"הפעם זה הדבר האמיתי" – שבעה ימים בלבנון

* לפני הכול:

ההודעה

בין 7 באוקטובר לשמחת תורה השנה, החלו לרוץ שמועות. גם הפסימיים ביותר ניסו להיאחז בתקווה, אבל אחרי כמה ימים לא נותרה ברירה. בצג המסך חיכתה הודעה שאנחנו כבר מכירים מקרוב מדי: הוקפצתם.

אחריהן הגיעו 48 שעות בבית שהסתיימו בפרידה וביציאה לעבר מחסני היחידה בצפון. מקבלים את התיקים שהכנו בפעם הקודמת וכאילו לא עברו כמה חודשים, הגוף מתרגל מעצמו. יומיים של אימונים והכנות, שינון של המשימה ואריזת קופסאות הטונה בתיק אינספור פעמים. בתפילת שחרית עוצמתית אנחנו שרים את ההלל במנגינת התקווה ומתמלאים בגאווה. אחר כך שיחה עם המג"ד שלאחריה הרב קורא לנו את פסוקי היציאה למלחמה, אוטובוסים – ועולים צפונה.

הכוח שלנו הידלדל משמעותית. האישה של ההוא כבר לא מסוגלת לשאת, האחר לא מעוניין להפקיר את העסק. מי שכן הגיע נותר בתחושה שההתייצבות החלקית לא מעודדת. המח"ט החדש פותח את השיחה שלו במשפט שהלוחמים זוכרים לו ולא לחיוב, ואומר "ציפיתי שאפגוש כאן אלפי לוחמים, אבל מולי אני רואה רק רבע מהם". כמו מורה שכועס על התלמידים שבאו בזמן מדוע אחרים מאחרים, אנחנו נותרים בלב חמוץ ואוזרים את הכוחות להאמין שיהיה טוב. הטוב אכן מגיע, דרך האנשים שכן הגיעו; האח של הגיס קונה לי גלידה בהפתעה רגע לפני העלייה לאוטובוסים, החבר של החבר שחשוב לו שנעשה יחד סלפי מחמם את הלב ברגעים שלפני הדבר הגדול. יגיע מי שיגיע, אנחנו כאן.

1. היום הראשון:

נכנס, נכנסים

הכול נשמע פואטי כשמנסים לכתוב מלחמה: שריקות הפגזים מעל הראש, העייפות הבלתי נגמרת, זמזום הרחפנים שמתגבר עם הרוח ותמונות הכפר הערבי הפרוש למול עינינו. אולי ההרגשה כזו כי קראנו על מלחמות יותר משראינו אותן. אבל אין ספק שבן רגע זה מביא את החותם הרשמי – זו מלחמה. באמת. ככה זה מרגיש להיות שם בפנים.

החבר'ה מעלים לפעמים השאלה "מתי מבינים שזה לא עוד אימון?". אנחנו מרגישים את הדמיון לתרגילים שעשינו במשך השנים וזה מעולה, כי אנחנו מגיעים מאומנים, אבל זה גם קצת מדאיג כי כאן לא כדאי שנוריד את הקסדה לשעה קלה כדי לרענן את הראש. אנחנו בלבנון, הפעם זה הדבר האמיתי.

בשטח הכינוס חזינו במופע האורקולי שהתבצע מעל הכפר שאליו אנחנו פוסעים, בחסות חיל האוויר. הבומים שהרעידו את האדמה והתאורה המרהיבה כמו מנסים לחקור את יכולותיהן של מהירות האור ומהירות הקול. באבחת החלטה אחת, חס וחלילה, 7 באוקטובר היה יכול להתקיים גם שם, וסיפורים מקבילים לאלו שאירעו בבארי היו יכולים לקרות גם במקומות אחרים, דרכם אנחנו עוברים את הגבול. כאן אין החתמת דרכונים ואין דיוטי פרי, מה שמזכיר לנו שאנחנו לא רצויים כאן. ובכל זאת, ידנו על העליונה.

