לצד ההאשמות כלפי הדרג המדיני, טבח 7 באוקטובר עורר ביקורת חסרת תקדים בישראל גם כלפי הצבא: החל מביקורת נקודתית על מחדל המודיעין, שלא סיפק התרעה משמעותית אף שבדיעבד התברר כי היו מספיק סימנים שהיו אמורים להדליק את כל הנורות האדומות, ועד ביקורת על קונספציות ארוכות טווח: המעבר ל"צבא קטן וחכם", כולל הסתמכות יתר על טכנולוגיות הן בעבודת המודיעין והן בהגנה הפיזית, כמו גם הקונספציה המעדיפה הכלה על פני הכרעה, והזנחת המלחמה המתמדת בהתעצמות האויב.
הביקורת הזו מביאה את רוב בני שיחי בכתבה הזו למסקנות דומות בעניין השינויים האסטרטגיים והמסקנות הטקטיות שהצבא צריך לאמץ. במישור האסטרטגי כולם מדברים, בצורה כזו או אחרת, על סוף למדיניות ההכלה.
אל"מ במיל' חזי נחמה, לשעבר מפקד חטיבת מנשה הפועלת במרחב ג'נין וחטיבת המילואים אלכסנדרוני, ממחיש את העניין באמצעות מקרה מעברו הצבאי: "כשהייתי מח"ט בג'נין, הכנסתי פעם צוות של סיירת צנחנים למחנה הפליטים בג'נין. זרקו עליהם אבנים, כמה חבר'ה נפצעו, וגם לא הצליחו לבצע את המשימה. בשש בבוקר פגשתי את החבר'ה, והם היו שבורים מהתוצאה. אז אמרתי להם: הלילה ניכנס שוב ונשלים את המשימה. הם כמובן שמחו מאוד. פתאום אני מקבל שיחת טלפון מהשב"כ, שהם לא מאשרים את המשימה כי חוששים מהסלמת האווירה במחנה. אמרתי להם: לי כמפקד ברור שהאויב חייב לקבל מכה, כדי שלא ייצאו בהרגשה שהכשילו אותנו. היה בינינו פיצוץ. הגעתי עד לאלוף הפיקוד, והם לראש המרחב של השב"כ, אבל בסוף התקבלה עמדתי, והשלמנו את המשימה.
"זה לב הבעיה", משוכנע נחמה, "האם אנחנו בעמדה מכילה, ובודקים כמה אנחנו יכולים לספוג עד שנתפוצץ, או שאנחנו בונים קיר ברזל כדי שהם יאבדו את התקווה להשיג מה שהם רוצים. לצערי, משנות התשעים התחילו לחדור לצה"ל תפיסות זרות של העדפת הרתעה על הכרעה, וגם אמונה שסבבים של עימות מספיקים כדי ליצור הרתעה. זה מנוגד לאל"ף־בי"ת של התפיסה הצבאית, שאומרת שהכרעה מושגת באמצעות השמדה מינימלית של 65% מכוח האויב. ההשקפה החדשה הגיעה, כמו חזון 'המזרח התיכון החדש', מתחושה שהחברה הישראלית כבר עייפה ממלחמות, שהיא הפכה להיות רגישה מאוד לחיי אדם, ומתקשה לספוג אבדות. התוצאה היא הרבה מאוד אבדות, כמו שחווינו ב־7 באוקטובר.
"אני זוכר כסמג"ד באוגדת עזה, כשצ'יקו תמיר החליף את אביב כוכבי בתפקיד מפקד האוגדה, מיד הרגשנו שינוי במדיניות. כוכבי, לכל אורך התפקידים שהוא החזיק בהם, דגל במדיניות הגנתית, ואילו צ'יקו דבק במדיניות הקלאסית של הצבא – חתירה למגע, יציאה מחוץ לגדר. הוא עשה לי תרגיל סימולציה: מה אתה עושה אם אתה מזהה שני מחבלים מתקרבים לגדר. אני הכנתי את כל כלי ההגנה, כמו שלמדתי מהמפקדים שלי, והוא אומר לי: מה קורה לך, איפה החתירה למגע. אמרתי לו: אני אחכה עד שיחצו את הגדר. והוא בשלו: הגדר נועדה למנוע מעבר שלהם, לא שלך. הוא לא הסתפק בזה, אלא הביא לי קאטר כדי שאחתוך בפועל את הגדר ואכנס לשטח הרצועה, כדי לפעול נגד 'המחבלים' המדומיינים. אחרי שנגמר התרגיל הוא אמר לי: תוך כמה שבועות אני רוצה שכל המ"פים בגדוד יבצעו את התרגולת הזו".
