בכניסה לבית משפחת ניימן ביישוב מצפה־יריחו, ניצבים נרות נשמה, קופות צדקה ותמונות של הבן אביעד ז"ל, בן 31, שנפל בקרב בדרום לבנון בערב שמחת תורה. זוהי שעת בוקר מוקדמת, אבל המנחמים כבר החלו להגיע. השלווה ואפילו החיוך שבהם אימו נעמה מספרת על חייו ועל נפילתו, מבטאת תפיסת עולם אמונית, מיסטית לעיתים, שנחשפת כעת ביתר שאת, נוכח השבר הגדול.
בתוך ליבה, אומרת נעמה, היא חשה בתקופה האחרונה את סופו הקרב של בנה. "כשהוא יצא למילואים בסבב הראשון עשיתי לו שמירות רוחניות של ייחודים. הכנתי מגן דוד עם שמות הוויה והספירות, שמתי את התמונה שלו בִפנים ושלחתי לו, לאשתו שיר, לבעלי אלי, ובעצם לכל מי שהסכים להסתכל על זה. כשהוא היה בעזה הרגשתי שהוא מוגן, וגם הוא אמר שהוא מרגיש ככה. הוא סיפר על אירוע של כטב"ם שחג מעליהם והוא אמר לחברים שהכול טוב, אין מה לדאוג כי הם מוגנים. ובאמת הכטב"ם נפל על איזו אנטנה לידם ולא קרה להם שום דבר".
אבל עם הזמן, ולאחר שזירת הלחימה של אביעד וחבריו השתנתה מעזה ללבנון, תחושת השמירה השמיימית שליוותה את נעמה הלכה והתעמעמה. "בסוף הרגשתי שמה שאני עושה כבר לא עוזר. ביום כיפור חשתי שההגנה ירדה. הוא היה בשטח, אז הרגשתי שאני מתפללת וצמה בשמו. תמיד הוא היה עם הומור, אז כשאמרתי לו שצמתי בשמו, הוא ענה 'ואני אכלתי בשמך'. צחקתי ואמרתי לו שבאמת הרגשתי טוב. הרגשתי צורך להגן עליו, אבל הרגשתי שהקב"ה אומר לי 'תשחררי, זה שלי'. המשכתי לעשות, למרות שכבר הרגשתי שזה לא מביא למקום שהוא מוגן. כשראיתי את החיילים (שהגיעו עם הבשורה המרה; א"ז) לא מאוד הופתעתי. כבר היה לי מקום של ידיעה.
"הקב"ה נתן לי מתנה ל־31 וחצי שנים, והוא גם נתן לי את ההבנה שזאת מתנה. אלף פעמים אמרתי לאביעד: 'זה מטורף מה שאתה עושה, אתה שלמות'. הוא פתח לי את העיניים כבר בחיים לראות מי הנשמה הזאת"
"הקב"ה נתן לי מתנה ל־31 וחצי שנים, זה מה שהוא רצה לתת לי. לא רק שהוא נתן לי את המתנה, הוא גם נתן לי את ההבנה שזאת מתנה. אלף פעמים אמרתי לאביעד: 'זה מטורף מה שאתה עושה, אתה שלמות'. הוא פתח לי את העיניים כבר בחיים לראות מי הנשמה הזאת. אני יכולה להתווכח עם מה שהקב"ה עושה? כשהוא רוצה שאני אבכה אני בוכה, וכואבת. ברור שלקב"ה כואב במיתתם של צדיקים. אומרים 'מה למעלה – ממך': מה שאתה מרגיש זה מה שהוא מרגיש. אי אפשר בלי להרגיש את הכיווץ. אבל הוא גם דוחף אותנו, זה כמו הלב שפועם".
