אם מחפשים מכנים משותפים בין הזמרות מיקה קרני וּויקטוריה חנה, קשה למצוא אותם במבט ראשון. קרני היא יוצרת בולטת בסצנת הרוק הנשי הישראלי, ילידת קיבוץ רמת־השופט ובת למשפחה חילונית אשכנזית, בעלת רקע מוזיקלי קלאסי ורפרטואר ישראלי־מקומי המוכר לכל מאזין גלגלצ ("מיטשל", "מגדלור", "אצלי הכל בסדר"); ויקטוריה חנה היא זמרת ואמנית קול בינלאומית, ילידת ירושלים ובת למשפחה חרדית־מזרחית שמרנית, מוזיקאית אוטודידקטית ששרה בעברית גרונית עמוקה ראפ קצבי של פיוטים וטקסטים קבליים ("הושע נא", "22 אותיות", "אורייתא"). עבודתה הקולית מצאה את דרכה למוזיאונים בארץ ובעולם, ונעה על התפר שבין ביצוע לפרפורמנס.
למרות השוני, או אולי דווקא בזכותו, שתי היוצרות יעלו בקרוב על במה אחת בחצר הספרייה הלאומית, במופע "שירת האימהות" המתקיים במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי ירושלים, המציין 25 שנה להיווסדו, בניהולו האמנותי של אפי בניה ובהפקת בית הקונפדרציה. במופע המשותף הן ישירו מקבץ יצירות השואבות השראה משיר השירים, מגילה ששוזרת אובדן וגעגוע, אהבה וקשר. על הבמה יעמדו גם בנותיהן של שתי הזמרות, שיצטרפו לאימהותיהן בחלק מהשירים, וידגישו בנוכחותן את ההקשר האימהי.
לא קל לקבוע שיחה משותפת; שתיהן יוצרות עסוקות ואימהות לילדים צעירים. כשאנחנו סוף־סוף מצליחות להיפגש וצוללות לשיחה לילית, המכנים המשותפים הסמויים עולים ומתגלים בהדרגה. בסוף השיחה אנחנו מגלות מכנה משותף המכנס תחתיו גם אותי: שלושתנו קרויות על שם הסבתות שלנו. פרט שולי למדי, אך כזה שמקבל ניצוץ משמעות כאשר מדברים על מופע שמוקדש לאימהות.
בין יהדות לישראליות
"לפני כשנתיים פנו אלי מהתאגיד ושאלו אם ארצה לפגוש את מיקה לתוכנית מצולמת", מספרת ויקטוריה על המפגש הראשוני ביניהן. "לא הבנתי מה הקשר המוזיקלי בינינו, כי אנחנו מאוד שונות בסגנון האמנותי. כשאמרו לי שמיקה מתעסקת עם טקסטים משיר השירים זה הפתיע אותי, כי לא ידעתי על היצירות הללו. אני מחוברת מאוד לפסוקים הללו עוד מילדות, המילים של שיר השירים זה אצלי בדם".
עד אמצע שנות השלושים לחייה, מיקה קרני לא הכירה את שיר השירים. החיבור נוצר בעקבות מייל אנונימי שקיבלה קרני, ובו טקסטים שיריים המבוססים על שיר השירים. קרני התפעמה, ולפני קצת יותר מעשור, במהלך שהות בארה"ב, הקליטה את האלבום "קול דודי", ובו תשע יצירות שמתכתבות עם פסוקי שיר השירים ועם התרפקותם ההדדית של הרעיה והדוד. השירים הללו בוצעו על הבמה מעבר לים, אך האלבום נותר עלום למדי עבור הקהל הישראלי, שהכיר את המוזיקה של קרני רק באזורי הרוק.
עד אותה הצעה להצטלם לתוכנית משותפת, מיקה גם לא הכירה את ויקטוריה, אך כן שמעה עליה: המוזיקאי רֵע מוכיח, שעבד בעבר עם ויקטוריה חנה, סיפר למיקה יום אחד על "יוצרת שעושה דברים מיוחדים עם השפה ועם האותיות", והמליץ לה להכיר את יצירתה. הסקרנות הראשונית שהדברים עוררו בה קיבלה דחיפה נוספת כאשר מטפלת אנרגטית אמרה לה: "את חייבת לעשות פעם משהו עם ויקטוריה חנה". זמן קצר לאחר מכן הטלפון צלצל, והקשר הראשוני נוצר. באותה תוכנית של תאגיד כאן, "שאלה תשובה", הן סיפרו זו לזו את סיפור חייהן, והצלילים שלהן נפגשו לראשונה בחלל משותף.
