בשנים האחרונות אופפת את החברה הישראלית, על כל גווניה המגזריים והפוליטיים, תחושה של מבוי סתום: הרושם המצטבר בקרב רבים הוא כי מערכות שלטוניות מרכזיות אינן מתפקדות כהלכה, ולכך מצטרפים עימותים קשים בין המחנות, שהחריפו עם פרוץ העימות על המהפכה המשפטית לפני קרוב לשנתיים, וכמובן בעקבות הטבח הנורא של 7 באוקטובר 2023. שורה של ארגונים קמו בשאיפה לחולל שינוי ולהחזיר את החברה הישראלית לדרך המלך.
אבל מה עומד מאחורי המונח "דרך המלך"? מהן הנורמות הרצויות למערכות השונות שלנו? על השאלות האלה עצמן ניטש חלק גדול מהוויכוח. במלאת שנה למלחמה, ואחרי החגים וימי הזיכרון, ביקשנו להירתם בכלינו העיתונאיים למשימת התיקון: לשוחח עם מומחים ועם פעילי ציבור שהשאלות האלה הן לחם חוקם, ולהעלות רעיונות מעשיים לשיפור המערכות המרכזיות של חיינו הציבוריים. הכתבה הראשונה עוסקת במערכת השנואה והמבוקרת ביותר: המערכת הפוליטית.
נבואה שמגשימה את עצמה
ד"ר יואב שורק – לשעבר עורך כתב העת "השילוח", ולאחרונה מייסד מיזם "לכתחילה, בית לתורה ישראלית" – הוא משקיף ותיק על החברה הישראלית, שכתב מסות רבות ואף ספר שלם ("הברית הישראלית"), על מגוון אתגריה. הוא משוכנע שהבעיה העיקרית של המערכת הפוליטית, זו שבגללה אנשים מוכשרים רבים נרתעים ממגע איתה, היא עצם הביקורת המוגזמת עליה. זילות המערכת הפוליטית, הוא אומר, היא נבואה המגשימה את עצמה: "כשמתייחסים לכלל חברי הכנסת כגנבים מושחתים, אז גם אם חציים או רובם הם אנשים טובים, זה מרתיע אנשים טובים אחרים מלהגיע לשם". מרוב כעס על הביקורת המוגזמת בעיניו, שורק אפילו נוטה חיבה לקיצוניות הנגדית, "זו של מרכז הרב, שנטתה לחבק אנשי ציבור מעצם היותם דמויות שמייצגות את ה'ממלכתיות'".
המערכת הפוליטית לא הרוויחה ביושר את הדימוי המושחת שלה?
"לא. יש הרבה התנהלויות שהן טבעיות למערכת פוליטית. במערכת כזו יש במהותה דילים ועסקאות, ולא תמיד אתה מצביע בדיוק לפי עמדותיך. גם אנשים אידיאולוגים מאוד צריכים להתפשר ולוותר על משהו אחד כדי להשיג משהו אחר, שחשוב להם יותר. כשאנשים עושים את זה בעצמם, בחיי היומיום, הם סלחנים כלפי עצמם, אבל כשפוליטיקאים עושים את זה הם חוטפים קיתונות של ביקורת. עובדה שכל מפלגה חדשה שבאה למערכת עם יומרה לעשות פוליטיקה אחרת, אחרי שנתיים אומרים עליה את אותם דברים שאומרים על כולם, וזה לאו דווקא בגלל שהם הידרדרו מוסרית בתוך שנתיים".
פולי ברונשטיין: "אנחנו סובלים מאולטרה־מגזריות; מפלגות שנאמנות כמעט באופן בלעדי אך ורק לבייס שלהם. אנחנו כבר בקושי מחפשים מנהיגים שיש להם ראייה כלל־ישראלית"
המרואיינים האחרים לכתבה הזו אינם נוטים להעניק למערכת הפוליטית את האשראי שנותן לה שורק. יש להם בהחלט ביקורת רבה עליה, גם אם בדרגות שונות של חריפות. עוצמתה של הביקורת הזו משיקה לעמדתם הפוליטית: אנשי ימין, כמו שורק וכמו פרופ' אשר כהן, מרצה למדע המדינה מאוניברסיטת בר־אילן, נוטים לביקורת פחות חריפה. אנשי מרכז־שמאל, כמו פולי ברונשטיין, מנכ"לית עמותת "יוזמת המאה" שמבקשת לתקן את ישראל לקראת שנתה המאה, או פרופ' גידי רהט, מומחה לשיטות ממשל ובחירות מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, נוטים ליותר ביקורתיות.