חיל גבולות
המסר המרכזי החוזר ונשנה בפי המרואיינים שלי הוא הצורך של החברה הישראלית כולה, לא רק של הצבא, לחזור לאתוס של החברה המגויסת. אומר את זה אלוף במיל' גרשון הכהן, הנחשב איש ימין: "עם ישראל צריך להיות אומה מגויסת וחמושה, לא אומה ליברלית"; ואומר את זה אלוף במיל' נעם תיבון, שנחשב איש מרכז־שמאל: "אנחנו חייבים לחזור להיות מדינה מגויסת, שבה חלק מהחיים של כל אזרח זה שירות צבאי סדיר, ושירות מילואים עד גיל חמישים".
שניהם מדברים באופן דומה גם על המסקנה המעשית המרכזית: להקים מחדש את תפיסת ההגנה המרחבית בגבולות – כיתות כוננות גדולות, מאומנות בקביעות ומצוידות היטב. תיבון מדבר אפילו על הקמת "חיל גבולות", שירכז את פעילות ההגנה המרחבית לאורך הגבולות.
אלוף במיל' נעם תיבון: "כל השנים היה לנו ברור שאנחנו חייבים להסתמך רק על עצמנו בניהול המלחמות שלנו. זה ממשיך להיות נכון מול מדינות וארגוני טרור שצמודים אלינו בגבול. האיום האיראני מחייב להבין שיש אתגרים שמצריכים בריתות אזוריות ועולמיות"
לדברי ד"ר יגיל הנקין, מומחה להיסטוריה צבאית ממכון ירושלים לאסטרטגיה וביטחון, "לפני שלושים שנה, אירוע כמו 7 באוקטובר לא יכול היה להתרחש. באותו זמן כיתות הכוננות היו בנויות כמו שצריך – עם מספר אנשים מספיק, ותחמושת וציוד במידה מספקת".
הנקין משתמש בביטוי ציורי כדי להמחיש את המדיניות הרצויה: "אחד מראשי היישובים בעוטף אמר פעם שהחיים בעוטף הם 95 אחוז גן עדן ו־5 אחוז גיהינום. אז כדי שה־5 אחוז לא יהפכו ל־100 אחוז גיהינום כמו ב־7 באוקטובר, צריך להפחית גם את אחוזי הגן עדן. אין מנוס מבניית היישובים בצורה יותר מבוצרת, עם טנק בפתח כל יישוב כמו שאני זוכר בשעתו משדמות־מחולה; וכיתות כוננות חזקות ומאומנות".
אתוס החברה המגויסת, אומר תיבון, מחייב שינויים משמעותיים גם בחברה האזרחית, ובמיוחד במערכת החינוך: "זה מחייב קודם כול לימודי ליבה לכולם, ודווקא עם דגש על לימודי היסטוריה ואזרחות, כדי ליצור את הבסיס המשותף של הזדהות וסולידריות. מצד שני, גם לימודי הטכנולוגיה חשובים מאוד, כי אסור בשום פנים שנאבד את היתרון המובהק שיש לנו כיום מבחינה טכנולוגית. בנוסף, כמובן שאסור לוותר על גיוס החרדים, וצריך לבטל את הרוב המוחלט של הפטורים ממילואים שאנשים קיבלו בסיטונות בעשורים האחרונים. בצבא הסדיר יש לנו מיצוי כמעט מלא של הכוח החילוני והדתי־לאומי, ברמה של קרוב ל־90%, מתוך הנחה שיש גם 10% שבאמת אי אפשר לגייס מסיבות רפואיות ואחרות. אז בסדיר מקור התוספת העיקרי הוא הציבור החרדי, אבל בצבא המילואים המצב קשה, ושם צריך לחזור ולגייס את כולם".
