשוויות העוסקות באובדן ובתהליכי אבל מדגישות את הסכנה שבהתקבעות השכול ומבקשות להזרים לתוכו תנועה וחיים, אם בדרך השיחה הדבורה ואם בדרך של תנועה גופנית, מנטלית או רוחנית. נראה כי חוה הבינה זאת, וביטאה בשפת השירה את הדיאלוג עם ההיעדר על השתמעויותיו הרבות. עיון בהתפתחות שיריה העוסקים באובדן מעלה כי בעוד הראשונים ראו במוות מציאות שלא ניתן להסכין לה ולהשלים איתה, האחרונים הצליחו לראות אפשרויות של קיום רוחני המוסיף להתרחש בארצות החיים.
במלאת שנתיים למותה, ובימים קשים שבהם האבל והאובדן מלאים את הארץ, אני מבקשת לשוב אל שירתה ולמצוא בה דרכי התמודדות פואטיות ואנושיות, ללמוד מהן ולהיעזר בחוכמתה הרבה.
מסרבת ללכת אל הבור
אֵינְךָ שׁוֹמֵעַ לִי אֵינְךָ שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלִי / כְּבָר שְׁלוֹשִׁים יוֹם / אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ יוֹם יוֹם / אֵינְךָ שׁוֹמֵעַ לִי אֵינְךָ לִי כְּבָר שְׁלוֹשִׁים יוֹם לִהְיוֹת עִמִּי / לִשְׁכַּב אֶצְלִי בְּצֵל אֶחָד אִתִּי לְדַבֵּר דָּבָר אֶחָד אֵלַי (שלושים יום, בתוך "שביעית", עמ' 204)
במילים אלו פונה הדוברת אל מושאה הנעדר. קטיעתו של מעגל הדיבור־שמיעה עומדת במרכז תחושת ההיעדר. הדוברת חוזרת על מילותיה שוב ושוב, והחזרתיות נחווית כקריאה נואשת, עיקשת. הקובלנה "אינך שומע לי" מתפרשת הן כאובדן ההקשבה והן כאובדן הציות המעניק תחושה של קיום ממשי ושל שליטה. המִספר שלושים מתקשר למסורת לעלות לקבר הנפטר שלושים יום אחרי קבורתו, ולהציב את המצבה על קברו. נוכחות המצבה מקבעת את המוות. אולם בעיני הדוברת, הקבורה הינה "השלכה", וסופיותו של המוות מוטלת בספק: "שְׁלוֹשִׁים יוֹם אֲנִי מְדַבֶּרֶת אֵלֶיךָ/ וְשָׁרָה לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתְךָ מֵהַבּוֹר אֵלָיו הֻשְׁלַכְתָּ".
מוטיב הבור מופיע בשירים נוספים מתוך אורפאה. כך למשל בשיר "בלדה לבור ולבורא": "לֹא אֵלֵךְ. לֹא אֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ אֲהוּבִי לַבּוֹר / לֹא אֵלֵךְ לֹא, כִּי מָשְׁכֵנִי הַשָּׂדֶה וְאָרוּצָה אֶל תּוֹכוֹ" (בתוך "שביעית", עמ' 206). חווה הכירה היטב את המקורות היהודיים, וניתן לשער כי הבחירה במטאפורה של הבור לא נעשתה בחלל ריק. זהו דימוי שמהדהד את הסיפור המקראי על יוסף שהושלך לבור על ידי אחיו אך יצא ממנו אל חיים חדשים; את מעשה הבור המוזכר בגמרא ומבואר ברש"י, שבו בור וחולדה מעידים על הבטחת נישואין שלא מתממשת וסופם שגורמים למותם של פירות אהבה אסורה; את הבור שבו נישאים ומתברכים הקבצנים בסיפורו של רבי נחמן מברסלב; ובורות נוספים.
במקביל לשפה השירית הסמיכה והעמוקה, דיברה חוה גם בשפה מעשית פשוטה וחותכת. היא הייתה פעילה חברתית שעשתה רבות למען ריפוי השסע החברתי בארץ, עסקה באופן פעיל בחקר יהדות הבלקן ובהנצחתה, וטיפחה ידידויות רבות וקשרים אישיים
בסיפורים הללו מסמל הבור את אפשרות החיים ואת אפשרות המוות. הבור המקראי משמש להמתת יוסף אך לבסוף כמו מוליד אותו אל גלגול חיים חדש. הבור המשנאי והבור החסידי מזמנים ברית נישואין, אך גם מאיימים במוות על מפיריו, או מפגישים את גיבוריהם עם קצוות הקיום בדמות קבצנים בעלי מומים.