שני האחרונים רואים את לב הבעיה בתרבות הפוליטית שהשתלטה על המערכת. רהט ממקד זאת בפופוליזם, שמשמעותו בעיניו היא "התפיסה שמשסה חלקים מסוימים של החברה בחלקים אחרים, ושואפת למצב שבו הרוב המספרי יוכל לעשות מה שהוא רוצה מעצם היותו רוב".
ברונשטיין מרחיבה יותר: "הבעיה היא לא באנשים, גם היום יש הרבה אנשים טובים בפוליטיקה. אבל המבנה של המערכת הושחת, וכתוצאה מכך גם אנשים טובים אינם מצליחים לממש את רצונם הטוב. זה בולט במיוחד בליכוד. הליכוד היא מפלגה שלאורך השנים פשוט נרקבה, וגם שם זה לא בגלל האנשים, שיש ביניהם רבים וטובים, וגם לא בגלל שיטת הפריימריז כפי שרבים טוענים, אלא בגלל התרבות הפוליטית שיצר נתניהו במפלגה. תרבות שבה הכול מתנהל מתוך פריזמה של הישרדות והצלחה פוליטית, ומתוך כך אנשים נעשים אגרסיביים. עובדה שאנשים שפועלים בליכוד ואלה שפועלים במפלגה כמו יש עתיד לא מתפקדים באותו אופן. כל אחד מהם מתפקד לפי הדי־אן־איי של המפלגה שלו, וזה של הליכוד הושחת לאורך שנים רבות.
"ככלל", סבורה ברונשטיין, "המערכת הפוליטית שלנו סובלת מאולטרה־מגזריות; מפלגות שנאמנות כמעט באופן בלעדי אך ורק לבייס שלהם. אנחנו כבר בקושי מחפשים מנהיגים שיש להם ראייה כלל־ישראלית. יש לנו מערכת דו־גושית נוקשה, ואין כמעט שיתוף פעולה בין הגושים. אלו דברים שמשתקים את המערכת הפוליטית, ומונעים קידום דברים שנוגעים לטוב המשותף".
הפתרון של רהט הוא ביזור המערכת בין כמה שיותר גופים: "אם הפופוליזם מתמקד בריכוז כוח אצל הרוב השולט, הפתרון צריך להיות ביזור הכח. למרבה הצער, כרגע הגוף היחיד שיכול לאזן את הממשלה הוא בית המשפט, אבל זה לא מצב בריא, אלא רע הכרחי שצריך לשנות אותו. לטווח ארוך, מוכרחים לבזר את הכוח בין גופים נוספים. צריך לשנות את שיטת הבחירות לבחירות אזוריות, כך שלחברי הכנסת תהיה קודם כול אחריות גם לאזור שממנו הם באים. אנחנו רואים היום שאפילו לשאלות ביטחון יש משמעות אזורית, ולמי שבא מהצפון או הדרום יש רגישות אחרת לבעיות האלה. הדין־וחשבון כלפי תושבי האזור יאזן את התלות של חברי הכנסת במפלגה שלהם, ובמי שעומד בראשה.
"בכלל, צריך לשאוף לכמה שפחות מפלגות לא דמוקרטיות – מפלגות שלא הציבור הרחב בוחר את הרשימה שלהן. כחיזוק למרכיב הדמוקרטי, הייתי מוסיף גם שהרשימות יורכבו ביום הבחירות עצמו, על פי הדירוג שכל המצביעים של כל מפלגה ייתנו באותו יום לרשימת המועמדים שלה. לזה הייתי מוסיף גם ביזור לשני בתי פרלמנט, כשלבית השני אין את כל סמכויות הבית הראשון, אבל הוא כן יכול לעכב חוקים שנראים לו בעייתיים".
שימועים כמו בארה"ב
ברונשטיין רואה את הפתרון המרכזי לבעיה בהקמת קואליציות רחבות; קואליציות מרכז־ימין, מרכז־שמאל, וכמובן מרכז־מרכז, שיתמקדו במפלגות ציוניות. הברית הציונית, היא קוראת לכך, ומבחינתה מדובר בקואליציות שמשתרעות "מהליכוד ועד 'הדמוקרטים' של יאיר גולן". המפלגות האלה, היא מייחלת, "יתמודדו בבחירות כל אחת בנפרד, אבל יבטיחו למצביעים שאחרי הבחירות הן יהיו שותפות לקואליציה ציונית רחבה. זו הדרך היחידה למנוע את התלות בכוחות מהקצוות, חרדים וערבים". עם זאת, היא מדגישה, "חשוב להקפיד על כך שהקואליציות הרחבות האלה ישמרו גם על זכויות החרדים והערבים, רק מבלי לתת להם את כוח הווטו".
