ביום שני אחר הצהריים החושך כבר ירד על רחבת גשר המיתרים שזהר באורות כחולים ולבנים. לאט־לאט התמלאה הרחבה במאות מנשות הציונות הדתית, ולצידן גם עשרות גברים שהגיעו כדי להיאבק על גיוס חרדים לצה"ל. ידיהן אוחזות בילדים קטנים או בשלטים שעליהם נכתבו משפטי מחאה: "מי שמאמין לא משתמט"; "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה"; "קורסים תחת הנטל".
על הבמה המאולתרת עלו בזו אחר זו נשות "שותפות לשירות – נשים דתיות למען שוויון בנטל", שיזמו את העצרת והחלו לפעול בנושא השתמטות החרדים בחצי השנה האחרונה – אלו שבניהן מגויסים, אלו שבני זוגן מגויסים, אלו שגם בני זוגן וגם ילדיהן מגויסים בה בעת, אלמנות המלחמה והורים שכולים. תחושת בהילות ודחיפות אפפה את ההפגנה הקטנה. הסאה הוגדשה, נגמר האוויר, עתה חיים נמצאים על הכף.
"ינון שנא להילחם ופחד מזה מאוד", מספרת לקהל המפגינים נעה סטביסקי, אלמנתו של רב סמל ינון פליישמן שנפל בתחילת המלחמה בגבול הצפון. "הוא גם אמר לי את זה כמה פעמים, אבל הוא בחר לצאת ולהילחם כי הבין שאנחנו במלחמת מצווה. ינון וכמוהו הרבה בחורים מתוקים היו תלמידי חכמים גדולים ונהרגו כי הבינו שאין לנו ברירה אלא להילחם, כי צריך להציל את העם היהודי ואת ארץ ישראל. אנחנו במלחמת מצווה, מלחמה שבה אין לנו צפון, אין לנו דרום, ויש לנו חטופים. אנחנו בסכנה קיומית. לא להתגייס בשם התורה, זו לא התורה שגדלתי עליה וגם לא התורה שינון כל כך אהב".
כשהיא שואלת "איך יכול להיות שציבור שלם בוחר שלא להתגייס בשם התורה?" הקהל עונה לה במחיאות כפיים סוערות, וכשהיא פונה לחברי הכנסת – "אלו שאמורים לייצג אותי ואת חברותיי האלמנות ואת חברותיי שבעליהן מגויסים – אלו שאמורים ליצג את הציבור הדתי לאומי" – במקבץ שאלות נוקבות, הקהל משתלהב. "איך אתם מעיזים בזמן מלחמה להצביע בעד חוק שפוטר אוכלוסייה שלמה שבוחרת לא להתגייס? איך אתם מעיזים להעביר חוק שמעניק כסף לאלו שבוחרים לא להתגייס בשם התורה? איפה המחויבות שלכם כלפי הלוחמים שנפלו? איפה היושר? איפה המוסר? איפה הצדק?"
הקהל מריע לה נמרצות. מאחורי כל אישה שהצליחה להגיע להפגנה עומדות עוד נשים רבות שמכינות בדיוק עכשיו חביתות ומקלחות ילדים ומשכיבות אותם במיטותיהם – כשאביהם יצא להגן על המולדת, והוא נעדר מהבית עשרות ומאות רבות של ימים, ושבתות וחגים, ועוד היד נטויה גם בשנה הבאה.
לפניה עלו על הבמה אביבית גרנות, אמו של סרן אמתי צבי גרנות שנפל בתחילת המלחמה, וצבי זוסמן, אביו של רס"ל (במיל') בן זוסמן שנפל בצפון הרצועה. קורבנות רבים ויפים כל כך גבתה מאיתנו המלחמה, ופניהם נחרתו בליבנו והסעירו אותו, ועדיין. העיניים כבר נמלאות דמעות, ואי אפשר שלא לחשוב – אילו מחירים עוד נשלם? האם נמשיך לשאת את האלונקה לבד?