לחברה מגויסת, יודעים כולם, יש גם מחיר כלכלי. התעצמות משמעותית של הצבא תדרוש הרחבה גדולה של תקציב הביטחון, שבהכרח יגזור קיצוצי תקציב במקומות אחרים והעלאות מיסים. הנכונות לספוג זאת נובעת גם מתוך ההבנה שהדימוי העצמי של ישראל כמדינה שבעיות הביטחון שלה קטנות יחסית, גרם לנו לשלם בסופו של דבר מחיר הרבה יותר כבד.
גם כשמדברים על השינויים המבניים הנדרשים בצבא, הכותרת הראשית היא החזרה לחברה מגויסת. חזי נחמה ממלא שוב את תפקיד נביא הזעם, ומציג את הנתונים הקשים: "ב־25 השנים האחרונות, הצבא הוריד מהסד"כ 20 חטיבות של חי"ר ושריון, כלומר מצבא היבשה. זה מספר שמתקרב למחצית מצבא היבשה, וזה נתון מטורף. אפשר לחשוב שבאמת הייתה פה איזו התגלות שכביכול עידן מלחמות היבשה כבר עבר מן העולם".
הכהן ותיבון מדברים באופן דומה על צורך דחוף בהגדלת צבא היבשה, ואפילו נוקבים באותו מספר: תוספת של שלוש אוגדות. הכהן מפרט: אחת נדרשת לצבא הסדיר, וממנה יוזנו עוד שתי אוגדות מילואים. לדברי תיבון, "מה שנדרש במיוחד זו תוספת ליחידות הקונבנציונליות של החי"ר, לא ליחידות המיוחדות. יחידות מיוחדות יש לנו מספיק, אבל מה שמכריע מלחמות יבשה הן קודם כול היחידות הקונבנציונליות, והן צריכות להיות מצוידות בצורה הטובה ביותר. שלא יחזור המצב המביש מראשית המלחמה של יחידות שמביאות ציוד מהבית או מגייסות תרומות מהחברה האזרחית".
כשמדברים על המחיר הכלכלי של ההתרחבות הצבאית, הכהן לא נרתע מלומר, בניגוד לתיבון, ש"יחידות היבשה, בוודאי היחידות 'הרגילות', יכולות מבחינתי להיות מצוידות בציוד יחסית בינוני, וגם לא להיות מאומנות באופן שוטף. אני מאמין שצבא היבשה יכול בגדול להיות מבוסס על יחידות 'רדומות', שייקראו לפעילות ולאימונים מהירים רק על רקע מצבי חירום. אפילו הצעתי את עצמי לפיקוד על אגף היחידות הרדומות".
עוד לקח מבצעי חשוב בעיניהם הוא חזרה להסתמכות על ייצור עצמאי של הנשק, כדי שישראל תהיה פחות חשופה לאיומי אמברגו וללחצים המדיניים הכרוכים בכך. תיבון: "ברור שאין לנו אפשרות לייצר כל דבר, בעיקר כשמדובר במטוסי קרב. אבל תחמושת למטוסים אנחנו מסוגלים וצריכים לייצר בעצמנו, וזה כמובן חל על רוב אמצעי התחמושת האחרים".
אל"מ במיל' חזי נחמה: "משנות התשעים התחילו לחדור לצה"ל תפיסות של הרתעה במקום הכרעה. הן נבעו מתחושה שהחברה הישראלית כבר עייפה ממלחמות, ומתקשה לספוג אבדות. התוצאה היא הרבה מאוד אבדות, כמו שחווינו ב־7 באוקטובר"
וכמובן, אי אפשר לשכוח את הלקח המודיעיני. תיבון: "אחת הבעיות הגדולות שהיו למודיעין זו הסתמכות היתר על מודיעין סייברי וטכנולוגי, שגרמה לנו להחמיץ את מה שחמאס תרגלו ממש מתחת לאף שלנו. מוכרחים לחזור גם למודיעין אנושי".
הכהן מצידו אומר ש"אנחנו צריכים להתמקד גם במודיעין שיודע איך האויב חושב, לא רק איפה הוא נמצא. ידענו איפה סלאח אל־עארורי נמצא בכל רגע נתון, אבל לא מה הוא חושב. בשביל זה צריכים אנשים שיש להם חשיבה דתית, ואפילו לא סתם חשיבה דתית, אלא ספציפית חשיבה משיחית, כזו שפחות הולכת בכיוונים רציונליים".