מה מצאתן אחת במוזיקה של השנייה?
"אני אוהבת במוזיקה של ויקטוריה את ההתייחסות לצליל של השפה ולא רק למשמעות של הטקסט", אומרת מיקה, "זה משהו שהוא מאוד מוזיקלי, מעניין ואחר. המוזיקה המערבית הולכת לרוב אחרי הצלילים, אבל במוזיקת עולם, הטקסט נמצא במרכז והכול מתפתח בהתאם למילים. הקצב והמלודיה מתאימים את עצמם לטקסט, לא להפך. אני נורא נמשכת לעולמות של ויקטוריה, אבל לא גדלתי בהם. כשלמדתי את השירים של ויקטוריה זה היה כמו ללמוד שפה חדשה, כי אני באה מעולם של עבודה עם כלים, ועבודה קולית היא לא בדם שלי".
"בשבילי, לשיר את השירים של מיקה היה גילוי שאני יכולה לעשות את זה", אומרת מצידה ויקטוריה. "אף פעם לא הבאתי את עצמי לשיר בדרך שונה ממה שאני רגילה, כי אני תמיד פועלת בצורה שלי, באופן מחקרי. ופתאום אני שרה פזמונים ומגלה שאני נהנית מאוד. לרוב אני לא מחפשת שיתופי פעולה מוזיקליים, כי במוזיקה שלי אני מרגישה שאני מדברת לעצמי כל הזמן, אז לא הייתי מדמיינת שנעשה משהו יחד. היוזמה למפגש הייתה בעיקר לשוחח, כך שהגעתי לגמרי פתוחה. המפגש הראשוני היה מאוד מעניין, ונוצר חיבור".
ויקטוריה חנה: "כשאני בחו"ל אני מספרת על המשפחה שלי, על אבי ממצרים ואמי מאיראן, וגם שרה בשפות האלה שהן שפות אויב, ובתוך זה אני שרה בעברית על בנות ירושלים, וזה עולה מעל כל שיח פוליטי. הם רואים אישה שחרחורת, לא קולוניאליסטית לבנה, וההורים שלי שניהם מהאזור, חלמו על ציון. הסיפור עושה את העבודה, לא צריך להתאמץ"
ויקטוריה מוסיפה ואומרת שהחיבור עם מיקה פתח לה הזדמנות לחוות את הטקסטים שהיא מכירה כל כך מקרוב, בגוונים חדשים. "בגלל שאני גרה בירושלים, ועם כל הרקע שלי, אני מרגישה יותר יהודייה מאשר ישראלית. הישראליות זרה לי. בשבילי, שיר השירים זה אבא שלי; זה מצרים ועירק, זה חי"ת ועי"ן דגושות, זה גוון ערבי. ופתאום כשאני שומעת את מיקה שרה את שיר השירים, היא מביאה גישה מאוד אחרת, מאוד ישראלית. המפגש שלי עם מיקה פותח לי קצת את הפרספקטיבה של ישראליות מול יהדות, וזה דיאלוג של כל אחת מאיתנו עם הדבר הזה. למשל כשאני שרה 'אני ישנה ולבי ער' עם חיתוך מודגש של המילים, ופתאום מיקה שרה את אותו טקסט בצורה אחרת לגמרי. אנחנו שרות את אותו טקסט בהגשה שונה, שיר אחרי שיר, ונוצר משהו מדהים".
מיקה: "כל אחת הלחינה את אותם טקסטים בזמנים שונים, והפרשנות הצלילית והתרבותית מאוד אחרת. זו הגדולה של הטקסטים האלה, שיש להם כל כך הרבה פנים".
בנות ואימהות
ויקטוריה חנה, תושבת ירושלים ואם לשלושה, נולדה וגדלה בירושלים. אביה היה רב שעסק בתורת הנסתר, והיא נהגה להתבונן בו קורא, כותב, מקריא ומפייט. החוויות הללו הטמיעו בה נוכחות אינטנסיבית של אותיות וטקסטים, ואלה הפכו לחלק מהותי מתחומי העניין שלה כאמנית קול שעוסקת ביצירה בין־תחומית של קול, שפה, וידאו ופרפורמנס. את השם חנה היא אימצה לעצמה כשהחלה להופיע על במות, כך ששמה המוכר משלב את שמות שתי הסבתות שלה. לפני כעשור פרצה לתודעה הארצית עם "הושע נא", שהפך ללהיט מיידי ומיצב אותה כיוצרת מסקרנת ושונה. המוזיקה שלה משלבת ביטים אלקטרוניים ומקצבי היפ־הופ וראפ, שמתלבשים בטבעיות על טקסטים עתיקים מהמסורת היהודית.