על הבמה עולה עפרה ליפשיץ, אשת חינוך הנשואה לאורי, מראשי ישיבת שיח יצחק. אל"מ במיל, רמ"ט חטיבה 5. בנה אמיתי הוא מפק"ץ בסיירת גבעתי, ורז, תלמיד ישיבת ההסדר אורות שאול, יתגייס בשנה הקרובה לשירות קרבי. "חיילים שנלחמים מורגלים מיום הגיוס להטות שכם ולעזור אחד לשני", היא אומרת, "אחד הרגעים המרגשים ביותר הוא לראות אותם במסע אלונקות. לאורך מסע של עשרות קילומטרים משכיבים על האלונקה חייל שהוכרז כפצוע ואת האלונקה סוחבים חבריו. כשלאחד מנושאי האלונקה קשה הוא צועק 'חילוף', וברגע אחד מישהו נכנס במקומו. כמו חיילים שקוראים 'חילוף' וברגע נמצאים להם מחליפים, אני קוראת לכם מפה, אחיי החרדים, וזועקת בלב נשבר: דרוש חילוף עכשיו.
"אתם ראויים לגודל השעה. אתם מסוגלים לכך. נדרש מכם ומרבותיכם האומץ לעשות את זה. איך תוכלו להמשיך לחיות בשלום עם מצפונכם ועם בוראכם בלי להצטרף למערכה? הקדוש ברוך הוא יושב בשמיים ובוכה עלינו ועליכם. גם הוא אומר לכם: דרוש חילוף עכשיו. דרוש גיוס עכשיו!"
"העובדה שהעצרת הייתה כל כך עוצמתית היא הצלחה שצבועה בדם, זו האמת המרה והעצובה שלנו", אומרת לי בסופה ד"ר תהילה אליצור, אחת ממובילות ההתארגנות "שותפות לשירות". "כל הערב ניגשו אליי נשים ואמרו 'זה מה שיושב לנו על הלב, אנחנו צריכות להשמיע את הקול הזה'. ההרגשה שהקול שהשמענו פה הוא קולן של המון נשים מחזקת אותנו להמשיך לפעול ולהשמיע אותו".
עפרה ליפשיץ: "אתם ראויים לגודל השעה. אתם מסוגלים לכך. נדרש מכם ומרבותיכם האומץ לעשות את זה. איך תוכלו להמשיך לחיות בשלום עם מצפונכם ועם בוראכם בלי להצטרף למערכה? הקב"ה יושב בשמיים ובוכה עלינו ועליכם"
"שותפות לשירות" היא התארגנות שקמה מהשטח לפני כחצי שנה על ידי מספר נשים מהציונות הדתית – אמהות ללוחמים או בנות זוגם, לפעמים גם וגם – שהבינו שהקריאה הציבורית שנעדרת מהשיח סביב סוגיית הגיוס או ההשתמטות היא הקריאה בשם התורה. "זו לא בחירה לשרת בצבא, זו חובה מהתורה", הן יאמרו בווריאציה כזו או אחרת. מאז, הקבוצה פתחה ארבע קבוצות ווטסאפ המונה למעלה מ־3,500 נשים וקבוצת פייסבוק של יותר מ־2,100 נשים.
"אנחנו פועלות בזירה התקשורתית להשמיע את קולנו מול חברי כנסת מהקואליציה, מול רבנים חרדיים וציונים־דתיים ומול אנשי צבא וביטחון", אומרת נעה מבורך, גם היא אחת ממובילות ההתארגנות. "אנחנו לוקחות חלק אקטיבי במאבקים נגד חקיקה שפוגעת במדינת ישראל ומנוגדת לתורת ישראל, ואנחנו נמשיך לפעול עד שנבטיח שיתרחש שינוי במציאות הקיימת. את העצרת בחרנו לקיים בירושלים בירתנו, כשאנחנו משקיפות אל עבר מוסדות השלטון הממלכתיים של מדינת ישראל בקריאה ברורה שכולם צריכים להיכנס תחת האלונקה". מבורך היא עוס"ית ומתכננת ערים בעיריית לוד, אם לארבעה ילדים קטנים. "בעלי תומר משרת כרופא קרבי בגדס"ר כרמלי כבר 240 יום. לילה אחד לפני חודש בערך, בחול המועד סוכות, כשהילדה שלי עמדה מולי עם דמעות בעיניים אחרי שלא ראתה את אבא שלה המון זמן, החלטתי גם לומר בקול 'הנני' ולהתגייס למאבק הציבורי שדורש גיוס לכולם למען ביטחון המדינה שאני כל כך אוהבת. למען הילדים שלי והבית שלי".
