ברור שהמופע יתחיל בזמן, כי הצלצול הוא בשבילם. הם רק מסיימים לשתות את הקרקעית של כוס הקפה, וכבר נכנסים לאולם. בינתיים אנחנו, שתי מורות ירושלמיות שבאו לצפות במופע "מורת רוח" בפתח־תקווה, מוצאות חניה בקלות מחשידה ויוצאות מהרכב. על המדרכה מקבץ נשים בג'ינס, נעלי ספורט ובקבוקי מים. אי אפשר לטעות בהן – מורות. הן מסתכלות עלינו ועל הרכב בפליאה: "כאן חניתן? כתוב שאסור לחנות". לאחר קריאה מודרכת של השלט, ובכוחות משותפים של מורה להבנת הנקרא, מורה לאנגלית ומורה למתמטיקה, אנו מסיקות שאכן אסור לחנות כאן, אבל רק בשעות שאינן כעת.
אנחנו מתיישבות במקומותינו בתוך האולם. על הבמה מתיישבות שתי פנסיונריות שעזבו את ההוראה, אבל ההוראה לא עוזבת אותן. הן מתמקמות בבית קפה, מוציאות מהתיק קפה נמס (לא תוכן שיווקי, בדקתי), ומבקשות רק מים חמים וחלב. הן מתקנות את העברית הקלוקלת של המלצר, תמהות על התנהגות העוברים והשבים במשפט המוכר "כאן זה חוף הים?" עד שמתברר שאכן, בית הקפה ממוקם בטיילת. וכך, במופע רהוט וקליט, מובילה אותנו שלישיית "מורת רוח" בין מערכונים מצחיקים וקלילים לסאטירה נוקבת ומדויקת על "המערכת" – התלמידים, המורים ומי שמעליהם.
כוכבי "מורת רוח" הם מיה שילון (49), ברק גונן (48) ודורון בן־עמי (41) – שלושה מורים שהעלו יחד הופעות סוף שנה בבית הספר שלהם, המשיכו לסרטונים שכבשו את כל חדרי המורים והתקדמו למופע שרץ ברחבי הארץ. מיה, מורה ללשון בעלת רקע מוזיקלי עשיר, גם כותבת את הפזמונים שמלווים את המופע; דורון, מורה להיסטוריה, מזרח תיכון ומוזיקה, מופקד על הניהול המוזיקלי; וברק, מורה לתיאטרון, הוא הבמאי. צלם הקליפים הוא יהודה דוד, סגן מנהל ומורה במגמת תקשורת. וכך, במשק אוטרקי שאפשר למצוא רק בבתי ספר, הם מאחדים את הכישרונות שלהם ליצירה שכל מורה יזדהה איתה. שלושתם בעלי ותק לא מבוטל – מיה וברק 15 שנים במקצוע, דורון כבר 18.
מיה שילון: "באחת ההופעות הראשונות קלטנו שהמורים כועסים, ואפילו קמים ויוצאים. רק בסוף הבנו שהם חשבו שאנחנו שחקנים שבאו להסתלבט עליהם"
אני פוגשת אותם בתיכון כצנלסון בכפר־סבא. חדר המורים כאן רחב ידיים ומפנק (שני ברי מים!), וכותבת שורות אלה – מורה ללשון ואזרחות במדרשיית הרטמן לבנות בירושלים וסטנדאפיסטית בעצמה – יודעת להעריך זאת. אני מרשה לעצמי לבחור את השולחן לפי המרחק המדויק מהמזגן. כשהכיבוד המוגש לי הוא כמובן פתי בר.
המופע שלכם מתחיל מפזמון במנגינת "הוא עוד ישוב" – "הוא לא ימשיך, הוא לא ימשיך, זה ג'וב זמני רק לשנה וזה הפיך" – עם דמויות שהתגלגלו להוראה ולא תכננו להישאר. זה גם הסיפור שלכם?