מיקה קרני, כיום תושבת רעננה, נולדה בקיבוץ רמת־השופט, נכדה לסבא וסבתא שהיו ממייסדיו. מגיל צעיר ניגנה על כינור, ואת הכשרתה המוזיקלית עשתה בבית הספר "רימון". היא שימשה כזמרת ליווי של שלמה ארצי, ופרצה לתודעה הציבורית בסוף שנות התשעים עם הלהיט "מיטשל". לפני כשני עשורים התקרבה לדת בהשראת הרב יובל אשרוב, בתהליך שידע תנועה ותנודות עד שהתמתן. זה כ־15 שנה היא מלמדת בבית הספר למוזיקה "מזמור" בגבעת־וושינגטון, ופרסמה עד היום 12 אלבומים. היא אם לשישה, והאימהוּת מלווה אותה משלב מוקדם: את בנה הבכור ילדה בגיל 17, ואת בתה הצעירה ילדה באורח ניסי למדי לפני ארבע שנים, בגיל 48. אחרי שנתיים של טיפולי פוריות ולאחר שכבר פנתה למסלול פונדקאי, גילתה שהיא עצמה בהיריון, ותוך מספר חודשים הייתה אם לשני קטנטנים.
המופע, "שירת אמהות", נבנה סביב תמת האמהוּת, ובמהלכו הן שרות שירים מהרפרטואר האישי של כל אחת, מתוך מגילת שיר השירים: "קול דודי", "יונתי", "שחרחורת", "מי זאת עולה מן המדבר", ועוד.
אל חלק מהשירים יצטרפו גם בנותיהן של השתיים, שישירו איתן: שאיה (13), בתה של ויקטוריה, ויסמין (26), בתה של מיקה. כבר כשהייתה בת 14 הצטרפה יסמין כזמרת בהרכב, והייתה עם אימה בכל המופעים של "קול דודי". מיקה: "עכשיו כשהיא מצטרפת לחזרות זה רק רענון בשבילה. היא כבר מכירה את השירים, ופתאום נזכרת מחדש כמה כיף זה לשיר ולהופיע יחד".
איך נראית שותפות מוזיקלית של אימא ובת?
מיקה: "היא תמיד נחווית כהפתעה. הילדים גדלו כשאני מלחינה את השירים, הם שומעים אותם אלפי פעמים, ואז אני תמיד מופתעת עד כמה הם מכירים את השירים שלי. הם לא למדו אותם, השירים נוצרו לידם וזה חלק מהם. זה שונה לגמרי מלהיות עם זמרת שלמדה את החומר".
ויקטוריה: "אין דבר נפלא יותר מנשים שמעבירות טקסטים אחת לשנייה, מדור לדור. שירת אימהות ובנות זה סוג של תורה שבעל פה. יש משהו חזק ואנרגטי בלשיר ביחד, גם אם זה לא על הבמה. הנה, היום אימא של מיקה באה אלי לפני החזרה ואמרה לי בגאווה, 'אני ניגנתי בכינור והנחלתי לה את זה'. היה בזה משהו מרגש, כי היא הרגישה איך הזרעים שהיא טמנה נבטו ופרחו. זה עוד משהו חזק בהקשר של אימא ובת, לראות איך השקעה מתממשת".
הוריה של מיקה מפונים כרגע מהצפון ושוהים אצלה, וכך הם נכחו בחזרה שהתקיימה בביתה. עוד לפני שהחזרה החלה, מספרת מיקה, הוריה מיהרו להתיישב כדי לצפות בבתם שרה ומנגנת. מנקודת המבט של ויקטוריה, הסיטואציה הזו חידדה שוב את הפערים ביניהן. "בחיים לא הייתי יכולה לדמיין את ההורים שלי צופים בי שרה. כשאני התחלתי לשיר, עשיתי דבר 'אסור'. היה לי חזק לראות איך הורים יושבים וצופים בבת שלהם, ולראות איך נראה המפגש בין שני העולמות שלנו. מיקה למדה לנגן על כינור, ואני המצאתי את עצמי, בלי חינוך מוזיקלי. לקחתי את הטקסטים שגדלתי איתם ובניתי את השפה המוזיקלית שלי, בלי הדחיפה הזו מבחוץ".
