לא קל לתאם פגישה עם פרופ' צדיק. כפי שמצופה מחוקר של הגות ימי הביניים, הוא מתנזר כליל מן השימוש בטלפון סלולרי. "ימי הביניים לא היו תקופה גרועה כפי שהתרבות החילונית מציירת אותה", הוא טוען, "הרבה תופעות 'חשוכות' כמו עבדות או יחס שלילי כלפי נשים התחילו בעיקר בתחילת העת החדשה, ואנשים טועים לחשוב שכך היה תמיד בעבר, ולכן מאשימים את ימי הביניים. ומצד שני, בכל פעם שמוצאים תופעה חיובית בימי הביניים, ההיסטוריונים מחליטים לקרוא לה 'העת החדשה המוקדמת' או 'הרנסנס של המאה ה־12' במקום להודות שימי הביניים פשוט לא היו כל כך גרועים".
פרופ' צדיק, 44, למען הגילוי הנאות, הוא המנחה שלי בתואר השלישי במחלקה למחשבת ישראל בבן־גוריון, ומי שלאחרונה הוציא ספר חדש – "קריאה לתחייתה של הפילוסופיה הדתית" (הוצאת כתב) שבו הוא מנסה למצוא לאתגר האמוני מענה מעט מפתיע בזרם פילוסופי־יהודי נשכח מימי הביניים.
שאלות אמוניות הן עניין שכיח עבור רב ישראלי. לא אחת קורה שצעירים ניגשים אליי ומתוודים בפניי בזו הלשון, פחות או יותר: "גדלתי במשפחה דתית, אני אוהב את התורה והמצוות, אבל יש לי ספקות באמונה. התיאורים של הניסים בתנ"ך נשמעים לי לא הגיוניים, גם העולם הבא ותחיית המתים נשמעים לי כמו רעיון מופרך. לא סביר בעיניי שיש מי שמשגיח על כל מה שקורה לי בחיים ונותן שכר ועונש על כל מצווה או עברה. אני רוצה להישאר דתי, הלוואי שהייתי מאמין, אבל אני מרגיש שזה בלתי אפשרי. האמונה שחינכו אותי עליה פשוט לא מסתדרת לי עם השכל".
השאלה הזו היא מנת חלקו של כל רב. לעיתים נשאלת בנימה של כאב; לעיתים בנימה של ייאוש או התרסה. לפעמים בעקבות אירוע אישי או לאומי מטלטל שמעורר שאלות על רעיון ההשגחה; לפעמים בעקבות לימודים אקדמיים שמעלים תהיות על נוסח התורה או על תכניה. כשהשאלות נותרות ללא מענה יש להן גם השלכות. סקר שנערך בקרב צעירי המגזר ופורסם בעיתון זה לפני כמה שנים הראה שאחת הסיבות הנפוצות לחזרה בשאלה (כ־24% מהדתל"שים ציינו אותה כעיקרית) היא קשיים תיאולוגיים ופילוסופיים. רבנים ומחנכים מתמודדים עם האתגר מזה כמה מאות שנים, בהצלחה חלקית.
בכיפה גדולה לראשו, העטור זקן ופאות, פרופ' צדיק נראה מעט חריג בנוף האקדמי. העובדה שהוא חוזר בתשובה שמגדל עם אשתו הרבנית נוית 11 ילדים ביישוב עתניאל, גם היא איננה אופיינית. אבל הרקורד האקדמי העשיר (ארבעה ספרים ועשרות מאמרים בכתבי העת הנחשבים) מסביר היטב כיצד כבר בגיל 35 התמנה למרצה בכיר באוניברסיטה. אלא שהמחקר האקדמי, עבור פרופ' צדיק, הוא רק האמצעי. מטרתו האמיתית היא לתקן את החברה. הפעם הוא מנסה לעשות זאת באמצעות ספר שייתן מענה רחב ומהפכני למצוקת הספקות האמוניים.
אז מה אתה אומר לנער שמגיע אליך ומספר שהוא לא מסוגל להאמין?