ברק: "אני הייתי תלמיד כאן בכצנלסון, ואחר כך למדתי תיאטרון. חלמתי להיות במאי גדול, והייתי בתחילת הדרך. ואז רכז מגמת תיאטרון בבית הספר אמר לי – בוא, תלַמד רק שעתיים בשבוע. הסכמתי, מה אכפת לי גם ללמד בין שלל הדברים שאני עושה. בכל שנה אמרתי לעצמי שאני לא באמת פה, שאני זמני. רק אחרי כמה שנים התגבשה בי הבנה עמוקה: אני אוהב את זה. יש לי תקשורת מעולה עם התלמידים, במיוחד כי זו מגמה והם באים מתוך בחירה. אני עף איתם. ואז הבנתי ש־וואו, אני מורה! בשנים הראשונות חששתי להיכנס לחדר המורים, הרי למדתי פה בעצמי. היום אני כבר המורה המבוגר".
דורון: "אני תמיד חלמתי להיות מורה להיסטוריה. זה תחום דעת שפשוט ריתק אותי, והיו לי מורים מעולים. התגייסתי ללהקה צבאית, אחרי השירות ניצחתי על מקהלות, אבל בתוך־תוכי רציתי להיות מורה. למדתי לתואר ראשון בהיסטוריה, וכבר כסטודנט ממש חיכיתי לקבל הצעה ללמד. זה היה חלום ואני מגשים אותו".
מיה: "העברית והמוזיקה היו תמיד האהבות הגדולות שלי. רציתי לעסוק בשתיהן".
הפריצה הגדולה שלהם החלה דווקא מתוך דיכאון הקורונה. ברק: "תוך כדי שנדנדתי את הבת שלי בגינה הציבורית, כשעוד היה אפשר, כתבתי למיה ודורון שרע לי, והצעתי – בואו נשיר יחד שיר, נצלם ונשלח לצוות. כך הקלטנו את השיר הראשון שלנו, 'אולי בקיץ ניפגש'. מפגש המורים הבא התקיים בזום בגלל הסגר, וגולת הכותרת הייתה הקליפ שלנו. הצוות התלהב, כולם שיתפו והקליפ הגיע לכל המורים בארץ".
הקליפים הבאים שלהם קיבלו פן מחאתי יותר. מיה: "דיברנו בהם על האתגר של התלמידים, על הקושי, על הדיכאונות, על שר החינוך יואב גלנט שנתן לעצמו ציון 90. עלינו בכמה רמות, גרפנו הרבה מאוד צפיות, וכך הפכנו לשלישיית 'מורת רוח'. אנחנו מורים שמדברים על דברים שמפריעים לנו במערכת החינוך ומבטאים את מורת רוחנו בסאטירה".
תגובות אוהדות במיוחד קיבל הקליפ "בלוז מסדרון המזכירות", שעסק באלימות נגד מורים. השילוב של הומור מוצלח, דיוק מוזיקלי וכמובן סאטירה נוקבת, גרם לשיר להכות (גם) גלים. "אחרי הקליפ הזה ומה שהוא עורר, החלטנו לקפוץ למים העמוקים", מספר דורון. "חצי שנה ישבנו וכתבנו חומרים". מי שמנהלת את המופע היא רביטל ויטלזון־יעקבס ("בלעדיה כנראה היינו נשארים מופע שוליים. היא חלק בלתי נפרד מהמופע ואנחנו חייבים לה הרבה").
איך נראה תהליך היצירה?
דורון: "מצד אחד אנחנו מעלים רעיונות ובטוחים שהם מעולים -"
מיה: "ומצד שני אני קוטלת הכול. חשבתי שזה לא יצחיק, שיהיה נישתי מדי".
דורון: "אבל בפועל, אין מורה שרואה את המופע ולא אומר 'ככה בדיוק זה גם אצלי'".