כשמדברים על אימהוּת, עולה כמובן גם הצד האחר, להיות בת של. אני שואלת את השתיים אילו צלילים ראשונים הן זוכרות, ומה שרו להן בילדותן. ויקטוריה מספרת שסבתה נהגה לשיר לה בפרסית, שיר שהיא עצמה שרה כיום במופעים. מיקה משתפת שאימה לא שרה לה, אלא ניגנה לה בכינור. כיום, כזמרות, הן לא נתקלות ברצון או בציפייה של הילדים שישירו להם. "הילדים גדלים לתוך חזרות, זה היומיום שלהם, הם אפילו מבקשים כבר שנשתוק מדי פעם. אין 'אמא תשירי לי', אלא יותר 'אמא, די לשיר'", הן מחייכות בהסכמה.
נלחמת בפחד
המופע נבנה כטקס תפילה, ומתפתח משירים שמתחילים בנקודה שקטה ומופנמת, לקריאה מתפרצת של תקווה ותפילה. שתי היוצרות כתבו "זימון" לאימהות, טקסט של איחול ושירה, שאותו הלחינו במיוחד למופע. אביבה אבידן תתארח ותשיר את "פרי גנך", קלאסיקה ישראלית שעוסקת בשכול אימהי ובאובדן הבן, שיר שחובק כאב קולקטיבי רחב היקף בימים אלה. הנוכחות הנשית והאימהית על הבמה היא טוטאלית – ברביעיית המיתרים כולה מנגנות נשים, וכך גם נגנית כלי ההקשה.
מיקה קרני: "הטקסטים שאנחנו מבצעות עכשיו מרגישים לי לגיטימיים ומתאימים. לעמוד ערב שלם ולשיר את השירים שלי, נראה לי פחות מתאים כרגע. מאז תחילת המלחמה מאוד נדיר שאני עושה מופעים שלמים של השירים שלי. אנשים רוצים עכשיו נחמה, התרפקות או תפילה, וטקסטים מהמקורות תמיד מחברים אותך למקום שיש בסופו ישועה וגאולה"
מה עשתה המלחמה לאימהוּת שלכן?
מיקה: "אני חווה קשת רחבה של רגשות. מצד אחד ישנה תחושת חוסר האונים, כשאת אחראית לא רק על עצמך אלא גם על הילדים. מצד שני אני נדרשת להיות עוגן עבורם, לשדר אופטימיות ושמחה, כי זה חשוב להם ולנו. אני רוצה להראות להם שאני כאן, שאני נשארת למרות הכול ושיהיה בסדר, זה יעבור. יחד עם זאת, אני לא יכולה להתעלם מהעובדה ששבועיים אחרי 7 באוקטובר בניתי שער לחצר. בכל יום כשאני שולחת את הילדים לגן אני חושבת על האפשרות של אזעקה ועל כך שהם יהיו בממ"ד, מפוחדים. וכשאני חושבת על הבת שלי בתל־אביב, במיוחד אחרי הפיגוע האחרון שקרה קרוב אליה ולא הצלחתי להשיג אותה, זה רק מחמיר את הדאגה. זו דאגה שעלולה להיות משתקת, אבל אני נלחמת בזה כל יום כדי לעמוד על הרגליים ולהיות עוגן עבורם".
ויקטוריה: "זה כל כך נוכח שאני מתקשה להסתכל על זה מבחוץ. אני כל כך בתוך הסיטואציה, ויש המון סימני שאלה ושאלות פנימיות שבעבר היו ברורות מאליהן ופתאום אני מעזה לשאול אותן. הכול צף, ואני חווה תחושה של רצוא ושוב, פחד שעולה לפעמים, ורצון חזק לשמור על הילדים.
"אם הייתי לבד, לא הייתה לי בעיה לקום וללכת. לפני שהיו לי ילדים הסתובבתי בעולם, אבל עכשיו יש לי אחריות על ילדים ואני צריכה להיות כאן. יחד עם זאת, יש דברים מיוחדים שעולים, כמו ההבנה כמה זה מיוחד להיות כאן בארץ. חזרתי משלושה שבועות של מופעים בארה"ב, ובכל פעם שאני חוזרת מחו"ל אני מרגישה את הייחוד של המקום הזה. זה משהו שאין לו תחליף, במיוחד השפה, שממקמת אותנו במקום פגיע ורגיש כשאנחנו מסתובבבים בעולם. זה לא נוח ליצור בתקופה כזו, אבל אני גם מרגישה כמה אני רוצה וצריכה לתת מעצמי לאנשים".