המסקנות הפרקטיות נעות גם לכיוון ההסדר המדיני העתידי. תיבון, שנמנה עם תומכי החתירה להסדרים מדיניים, אומר: "ברור שבכל הסדר עתידי הממד הביטחוני חייב להיות המרכיב הראשון והמרכזי. אף פעם אין ביטחון של 100 אחוז, אבל אם ההסדר לא יכיל הסדרי ביטחון שניתן לסמוך עליהם שלא יביאו את אזרחי ישראל למצב של איום, אסור לחתום עליו".
תיבון גם ממליץ על הבנה שמדיניות הביטחון של ישראל תצטרך להביא בעתיד גם הסתמכות על בריתות אזוריות וגלובליות, ולא רק על פעילות עצמאית: "כל השנים היה לנו ברור שאנחנו חייבים להסתמך רק על עצמנו בניהול המלחמות שלנו. זה ממשיך להיות נכון, כל עוד מדובר על מלחמה מול מדינות וארגוני טרור שצמודים אלינו בגבול. אבל האיום האיראני, שמשמעותו אזורית ואפילו גלובלית, והוא גם רחוק גיאוגרפית מישראל, מחייב חשיבה אחרת; להבין שיש אתגרים שמצריכים בריתות אזוריות ועולמיות, ובהקשר הזה נצטרך להסתמך ביטחונית גם על שיתופי הפעולה האלה".
כמו במלחמה הקרה
בניגוד לקונצנזוס המסתמן בין ארבעת הדוברים הקודמים, עומדת גישתו הנגדית של פרופסור אמריטוס אורי בר־יוסף מהמחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה, שהתמחה בניתוח תפיסת הביטחון הישראלית. בר־יוסף דבק בגישה שלא רק התעצמות צבאית, אלא גם ההסדרים המדיניים, צריכים להיות יסוד מרכזי של מדיניות הביטחון: "זה בוודאי נוגע קודם כול לסוגיה הפלסטינית, אבל כולל מבחינתי גם מאמץ לאיזשהו דיאלוג בסיסי עם איראן. לא על הסדרי שלום, כי אין מה לדון על הסדרים עם גורם ששואף במוצהר להשמיד אותך, אבל כן על כללי משחק שימנעו פריצת מלחמות קשות, בטח גרעיניות, על רקע של טעות בהבנת הצד השני".
בר־יוסף משעין את האמירה הזו על דוגמה היסטורית: "בעקבות משבר הטילים בקובה, ארה"ב ובריה"מ כוננו ביניהן, עם כל היריבות והמלחמה הקרה, 'קו חם' שנועד למנוע טעויות בהבנת הצד השני. למשל, שאיזה שיגור שגוי של טיל או תזוזת כוחות יפורשו בטעות על ידי הצד השני כהכנה למלחמת מנע, ומתוך כך הוא עצמו יבצע פעולות מנע חמורות. אני לא יודע אם בינינו לבין איראן ניתן לקיים 'קו חם' כזה, כי העוינות הרבה יותר חריפה ומוחלטת, אבל צריך לשאוף לאיזושהי הידברות ישירה, שתמנע לכל הפחות שגיאות הרות גורל כאלה".
אשר לזירה הפלסטינית, בר־יוסף ממליץ לחזור להצעת הליגה הערבית מ־2002, שדיברה על נכונות לשלום כולל עם ישראל בתמורה להסדרת הבעיה הפלסטינית: "7 באוקטובר היה צריך ללמד אותנו, בין היתר, עד כמה ההתנכרות לרשות הפלסטינית הייתה משגה חמור. התפיסה שניתן ורצוי ליצור בידול בין הגדה ורצועת עזה גם באופי השלטון, כדי שלא נעמוד מול רשות פלסטינית בשתיהן, התגלתה כהרת אסון, וזה בשעה שהרשות הפלסטינית שמרה כל הזמן הזה על מאבק עקבי בטרור".
מאבק שבמהלכו התגלה גם עד כמה היא חלשה בניהולו. בסופו של דבר, בכל מקום בעייתי ישראל נאלצה להתערב.
"הרשות חלשה גם בגלל הטעויות שאנחנו עשינו. העמסנו עליהם קשיים ולא נתַנו להם שום גזרים שיאפשרו להם להציג לציבור שלהם איזה אופק מדיני, שיצדיק מבחינתם את המאבק בטרור".