במערכון שמציג מליאת מורים לקראת דיון על "אירוע משמעתי חמור", כל הקהל ידע להשלים את דברי היועצת, ורק חיכה שתקרא שיר מעורר השראה ותוציא קלפים לאוורור רגשות.
באמת כל היועצות הן כאלה, וכל המורים לשל"ח מדברים כמו בתדריך יציאה לקרב? או שאלה דמויות סטיגמטיות אך מנותקות מהמציאות?
ברק: "אנחנו חווינו את זה. ראינו קלפים".
מיה: "ראינו שירים".
דורון: "המון שירים".
ברק מספר שגם המורה לשל"ח או רכז המערכת שבא בדרישות בלתי אפשריות הם דמויות אמיתיות – "ואיכשהו כל המורים אומרים לנו שכך הם נראים אצלם בבית הספר. אולי אנשי הוראה זה פשוט עם".
מיה: "היועצות מגיעות מאותו כור מחצבה, לומדות בהשתלמויות את אותם התרגילים והכלים".
אין לכם חשש שהאנשים שעובדים איתכם בצוות ייפגעו?
מיה: "רוב הדמויות מעורבבות. היועצת למשל היא דמות איקונית, זה בוודאי לא על מישהי ספציפית. המורים אצלנו אוהבים מאוד את המופע, עפים עליו. אני לא יודעת אם היינו מי שאנחנו בלי המורים פה. קיבלנו רוח גבית, זה בית ספר שיש בו אווירה מפרגנת ומגניבה. דורון עושה את החיקויים גם בפני המורים כאן. אם בכל זאת הכנסנו דמות של מישהו למופע, זה מצטייר בתור כבוד".
ברק גונן: "יש לי מאמן אגרוף תאילנדי, כשהוא פוקד עליי 'כאן שלושה מכות', אני לוחש לעצמי 'שלוש מכות' ומתפלל שהוא לא ישמע"
"את מכירה את כתב זכויות המורה? ברור, כי אין" (מתוך המופע). המערכון על היועצת מסמן את המעבר שעושה המופע בין הומור שמנכיח קלישאות מורתיות מוכרות כמו הקפה הנצחי או העיניים בגב ("אני מאז הקורונה כבר לא רואה מהגב"), ובין ביקורת נוקבת על מצב המערכת. החבורה מדגימה כיצד מליאת צוות שנועדה לברר אירוע של אלימות כלפי מורה, מסתיימת ללא הרתעה משמעותית. המורה הנפגעת מקבלת מגש פירות, התלמיד הפוגע נשלח להשעיה קצרה, והיועצת שואלת את המורים "איפה זה פוגש אותם".
דורון: "אנחנו מקצינים תופעות כי זו סאטירה. המערכון הזה נועד להסביר ליועצות מה מרגישים מורים. אני מקווה שהן פתוחות להקשיב".
ברק: "הן אומרות בעצמן שזה נכון, אבל ידיהן כבולות".
דורון: "יש בעיות אמיתיות שהמערכת לא מצליחה לפתור כי אין משאבים, והיועצת נאלצת לקחת את זה למקום של פורקן רגשי. אין פתרון מלבד 'איפה זה פוגש אותך'".
ברק: "צריך פתרונות פרקטיים. אם המזגן לא עובד, צריך לתקן את המזגן, ולא לדבר על איך אני מרגיש כשחם לי. כך גם צריך לפתור את בעיית הצפיפות בכיתות, את גודל הכיתות, את בעיית האלימות. אני לא צריך שתשלחו לי מגש פירות, אני צריך גיבוי. על צוות הניהול בעצמו יש מגבלות מלמעלה. זה לא שיש למנהל בית הספר ארגז כלים לפתרון הבעיות, והוא בוחר לדבר רגשית".