הצורך לתת ולהעניק פגש את השאלה מה נכון ומתאים לעת הזו. עם תחילת המלחמה, מספרת מיקה, היא התבקשה להופיע בפני ארבעים קציני נפגעים, כדי לעודד ולהעלות את המורל. "קודם כל אמרתי כן", היא מחייכת, "אבל אחרי שסגרתי את הטלפון שאלתי את עצמי איך אני יכולה להרים את המורל עם השירים שלי. אנשים רצו לשכוח לרגע, לשעה, ולשיר דווקא שירים מוכרים שירימו אותם. הרמתי טלפון לכפיר בן ליש, חבר ומוזיקאי, ואמרתי לו שהוא חייב לעזור לי. הוא הצטרף אליי, והכנו מופע ששני שליש ממנו הם קלאסיקות ישנות ולא השירים שלי. אחרי חצי שנה זה התפתח למופע של ארבעת היהודים המופלאים – בוב דילן, ליאונרד כהן, פול סיימון ולו ריד – ומאז אנחנו מופיעים עם זה. אני מבצעת ארבעה שירים שלי, וכל היתר זה שירים שלהם, וזה מנחם ומרפא. זה החזיר אותי לסיבה שהובילה אותי מלכתחילה למוזיקה, כי מוזיקה תמיד ניחמה אותי בחיים.
"הטקסטים שאנחנו מבצעות עכשיו מרגישים לי לגיטימיים ומתאימים. לעמוד ערב שלם ולשיר את השירים שלי, נראה לי פחות מתאים כרגע. מאז תחילת המלחמה מאוד נדיר שאני עושה מופעים שלמים של השירים שלי. אנשים רוצים עכשיו נחמה, התרפקות או תפילה, וזה מה שאנחנו עושות. טקסטים מהמקורות תמיד מחברים אותך למקום שיש בסופו ישועה וגאולה. יש אופטימיות מובנית, כך אני מרגישה".
"החיבור לשפה העברית הוא ריפוי עצום", מוסיפה ויקטוריה. "אנשים כואבים ומבולבלים, וכשמעמקי השפה צפים, זה משהו שאפשר להיאחז בו. כשאני בחו"ל, אני מביאה את השפה העברית כיהלום מצוחצח. כשאני פוגשת אנשים ומספרת על המשפחה שלי, על אבי ממצרים ואמי מאיראן, ואני גם שרה בשפות האלה, שהן שפות אויב, ובתוך זה אני שרה בעברית על בנות ירושלים, זה עולה מעל כל שיח פוליטי. הם רואים אישה שחרחורת, לא קולוניאליסטית לבנה, וההורים שלי שניהם מהאזור, חלמו על ציון. הסיפור עושה את העבודה, לא צריך להתאמץ. החיבורים לשאלות הגדולות קורים מעצמם".
שפת הנשמה
ההקשר לכאן ולעכשיו קיבל הטענה נוספת באמצעות המעבד המוזיקלי של המופע, אבנר קלמר מקיבוץ בארי. מיקה: "לפגישה הראשונה שלנו אבנר הגיע מהלוויה של כרמל גת ז"ל, שהתקיימה ערב לפני כן. ראו עליו את העצב ואת הבלבול. ויקטוריה מיד הציעה להקדיש את המופע לזכרה של כרמל, והכל התחבר".
כמנהל מוזיקלי, קלמר יצר למופע עיבוד מוזיקלי לרביעיית כלי מיתר הכוללת ויולה, צ'לו ושני כינורות, יחד עם כלי הקשה. מיקה: "עיבוד של רביעיית מיתרים זה כביכול מהעולם הקלאסי, אבל יחד עם הקולות שלנו ועם כלי ההקשה, הסגנון נע בין מוזיקת עולם ומוזיקה ערבית וזה באמת נשמע מדהים". ויקטוריה, שהרעיון לעיבוד של כלי מיתרים בא ממנה, מוסיפה ואומרת: "הפער בין הסגנונות בינינו הוא משהו שלא קל להביא אותו לבמה יחד. הביצוע של הרביעייה מייצר איחוד כלשהו, כי זה לא הסגנון הרגיל של מיקה ולא הסגנון הרגיל שלי, אלא משהו חדש".