החיבוק האחרון
המשימה האחרונה של הפלוגה שאביעד השתייך אליה, חלק מגדוד 222 של חטיבת כרמלי, הייתה לטהר את ג'בל בלאט, הצופה על הגליל המערבי כמעט עד חיפה. אחרי שאיתרו שם מחסן אמל"ח גדול, שהוכן כדי לכבוש בקלות את זרעית ולנוע משם הלאה ליישובי הצפון, נשלח חלק מהכוח קדימה כדי לוודא שהם לא יותקפו. החיילים מצאו פיר המוביל למנהרה, ואז הופעל נגדם מטען. מלבד אביעד ניימן, נהרגו שם עוד שלושה לוחמים: שמואל הררי, מרדכי אמויאל, ושובאל בן־נתן. אביעד הותיר אחריו את אשתו שיר ואת ארבעת ילדיהם, את הוריו נעמה ואלי, ו־11 אחים ואחיות.
בשנה האחרונה עשה אביעד 280 ימי מילואים: שני סבבים בצפון, סבב בעזה, ואז סבב בלבנון. "לפני הסבב האחרון הוא אמר לשיר שנראה לו שהוא לא יחזור", מספרת נעמה.
איך היא קיבלה את זה?
"הוא אמר הרבה דברים כאלה בצחוק לפני כן, אבל הבנו שהוא רציני. הוא יותר מדי חיבק אותנו, וזה כבר היה די ברור שזה פרידה. הקב"ה ברחמיו שותל בתוך הקושי נשיקות. אחת מהן הייתה הפגישה האחרונה שלנו. הוא הגיע בזמן שלא הייתי אמורה בכלל להיות בבית, וברגע האחרון התוכניות השתנו. ישבנו שעה ביחד, בנחת, והוא חיבק אותנו חיבוק כזה גדול. כשהכול כל כך מדויק, זה כבר די ברור.
"הוא היה כל כך שלם עם עצמו. אם היו שואלים אותו אם היה עושה את זה שוב, הוא לא היה חושב שנייה. הם ממש הצילו את יישובי הצפון. מאגר הנשק שהם מצאו שנייה לפני שהמטען הופעל היה יכול לחסל את כל זרעית. מדובר בכמויות של נשק ואמל"ח שקשה לדמיין. הם הצילו חיים, זו לא קלישאה".
אביעד נישא לשיר בגיל 18 ("הם הכירו כאן ביישוב"), ולמד בישיבת "נתיבות יוסף" בראשות הרב שבתי סבתו במצפה־יריחו. "כשנולד הבן הראשון הם החליטו שהוא יתגייס", מספרת נעמה. "הוא אמר לשיר שהוא לא יכול לסבול את המחשבה שתהיה מלחמה והוא לא יהיה חלק, אז הוא הלך לטירונות של גולני. כשנולדה הבת השנייה זה כבר היה ממש קשה אז הוא עבר לרבנות, אבל השאיפה שלו הייתה המילואים. בשביל זה הוא התגייס, ובאמת בסוף הסדיר הוא שובץ לחטיבת כרמלי. הראייה שלו הייתה מפוכחת מאוד. הוא ידע שהשירות לא מסתכם בסדיר, ושהמדינה תהיה זקוקה למילואימניקים רציניים".
אחרי השחרור מן הצבא הצטרף אביעד לחברת הנדל"ן של אחיו עמיחי, "קרתא", ועבד שם בשנים האחרונות כסמנכ"ל. הילדים במשפחת ניימן, מספרת אימם, מרבים לעבוד יחד: "בקרתא עובדות עוד שתי בנות שלנו, אביעד ועוד אח בנו יחד צימרים, ויש עוד כל מיני חיבורים. בגדול הם כל הזמן יחד, רובם גרים כאן או בסביבה. כעת באֵבל יש לזה הרבה משמעות, משני הכיוונים. למשל הבת שלי איבדה עכשיו אח, אבל גם את הקולגה שעבד איתה צמוד ואת השכן שגר שני בתים ממנה. אז החיסרון מורגש בכל מקום. מצד שני זה חיבור שקשה להסביר. היא לא הייתה מוותרת על הזמן הזה יחד, על ההזדמנות לעבוד ולחיות יחד".
איזה בן זוג הוא היה? איזה אבא?