אני שואל אותה אם קואליציות רחבות כאלה פירושן גם ביטול החרם על נתניהו כראש ממשלה, והיא משיבה בחיוב: "אכן, אם כי מבחינת הדיוק ההיסטורי חשוב לומר שנתניהו הוא שהתחיל בחרם. כבר ב־2015 הוא יכול היה להקים ממשלת ימין־מרכז, וגם ניהל על כך מו"מ עם בוז'י הרצוג, אבל בסוף הלך על ממשלת ימין, ואחר כך זה הקצין עוד יותר. אבל אני מסכימה שהחרם על נתניהו לא מועיל לנו.
"אגב, במחקר שערכנו בשנה האחרונה גילינו שבין מצביעי מרכז־ימין, מרכז ומרכז־שמאל, יש העדפה חד־משמעית לממשלות אחדות. אבל במקביל, למעלה משני שליש של הבייס הליכודניקי לא מעוניין בממשלה כזו. מצד שני, כששאלנו את אנשי המרכז, שלכאורה מוכנים לשבת בממשלת אחדות, על מה הם יהיו מוכנים לוותר למען ממשלה כזו, התברר שהם לא מוכנים לוותר על כלום – לא לשבת עם נתניהו, לא עם סמוטריץ' ובן־גביר, וכמובן גם לא לוותר על גיוס חרדים".
הצלחתם להבין למה הבייס של הליכוד לא רוצה ממשלת אחדות?
"זו שאלה טובה. האמת היא שלא שאלנו שאלה ישירה כזו, אבל אולי ניתן ללמוד על הסיבות בעקיפין מניתוח ההבדלים בין מצביעי ה'ימין מלא' למצביעי המרכז־ימין. התברר ששני ההבדלים המשמעותיים היו בעניין גיוס החרדים, וגם בשאלה הכללית של היחס ליהדות. מצביעי המרכז רוצים יהדות מכילה וסובלנית, מצביעי הימין מחפשים יהדות יותר שמרנית".
פרופ' אשר כהן: "מספר הח"כים לא השתנה מקום המדינה, למרות שהאוכלוסייה גדלה פי 12. ישראל היא בין המדינות המפותחות האחרונות במספר חברי הפרלמנט ביחס לאוכלוסייה"
פרופ' אשר כהן כופר בטענה שהכנסת חסרות כח מול הממשלה: "עובדה שמאז 1988 לא הייתה אף ממשלה שהשלימה את הקדנציה שלה. כלומר, לחברי הכנסת היה הכוח להפיל את כל הממשלות האלה". למרות זאת, הוא רואה את שורש התיקון בחיזוק נוסף של כוח הכנסת מול הממשלה: "כל הזמן מדברים על חולשתה של הכנסת מול מערכת המשפט, ושוכחים לדבר על חולשתה מול הממשלה. זה נוגע בעיקר לתפקיד של הכנסת כמפקחת על תפקוד הממשלה. במצב רצוי, הייתה צריכה להיות לכל משרד ממשלתי ועדה פרלמנטרית שמלווה את פעילותו ומפקחת עליה. אבל זה לא אפשרי במצב הקיים שבו 90 ח"כים (בניכוי הח"כים מן הקואליציה שנבחרו לשרים אבל ממשיכים במקביל לכהן גם בכנסת; י"ש) מתרוצצים בין 15 ועדות שונות. אין להם אפשרות להתמחות ברצינות בנושאים שהם אמורים לדון ולהחליט לגביהם. הם בקושי יודעים מה הם אמורים להצביע, ומתעדכנים מדי פעם מיו"ר הסיעה.
"לכן צריך לאמץ את הפתרון הלא פופולרי של הגדלה משמעותית של מספר חברי הכנסת. המספר הזה לא השתנה מקום המדינה, למרות שהאוכלוסייה גדלה מאז פי 12. כיום, ישראל היא בין המדינות המפותחות האחרונות במספר חברי הפרלמנט ביחס לגודל האוכלוסייה. צריך להגדיל את מספר הח"כים, כך שכל חבר כנסת יהיה חבר בוועדה אחת או שתיים לכל היותר, יתמחה בנושאים שהיא עוסקת בהם, ויהיה מסוגל לאתגר את השרים ואת הפקידים גם יחד".