השבוע עלו לכותרות ידיעות המבשרות על ירידה בהתייצבות למילואים. אם בתחילת המלחמה אחוזי הגיוס עמדו על 100 אחוזים, בשבועות האחרונים מסתמנת מגמה מדאיגה שמורגשת גם בחטיבות הלוחמות בעזה ובצפון: נתוני ההתייצבות עומדים על סדרי גודל ממוצעים של 75-85 אחוזים בממוצע כעת. החשש הממשי: ככל שהמלחמה תימשך אחוזי ההתייצבות יֵרדו עוד ועוד. ומנגד, במערכת הביטחון יודעים לומר שגם ב־2025 יידרשו המילואימניקים לשרת לפחות שלושה־ארבעה חודשים.
כעיתונאית לא רק על עצמי לספר ידעתי, אבל בכל זאת אספר קצת על עצמי: מחצית מהשנה שחלפה בילה טובי, בן הזוג שלי, במילואים, ואני לבד – בתחילת המלחמה בהיריון מתקדם עם שלושה ילדים, ובסבב ב' בחודשים יולי־אוגוסט, עם ארבעה ילדים. טובי הוא סטודנט ללימודי רפואה שהחל בימים אלו את שנתו החמישית, ובחבר'ה מדברים על זימון אפשרי בינואר־פברואר. האמת? נצליח לעשות את זה. אני עייפה ואין לי כוח ותחושת "פראייריות" מרחפת באוויר, אבל עם כל אלו אצליח להתמודד.
הדבר שמחליש אותי עמוקות, יותר מקשיי ההישרדות היומיומיים – אלו הכותרות שמגיעות מבית הנבחרים שלנו: כשהם מרשים לעצמם להתעסק בחוק הג'ובים, אנחנו קורסים תחת הנטל. כשהם מרשים לעצמם לארגן הטבות כלכליות לציבור החרדי, אנחנו מתקשים להאמין שאלו נבחריך ישראל. וכשהם מתפתלים סביב חוק ההשתמטות, אנחנו תוהים – מה קרה לערכים הכי חשובים של הציונות הדתית – מה עם לחם חוקנו הישן והטוב: השילוש המקודש של ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל – שבא לידי ביטוי בצורתו הכי מזוקקת בצבא ההגנה לישראל? ככל שהם ימשיכו להתנהל ככה, לעניות דעתי, אחוזי הגיוס ימשיכו לרדת. כמה אפשר להקריב ולשלם מחירים אישיים ומשפחתיים וכלכליים ונפשיים – ולקבל תחושה שהממשלה לא סופרת אותנו ופועלת נגד האינטרסים הכי בסיסיים של המדינה?
בשונה ממני, מבורך בוחרת "שלא להיכנס לתחושה שלא מבינים ולא מכירים אותי. ברור לי שלכל ח"כ ציוני יש בן משפחה שמשרת וילדים שמשרתים. אני לא חושבת שהם מנותקים. אבל גם כשממשיכים לנהל קואליציה ימנית יש גבולות אדומים – והם הגנה על המדינה. הגבול לא יכול להיות שמירה על הקואליציה, אלא קודם כול הגנה על ישראל. לא יכול להיות שצה"ל יקבל החלטות מבצעיות לפי השאלה אם יש לו כוחות או אין כוחות. זה כבר לא עניין של נטל אלא שהכוחות מידלדלים וזה פשוט מסוכן לנו.
"תומר הוא פסיכיאטר ילדים במקצועו", היא מספרת, "במילואים הוא משמש כרופא קרבי כחלק מהיחידה המתמרנת. בין עזה ללבנון הוא תמיד עם החיילים בתוך המשימה, עד שהם לא יוצאים הוא לא יוצא. מהסיפורים שהוא חוזר איתם הביתה, התחושה כרגע היא שאי אפשר שלא ייכנסו עוד אנשים. אחוזי ההתייצבות למילואים יורדים בתוך היחידות הקרביות, אנשים נחנקים, מילואימניקים חילונים או מסורתיים שלא הייתה להם תמיכה מהקהילה או המשפחה בחגים התרסקו מהאירוע הזה, הם חזרו מהעיבוד הביתה וראו שהמשפחות התרסקו, והם לא יבואו עוד פעם כי המשפחות שלהם קורסות.