"הוא היה מושלם בהכול, ואמרתי לו את זה גם בחיים. הייתה לו נתינה ביד רחבה. הייתה לנו בדיחה כזאת שבכל דיון פשוט אומרים ששיר תמיד צודקת, כי זה מה שהוא היה אומר. למרות שהוא היה עסוק במיליון דברים, הוא תמיד השקיע, כיבד, מצא זמן לצאת למלון או להזמין אוכל לשבת כדי לטייל ביום שישי. הוא ידע ליהנות מהחיים, אבל כמו שהוא גם כתב באחד הפתקים שהוא השאיר, הוא ידע שזה לא העניין. אלה צעצועים שצריך כדי לעבור את העולם המשוגע הזה. לכן גם לא הייתה לו בעיה לתת את הדברים שלו לאחרים. האוטו שלו היה האוטו הפלוגתי. כעת הם אמרו 'איך אתם לוקחים לנו את האוטו'".
כורסת עיסוי בחזית
נעמה ניימן היא אשת טיפול; יחד עם הרב אליהו עובדיה היא מנהלת את מרכז "בינו", שבו הם מלמדים שיטה שפיתחו ללימודי הנפש לאור תורת החסידות, שיטה שעיקרה גישה חיובית של האדם לעצמו וממילא גם לאחרים. "זו תודעה של גאולה, אנשים שלומדים את זה משנים את החיים שלהם", מעידה נעמה. "אי אפשר להמשיך עם הדיבור של 'אתה טוב בזה ולא טוב בזה' – זו תודעה של עץ הדעת, זה כבר לא מתאים. צריך לחנך בתודעה של גאולה, שבה הכל ייחוד. אם מערכת החינוך תשכיל ללמד את המורים איך לקבל את עצמם, לא יהיה צריך ללמד אותם לקבל את התלמידים, זה יקרה באופן טבעי.
"הוא כתב בפתקים 'לא לעשות עניין מכסף', וככה הוא חי. המון פעמים הוא קנה דברים וישר העביר אותם לאחרים. תמיד חשבנו שהטוב שלו בא לו באופן טבעי, אבל מהפתקים שהוא השאיר למדנו שהוא עבד כדי להיות אדם כזה"
"אנשים חיים עם ביקורת על עצמם, ומי שביקורתי כלפי עצמו יהיה ביקורתי כלפי התלמידים שלו והאנשים סביבו. אם אני שואלת אותך מה הציון שאת נותנת לעצמך והתשובה היא לא עשר, זה בעיה. זה אומר שיש לי גאווה, שאני חושבת שהכול זה שלי וממני. אבל כשאני יודעת שהקב"ה ברא אותי כמו שאני – אז ברור שאני עשר, כי מה שהוא עשה זה הדבר הטוב ביותר. כשאני יודעת שאני טובה גם כשהתעצלתי לסדר את הבית, אני יודעת שהילד שלי טוב גם כשהוא לא סידר את החדר".
כעת היא מבקשת להרחיב את תפוצתה והשפעתה של השיטה הזו, לאור דרכו ודמותו של אביעד. "אני מרגישה שאביעד דוחף את זה מלמעלה", היא אומרת, ומספרת על האופן שבו אביעד רתם את תכונותיו, בהם כוח הדמיון, כדי לשנות ולשפר את העולם. "אני יודעת שאביעד היה טוב כל הזמן, גם כשהוא היה קטן ונהג לשקר הרבה. פעם המורה שלו אמרה לי 'הוא לא משקר, יש לו דמיון פורה והוא פשוט לא יודע להבדיל בין דמיון למציאות'. היום אני רואה שהדמיון היה הכלי שלו להשפיע על העולם. למשל כשהוא ראה את הגבעה ליד היישוב וניסה להסביר לי איך הוא מתכוון להוריד חצי הר, להעלות את הקרוואנים ואז להוריד את החצי השני. זה היה נשמע לי הזוי והוא היה צריך להסביר לי שלוש פעמים, אבל הוא ראה כבר איך זה יהיה, ולפי זה גם עשה. כשהם היו בלבנון וביציאה היה לחיילים קשה, הוא הביא להם כורסת מסאז'. מי מביא דבר כזה לשטח בלבנון? היה לו דמיון".