יש דרך ליישב בין הצרכים הביטחוניים של ישראל, שהתגלו ב־7 באוקטובר כעוד יותר גדולים וקריטיים, ובין השאיפות המדיניות של הפלסטינים?
"אין לי נוסחה. זה עניין למשא ומתן, אבל מה שברור הוא הצורך להתחשב בצרכים שלהם, גם כדי שלנו יהיה יותר טוב. אנחנו תלויים אחד בשני. אם להם לא יהיה טוב, זה ישפיע גם עלינו".
אלוף במיל' גרשון הכהן: "אנחנו צריכים להתמקד במודיעין שיודע איך האויב חושב, לא רק איפה הוא נמצא. ידענו איפה סלאח אל־עארורי בכל רגע, אבל לא מה הוא חושב. בשביל זה צריכים אנשים עם חשיבה דתית ומשיחית, כזו שפחות הולכת בכיוונים רציונליים"
בר־יוסף מציין שכבר היום ישנה הסכמה פלסטינית, שניתנה עוד לאהוד אולמרט בדיוני אנאפוליס, למדינה מפורזת ולחזרה סמלית בלבד של פליטים לגבולות הקו הירוק. לדעתו, ההסכמות הללו עשויות להיות פתח למו"מ רציונלי ויעיל גם על פתרון יתר צורכי הביטחון של ישראל. הוא לא חושב ששאלת השליטה במקומות שמהם ניתן יהיה להבריח נשק לשטחי המדינה הפלסטינית, כדוגמת בקעת הירדן וציר פילדלפי, היא קריטית כל־כך: "הדבר החשוב ביותר הוא השאלה איזה גורם ישלוט באזורים האלה. לגבי הבקעה, די ברור מהדיונים שהתקיימו בעבר שיהיו שם סידורי בטחון מיוחדים. אבל בעיקרון, אם מדובר בגורם שמעוניין בהסדר שלום, נוכל להתפשר במידה מסוימת על דרישות הביטחון. הרי אם רצועת עזה תשוקם, ברור שיהיה שם גם שדה תעופה וגם נמל ימי, ולכאורה גם משם אפשר יהיה להבריח נשק ולא רק מציר פילדלפי. אז הדבר העיקרי הוא שיהיה לנו פרטנר רציני להסדר". ברוח זו, בר־יוסף ממליץ על צעד ראשון לקידום הדיונים על "היום שאחרי המלחמה" ברצועת עזה: מי הגורם שיחליף את שלטון חמאס, ומה יהיו סידורי הביטחון מולו.
בר־יוסף, המוכר כמומחה בתחום המודיעין שכתב כמה ספרים על הכשל המודיעיני של מלחמת יום כיפור, ממליץ גם על שינוי מרכזי בתחום הזה: "אמ"ן צריך להפסיק לשאת בתפקיד המעריך הלאומי. הוא צריך לאסוף את המודיעין, אבל מי שמעריך את המודיעין הזה צריך להיות גורם חיצוני, אזרחי ועצמאי. גורם, שבדומה למעמד המוקנה לשופטים, יהיה חסין מאפשרות פיטורים, ואנשיו יוכלו לעבוד לאורך זמן, כדי שלא יהיו כפופים ללחצים מצד המערכת הפוליטית לספק לה 'הערכות מוזמנות' ומתאימות לעמדתה".
הוא מזהיר שאם ישראל לא תלך גם בכיוון המדיני, המחירים יהיו כבדים: "קודם כול, נשלם מחיר כלכלי כבד. נצטרך לחזור לימים שבהם הוצאות הביטחון היו 15% מהתל"ג, ותהיה לזה משמעות כבדה על כל תחומי החיים. חוץ מזה, כבר עכשיו אפשר לראות את הנזק המדיני הכבד מהמדיניות הזו. אני פוגש הרבה אנשים ממדינות אירופיות, ומכולם שמעתי שבמדינות שלהם יש כבר עכשיו סוגים שונים של אמברגו נשק על ישראל, כדי שהנשק שהם מספקים לא ישמש גם לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בשטחים. אז גרמניה תמשיך למכור לנו צוללות, כי כנראה לא נשתמש בהן נגד אוכלוסייה אזרחית, אבל לגבי אמצעי לחימה רבים אחרים יש כבר עכשיו אמברגו, ואני מעריך שהוא ילך ויחמיר, וגם זה כמובן מסוכן מאוד".
