את דין מירושניקוב קשה להפתיע. מהרגע שהוא מחנה את הקורקינט החשמלי בפאתי בית הקפה ועד לרגע שהוא מתיישב, העיניים שלו מביטות לכל כיוון, דרוכות. ולא, לא מדובר באיש ביטחון חשאי. מירושניקוב הוא שחקן מוכר שרק בשנים האחרונות השתתף בפרויקטים כמו "גולסטאר", "תאג"ד" ו"כאילו אין מחר", אבל מאז פרוץ מלחמת חרבות ברזל הוא נטל על עצמו תפקיד אחר, ובזירת הלחימה ברצועת עזה התנדב למילואים בשייטת, שלא מאפשרים לו לשבת בנחת בבית הקפה בלי לסקור ביסודיות את הסביבה.
"בימים אלו אני הרבה יותר רגוע כשאני עם הצוות שלי, בפעילות בעזה או באיו"ש", הוא מודה אחרי שהוא מרגיש מספיק בטוח להישען לאחור בכיסאו, "כי אני יודע שאנחנו מסתכלים לכל כיוון. אבל פה בקפה אני לבד אז אני שם לב להכול. לכל רעש, לכל דבר שמתקרב. אתמול ישבתי עם חברים, ואחד אמר לי 'אני סומך עליך דין, שאם יבוא מחבל, אתה תדע מה לעשות'. אני צוחק, אבל זה נכון. אני כל הזמן דרוך ואני מבין שלפעמים זה קשה למי שיושב מולי. באמצע המשפט אני מסתכל לכל הצדדים. אני זוכר שבפעם הראשונה שיצאנו מעזה, נסעתי עם חבר שלי בכביש ארבע. ופתאום הוא קופץ ואומר 'דין, יש מצלמה'. בעזה מצלמה שווה סכנה. אולי זה פתח שממנו ירו עליך מטען. אז ישר מורידים".
מירושניקוב, בן 36, נשוי טרי לאנני וגר בתל־אביב. לאחרונה השתתף בסרטו של הבמאי והמפיק החרדי יהודה גרובייס "נקמה יהודית 6: עזה במוקד", שזכה להיות לא רק הסרט העלילתי החרדי הראשון המקבל מקום של כבוד באולמות הקולנוע בישראל, אלא גם הראשון שמחטט בפצעים הטריים של 7 באוקטובר.
"היינו באימון גדוד. ממש כמו טירונים עוד לפני הכניסה לעזה, ופתאום יהודה גרובייס שולח לי הודעה", נזכר מירושניקוב, "עשיתי איתו פעם פרויקט ונשארנו בקשר. הוא שאל אם אני רוצה לשחק במשהו שהוא כתב, עניתי 'הלוואי', אבל לא היה כמעט סיכוי. באותו זמן השתתפתי בסרט האמריקני 'הימור מושלם' שמביים דני איי, והייתי במילואים, ועוד פעם לבוא למפקדים שלי ולהגיד 'אני צריך לצאת לשחק' זה לא נעים. אבל בסוף הסכמתי בתנאי שננציח דרך הסרט את המפקד שלי לשעבר, סא"ל אלי גינסברג שנפל ב־8 באוקטובר בקרב על קיבוץ בארי. יהודה מאוד התרגש, מלכי אשתו של אלי נתנה אישור וככה הדמות שלי השתנתה מעידו לאלי. יצאתי יומיים לפני סוף האימון. טסנו, צילמנו ותוך שלושה חודשים הסרט כבר עמד".
אלי, הדמות של מירושניקוב, הוא בוגר יחידה עילית חובש כיפה, שהמוסד מגייס למשימה מיוחדת – לכידת בכיר חמאס שאחראי למותם של רבים מחבריו. המשמעות עבור מירושניקוב, שמלווה בפוסט טראומה עוד מפציעתו כלוחם בשיט המרמרה, הייתה לשוב לתמרן בין מנהרות חשוכות, לחוש את פעימות הלב שלפני מפגש מסוכן עם מחבלים ולהיזכר באובדן של אלו שלחמו לצידו. אבל מבחינתו מדובר רק ביתרון.