אהובה של הדוברת בשיר מושלך אל הבור, אולם הדוברת עצמה מסרבת ללכת אחריו, מסרבת לקבל את סופיותו של המוות ומבקשת לדבוק בנרטיב ההפוך. הסירוב איננו כרוך במנגנון הכחשה אלא במשיכה העזה לחיים המתבטאת בארמז לשיר השירים, "משכני אחריך נרוצה", המתקשר לאהבה ולמשיכה ארוטית.
עם זאת, בשירים אחרים מוסיפה הדוברת השירית להילחם בסופיותו של המוות ובהיעדר המצמית, הנחווה כעלבון אישי. כמו למשל בשיר "דלת המתים": "עַל דֶּלֶת הַמֵּתִים אֲנִי דּוֹפֶקֶת / הוֹ, דֶּלֶת הַמֵּתִים תִּרְעַד מִמַּכּוֹתַי / אֲנִי רוֹצָה לָדַעַת שֶׁהַמַּפְרִיד / נִתָּן לְהִשָּׁבֵר עַד הַמָּחָר" (שם עמ' 209). או בשיר "הימים שאחריי": "וְהִנֵּה שְׁתִיקָתְךָ הִיא חֶרְפָּתִי / שְׁתִיקָתְךָ הִיא מִלָּה / גְּדוֹלָה מִיְּכָלְתִּי" (שם עמ' 214). בשיר זה, המוות מסומל על ידי שתיקה והחיים על ידי מילים. היעדר המילים, השקט והשכול מטלטלים את עולמה של הדוברת, וכמו בלתי ניתנים לעיכול, כפי שהיא מסכמת בשירה "השינה הזאת": "כָּל הַמִּלִּים הַבָּאוֹת אַחַר לֶכְתְּךָ הֵן קְרִיאָה נוֹאֶשֶׁת לִתְשׁוּבָה" (בתוך שביעית עמ' 207).
לשון ההיעדר
הספר "שירי אורפאה", ששמו מתכתב עם המיתוס על אורפאוס שניסה להוציא את אהובתו מהשאול אך זו חמקה ממנו, יצא לאור שנתיים אחרי מות בעלה של חוה, יוסי. כעשור לאחר מכן, שנתיים אחרי מות אחיה, יצא לאור הספר "אחי, הצימאון". בפתיחת הספר הקדשה: "לעילוי נשמת אחי הצעיר, מאיר מילר". גם ספר זה עוסק בהתמודדות עם חוויית האובדן, אולם כפי שמרמזת ההקדשה, יש בו תנועה ורוחניות המעניקות למוות מעמד אחר. הספר עמוס בתמונות נוף של נחלים, אגמים וימים, ומבוסס על דימויים מספר הזוהר המעניקים לשוטטות בנופי המים נופך מיסטי. בחלק מהשירים מופיעים גם תיאורים של רגשות אשם, ונראה כי במקביל לחוויה המיסטית־רוחנית מתקיימות תחושות קשות העוברות מעין מטמורפוזה – מן הכסיסה הפנימית המאכלת, אל הקיום המופשט המאפשר מפגש.
אחת הדוגמאות הבולטות היא השיר "אחי הצימאון" (עמ' 26). השיר בנוי בשני טורים. הימני נשען על דימויים מתוך שיר השירים ומספר הזוהר, ומתאר חיפוש המתרחש בשעת עלות השחר. המרחב שבו נערך החיפוש הוא המרחב המילולי, כשם שהאופן שבו מבקשים חכמי הזוהר ליצור קשר עם האלוהות הוא הדרשה המילולית. "בָּאתִי לָדַעַת שׁוּב /אֶת הַדֶּרֶךְ שֶׁאָבְדָה לִי אֶל אָהוּב שֶׁהָלַךְ… זְרוֹעוֹתָיו אֵבָרָיו הַנִּסְתָּרִים לוֹמַר מָשְׁכֵנִי /וְיַעֲנֶה נָרוּצָה אֶל הַחֲדָרִים וְאוּלַי חָרַז בֶּהָרִים /לְהַגְבִּיר הֲלִיכָתִי אַחַר פְּעָמָיו". בטור השמאלי המקביל נכתב שיר העשוי שברי ארמזים מן התנ"ך ומן השירה העברית העוסקים בחובת השמירה, וכמו מורים באצבע מאשימה על הדוברת שלא קיימה את החובה. "הָלַכְתְּ וְלֹא שָׁמַרְתְּ / שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ / שִׁמְרִי אָחִיךָ / כִּי קָטָן הוּא מְאֹד בֶּן אִמֵּךְ / שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ", וכן הלאה. התקיימותם של שני הטורים זה לצד זה מהדהדת את אילן הספירות, שבו הצד הימני מסמל את מידת החסד ואילו השמאלי את מידת הדין. הקווים מתקיימים במקביל, כעין שני רבדי נפש – האחד טעון ברגש האשמה על האובדן הממשי, והשני מחפש ומוצא קיום מתמשך רוחני בעזרת המילים הנצחיות.