הבטיחו לנו שהלילות יהיו קרים ושלא תהיה דרך להתמגן מהם. הבטיחו וקיימו. אחרי כל ההליכה והכיבוש של קו הבתים הראשון לאורך הלילה, התמקמנו בקרבת בית בן שלוש קומות. בשפה המשותפת שלנו קוראים לו "התלת־קו". כשהאור עלה שלחו כוח שיעשה בדיקה מסביב לבית שאין פירי מנהרה. המפקד מיקם אותי בין ההריסות של מה שנראה ששימש המחסן של הבית. לצד מכונת כביסה שנשברה מהפיצוצים ועפה ממקומה כשהיא עדיין מלאה בבגדים שאיש לא תלה על החבל לייבוש, צד את עיניי אריח שנותר שלם. נראה כאילו הוא הוצב במטבח. מופיע עליו איור בקו דק ועדין של אמא שמחזיקה את ילדה ומנשקת את לחיו. המחשבה נודדת לאישה ולילד שבבית. אילו רק הייתי יכול להעביר להם את המסר: אצלי הכול בסדר.

2. היום השני:

חו"ל אבל קצת אחרת

יש לי זיכרון מאוד חזק מהילדות, שכאשר הייתי רואה בטלוויזיה מישהו שלא סוגר אחריו את הפקק של הבקבוק או לא זורק לפח את העטיפה, זה היה מפריע לי לאורך כל המשך הפרק. כאן אנחנו לא רק זורקים את הזבל על הרצפה, אנחנו משאירים אחרינו בתים מפוררים. הקירות מחוררים בפגזים של טנקים, את החלונות והתריסים שוברים הכדורים של הלוחם הפשוט. טילי הכתף מוסיפים את שלהם, גם הרימונים שמושלכים פנימה מוסיפים, ובתוך הבית, בזמן החיפושים אחר מנהרות או אמצעי לחימה, אנחנו קורעים את כל מה שנותר עומד.

את כל ייסורי המצפון שסחבתי על אותה שמלה שככל הנראה נמדדה בחנות ונבחרה בקפידה וכעת היא הופכת להיות חתיכת בד קרוע שמכסה את החלון, שמטתי מיד כשראיתי את המדים של חיזבאללה באחד הארונות – כשהם במידה של נער כבן 13. בבית אחר מצאנו חוברות שמספרות על מיקומי כוחות ובחצר של השלישי חנתה משאית תמימה שבתוכה עמדו 40 משגרים של רקטות. או כמו שהאויב קורא לזה: מטח לקריית־שמונה.

זה כבר היום השני שלנו בפנים ואנחנו מתחילים להבין איך זה עובד. בכל ערב נאספת המחלקה אל הנקודה שבה אנחנו מקבלים את הציוד שלנו ל־24 השעות הקרובות. מים, תחמושת ואוכל הם הבסיס, אבל למי שדואג לנו בעורף חשוב שנקבל גם יותר מזה: כל מה שנזדקק לו מבחינה רפואית ונפשית יסופק שם. יש דבר אחד שלא ידענו שיסופק לנו, ומלילה ללילה מעלה את רוחנו ונוסך בנו כוחות מחודשים – החברים שלנו לנשק. בכל ערב מצטרפים אלינו עוד. אספו את עצמם והגיעו מכל קצוות תבל. האחד חזר באמצע הטיול הגדול במזרח, אחר ויתר על המשרה שלו בגוואטמלה כדי להיות איתנו. כשהמפקד בעצמו חתך באמצע ירח דבש ביפן כדי להוביל את הכוח, זה קצת מחייב.