כיוצרות ומורות למוזיקה, שתיהן פוגשות קהלים שונים ומגוונים. מיקה מלמדת ב"מזמור", שהוא בית ספר דתי למוזיקה. ויקטוריה מופיעה בפני קהלים לא יהודיים מסביב לעולם, עם טקסטים יהודיים מובהקים. אני שואלת אותן על המפגש עם קהל "אחר", וכיצד הוא משפיע על היצירה שלהן.
"לפני שנים, כשהלחנתי את 'אני ישנה וליבי ער', היה חסר לי חלק לשיר", מספרת מיקה. "זה היה חודש אלול והופעתי עם אודליה ברלין, והיא לימדה אותי את הניגון של חב"ד ל'קול דודי דופק'. זה התחבר מדהים לשיר שהלחנתי, חיבור שהחיים עצמם הביאו ליצירה הפרטית. במפגש עם תלמידות דתיות במזמור למדתי המון על מי שהן ומה שהן מביאות, כי האווירה כל כך שונה מרימון. התחרותיות שפגשתי גם בחיים וגם ברימון, הרבה פחות מורגשת שם. כל אחת מאוד עסוקה בתהליך שלה, ופחות מסתכלים לצדדים כל הזמן. יש משהו קהילתי ותומך, ויש המון כבוד לטקסט. במוזיקת פופ הרבה פעמים המוזיקה תחפה על הטקסט, ועם התלמידות במזמור אני מרגישה שיש המון כבוד לטקסט. זה כנראה בגלל המפגש עם טקסטים גבוהים מגיל צעיר.
"הרבה פעמים הן נתקלות לראשונה בגיל עשרים־ומשהו בדברים שאני הכרתי כבר בגיל שבע, ואני אומרת לעצמי 'איזה כיף להן לגלות משהו חדש'. זה כמו שאני נתקלתי בשיר השירים בגיל שלושים־ומשהו, וזה העיף אותי והוציא ממני לחנים שלא יצאו לי משום טקסט אחר, בגלל העוצמה של הטקסט ובגלל המפגש הראשוני בגיל מבוגר".
"אני לומדת מהקהל שלי", אומרת ויקטוריה. "קהלים שונים שומעים דברים אחרת, ואני לומדת דרכם איך להתייחס לטקסטים. כששרתי ביפן היה לי ברור שהם לא מבינים את הטקסט, אבל זה הדגיש עוד יותר שמה שיש לי לתת זה את הצלילים עצמם. כשאני מול קהל שמכיר את הטקסטים זו חוויה אחרת, אז הקהלים מלמדים אותי ומאלצים אותי לראות ולשמוע את הדברים דרכם".
מיקה מסכימה ומוסיפה: "הופענו בארה"ב עם 'קול דודי' בפסטיבלים של מוזיקת עולם, מול קהל שהוא לא יהודי, ותמיד פחדתי לעלות עם השפה העברית, כי מה הם יבינו. אני חושבת שבנוסף על הצלילים, שהם אוניברסליים, החיבור העמוק שלנו לטקסט מקרין החוצה ומדבר. כשרואים מישהו שמחובר למה שהוא עושה האנרגיה הזאת עוברת, גם אם לא מבינים מה שהוא אומר".
לקראת המופע, שבכותרתו יש תפילה, מה התפילה האישית שלכן בימים אלה?
מיקה: "תפילה עבורי תמיד מתחילה בהודיה. זה קודם כול שם אותך בהווה ומזכיר לך כמה אתה בר מזל. אחר כך גם באה הבקשה, שהיא קודם כול עבור האימהות והבנות והנשים, ועבור כל העם היפה שעובר את מה שהוא עובר, עם תקווה שזה יהיה מאחורינו ושנזכה לשקט".
ויקטוריה: "זה לא רק שיחזור השקט, אני מתפללת לקפיצת מדרגה. לא לחזור למשהו שהיה אלא לקפוץ מעֵבר, שייפתח משהו חדש. לפעמים דווקא מתוך צירי לחץ זה יכול לקרות, ולזה אני מתפללת".
המופע "שירת אמהות", במסגרת פסטיבל העוד הבינלאומי ירושלים, יתקיים בחצר הספרייה הלאומית ביום ראשון, 24 בנובמבר; המופע מוקדש לעילוי נשמתה של כרמל גת ז"ל, שנרצחה בשבי חמאס