דורון: "גם כשהמצוקה היא אמיתית, הרבה פעמים יש תחושה שהצוות הניהולי שואף להמעיט בהערכת התופעה. אין למערכת יכולת אמיתית לפתור, לתת מוגנות. הרי אסור להעיף תלמיד אלים, צריך להכיל אותו".
מיה: "ברור שאנחנו יוצאים נגד היעדר הכלים למערכת. היום אין באמת מה לעשות מול אלימות. אז דשים בזה ודנים בזה, וקצת השעיה וקצת עונשים. כולם יודעים ש'אני לא מפחד, כי על פי הנהלים מותר לכם לומר לי בדיוק שלוש מילים – לך תמתין במסדרון המזכירות'", היא מצטטת מתוך הפזמון.
ברק: "אולי אפשר לחשוב, בתמימות רבה, שיום אחד המופע שלנו יעיר מישהו ויגרום לו להגיד: צריך לשנות את המצב הזה. בינתיים המערכת בוערת".
מיה: "בעיניי הצפיפות בכיתות היא הבעיה הכי בוערת. הייתי מוכנה לוותר על כל הדרישות, על התנאים, על התוספות – רק תקטינו את הכיתות. במקום 40 תלמידים בכיתה, 25 לכל היותר. צריך לעבוד בתנאים מכובדים. כיתות קטנות יכולות לעשות מהפך בכל תחום – גם בהפרעות הקשב והריכוז, גם באווירה, גם ביחס האישי, ובסופו של דבר כל זה יוביל להצלחה בלימודים".
פער נוסף בין המורים ובין "המערכת" מובע במערכון על אספת הורים שאליה מגיעים אב מצליחן ושאפתן ובנו התלמיד, המכוסה בקפוצ'ון (ובחלק מהמופעים גם האם, בגילומה של רביטל ויטלזון־יעקבס). המורה משוחח עם הילד במילים אשר "יוצאות מהלב, ומהמאגר", כמו "ההצלחה היא מסע ולא יעד". הסצנה הזו ממחישה כיצד המערכת מכתיבה למורים את השיח מול ההורים והתלמידים. אנשי ההוראה מתקשים לתווך בין היכולות האמיתיות והרצונות הפנימיים של התלמידים, ובין השאיפות של ההורים והתפיסות שלהם על ילדיהם. המערכון מסתיים באמירה כנה שמכווצת את הלב, כשהמורה תופסת את התלמיד לשיחה מחוץ להישג אוזנו של אביו. "תגיד את האמת, מה אתה רוצה?", היא שואלת, והילד עונה: "שאבא יתגאה בי קצת".
"ההתנהלות מול ההורים היא אתגר", אומר דורון. "חלקם מעניקים לילדים שלהם גיבוי בלתי מרוסן, ובמקרים חמורים הם הופכים את המורים לבשר תותחים. המורה תמיד אשם. אם התלמידה לא נתנה תשובה אחת נכונה במבחן, המורה הוא זה ש'הכשיל' אותה, וההורים ישתלחו בו. גם אם הקצנו את הסיטואציה הזאת במערכון, בבסיס יש תופעה שמתרחשת לעיתים קרובות. אנחנו מקווים שהמופע נותן מודעות לדברים האלה, גם אם בצורה של בוקס בבטן".