היצירתיות המתפרצת של אביעד הפכה לשם דבר בפלוגה, עד כדי כך שכאשר חבריו לנשק דיברו על צורך למצוא פתרון לבעיה מסוימת, הם כינו זאת בפועל על שמו: "לְנַיימֶן". "בשטחי הכינוס היה להם הרבה זמן פנוי", מספרת נעמה, "אז כשכולם הולכים לישון כי אין מה לעשות, אביעד חשב מה אפשר לעשות. הוא מצא ביד 2 שולחן פינג־פונג, ונסע עם כמה חבר'ה לעכו להביא אותו. הוא הביא גם את הטרקטורון שלו לשטח אבל החביא אותו בצד. כשהמג"ד גילה שזה שלו, הוא לקח אותו לבדוק כמה זמן ייקח לכוח רדואן להגיע לישראל. הם נסעו בשטח לא עביר, אבל אביעד עשה את זה בארבע דקות.
"כשאדם רגיל יוצא לעזה הוא מעמיס ציוד אישי, אביעד לקח שלושה מזגנים וחוטים מאריכים. בהתחלה לא היה שם אוכל טוב, אבל סביבו כולם ידעו שאיפה שהוא נמצא יש הכול. פעם הגיעו איזו מחלקה אחרת ואביעד ישר פתח להם שולחן ל־15 איש. הם סיפרו לי שבעזה לא היה פשוט לוותר ככה על אוכל, ואביעד לא רק אמר להם 'קחו', אלא גם הכין להם. הוא היה בנתינה אינסופית, בתודעת שפע ממש. תמיד היה נראה שזה טבעי לו, עכשיו גילינו שהוא כתב על זה".
מהסיפורים על בנה, חוזרת נעמה לגישתה הרוחנית: "אם נדע שכל כוח שיש לילד, כוח של דמיון ויצירה או כוח של עצלנות, זה כוח שהקב"ה נתן לו בשביל להביא את האור שלו לעולם, ונקבל אותו כמו שהוא – החיים שלו יהיו אחרים. אבל אני אוכל לקבל את הילד כמו שהוא רק אם לפני זה אקבל את עצמי כמו שאני. לא משנה אם אני טובה בזה וגרועה במשהו אחר – הכול טוב. הקב"ה יודע למה הוא ברא דווקא ככה את הקומפלקס האינסופי שנקרא 'אני', זה מדויק לכל אחד ואחד. זה כמו שבפאזל יש בכל חלק מגרעת ויתרון, מה יותר טוב? אם היו לך רק חלקים עם יתרונות, לא היה אפשר לחבר אותם. החיסרון שלי הוא חלק מהיתרון, כי שם אני צריכה את האיש שלי, את הילדים שלנו, את עם ישראל. כשאני מבינה שהיתרון והחיסרון הם אחד, אז אני מקבלת את הכול כמו שהוא. רק כשאני אוהבת אותי באופן שלם ואמיתי ויודעת להודות על זה, אדע להודות גם על אחרים ככה. יש לב אחד של הקב"ה שפועם בכולנו. החלום שלי הוא ללמד מורים את הגישה הזו, כי זה הכלי לדור של גאולה".
אנשים סמכו עליו
משנת חייה של נעמה מתווה גם את הדרך שבה היא מתמודדת כעת עם אסונה. "מצד אחד אני בהשלמה גמורה, אין לי שאלות על מה יהיה, מה הייתי עוד אומרת לו או דברים כאלה. זה מה שהיה צריך לקרות. אלה שאלות שאפילו לא עולות. אבל עולה געגוע גדול וזה בסדר, הקב"ה רוצה להתגעגע והוא מתגעגע דרכי. עולה בי רגע שמחה ורגע עצב או געגוע, וזה בסדר גמור. אני לא מתנגדת לשום דבר, לא לבכי ולא לקושי, פשוט חיה אותו, מנגנת אותו דרכי.