נעה מבורך: "אני מתה מפחד שהם ייכנסו עוד פעם עם כוחות חסרים. בפעם האחרונה הם היו על 70 אחוזי גיוס, ומי יודע מה יהיה בפעם הבאה? שני חובשים לא הגיעו ולא יגיעו לסבב הבא, וזה לא שיש מישהו שיחליף אותם"
"מעבר להישרדות ולניהול הבית הפרטי שלי, אני מתה מפחד שהם ייכנסו עוד פעם עם כוחות חסרים. מתה מפחד! בפעם האחרונה הם היו על 70 אחוזי גיוס, ומי יודע מה יהיה בפעם הבאה? שני חובשים שלו לא הגיעו ולא יגיעו לסבב הבא, וזה לא שיש מישהו שיחליף אותם. בונים על אותם הכוחות כל הזמן, והעובדה שאין מספיק כוחות ואין תחלופה יכולה במובן הכי פשוט וקיומי לעלות לאנשים בחיים שלהם. הוא חזר מלבנון השבוע, וזו הזעקה שלי: אנחנו חייבים להגן על המדינה ולעמוד במשימות שהוגדרו ובשביל זה צריך עוד אנשים! זה הכי פשוט בעולם. זו לא המלצה, וזה לא 'איזה יופי למי שכן התגייס', זה פשוט מסוכן.
"אין פה בהירות", היא מוסיפה, "מי שחושב שחוק של הטבות יפתור את הבעיה שלנו, מבולבל. לא משנה לי עוד שובר לגלידה או אפילו לא עזרה עם המשכנתא – אפילו שזה נחמד כמובן – מה שבאמת משנה לי זה שאדע שתומר מוגן, שיש מספיק כוחות איתו בשביל לבצע את המשימה, ושהוא יחזור אחרי המשימה הביתה בשלום. בפשטות: שיש מספיק אנשים בשביל לשאת את האלונקה. זה בלבול גדול לחשוב שהם ייתנו לנו הטבות וזה יפתור את העניינים".
מה הפחד הגדול שלך?
"אני פוחדת מהיום שהציבור הציוני דתי שסוחב את המילואים על הכתפיים יפסיק להגיע בגלל סדר היום האידיאולוגי; שהוא יגיד ששולחים אותו לקרב בלי לגבות אותו, בלי שהמשימה מותאמת לכוחות, והוא ירגיש שבר ויגיד 'אני לא שם את עצמי כבשר תותחים בסיטואציה הזו'".
את צופה שהיום הזה יגיע?
"ככל שיעבור הזמן אנחנו יכולים להגיע למצב כזה".
המאבק של ד"ר תהילה אליצור סביב נושא גיוס חרדים לא נולד ב־7.10. הוא קודם כול קשור בדם ובהיסטוריה המשפחתית שלה. דוד שלה סגן אברהם יהודה אורבך לחם בששת הימים ונהרג חצי שנה לאחר מכן בתאונת אימונים. בחפציו נמצא פתק עם חשבון נפש. "אחד הדברים שהיו שם אלו טבלאות שכתב לעצמו איך בסיטואציות שונות של היום הצבאי הוא רוצה להצליח לשלב כמה שיותר לימוד תורה", היא מספרת, "כשאביו ספד לו, הוא אמר דברים מאוד חריפים על המשתמטים בשם התורה. אני לחלוטין גדלתי עם תודעה שלומר שתלמוד תורה סותר שירות בצבא זה עיוות מוחלט של התורה".
בחייה המקצועיים היא מלמדת גמרא, ספרות הלכה וספרות חז"ל, מרצה בבתי מדרש ובאקדמיה – "אז אני מכירה את המקורות", היא אומרת ומוסיפה באותה נשימה: "אבל אני לא חושבת שצריך להיות תלמיד חכם בשביל זה. כל יהודי יודע מה כתוב בתורה בהקשר הזה, ויש כאלו שנוח להם לעוות את הכתובים".
המאבק עוד לא היה מאבק, אלא עובר קטן כשאליצור הרתה את בכורה. "ההבדל בינינו לבין החרדים מתחיל בחדר לידה. אצל כל אישה שיולדת מתחילה חרדה, בטח אם היא עתידה ללדת בן, והיום גם בת – מה יהיה אם בגיל 20 של הרך־שעוד־לא־נולד עדיין לא יהיה פה שלום – והחברה החרדית פטורה מזה. הרגשתי את זה כיולדת, חשבתי על זה כשראיתי סביבי נשים חרדיות שידעתי בוודאות שהן משוחררות מהחרדה הזו. כל מי שדיברתי איתו כמובן הסכים איתי, רק שאמרו לי שאין מה לעשות, ושקודם לימודי ליבה, ושוק התעסוקה, ושזה לא המאבק הנכון".