"הבעיה היא שהתרגלנו לזיהוי של 'דת' עם 'אמונות שמרניות על הדת'. מה שאני מראה בספר הוא שהייתה תקופה משמעותית בהיסטוריה של עם ישראל שבה היה ברור לכול שהחיבור הזה בכלל לא הכרחי. אנשים דתיים לחלוטין התלבטו התלבטות דתית אם להאמין באמונות הללו. זו הייתה התלבטות בין זרמים דתיים שונים, כמו שאנחנו מתלבטים היום בין הרב קוק לרב סולוביצ'יק, וגם אם ברור לנו שהזרם שלנו צודק אנחנו לא חושבים שהזרם השני הוא לא דתי. היה בימי הביניים זרם דתי שהאמין ששכר ועונש והשגחה פרטית הם שקרים שנועדו להמון, בזמן שהבורא האמיתי הוא אל סטטי שברא בעיקר את חוקי הטבע. ומה שקרה זה שבשלב מסוים בתחילת העת החדשה, הזרם הזה הוכחד לחלוטין בתודעה הציבורית. נוצרה הסכמה בין השמרנים לאתאיסטים על כך שדתיות פירושה בהכרח אמונה בעל־טבעי ובניסי. לכן אדם מודרני שמתחיל להתלבט אם א־לוהים דיבר במעמד הר סיני ואם יש עולם הבא וכולי, מתלבט בפועל אם להישאר דתי או לא. אף שהשאלה הפרקטית אם להמשיך להניח תפילין לא בהכרח קשורה לשאלה התיאולוגית או ההיסטורית ביחס למעמד הר סיני".
וזה עובד?
"יש מחיר למעבר מהעולם הדתי לחילוני או להפך. מחיר שהולך ועולה עם הגיל. כשמגיע לדבר איתי אדם שכבר הוריד את הכיפה, וסיפר להורים שלו או לאשתו שהוא חוזר בשאלה, ברוב מוחלט של המקרים כבר אין דרך חזרה. כי את המחיר החברתי הוא כבר שילם, וקשה מאוד לעשות פניית פרסה אחרי ששילמנו כבר מחיר כבד. אבל אם הוא מגיע בשלב ההתלבטות, ברוב המקרים אנחנו מצליחים למצוא את העמדה האמונית שהוא מסוגל לחיות איתה. זה כמו מחלה שחייבים לאבחן אותה מוקדם. ומה שהייתי רוצה הוא שבמקום להשקיע באבחון ובטיפול, שנפיץ את החיסון מלכתחילה. זה לא אומר שצריך לגדל את כולם כפילוסופים, אבל כמו שכל ילד דתי יודע שהייתה מחלוקת בין החסידים למתנגדים, הוא צריך גם לדעת שהייתה מחלוקת בין הפילוסופים להוגים השמרנים. וגם אם המורה יגיד למה לדעתו השמרנים צודקים, האפשרות הרציונלית תהיה בתודעה. וכך, כשאדם ייטה אליה בעתיד, הוא לא יגדיר את עצמו כמי שיש לו ספקות באמונה אלא כמי שנוטה קצת לעמדת הרמב"ם על פני עמדות שמרניות".