"ראיתי את הגוף של אביעד אחרי, וחשבתי שאנחנו כל כך מזדהים עם הגוף, אבל החיות של אביעד היא בכלל מהנשמה. הגוף הוא כמו בובה, והקב"ה מכניס את היד שלו לתוכה ומפעיל אותה. וברגע שהוא מוציא את הנשמה, אז הגוף הוא לא כלום. מי שאני באמת זאת הנשמה. כששואלים מישהו מי אתה, הוא יענה 'אני כך וכך, בן כך וכך, עושה את זה ואת זה'. אבל כל זה סיפורים, העיקר זו הפנימיות שלך, העצמות של ה' בתוכך. ואם אני רואה אותי ויודעת שאני האלוקות, אז כשאני רואה אותך אני יודעת שאת האלוקות, ומה שתגידי לי זה בעצם הקב"ה מדבר איתי. כשאת מנחמת אותי אני יודעת שהוא מנחם אותי, דרכך.
"אנחנו מסתכלים על הכלי ואומרים 'הוא יפה' או 'הוא חכם', אבל זה הכול סיפורי רקע. כל אדם מביא תודעה שהייתה צריכה לרדת לעולם, והוא הכלי להביא אותה. הקב"ה צריך אותנו, הוא לא יכול להביא דברים לעולם בלעדינו, הוא מנהל את העולם דרכנו. הוא רצה להביא לכאן ילד, אז הוא גרם לי ולאלי להתאהב ולרצות ילדים. הוא לא יכול להביא ילד בלי הכלים האלה. באותו אופן, הוא לא יכול לתת צדקה בלי הכלי שמעביר אותה, אז הוא גורם לי לרצות לעבוד ולהרוויח ולחשוב למי אני רוצה לתת. אנחנו חלק ממנו, אין אני והוא.
"כשאני הולכת אני לא חושבת אם הרגליים שלי מסכימות ללכת. אם הייתה להן תודעה הן היו אומרות שהן הלכו ולא אני, אבל הן חלק ממני. זאת הדעת שמסיחה. המשיח יבוא כשנהיה בהיסח הדעת, כלומר כשנהיה בחיבור שלם, שנרגיש שאנחנו היד שלו לגמרי. כשאנחנו מצליחים במשהו אנחנו אומרים שהייתה לנו סייעתא דשמיא, האמת היא שגם כשאנחנו לא מצליחים הוא פועל דרכי. הוא לא יכול לפעול לבד. מה, תצא בת קול ותדבר? לא, הכול קורה דרכי ודרכך ודרך כל אחד ואחד".
אביעד היה מחובר לדרך הזאת?
"גיליתי אחרי שכן. לאביעד היה הומור חזק, והוא תמיד צחק שאימא ברוגע שלה, אבל מצד שני הוא באמת חי את זה. אחרי שהוא נפל מצאנו בטלפון שלו פתקים שהוא כתב לעצמו והדפסנו את זה. רואים שם שהוא ממש חי את זה, אחד לאחד. תמיד חשבנו שהטוב שלו בא לו באופן טבעי, אבל מהפתקים למדנו שהוא עבד כדי להיות אדם כזה. למשל, הוא אהב יהודים ואהב לעזור בלי גבול. כחבר במזכירות של היישוב התייעצו איתו על דברים שהוא לא היה קשור אליהם בכלל. רב היישוב שלנו, הרב יהודה קרויזר, סיפר לנו שבכל בעיה היו קוראים לו ולאביעד. כשהוא החליט לא לרוץ שוב למזכירות, מישהי שהייתה חושבת אחרת ממנו אמרה לו שהיא תצביע לו, רק שירוץ, כי צריך אותו שם. היא אמרה לי 'אביעד הצליח להוציא את היישוב מהתקיעות'. אנשים סמכו עליו והלכו איתו.
"הוא כתב בפתקים 'לא לעשות עניין מכסף', וככה הוא חי. כשבנו את השכונה שלהם הוא לקח מהכסף שלו והשקיע בבית הכנסת. המון פעמים הוא קנה דברים וישר העביר אותם. ראיתי משהו יפה במשרד שלו כשהוא לא היה, אחר כך החמאתי לו, והוא מיד שאל 'אז למה לא לקחת את זה?'"
