01 זיכרון ילדות תרבותי. ההצגה "הציפור הכחולה" של מטרלינק בתיאטרון הבימה. אני ילדה בת שבע, פעורת פה, מסתכלת על טילטיל ומיטיל שהולכים לחפש את הציפור הכחולה שהיא האושר. אני לא חושבת שידעתי אז מה זה אושר. ומולי, מיטב שחקני הבימה, קלצ'קין, שלמה בר־שביט, חנה רובינא, תפאורה, אולם גדול וחשוך, והם מחפשים, בממלכת הלילה, בארמון השמחה, בארץ הזיכרונות נפגשים עם סבא וסבתא שכבר אינם, ואת הציפור הכחולה הם לא מוצאים. כשהם חוזרים הביתה מגלים שהיא בביתם הדל. ושהאושר קיים בתוכנו. לפני כחודש הלכתי עם נכדי שוב להצגה, הוא לא הבין את מהות האושר שבפנים. אבל אני סוף־סוף הבנתי.
02 ספר שקראת פעמיים. "על העיוורון" של סאראמאגו, ו"רצות עם זאבים" של קלאריסה פינקולה אסטס. הראשון מספר מה קורה לאנשים שעיוורים למעשיהם והתנהגותם וחושבים שאיש אינו רואה אותם. השני הוא אוסף אגדות, רובן מוכרות, שחושפות ארכיטיפים נשיים וכוחות נפש אצל נשים. טבע האישה, טבע החיים והמחזוריות בהם.
03 דמות שמעניקה לך השראה. הילדה איילת מסיפורה של קדיה מולודובסקי. ילדה עם חיים מורכבים והרבה דרישות, והיא עם דמיונה העשיר ממריאה לארץ לאהבותיה ומגשימה את חלומותיה. השמשייה שלה משמשת לה גג ובית, אווזים אמיתיים שהיא הרועה שלהם משמשים לה חברים למשחק, כפתורים הופכים לגלגלים, והילדה איילת נוסעת, לארץ לא נודעת.
04 מקום המפלט שלך בימים קשים אלה. אני מחפשת דברים חדשים שלא מוכרים לי. מכינה מאכל חדש שאיני מכירה, מחומרים שאני פחות משתמשת בהם, יוזמת פגישה או שיחה עם אדם שמסקרן אותי, מתחילה טקסט חדש שיצעיד אותי בעקבותיו למקומות לא צפויים. הולכת למשפחות החטופים והנרצחים, לחוש את עוצמתם ונחישותם.
05 עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה. עם צ'רצ'יל, שבזמן מלחמת העולם אמר: "לא לבזבז משבר טוב". להיות איתו כמה ימים, בעת משבר. ללמוד ממנו את האיך שלו. שבן־גוריון ילמד אותי איך לעמוד על הראש, ואחר כך נבלה יחד בספרייה שלו והוא יספר על כמה מהספרים שהוא אוהב. ובסוף נעמוד יחד שוב על הרגליים.
06 עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד. עם עצמי לפני שלושים שנה. אבל למה רק ליום אחד?
07 מה מצחיק אותך. תינוקות חופשיים שמותר להם הכול מטעם עצמם. ילדים במשחקי דמיון: מסוכריות בונים רכבת, אותו לגו פעם משמש חניון מכוניות ואחר כך בניין רב־קומות, גבוה־גבוה, ועוד יותר גבוה, עד שהוא מתפרק והילד מתגלגל מצחוק. שיחות של אנשים עם כלביהם.
08 שיר שנוגע בך במקום מיוחד. "א־לי שלא ייגמר לעולם" של חנה סנש. החיבור של חנה סנש, אישה, צנחנית אמיצה, בחבורה גברית, בעת מלחמה, והאופטימיות שיוצאת ממנה. תפילה פנימית. לא־לוהים או שמא לכל אחד מאיתנו?