"החברה החילונית מוכרת הצהרות על חופש מיני וזוגיות מתוך בחירה הדדית, אבל היא מספקת אחוזים גבוהים של משפחות חד־הוריות. הרבה אנשים היו רוצים את הסחורה החברתית שהדת מוכרת. אבל בגלל הקשר המלאכותי בין הדת לאמונות שנכרכו בה הם לא מסוגלים לקבל אותה"
פרופ' צדיק נולד למשפחה מסורתית בשווייץ, ומגיל עשר למד בבית ספר מקומי ולא יהודי. ההתחזקות בשמירת מצוות החלה אצלו בגיל 13, כשאופי היחסים בין המינים בחברה הלא דתית עורר בו רצון עז לעבור לחברה שמרנית יותר. בגיל 14 עלה עם משפחתו לירושלים והתחיל ללמוד בתיכון הרטמן, שם נחשף לראשונה אל פרופ' דוד הרטמן ורזי הפילוסופיה הדתית מבית מדרשו. משם המשיך לישיבת ההסדר בעתניאל. במהלך השירות הצבאי השלים את רוב התואר הראשון במחשבת ישראל ומשם המשיך לאוניברסיטה העברית (תואר שני), אוניברסיטת בן־גוריון (דוקטורט), אוניברסיטת תל־אביב ומכון ון־ליר. התנועה שלו בין הישיבה לאקדמיה מבלבלת את שני הצדדים. הוא עצמו טוען כי הוא "נהנה יותר להיות דוס באקדמיה מאשר כופר בישיבה", אבל מתעקש ששני התפקידים חיוניים כדי לנער את שני העולמות מן התפיסות שהתקבעו בהם.
עד גבול מסוים, קל לי לזרום עם פרופ' צדיק. בישיבת הר־עציון גדלתי על המעשה ברב יהודה עמיטל, ששאל אותו תלמיד במדרשייה אם ספר ישעיהו נכתב על ידי נביא אחד, לפי האמונה המסורתית, או מחברים שונים, כמקובל במחקר. "אני לא יודע", השיב הרב עמיטל. והרב יגל, ראש המדרשייה, שהיה עד לשיחה, הזדעזע: "איך העזת לפקפק באחדותו וקדושתו של התנ"ך?". "השמנדריק הזה", השיב הרב עמיטל, "לא באמת מוטרד משלמותו של ספר ישעיהו. הוא בסך הכול מחפש תירוץ להפסיק להניח תפילין. בתשובה שלי הראיתי לו שאף שאיני יודע להשיב על כל שאלה, אני בכל זאת ממשיך להניח תפילין". אבל הפרות שפרופ' צדיק מוכן לשחוט הן קדושות הרבה יותר משאלת מחברו של ישעיהו. העמדות הפילוסופיות שהוא סוקר בספר שוללות את קיומו של מעמד הר סיני, סבורות שאין עולם הבא (או כל צורה אחרת של חיים לאחר המוות), ודוחות את המחשבה על השגחה פרטית.
אם אין שום רובד על־טבעי למציאות, בשביל מה לשמור תורה ומצוות?
"באופן אישי אני נוטה לחשוב כמו אפלטון, שיש בעולם משהו מעבר לחומר. ואני מאמין, בדומה לאריסטו, שיש באדם צד רוחני, עליון, והמימוש שלו הוא שהופך אותנו למאושרים. אבל גם אם נניח שהעולם מטריאליסטי לחלוטין, וכל מה שיש בנפש האדם זה חיבורים של נוירונים במוח, עדיין צריך להיות אדם דתי כדי להיות מאושר ולהגיע ליציבות משפחתית.
"הפילוסופים הדתיים הרדיקליים, ממשיכי דרכו של אבן־רושד, האמינו שהתורה והמצוות ניתנו לנו למטרות חברתיות בלבד. והם צודקים במובן הזה שגם אם אין שום סוג של אמת על־טבעית מאחורי התורה והמצוות, גם אם הן מיתוס ואשליה בלבד, חברה שיש לה מיתוס היא חברה מצליחה יותר. גם אם אנחנו אכן רק קופים מתוחכמים, התורה והמצוות גורמות לנו להיות כלבים מאושרים. גם אם האדם הוא סוג של חיה, הוא חיה חברתית שזקוקה לקשרים משפחתיים יציבים, ואין אפשרות להשיג אותה בלי מערכת החוקים הדתית.