משפט נוסף שנמצא בפתקים שהשאיר אביעד היה שאחרי כל הדברים המהנים בחייו, הדבר שהוא הכי מתגעגע אליו זה לימוד התורה בישיבה. "השילוב אצלו היה שלם, וזכינו לראות את זה בחייו", אומרת נעמה. "הוא היה שלם עם שיר בזוגיות, שלם כאבא, שלם כאח. כשהוא קנה משחקים לילדים שלו, הוא היה קונה גם לאחים הקטנים שלו. היה לו קשר קרוב עם האחים, הוא ראה את כולם".
תהיו קצת אביעד
גילית עליו משהו שלא ידעת?
"לא ידעתי את העוצמה. כשעושים הבדלה מדליקים את הנר ומכבים את האור, כי כדי לראות את הנר יותר טוב צריך להחשיך. כשאביעד לא פה איתנו, אחרי שה' כיבה את האור של החיים האלה, האור שלו עוד יותר חזק. הכול ידענו, אבל העוצמה והכמות שמתגלה היא מדהימה, וזה מתבטא באינסוף סיפורים. אמרתי לו כמה פעמים שאני יודעת מה כל ילד עושה, אבל עליו לא ידעתי כי הוא עשה המון.
"הדרך הייתה מאוד ברורה לו. הוא ידע להגיד שאם ייתנו להם לשמור על הנמל הצף בעזה הם לא הולכים, כי לא בשביל זה הם עזבו את הנשים שלהם. כולם הלכו אחריו, ובאמת שינו להם את המשימה. היה לו כוח של מנהיגות אבל בשקט. כולם סמכו עליו אבל הוא לא עשה מזה עניין".
איך את רואה את ההנצחה שלו ואת החיבור אליו עכשיו?
"ההנצחה שלו זה להמשיך לחיות אותו. קודם הוא היה בתוך כלי. הכלי מצד אחד מסתיר, ומצד שני הוא הפעולה. אם הוא לא היה מגיע לעולם ונשאר רק אור, אז הוא לא היה מתממש. עכשיו, אחרי שהכלי הלך, האור שלו מתפשט עוד. נמשיך את העזרה, את הבנייה, את האהבה לכל יהודי. אני אומרת לאנשים, תראו מה הוא עשה ותהיו קצת אביעד. עכשיו כשהוא רק אור הוא אצל כל עם ישראל, וכל אחד יכול לקחת קצת אביעד. ועם ישראל כל כך מרגש. באו אנשים מהעוטף ומהערבה להביא לנו ירקות. אנשים מתל־אביב הגיעו לנחם ואמרו 'תודה שהקרבת את הבן שלך'. אנחנו צריכים לקחת על עצמנו להגיד כל יום תודה לה' על זה שאנחנו יהודים. איזו זכות, אין דבר כזה בעולם".
את מרגישה שהקרבתם אותו?
"אני מרגישה שהקב"ה נתן לו את התפקיד, והוא קידש שם שמים במוות שלו כמו שהוא קידש בחיים שלו. בתודעה של עץ הדעת – אני מול השם; בתודעה של עץ החיים – אני עם הקב"ה; בתודעה של הייחוד, שהיא מעל העצים – יש רק ייחוד, רק הוא נמצא. דרך אביעד ה' רצה להראות מה זו מסירות נפש. ה' מנהיג את העולם דרכנו, וצריך להרפות ולהסכים לדעת איזה עוצמה גדולה יש לנו. לאביעד היה חשוב שנדע לאן אנחנו הולכים, למה נלחמים. הוא סיפר שבכל בית בעזה הם ראו תמונה של המסגד, ומאז הוא תמיד הלך עם פאצ' של בית המקדש כדי לזכור מה המטרה בסוף. בדרך נחלץ את כל החטופים שלנו, זו מטרה חשובה בדרך למטרה הגדולה של הגאולה השלמה. כשאתה יודע לאן אתה הולך, אתה לא מתבלבל בדרך".