3. היום השלישי:

זה אמיתי

התחלנו את הבוקר בלחץ. לא ברור מאיפה זה בדיוק התחיל, אבל אחרי כמה דקות של קריאות "יאללה! נו! תתקדמו!" המג"ד הכריז לפתע: הותקלנו. הפלוגה הסמוכה מצאה את עצמה תחת איום של ירי צלף במרחק של כמה מאות מטרים. אמרו להם שיש כבר כוחות שכבשו את הבתים האלה, זו כנראה הייתה טעות אנוש. אנחנו מתבשרים על שלושה פצועים בזמן שאנחנו יורים אש לחילוץ. אחרי דקות בודדות שהחברים שנכחו בהם מספרים שהרגישו שלא נגמרות, מפילים פצצה ממסוק קרב על הבית שממנו מגיע הירי והרוחות קצת נרגעות. פצוע אחד בפה ולסת, אחר בירך ועוד אחד בגב, שלושתם קל. ניסי ניסים. מיד לאחר מכן כל הגדוד לוקח אחורה וממתין לרגע עם המשימות כדי לנשום אוויר ולהתעשת מחדש. אלה הם רגעים שנצרבים במוחו של כל לוחם: מסתמנת התשובה לשאלה מתי מבינים שזה אמיתי.

אחרי כמה שעות אנחנו ממשיכים לעבוד, בית אחרי בית אנחנו כובשים ומטהרים. לכבוש פירושו להשיג שליטה מבצעית, ולטהר פירושו להשיג שליטה מודיעינית ומחקרית. שיתופי הפעולה במלחמה הזו בין כל החילות מוכיחים את גדלותו של צה"ל. חיל המודיעין מבקש מאיתנו לאסוף כמה שיותר, ואנחנו מזרימים אליו חומרים מדי יום ביומו. לצד חוברות חשובות של תורות לחימה ושיטות פעולה, אחד החברים מוצא פתק בתוך וסט של לוחם חיזבאללה, ומתרגש להעביר אותו לקצין המודיעין. "זו כנראה השפה שבה הם מדברים בקשר", הוא אומר לעצמו, אך מהר מאוד קצין המודיעין מיידע אותו – זהו תפריט פיצה.

שמחת תורה מתקרב, והעננה שחשבתי שתאפוף את החג הזה נמסכת בתוך כל העשן שממלא את הכפר. הלוחמים מזכירים זה לזה שזהו ערב חג. את ההקפות אנחנו לא מקדישים למילואימניקים וגם לא למשפחות השכולות כפי שעשו קהילות רבות בארץ באותו הזמן, אנחנו בכלל שמחים שיוצא לנו לקיים אותן. בהקפה השביעית אנחנו מניחים ידיים אחד על השני, מסורבלים עם וסטים ונשקים, אך בכל זאת מצטופפים לשירת "אחינו כל בית ישראל". כשהיא מסתיימת אנחנו מקווים לשמוע בשורות טובות.

4. היום הרביעי:

ד"ש מהבית

יש שבוע בטירונות שכל חייל קרבי עובר שנקרא "שבוע פק"לים". זה השבוע שבו מחליטים מה יהיה כלי הנשק הייחודי של כל אחד מהלוחמים בתוך המחלקה. יש יוקרתיים יותר ופחות, והבשורות על ההחלטה מזכירות את רגעי ההחלטה על הכניסה להדרכה. בתור חייל צעיר המפקדים לא תפסו ממני יותר מדי, ונתנו לי את המטאדור. זהו טיל כתף ששוקל יותר מ־10 ק"ג, ולצד כל המקלעים הלוחמניים מי שמקבל אותו נתפס קצת פחות לוחמני בעיני המפקדים. לרוב אותו חייל הולך בשולי הטור ובגלל מחירו היקר של הטיל, כ־8,000 דולר, לא מתאמנים עליו, כך שאין בו שימוש לאורך ההכשרה. במלחמה, לעומת זאת, אני חווה חוויה מתקנת. החבר'ה צוחקים שלו היינו מוכרים את כל הטילים שיריתי בשבוע הזה לא היינו צריכים משכנתא. כוח האש העוצמתי שלו מפרק את הבית ומשמש נאמנה את המחלקה, ואני יורה אותם בזה אחר זה – ובכל פעם בתספוקת שמגיעה בערב מקבל אחד חדש. תחושת המשמעות מורגשת ומחזקת – לא רק אותי.