"זה משהו שהעסיק אותי תמיד ודיברתי עליו בסביבה שלי", היא מעידה על עצמה, "אין לי חשיפה קרובה לחברה החרדית, אין לי בני משפחה חרדים, כשבכל זאת פגשתי חרדים זה היה כמו פיל לבן בחדר. ב־7 באוקטובר קיבלנו כאפה של החיים, ועכשיו ברור לכולם שצריך צבא גדול וחכם. היום אנחנו נמצאים במצב שבו רוב מוחלט של הציבור הציוני מבין שהסיפור הזה ששבט שלם בחברה היהודית שנולד עם פטור גורף משירות צבאי חייב לעבור מהעולם. הייתי תמימה, הייתי משוכנעת שאחרי 7 באוקטובר הולכות לקום קבוצות של בחורים טובים מלב הישיבות הטובות, מלב הקונצנזוס החרדי, ולהתגייס. הייתי בשוק שהם לא עשו את זה".
אליצור החליטה לשגר מכתב גלוי לאמהות החרדיות. "המילים האלו נכתבות ביד רועדת ובלב כבד", נכתב בו, "אנו אמהות ונשים לחיילים וחיילות בשירות חובה ובמילואים פונות אליכן, אמהות לתלמידי הישיבות החרדיות: קראו לבניכן להתגייס לצה"ל. למי מכן שחושבת שהבן שלה לא מתאים לשירות צבאי, נאמר: לרבים מילדינו לא מתאים להיות חיילים. לאיש מהם לא מתאים למות במלחמה. לאף אחת מאיתנו לא מתאים לשלוח ילד לסכן את נפשו. כולנו עושות כך כי אין אפשרות לחיות כאן ללא צבא, וכולנו ערבים זה לזה. לא ייתכן שאחרים יסתכנו ויסכנו את ילדיהם בעבורי, ואני וילדיי לא נסתכן בעבורם. דמי לא אדום מדמם.
"…נואשנו מלתלות תקווה במנהיגי החברה החרדית, ראשי הישיבות והכוללים, הפוליטיקאים והעסקנים", המשיכה לכתוב, "לאורך הדורות נשים בישראל ידעו לפעול באומץ ובהקרבה, במקום שגדולים ומנהיגים נכשלו. אנו מאמינות שאף כאן התיקון יכול להתחיל מנשים ואמהות בישראל. הבקשה שלנו אליכן קשה מנשוא, אבל אין מוצדקת ומוסרית ממנה, משום שכל אחת מאיתנו נושאת בקושי הזה מיום שנולד לה ילד. אנו קוראות לכן להוביל את המעשה הנדרש, לקיים יחד עם כולנו את הציוויים 'לא תעמד על דם רעך' 'ואהבת לרעך כמוך'".
ד"ר תהילה אליצור: "יש לנו קול ייחודי בתוך המאבק לשוויון בנטל, כי אנחנו גם מגויסות וגם יודעות מה התורה אומרת. אנחנו יכולות להשמיע בצורה ברורה את שני הדברים"
אבל המכתב, שעליו חתמו כ־1,200 נשים, לא הצליח לחולל שינוי אמיתי. "מאוד קיווינו שהוא יגרום לקבוצה של עשרות נשים חרדיות לעשות מעשה", היא אומרת, "ולא רק זה – חשבתי שנשים חרדיות יסכימו לבוא לדבר איתנו, ופשוט לא הצלחנו. היינו פתוחות להכול, עשר נשים על עשר נשים, איפה שהן ירצו, בלי תקשורת, כלום".