הבעיה השנייה, לפי כהן, במעמדה של הכנסת מול שאר הרשויות, היא ש"גם השרים וגם אנשי המִנהל הציבורי מרשים לעצמם לזלזל בכנסת. פעם בדקתי את מצבן של שאילתות שהגישו חברי הכנסת למשרדי ממשלה שונים. ברוב המכריע שלהן היה איחור משמעותי בהגשת התשובה, ובחלק גדול התשובות הגיעו אחרי יותר מחמישים יום. זה הופך את התשובה למיותרת, כי בינתיים הנושא ירד מסדר היום הציבורי.
"באותו אופן, נציגי משרדי ממשלה, וגם נציגי המִנהל המקצועי, לפעמים אפילו בכירים בצבא, הרשו לעצמם לעיתים פשוט לא להגיע לדיונים בוועדות הכנסת. זה משהו שבארה"ב למשל לא היה עולה על הדעת. אם היית אומר למחוקקים אמריקנים שזה המצב בישראל, הם לא היו מבינים על מה אתה מדבר.
"צריך לחייב את כולם להופיע בפני הוועדות, וגם לערוך את הדיונים כשימועים פומביים ומתוקשרים. תזכור איזה רושם עשה אצלנו השימוע לנשיאות האוניברסיטאות בארה"ב בעניין היחס לסטודנטים ומרצים יהודים בתחילת המלחמה. כך צריכים להיראות דיונים גם אצלנו. שינוי כזה יגדיל כשלעצמו את מעמדם של הפוליטיקאים, וגם יפחית את תלותם במפלגות האם שלהם. כל אחד מהם ירצה להראות כמה הוא מתחקר ברצינות את נציגי הממשלה, אפילו את אלה מהמפלגה שלו, ואת המערכות השונות. צריך כמובן להקפיד על כך שהדיונים יהיו מכובדים ולא ייראו כמו קרקס, אבל עצם קיומם של דיונים כאלה יכול מאוד להועיל".
בעיה נוספת שמכעיסה רבים בציבור היא סוגיית המינויים הפוליטיים, מה שמכונה ג'ובים. בעיני רהט הבעיה הזו בלתי אפשרית לפתרון בשלטון פופוליסטי, משום שגישה פופוליסטית איננה מקבלת מלכתחילה את האבחנה בין מינויים מקצועיים לכאלה שאינם. "הגישה הפופוליסטית גורסת שמה שמכונה 'מקצועיים' זו בעצם הדרך של האליטה לשמר את עצמה, ואילו 'הלא מקצועיים' הם בעצם 'העם'. מבחינתם זו עוד דוגמה שבה האליטה פוגעת בעם".
לפרופ' כהן יש הצעה מעניינת לאיזון האינטרסים בסוגיה הזו: "מצד אחד, צודקים הטוענים שברמות הגבוהות של משרדי הממשלה השונים, השרים זקוקים לאנשי אמון שהם סומכים עליהם ויכולים לעבוד איתם. מצד שני, ברור שהאינטרס הציבורי דורש שאלו יהיו אנשים שיש להם הכישורים המתאימים, ולא סתם חברים אישיים של השר או המנכ"ל. לכן אני מציע שוועדה חיצונית תקבע מראש מהם הקריטריונים הדרושים לרמות הבכירות בשירות המדינה – השכלה, ניסיון מקצועי וניהולי וכדומה. ואז הגורם הממנה יוכל לבחור כל אדם שעומד בקריטריונים האלה".
חוקה רזה
יש גם הצעות מרחיקות לכת, שבני שיחי דוחים אותן על הסף; חלקם רואים בהן הצעות פופוליסטיות כשלעצמן. אחת מהן היא ההצעה לבטל את המשמעת הסיעתית והקואליציונית, לכאורה על מנת שכל חבר כנסת יוכל להצביע לפי מצפונו ולא לפי צו הסיעה. לדברי כהן, "בדיקה משווה במדינות שיש בהן בחירות אזוריות, ושלכאורה חברי הפרלמנט בהן עצמאיים יותר, מגלה שגם שם, ואפילו בארה"ב, נהוגה משמעת סיעתית. אתה לא יכול להוביל מדיניות אם אין לך ביטחון בעמדת הנציגים שלך". רהט מציין ש"ממילא רוב הסוגיות שנדונות בכנסת הן לא הסוגיות האידיאולוגיות, שבהן יש הבדלי תפיסה ברורים בין המפלגות. לרוב מדובר בסוגיות פרקטיות שאין בהן מחלוקות עקרוניות, וממילא גם לא מוטלת לגביהן משמעת סיעתית".