"הכפירה הפוסטמודרנית אוכלת את עצמה וגורמת לחברות שדוגלות בה להתאבד. אין תקופה בהיסטוריה שבה אנשים השתמשו כל כך הרבה באמצעים כימיקליים כדי לשכוח שיש להם חיים גרועים, כמו בחברה הליברלית המודרנית רווית השפע החומרי. החיים בעולם המודרני המערבי הופכים את האדם לאומלל ואת החברה לכושלת. החברה החילונית מוכרת הצהרות על חופש מיני וזוגיות מתוך בחירה הדדית, אבל היא מספקת אחוזים גבוהים של משפחות חד־הוריות. הרבה אנשים מבינים את זה, והיו רוצים את הסחורה החברתית שהדת מוכרת, משפחה יציבה, ילדים וכן הלאה, אבל בגלל הקשר המלאכותי בין הדת לאמונות שנכרכו בה הם לא מסוגלים לקבל אותה".
אני יכול להבין את הערך של אשליה כזאת, אבל איך אפשר לחיות איתה כשחושבים שמדובר באשליה? על מה אפשר לחשוב כשמבקשים בתפילת שמונה עשרה על רפואה או פרנסה אם לא מאמינים בהשגחה?
"כשמתכוונים בתפילה לא צריך בהכרח להתכוון למילים שכתובות בפנים. מתוך המיליונים שמתפללים כל בוקר, מעטים מתכוונים למילים של התפילה. יש כאלו שחושבים על מחירי הנפט ומדדי הבורסה, ומאידך יש מי שמתכוונים לצירופי שמות קבליים שלא קשורים למשמעות הפשוטה של המילים.
"כשאני מתפלל אני מתכוון כדעתו של הרמב"ם. הרמב"ם מסביר במורה נבוכים שאדם צריך לחשוב על השאלה מה אלוקים רוצה ממנו ואיך עליו לעשות זאת. זה מה שאני מנסה לחשוב עליו כשאני קורא את המילים. אנשים חושבים שאם המטרה של המצוות היא חינוכית זה אומר שאין להן ערך. אם מטרת התפילה היא שנחשוב על אלוקים, אנחנו יכולים להסתדר בלעדיה ולחשוב על אלוקים בזמננו החופשי. אבל זה לא נכון. מי שלא יהיו לו זמנים וסדרים קבועים לא יגיע לכך לעולם בחיים הממשיים, וזה תפקידה של התפילה. להזכיר את המטרות לטווח ארוך של החיים. כך גם כשאני מנשק את המזוזה, אני מתכוון להזכיר לעצמי את האידאות שלהן אני שואף. ככל שאדם שוקל יותר דברים במשקפיים של היעדים הגדולים שלו, חייו יהיו טובים יותר, וזו מהות ההשגחה הא־לוהית".
ולמה לשמור דווקא את התורה שלנו אם אתה לא מאמין במעמד הר סיני?
"ספרי קודש נמדדים לפי הערך החינוכי שלהם. זה שהתנ"ך וספרות חז"ל נכתבו לפני אלפי שנים ועדיין מצליחים לחנך את החברה לערכים מוסריים ולשאיפות דתיות – הוא ההוכחה הטובה ביותר לקדושתם. דהיינו לכך שמי שחיברו אותם, יהיו אשר יהיו, הבינו בעומק יוצא דופן את נפש האדם ואת מבנה החברה. כך אני מבין את כוונת הרמב"ם במושג 'תורה מן השמיים'. ומכיוון שהעולם הרוחני והחברתי שלי חשוב לי ואני לוקח אותו ברצינות, אני מקפיד לקיים את החוקים גם בלי להאמין בסיפורי מופתים שנכרכו בהם. בניגוד לספרות הקבלה למשל, שמלבד הכשלים הפילוסופיים החמורים שבה, היא גם נושאת מסרים חינוכיים שליליים כמו עיסוק כמעט אובססיבי בתחום המיני".