אליצור גם שיגרה מכתב אל השר אריה דרעי מש"ס שעורר הדים רבים, אחרי שאמר ש"כל יום לימוד מונע ימי קרב". היא הגיבה בסרקזם ושאלה אותו מדוע הוא לא קורא לרבני הציונות הדתית לקרוא לבחורי הישיבה לפשוט את מדיהם ולחזור אל ספסלי בית המדרש, אם כן. "כולכם מצפים, בצדק, שהטייסים ואנשי חיל האוויר יעמדו מול מתקפות טילים מאיראן ויעשו כל שביכולתם ליירט כטב"מים. אתם מצפים, ובצדק, שחיילי החי"ר, השריון והתותחנים יטהרו את הכפרים בלבנון המאיימים על יישובי הצפון, שחיילי מודיעין יספקו להם את המידע המדויק ביותר, שחיל התותחנים וחיל הים יחפו, שהתובלה והלוגיסטיקה יעבירו את הציוד הדרוש, שחובשים ורופאים ילוו כל מי שנכנס. כמו כולנו אתם נחרדים ממה שמתגלה בכפרים מעבר לגבול ומהמחשבה על מה שהיה קורה אילו כוח רדואן היה מצטרף לחמאס בשמחת תורה תשפ"ד. אתם חרדים כמו כולנו, מצפים מצה"ל לעשות הכול כדי שלעולם לא יקרה שוב פוגרום במדינת ישראל. כמו כולנו. רק בהבדל אחד – אתם לא מוכנים לקחת חלק".
לאליצור חמישה ילדים: הבכור במילואים במודיעין, השני בכיתת כוננות, השלישי עשה יותר מ־260 יום בצפון והשתחרר השבוע, הרביעי בסדיר בג'באליה יותר משבעה חודשים. "לקטן שבן 13 הייתי אומרת שאני ממש מקווה שיהיה בחיל השלום, אבל אני מבינה שגם הוא ילך אל הצבא, והאיש שלי, בן 54, הוא רופא שעשה יותר משמונה חודשים במילואים בחאן־יונס ובלבנון עם אוגדה 98.
"כל הקבוצה שלנו היא כזו. הבנו שיש לנו קול ייחודי בתוך המאבק לשוויון בנטל, שחשוב להשמיע אותנו כי אנחנו גם מגויסות וגם אומרות בקול רם מה התורה אומרת. הבנו שנכון לנו לפעול ספציפית כרגע בהקשר הזה בתור נשים דתיות, משום שאנחנו יכולות להשמיע בצורה ברורה את שני הדברים".
אני מבינה את האסטרטגיה לפעול כנשים דתיות, אבל מפריע לי דבר אחד: אני לא חושבת שלמקבילתכן החילונית יש פחות "קייס" לבוא בדרישה אל האמא החרדית.
"את צודקת במאה אחוז. על המכתב שפונה לאמהות חרדיות חתמו נשים דתיות וחילוניות כאחד, וזה היה עקרוני. היתרון של נשים דתיות הוא רק בהבנה של קשיים של בחור ישיבה דוס בצבא, ובהדגשת המכנה המשותף של אהבת התורה. גם הבחירה לפעול עכשיו כקבוצה של נשים דתיות היא טקטית ומכוונת לנבחרי הציבור. בעיקר מחברי הקואליציה. מולם חשוב לנו לומר: אל תצדיקו חוק השתמטות בתמיכה בתורה כי אנחנו יודעות היטב מה התורה דורשת. חילוניות לא מרגישות ביטחון לומר את זה".
ויש גם סיבה פוליטית כנראה – הבנה שהתאגדות של הכוח האלקטורלי של בנות ובני הציונות הדתית תהיה בעל משקל כבד יותר כשבאים לדרוש מחברי הכנסת והממשלה לפעול על פי דרישתן. את עיקר פעילותן הן מכוונות לכנסת. "יש נציגי ציבור שהתפקיד שלהם הוא למצוא פתרון למצב שהגענו אליו, זו מלחמת הגנה על הארץ, זו מלחמת מצווה, כולם צריכים להתגייס. זה לא מי שרוצה ו'כל הכבוד למי שהתגייס', אנחנו לא פונות למגזר החרדי באופן מאשים, ולא פונות לאופוזיציה כי אנחנו לא מנסות להפיל את הממשלה", אומרת מבורך, "אנחנו עובדות עם מי שנמצא, ולכן לא מעניין אותנו ששר הביטחון התחלף. אנחנו פועלות מול מי שיכול לשנות את החוקים והמדיניות – כנסת, קואליציה, ממשלה".
מה צריך לקרות עכשיו?