השלישייה מציגה על הבמה גם את "מורה נבוכים" – ספר הזכויות למורה, שיסייע לו לשרוד. הוא כולל למשל אלגוריתם לחישוב המועד המתאים לחופשת הלידה. מלבד ההתמודדות הבלתי פוסקת עם המערכת, המופע מצביע על עוד מכנה משותף לשחקנים־המורים ולקהל כולו: האופי ה"מורתי" שלא מרפה. כולנו מורות שנדהמות מפני הדור, מחנכות גם את הנהגים בכביש ומתקנות את העברית של בני המשפחה. "כשיצאתי פעם מהמכולת השכונתית, ראיתי שחסמו אותי בחניה", מספרת מיה. "חזרתי למכולת ואמרתי בקול רם: 'של מי המאזדה?'. אף אחד לא ענה. אני רואה מישהו עומד ומסתכל במקרר של הארטיקים. שאלתי אותו 'המאזדה פה שלך?', והוא ענה לי: 'כן, שנייה'. באותה סיטואציה הפכתי מיד למורה שעומדת מול תלמיד, כי הוא נראה כמו תלמיד. אמרתי לו: 'חבוב, אם האוטו שלך יקר לך, תוך עשרים שניות אתה מזיז אותו'. זה כנראה העלה לו איזושהי טראומה שהוא עצמו סוחב כתלמיד, כי עוד לפני שסיימתי את המשפט הוא הלך להניע את האוטו. ועוד אמרתי לו 'זה לא נתון לוויכוח!'. וכך היה, ללא ויכוח".
דורון: "בארוחות שישי ההורים של אשתי שואלים אותי שאלות על המצב – בכל זאת, אני מורה למזרח תיכון. בלי לשים לב אני מתחיל להרצות, והם כולם מקשיבים! זה יכול להימשך חצי שעה, עד הצלצול, ואני תופס את עצמי: למה אני לא יכול לדבר בצורה פשוטה?"
ברק: "יש לי מאמן MMA ואגרוף תאילנדי, והבחור הזה הוא עולה חדש. הוא טועה בעברית, ואני כל הזמן מתאפק לא לתקן אותו, כי הוא יכה אותי. אז כשהוא פוקד עליי 'כאן שלושה מכות', אני לוחש לעצמי 'שלוש מכות' ומתפלל שהוא לא ישמע".
כשהבן שלי כותב לי בווטסאפ "אני יבוא", אני כמובן שולחת לו בתשובה "מי יבוא?", וזה יכול להימשך שעות.
"הבן שלי כתב לי בהודעה: אני כותב שוב וזה הווידוי", מספרת מיה. "הוא רצה לוודא משהו. לא התייחסתי בכלל לתוכן, עניתי לו: אתה רוצה להתוודות על משהו? וידוא זה בא'!"
דורון: "אבל זה למתקדמים, מיה".
מיה: "ברור שמתקדמים, אני מורה ללשון לבגרות. הוא בן 19, הוא את הבגרות שלו כבר עשה".
כחבורה של שועלי הוראה ותיקים ומנוסים, אני מבקשת מהם תשובה לשאלה שאני שומעת לא פעם, ושעולה גם במופע: אם כל הידע הפך נגיש, מה תפקידו של בית הספר בעידן החדש? במופע, אגב, עולה התשובה: "בשביל חומר עיוני יש להם גוגל ואינסטגרם, אותך צריך כדי שהם לא ידקרו אחד את השני".
ברק: "הלוואי שבתי הספר היו יודעים בעצמם מה תפקידם. אני חושב שמורה צריך לסקרן תלמידים, לעורר בהם רצון לצבור ידע ולגלות את הפוטנציאל שבהם. כיוון החשיבה צריך להיות 'איזה אזרח אני רוצה שיצא מהמערכת'".
דורון: "יש תפיסה שאומרת שהמורה אינו מקור הידע. יש מידע בכל פינה. אבל אם אני אלמד פחות, האם התלמיד הסקרן באמת ייכנס למקורות השונים ויקרא? אני טוען שלא. תפקידנו הוא גם לעורר חשיבה ולהצביע על תהליכי עומק, וגם ללמד".
מיה: "תהליך ההוראה זה לא החומר העיוני, אלא כל מה שמסביב. המודל שיוצר המורה, האווירה, מערכות היחסים. אלו הדברים שמשפיעים באמת. יש תגובות של המורה שהופכות את התלמיד לאדם טוב יותר".