"היה בימי הביניים זרם דתי שהאמין ששכר ועונש והשגחה פרטית הם שקרים שנועדו להמון, בזמן שהבורא האמיתי הוא אל סטטי שברא בעיקר את חוקי הטבע. מה שקרה זה שבשלב מסוים בתחילת העת החדשה, הזרם הזה הוכחד לחלוטין בתודעה הציבורית"
הבשורה של פרופ' צדיק אומנם שונה מן הספרות התורנית או האקדמית המקובלת, אבל היא משתלבת בתנועות נוספות שמתרחשות בישראל בעשורים האחרונים. אחת הדמויות הבולטות שמאתגרות את המוסכמות האמוניות המקובלות היא זו של הרב ד"ר מיכאל אברהם, שקורא לאימוץ "תיאולוגיה רזה" ומערער על תוקפם של כמה מיסודות האמונה. למרות הדמיון ביניהם, ועל אף הביקורת שסופגים שניהם מן האגף השמרני, פרופ' צדיק טוען שיש גם הבדלים מהותיים:
"נקודת המוצא שלנו דומה, בכך ששנינו בונים את העולם האמוני על יסודות פילוסופיים. אבל במסקנות יש בינינו כמה הבדלים עקרוניים. הרב מיכאל אברהם מוכיח בכלים פילוסופיים את קיומה של התגלות שמוסרת מידע מסוים שבני האדם לא היו מגיעים אליו בשכלם. אני לא מאמין בהתגלות על־טבעית משום סוג. מצד שני, הרב מיכאל אברהם מאמץ באופן בסיסי את ערכי המוסר הליברליים של החברה המערבית ומנסה לפשר בינם לבין ההתגלות שבתורה. בכך הוא דומה לזרמים הדתיים הליברליים. אני לעומתו מאמין בערכי המוסר שהחזיקו בהם אריסטו ורמב"ם, ולא במוסר הפרוגרסיבי והליברלי. במובן הזה אני קרוב הרבה יותר לתנועות השמרניות האמריקניות שמבקרות את המוסר הפרוגרסיבי. אבל אני לא מסוגל לחבור אליהן כי אני סולד מן הגישה הקפיטליסטית שהן מקדמות. אני מאמין שהתפקיד הבסיסי של חברה הוא לקחת כסף מהעשירים ולהעביר אותו לעניים, בעזרת מדינת רווחה אגרסיבית".
בשנים שלמדתי בקורס של פרופ' צדיק במכללת הרצוג ראיתי את תחיית המתים במו עיניי. סטודנטים שהגיעו לשיעור בנושא "הפילוסופיה של ר' חסדאי קרשקש" רק כי המשבצת הסתדרה להם במערכת מצאו את עצמם מתווכחים בלהט על יסודות האמונה היהודית. אני עצמי, שהגעתי לשם כסוג של בילוי להפסקות הצהריים, נשביתי בקסמו של פרופ' צדיק ונמשכתי אחריו לתואר השני והשלישי. גם אם ברבות מן האמונות שלו אני עדיין מפקפק, השתכנעתי שכנוע עמוק בחיוניותה של הפילוסופיה הדתית. מצאתי את עצמי פעם אחר פעם קורא בספרות שנוצרה לפני 700 שנה בספרד ומוצא בה עומק מחשבתי ומקורי שמאתגר ומותח את גבולות האמונה ומעשיר אותה בגוונים שכבר שנים רבות שכחנו איך להשתמש בהם.
כמו כל תנועה דתית חיונית, תחייתה של הפילוסופיה הדתית מעוררת מחלוקות עזות. בימים האחרונים התעורר פולמוס ער ברשתות, כאשר הרב שמואל אריאל כתב שדברי פרופ' צדיק הם כפירה ושאי אפשר להישאר בבית מדרש שדברים אלו נשמעים בו. קל לי להבין אותו. אני זוכר איך יצאתי פעם משיעור של פרופ' צדיק ואמרתי לעצמי שעכשיו אני מבין למה שרפו הרבנים השמרנים את כתבי הרמב"ם. לו היה לפיד בידי, אולי הייתי שורף אותם באותו רגע בעצמי. ואף על פי כן, עדיפה בעיניי מחלוקת דתית סוערת, כזו שמאלצת חידוד של תשתיות האמונה, על תרדמה מנומנמת שאנחנו נאלצים להתעורר ממנה רק מול נער חושב וביקורתי שרוצה להוריד את הכיפה.