הם דוחים, אם כי ברמות שונות של הסתייגות, גם הצעה נוספת שנשמעת מדי פעם בשיח הציבורי: כינון ממשלות של מקצוענים, "טכנוקרטים", כמקובל בממשל האמריקני – ולא של פוליטיקאים; שוב, על מנת לאפשר לכאורה תפקוד מקצועי של הרשות המבצעת. לדעת כולם, הצעה כזו פוגעת בעיקרון חשוב של הדמוקרטיה, והוא הובלת המדינה באופן שמייצג את הבוחרים.
כהן מוכן ש"יהיו פה ושם שרים מקצועיים, כמו שיעקב נאמן כיהן כשר האוצר או פרופ' דניאל פרידמן כשר המשפטים, אבל אלה צריכים להיות יוצאי הדופן". רהט מוכן שייקבע אפילו רף מינימלי של מספר שרים מקצועיים בכל ממשלה, אבל גם הוא מסכים שרוב שרי הממשלה צריכים להיות נציגי המפלגות הפוליטיות.
ברונשטיין חושבת שגם הגבלת מספר הקדנציות של אנשי הציבור יכולה להועיל לשיפור המערכת ולמניעת השחתה: "בראש ובראשונה הכוונה כמובן לראש הממשלה, אבל גם אנשי ציבור נוספים, כמו ראשי ערים, צריכים להיות מוגבלים בזמן כהונתם".
ואילו פרופ' ידידיה שטרן, נשיא המכון למדיניות העם היהודי, מוביל לאחרונה יוזמה מסוג אחר, שהוא משוכנע שתפחית את עוצמת המחלוקות הסובבות בשנים האחרונות את המערכת הציבורית. הוא מדבר על "חוקה רזה", שבה לא יוגדרו בשלב זה כל המרכיבים המקובלים בחוקה, כמו מגילת זכויות האזרח, אלא היא תתמקד בהסדרת שני מרכיבים שעליהם עיקר המחלוקת: חוק יסוד החקיקה וחוק יסוד השפיטה.
"מדובר בשני חוקים שצירופם יחד מסדיר למעשה את מערכת היחסים בין שלוש הרשויות, ובעיקר בין הכנסת לבית המשפט", הוא מסביר. "שני החוקים האלה צריכים לקבוע באיזה תנאים יכול בית המשפט לבטל חוק של הכנסת, מתי ואיך יכולה הכנסת להתגבר על ביטול כזה, אבל גם מהם כללי הברזל לחקיקת חוקי יסוד, כך שהם לא ייקבעו ברוב מקרי של שניים נגד אחד אלא ברוב מיוחס וברור, כראוי לחוקים בעלי אופי חוקתי. אם העניין הזה יוסדר, תהיה גם הצדקה לבטל את זכות הביקורת השיפוטית על חוקים כאלה". מהלך כזה, אומר שטרן, יוכל להרגיע את כל המחנות מפני מצב שבו רוב מזדמן קטן יוכל לפגוע בזכויות יסוד.
***
יצאתי למסע מחשבתי סביב תיקון המערכת הפוליטית, כשבאמתחתי שתי שאלות יסוד: מהם השינויים הנדרשים כדי לשפר אותה, ומה נדרש כדי להתגבר על הרתיעה של רבים וטובים מעצם הכניסה למערכת. מתברר שאצל כל המרואיינים התשובה לשאלה הראשונה עונה גם על השנייה. אין דרך לשכנע כוחות חיוביים חדשים להצטרף למערכת כל עוד היא מלאה בתחלואים (ולפי שורק, כל עוד הדימוי שלה שלילי כל־כך). אבל ברגע שייעשו השיפורים הנדרשים, גם לא יהיה צורך בפטנטים מיוחדים. מערכת מתוקנת, שבה אנשים טובים יוכלו לממש את רצונם לפעול למען הציבור, כבר תמשוך בעצמה את הכוחות החדשים.