החיפוש אחר נצח בעזרת היצירה המילולית והמיסטית מוסיף להתקיים בשירים נוספים. כך, למשל, ב"שיר ילדים": "אַבָּא עָלָה אֶל אַחַת הַסְּפִירוֹת הָעֶלְיוֹנוֹת. הוּא / עָלָה כָּל כָּךְ צָעִיר וְכֹה מַהֵר מֵאָז הוּא יוֹשֵׁב / כְּאִישׁ עִם מַלְאָכִים וּמְסַפֵּר לָהֶם בְּמִלִּים בּוֹדְדוֹת / אֶת כָּל הַדְּבָרִים שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה / לוּ הָיָה נִשְׁאָר בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים" (עמ' 24). משמעות החיים שלאחר המוות היא מילולית, המעשים הופכים לדיבורים, ואחר כך, בידי האומן של המשוררת, למילים כתובות ושזורות בשיר. כך גם בשיר השני מתוך המחזור "ספר בתוך גוף": "נֶאֱמַר לִי מִפֶּה לְפֶה שֶׁלְּשׁוֹן הָאֱלֹהוּת / הִיא לְשׁוֹן הַהֶעְדֵּר… מַשֶּׁהוּ בַּפֶּצַע… הֵחֵל מִתְקָרֵר בְּמֵי הַפְשָׁרַת הַשְּׁלָגִים / שֶׁאֵין לִי מִלָּה בַּשָּׂפָה לְתָאֵר נְפִילָתָם / בְּעַצְמָהּ מְמִיתָה וּמְחַיָּה" (עמ' 57).
היעדר השפה נחווה כמרפא ומאפשר קרבה לאלוהות, שלשונה היא לשון ההיעדר. יחד עם זאת, באופן פרדוקסלי, עצם המעשה השירי הנותן שפה לחוסר השפה הוא המאפשר קיום לחוויה הרוחנית החומקת. כך גם בשיר התשיעי מתוך מחזור השירים "אכזבה ונחל", הנכתב כעין מדרש קבלי: "חֲלַל הַגּוּף הַנֶּעְדָּר/ מַפִּיל אֶת אֲפִיק הַנְּחָלִים פְּנִימָה אֶל הַפָּנִים / עָצְמַת הֶחָלָל הַפָּנוּי גְּדוֹלָה עַל נֹכַח הַיֵּשׁ / רַק הַשִּׁכְחָה תִּגְדַּל הַשָּׁכִיחַ" (עמ' 11). הלשון הנופלת על לשון, שכחה ושכיח, משמשת בידי המשוררת כעין הוכחה לכך שנוכחותן של הנשכחות נחווית באופן פנימי ונוכח, ומתכתבת עם המושג הקבלי "החלל הריק" המהווה את הבסיס האלוהי לבריאת העולם.
כמי שחוותה אובדן, מבקשת המשוררת להזרים חיים אל הריק שנוצר. הכוחות המניעים את יצירת החיים הם הליבידו והרוח. שניהם נוכחים באופן לירי בעוצמה כה רבה המשאירה אותי, כקוראת, נפעמת ממש.
אהבה את החיים
המעבר מתפיסת המוות כאירוע בלתי הפיך המנוגד לחיים, לתפיסת המוות כמאפשר חיבור רוחני המתקיים לצד הרגשות הקשים ואולי אף מתמיר אותם, ניכר בשיריה. עם זאת, חוה לא נמשכה אל המוות אלא אהבה את החיים, התפללה עליהם וכמהה להמשכיותם. במקביל לשפה השירית הסמיכה והעמוקה, דיברה חוה גם בשפה מעשית פשוטה וחותכת. היא הייתה פעילה חברתית שעשתה רבות למען ריפוי השסע החברתי בארץ, עסקה באופן פעיל בחקר יהדות הבלקן ובהנצחתה, וטיפחה ידידויות רבות וקשרים אישיים.
בעת כתיבת שורות אלה, במוצאי שמיני עצרת, נתבשרנו על עוד מפרחי הארץ שנפלו במערכה בלבנון. אני חושבת על הבור הנפער בחיי משפחותיהם ומחולל אדוות של כאב במעגלים מתרחבים והולכים. האבלים הרבים ייאלצו בעל כורחם למצוא את דרכם בהתמודדות עם השכול הנורא. אני חושבת גם על משפחות החטופים שהיעדר אהוביהן כרוך בתקווה לשיבה. האם נוכל להיעזר בדרכים שסללה השירה, המאפשרת ביטוי לכעס או התמרה אל החיבור הרוחני? האם נוכל לשאוב תקווה ממאבק המשוררת למען החיים עצמם?