לצד התספוקת של הטיל, במהלך הלילה קיבלנו גם תספוקת נוספת: מכתבים מהבית. החברים מהפלוגה שנשארו במפקדה אספו עבורנו מכתבים מנשותינו, מהורינו, מאחינו ומילדינו כדי להכניס לנו אותם פנימה אל תוך החזית. ההתרגשות גבוהה, התמונות נכנסות לכיס ומביאות לנו עוד כוח להמשיך ולהילחם. אני מקבל מאשתי הודעה חפוזה שאומרת הכול: היא עמוסה ומלאה בעשייה – ולא בדאגה בלבד. זה מקל עליי להמשיך.

5. היום החמישי:

10 שניות אחרי הביפ

מה שבתחילת השבוע נראה בלתי אפשרי, כעת מסתמן כלא רחוק במיוחד: אנחנו מתקרבים להשלמת המשימה לטיהור כל הכפר. לצד זאת, אלפי החיילים שנמצאים בתוך הכפר מתחילים להצטופף יותר ויותר, והחשש לפגיעה שלנו בעצמנו הולך וגובר. נוהלי הפתיחה באש הולכים ומחמירים. מצאנו את עצמנו באחד הבתים חסומים לירי משני הצדדים בשל הכוחות שמצדדינו, ומאחורינו D9 שכמעט הופך עלינו את ההריסות. רק הבוקר התבשרנו שאחד החיילים ירה על מפקד פלוגה מהגדוד. לצד החדות הנדרשת, מוכרחים להיות זהירים.

התגלגל לידינו רדיו. היינו באווירה של ניצחון, ושמנו לעצמנו קצת מוזיקה מגלגלצ. בבוקר, בזמן שחילקו את המשימות לפלוגות אחרות והבנו שאנחנו עומדים להישאר בבית שבו ישנו לכמה שעות, התכנסנו כולם במטבח כדי לשמוע את המבזק של תשע. 15 לוחמים מבסוטים עומדים בתוך מטבח שהיה חדש עד לפני כמה שעות ועכשיו הוא מחורר מכל כיוון, אבל מספיק לנו בשביל לבשל בו ארוחת בוקר וקפה ראשון מאז שחצינו את הגבול. לא עברו עשר שניות מהביפ האחרון עד שנפלו פנינו. חמישה חיילים הרוגים מרקטה בדרום לבנון, עוד חמישה הרוגים בעקבות מחבלים שיצאו מפיר מנהרה ועוד אזרח שנהרג בארץ ממטח טילים. כל כך מהר הכול נעשה שוב מוחשי. כשאתה עמוק בתוך שטח האויב קל לשכוח שמי שנשאר בארץ מקבל, הודות לך, טייטל שאומר הרבה: הבן שלה בלבנון. בעלה בלבנון. כאן אין לנו ההגנה של כיפת ברזל וכאן לא נשמעות אזעקות. אנחנו צריכים לשמור על עצמנו.

הרדיו המשיך ביום עצוב, וחוסר המעש שלנו השאיר אותי צמוד אליו קצת יותר מדי. "לא גיבורים אנחנו כי מלאכתנו שחורה / תשקע השמש, תבוא העלטה / ואז ננום בבגדנו במיטה / כן אמא, זה חשוב, זה קשה וזה נורא", בוקעות מילותיו של סמל ראובן פוליטי שנפל בקרב ברמת הגולן בקולו של עידן חביב, ומזכירות לנו היכן אנחנו נמצאים. נעימת פתיח של תוכנית רדיו אחרת דווקא מעלה את ריח השניצלים המטוגנים באפי, ומזכירה לי כמה קשה לאכול רק דבר אחד במשך שבוע.

קרוב מאוד לחושך אנחנו מתבקשים לעבור לאיתור אחר, בעקבות דיווח מודיעני על איום של טיל נ"ט. אנחנו מגיעים לאיתור החדש כשהחשכה כבר מעבר לפינה. צריך מהר מאוד להבין איפה כל אחד הולך לישון, לכסות את החלונות בבדים כך שלא יראו את אורות הפנסים שאנחנו מדליקים ולהעמיד את עמדת השמירה שלנו על עצמנו. חצי שעה אחר כך ואנחנו כבר בניגוני קבלת שבת כשאנחנו יושבים בחושך על רצפת הבית, ומזכירים לעצמנו שיש גם שירים אחרים, יש מנגינה שאי אפשר להפסיק.