דורון בן־עמי: "אחד המערכונים נועד להסביר ליועצות מה מרגישים מורים, ואני מקווה שהן פתוחות להקשיב. יש בעיות אמיתיות שהמערכת לא מצליחה לפתור כי אין משאבים, והיועצת נאלצת לקחת את זה למקום של פורקן רגשי. אין פתרון מלבד 'איפה זה פוגש אותך'"
בדיוק כשנדמה שהמופע עומד להסתיים באווירת נכאים מייאשת שתגרום לכל הצופים והצופות להניח את הטושים המחיקים ולעזוב את המקצוע, עולים השלושה לבמה ואומרים: "יש מעט סיבות להיות מורים, אבל מעט הסיבות האלה כל כך טובות". שיר הסיום מתאר סיטואציות שמוכרות גם הן לכל מורה בארץ, על תלמידים שמכירים תודה ברגעים הכי חשובים של החיים. זה יכול להיות הרופא, שמתגלה כבוגר של בית הספר; או התלמידה שמספרת שבזכותך היה לה אומץ לשתף את חבריה ומשפחתה בסוד גדול. לאחר השיחה עם השלישייה ברור לי שגם המורים להיסטוריה שבזכותם בחר דורון בקריירת הוראה, יכולים לצרף בית לשיר המרגש. הקטע הזה מרחיב את הלב ומוציא את הקהל לרחוב עם דמעות של התרגשות, כנפיים של גאווה ותשובה מסוימת לשאלה שעומדת באוויר – אם כל כך קשה לנו, למה להמשיך.
"יש לי בבית ערמה של מכתבים שמעניקים לי דלק", מספר ברק. "ילדים שגילו את הכוח שלהם, ילדים שמספרים לי איך העצמתי אותם אפילו בלי שהתכוונתי, וגם של ילדים שכועסים עליי. אני בקשר איתם היום. אני זורק אבן קטנה, והאדווה גדולה. ההוראה משאירה חותם אמיתי על העולם, וזו בצורה תמימה הדרך שלי לעזור לעולם להיות טוב יותר".
מיה: "פעם קניתי משהו כבד בטירוף, ושכנה הציעה שפועלים שעובדים אצלה בבית יעזרו לי. יורד מישהו וצועק 'מיה!'. אני מודה שבהתחלה לא זיהיתי אותו. והוא אומר לי: 'בזכותך עברתי בגרות בלשון! בואי, אני אסחב לך, אני גם ארכיב לך, אני לא שוכח אותך בחיים'. זה היה מדהים, כי הוא כבר לא תלמיד, ובחיים עצמם אין בינינו יחסי כוחות. הרי באותה מידה הייתי יכולה להזמין אותו כבעל מקצוע ולשלם לו. אבל הוא החזיר לי טובה בכלים שלו, והם לא היו פחותים מהכנה לבגרות בלשון. ההדדיות הזו מרגשת".
דורון: "תלמיד שסיים אצלי ב־2015 כתב לי בזמן המלחמה שבימים קשים כאלה, חשוב לו לספר לי כמה הוא זוכר את השיעורים שלי, וכמה הם עזרו לו בתקופות לא קלות. זה ריגש אותי כל כך. יש לי תלמידים שבחרו לעשות תואר ראשון בלימודי המזרח התיכון. זה דבר בלתי רגיל, במיוחד במדינה שבה מייחסים חשיבות נמוכה למדעי הרוח. כשאני שומע שתלמיד בוחר ללכת ללימודים גבוהים באקדמיה בתחום שלי, תחום שהוא קריטי לעולם, אני מבין שהעבודה שלי היא ממש שליחות".
מיה: "זו לא רק קלישאה. אנחנו באמת אוהבים להיות מורים, זה ממלא אותנו ונותן משמעות. כל מילה שאת אומרת – התלמידים עשויים לזכור, והיא יכולה לשנות אותם. אין עוד הרבה הזדמנויות כאלה בחיים".
מה העצה שלכם למורים ומורות בתחילת הדרך?