"קודם כול צריך לשנות טרמינולוגיה. זה לא שהחרדים פטורים מגיוס ויש מכסה לשרת בצבא. להפך, כולם צריכים להתגייס לצה"ל ואפשר לקבוע מכסות לפטור לכמה מאות לומדי תורה כמו שיש מוזיקאים או ספורטאים מצטיינים. דבר שני: צריך לדבר במונחים של אחריות אישית. במקום להטיל סנקציות על הישיבות או הקהילות – הסנקציות צריכות להיות אישיות. מי שבורח מהאחריות האישית שלו, יוטלו עליו סנקציות אישיות. לא התגייסת? לא תוכל לצאת מהארץ או להוציא רישיון.
"דבר אחרון – דרוש שיתוף פעולה מסודר ויותר טוב ממה שיש היום בין קובעי המדיניות לצבא. מצד אחד המדינה אומרת שהצבא לא מוכן לציבור החרדי ולא יודע להכין את עצמו, מצד שני שומעים שהצבא מתמודד עם הרבה קשיים מול החרדים. בתוך הדבר הזה יש שני גופים שלא מסתדרים מסיבות טכניות או פוליטיות או מכיוון שאנחנו כבר שנה במלחמה, אבל אין לנו זמן לזה כבר. אנחנו רוצות לשמוע איך עוד חצי שנה יש פרמדיקים חרדים עם היחידות, ובעוד שנה מחזור גיוס.
"וכמובן שאי אפשר לתת הטבות חוקיות לפני שפותרים את הסיפור של הגיוס כי אז כל הטבה כזו מנציחה את האפשרות להשתמט ולקבל כל מיני הטבות. זה ממש לא הנושא שאמא חרדית צריכה לצאת לעבודה, גם אני אשמח לא להוציא חצי משכורת על מעון, אבל זה לא סדר הדברים הנכון. לא יכול להיות שממשיכים להנציח את המציאות הבלתי אפשרית הזו, שממשיכים לדאוג שהציבור החרדי יקבל את ההטבות שלו ולשמור על לומדי התורה, בלי לפתור את הסוגיה המכרעת של מדינת ישראל – גיוס לכולם. סדר הדברים התבלבל. קודם כול פותרים את זה ואחר כך תתמודדו עם מעונות ותעסוקת נשים. במקום זה אנחנו רואים כנסת שלמה שעסוקה בלהמציא חוקי סבסוד למעונות והמשמעות היא השתמטות כי עדיין אין גיוס.
"הדבר שהכי מעצבן אותי", היא מתוודה, "זה שאנחנו מקבלות תגובות כאילו משתמשים בנו. כאילו אנחנו נשים שצועקות ולא מבינות את כל הסיטואציה. אמרו לי כל מיני דברים מאוד מזלזלים, וזה קורה בכל פגישה וכל ריאיון: 'אני רואה שיש לך כוונות טובות אבל את לא מבינה הרבה דברים שקורים סביב התקשורת והיועמ"שית – את נשבית בקסם שלהם'. אז לא. אני באה לזעוק את הזעקה שלי. אף אחד לא מממן אותי, אני לא משרתת מטרה של אף אחד. אני יושבת עד שלוש בלילה כדי לקרוא חוקים ולנסח מתווים. אף אחד לא יגיד לי שאני לא מבררת דברים לעומקם ולא יהפכו אותי לאידיוטית כדי לנסות להוריד אותי מהמחאה".
זה עניין מגדרי לדעתך?
"ברור לי שכן. ברור לי שאת מה שאמרו לי לא היו אומרים לגבר. זה שאנחנו נשים דתיות וימניות לא אומר שאנחנו מטומטמות", היא אומרת, ומוסיפה: "צריך לדבר על בהירות מוסרית. חוץ מהסיפור של זלזול בבוחרים של המגזר הציוני דתי, יש פה זלזול בתורה. אם אנחנו מאמינים שזה מה שהתורה אומרת אז שימו את זה על השולחן. לא לכולם מתאים ולא בכפייה? בואו נדבר על זה. אבל הנחת היסוד התורנית, עוד לפני הפוליטית – היא שכולם צריכים להתגייס. זו מלחמת מצווה. ברגע שאתה לא אומר את זה, אז גם עמוד השדרה של הציונות הדתית הולך לאיבוד. אנחנו ברגע היסטורי. אתם – (הח"כים הדתיים, ב"ק) חלק מההיסטוריה, תבחרו אם אתם כותבים אותה או עומדים לצידה. חובת ההוכחה עליכם. אתם אלה שבמשמרת שלהם זה קרה".