6. היום השישי:

הדחייה

בבוקר קיבלנו מנת קרב בסגנון אמריקני. אלו הן שקיות חימום שרותחות במפגש עם מים, ומרתיחות איתן את האורז או הפסטה שבפנים. לא המנה החמה שדמיינתי, אבל גם כן התקדמות.

בסוף יום לחימה נוסף החלו לרוץ שמועות. לוחם מספר לחברו שיש שמועה שיוצאים היום. לא רק באוויר, גם הרגליים אומרות – היינו כבר עם הפנים החוצה כשהודיעו לנו לעצור ולשוב על עקבותינו. אחרי זמן מה של אי הבנה, המפקד אסף אותנו והסביר: חטיבה אחרת שנלחמת ממש כאן לידינו הותקלה. "אירוע מסריח" קוראים לזה בחבר'ה. עוד לא ברורים ממדי האסון, אבל מה שכן ברור הוא שאנחנו נשארים לישון כאן עוד לילה. התקוות על השיחה עם הבית נגוזו באחת. הסיבה: יש אצלם שלושה מנותקי קשר. ובמילים פשוטות יותר – חשש לחטיפה.

עוד לפני שיצאנו, כל אחד מהמפקדים הדגיש בתורו שלא משנה מה וכמה גדול יהיה ההישג הצבאי שנשיג, אם יקרה אירוע חטיפה, אפילו של חייל אחד – אף אחד לא יזכור לנו שום דבר חוץ מזה. עם ישראל סופר את 101 חטופיו יום־יום שעה־שעה ולא פנוי רגשית אפילו לא לעוד חצי חטוף. "אז תהיו הכי מקצועיים שיש, בשביל עם ישראל", אמרו לנו. הכאב על שיחת הטלפון הביתה שנגוזה מתגמד קצת כשזו המטרה. נישאר ככוח עתודה, ונהיה דרוכים להיקרא במידת הצורך.

7. היום השביעי:

היום שאחרי

במהלך הבוקר גילינו שיש חמישה הרוגים. בהתחלה אמרו שמונה, אבל מתברר שספרו גם את המחבלים. לצד זאת, התבשרנו גם על הרע במיעוטו – אין יותר מנותקי קשר. אנחנו יוצאים היום. ביציאה גילינו מיהם אותם גדולי עולם שנפלו בקרב הזה. הרב אבי גולדברג, שאול מויאל, אליאב עמרם אביטבול, עמית חיות וגלעד אלמליח הי"ד. שמות ופרצופים שלא יוצאים מהראש.

אנחנו מסיימים את השבוע הזה בעלייה קשה שגורמת לכולנו לשוב לארץ מיוזעים ביותר ובעיקר מסופקים. חזרנו, חזרנו בשלום. הרס"פים כבר דואגים לעדכן את המשפחות. השארנו אחרינו כפר שרוף. את הדילמה המוסרית שהתחבטו בה חלק מהלוחמים, האם להשאיר תחמושת ולהסתכן בכך שהיא תשמש את האויב או לקחת אותה ולהסתכן בכאבי גב עודפים, הכריעה השריפה. לאש הושלכו כל הכדורים העודפים וחסל. כמו בסרטים, ההליכה כשמאחור נותר רק עשן ופיצוצים, נוסכת תחושה של גבורה. את המנהרות שמצאנו פוצצו בחיל ההנדסה ברעידה שהורגשה בצפון הארץ, המשגרים נשרפו כליל. אם עוד נותרו מחבלים בכפר הם לא יוכלו יותר עוד לנשום אוויר. וטוב שכך. אנחנו חוזרים הביתה.

הן זה אותו העמק, הן שוב רצות השמועות. המפקדים משאירים את המילים העמומות, "משימות להמשך", אבל בחבר'ה כבר אומרים שמדובר בפעילות נוספת. לא יודעים כמה, לא יודעים מתי, ובטח שלא יודעים מהיכן נאזור את הכוחות. כך או כך, אנחנו נעשה את זה. שוב ושוב. כמה שנתבקש.