דורון: "מי שההוראה לא בוערת בו מתוך הסיבות הנכונות – שפשוט יחסוך את זה מעצמו. במקצועות אחרים אפשר להתפרנס גם אם אתה בינוני. אם אתה לא טוב בהוראה, השחיקה תהיה נוראית והסבל יהיה קשה".
ברק: "אני ממליץ למורה חדש ללמוד היטב את זכויותיו, כי המערכת מנסה להסתיר אותן. חשוב להגיע עם האנרגיה ועם הרצון לשנות את העולם, לצד פתיחות והבנה שלפעמים חלומות מתגשמים – אבל לאט מאוד".
מיה: "המטרה שלנו היא לא רק לשרוד. אנחנו רוצים שיהיה לנו כיף, רוצים עבודה משמעותית ומלאת סיפוק. בשביל זה צריך הרבה כלים, אבל הם מתפתחים עם הזמן. לכן העצה שלי היא לא להסיק מיד מסקנות. צריך אורך רוח. לא לעזוב אחרי שנה, גם אם זה קשה. לתת לזה הזדמנות".
דורון: "מורה שעבר שלוש שנים ורוצה להמשיך – זה מבחינתי ציון הדרך".
צריך רק לעבור איזה שלוש־ארבע־תשע־עשר שנים, ואחרי שלושים שנה ראשונות כבר יהיה יותר קל.
ברק: "ואז מגיעים לגיל חמישים, ויש 'משרת גיל'".
מיה: "ואם קראת את 'מורה נבוכים', את יודעת לחבר עד לשם את משרת האם".
ידוע שמורים הם התלמידים הכי קשים. ברגע שהם יושבים בצד השני של השולחן, בימי השתלמות למשל, הם הופכים לכיתת אתגר. איך המורים בתור קהל בהופעה?
מיה: "אוי! שאלה מעולה!"
מחמאה של מורה ללשון. אני מסמיקה.
"תקשיבי טוב. יש שני סוגי הופעות. אפשר לשפוך פה, כן?"
ברור, זה רק ביני ובינך.
מיה: "הקהל באולמות נהדר, אלה אנשים ששילמו כסף".
דורון: "וגם בבתי ספר, כשאנחנו מוזמנים, יש קהל נהדר. אבל!"
מיה: "אבל!"
דורון: "לא לקטוע אותי!"
מיה: "מדי פעם אנחנו נתקלים בקטסטרופות! מדברים לנו מול הפרצוף – "
ברק: "אוכלים לנו מול הפרצוף. ישנים, קמים, הולכים".
דורון: "כמו אחרוני התלמידים. זה לא פוגע, אבל זה מתיש ומסיט את המחשבה".
תקראו לרכזת השכבה. תגידו שאתם לא ממשיכים עד שהסגנית מגיעה.
מיה: "באחת ההופעות הראשונות קלטנו שהמורים כועסים, ואפילו קמים ויוצאים. רק בסוף הבנו שהם חשבו שאנחנו שחקנים שבאו להסתלבט עליהם. הם תהו איך אנחנו יודעים כל כך הרבה, וזה אפילו העליב אותם. לכן אנחנו מבקשים תמיד בהתחלה ממי שמציג אותנו לקהל, שיגיד שאנחנו מורים אמיתיים".
לאילו עוד קהלים הייתם רוצים להגיע?
ברק: "מבחינתנו כל המורים בארץ מוזמנים. גם מורים ביסודי שאין להם טיול שנתי בנקבת השילוח. גם המורים בעולם, מורים בשליחות. אנחנו נשמח לבוא בטובנו להופיע בבוסטון, בניו־יורק".
מיה: "אנחנו רוצים שהיצרנים של פתי בר ייתנו לנו חסות".
ברק: "גם בנק יהב".
מיה: "מנורה מבטחים".
דורון: "אנחנו רוצים קמפיין, אבל עוד לא פנו אלינו".