"השאלה ששואלים אותי יותר מכול מאז צאת הסרט היא איך בתור פוסט טראומטי אני מתפקד בסט, בחושך, בתפאורה של מנהרות. אז אני אחשוף סוד. זה לא מלחיץ אותי, זה משמש אותי. את הפוסט טראומה שלי אני לא אוכל להעלים. היא תישאר כצלקת לכל החיים. אבל אני יודע לנצל אותה בעבודה שלי כשחקן. להשתמש במינוסים שלי מול מצלמה. הרבה פעמים אתה כשחקן צריך להמציא את מה שעובר עליך, אבל אני לא צריך. אני יודע מה זה להיות בחוסר אונים, הייתי שם. אני זוכר את עצמי יושב בדיוק ככה בתוך עזה, שומע בום וקופץ. אני מרגיש שאני אוחז ברגעים האלו, ולא נותן להם להשתלט עליי. פעם זה היה משתלט, כי לא טיפלתי בעצמי. אבל היום אני כן. אני יודע להגיד ליהודה לפני צילום סצנה, 'עזוב אותי שנייה, אני נכנס לזון עם עצמי'. ואחרי הסצנה לוקח לי דקה או שתיים לצאת מזה, ואני הולך שוב לצד, מתנשף. מזכיר לעצמי שאני לא באמת שם. אבל בתוך הסצנות? אני נכנס בכוונה למשברים, לזיכרונות. ככה אני יותר אמיתי מול המצלמה. חוויתי פציעה וירי, ראיתי מוות. אז אם כבר פגשתי אותם – אני רוצה לצחוק עליהם בחזרה, להשתמש בהם לעצמי".
אתה לא חושב שהסרט הזה הקדים מעט את זמנו בהתחשב בעובדה שהמלחמה נמשכת עד היום?
"המבחן האמיתי הוא הקהל. ולפי האהדה שהסרט קיבל, הגיע זמנו. זה סרט שמנציח אדם שנהרג בשנה הזו, ובלעדיו יכול להיות שבעוד עשר שנים לא יזכרו את אלי ולא יזכרו את מלכי, שלא בחרה בזה שבעלה ייהרג ושהיא תישאר לבד עם הילדים. יש הרוגים, יהיו עוד הרוגים, וישכחו הרבה מהם. אז אם אפשר להנציח את אותם אנשים, זה מה שצריך לעשות. כל מה שעולה לרשת, כל מה שבקולנוע, נשאר לנצח. כשנסעתי לאנדרטה באתר הנובה, עצרתי, צילמתי קצת. אישה אחת הסתכלה עליי ושאלה 'אתה דין?', עניתי שכן והיא סיפרה שהייתה בהרצאה שלי, ואז הצביעה על התמונה שלידי ואמרה 'וזה הבן שלי'. בסוף, אנחנו מדינה קטנה, והכול נוגע בכולנו. הטכנולוגיה מאפשרת לנו לעשות מהר מאוד פרויקט, שבעתיד הילדים של אלי יראו ויגידו 'זה אבא שלי והוא גיבור'".
עוד דבר מטורף שקרה זה שיצא סרט חרדי שכולו עוסק בצבא.
"בתחילת הצילומים אמרתי לעצמי שזה בסך הכול עוד סרט בשבילי לרזומה, כי בדרך כלל הפרויקטים האלו נשארים בתוך הציבור החרדי ולא מגיעים לקולנוע", מסביר מירושניקוב, "אבל שאלתי את יהודה למה בעצם. הוא אמר לי 'עזוב, עזוב'. זה מורכב, זה עולם אחר. גם אין נשים בכלל, שזה מאוד מוזר. אבל כבר בצילומים ראיתי שיש כאן משהו אחר. זה היה הסרט העלילתי הראשון על 7 באוקטובר, והיה מגיע לו לקבל במה. הבת שלו שמעה אותנו, והתחילה ישר לעבוד. כמה חודשים אחר כך אנחנו כבר בסינמה סיטי בירושלים, בהקרנה של הסרט החרדי הראשון שנכנס לקולנוע. ומולי אולם מלא כיפות שחורות. כולם צופים באלי, לוחם בצבא שיוצא להרוג מחבל שהרג את החברים שלו, ומוחאים כפיים. זה בדיוק ההפך ממה שאנחנו מקבלים בתקשורת. 'החרדים לא רוצים לעשות צבא'. אני יודע שיש כאלה שלא. אבל ראיתי אותם מתלהבים, צוחקים ומוחאים לי כפיים. אני עולה לבמה, עם אשתי. באנו צנוע, אבל עם ה'ואסאח' שלנו מתל־אביב, והם באים ומצטלמים איתנו. אומנם הכול אחר, הם באים מעודנים יותר, וחלקם שומרים נגיעה. אבל אם בזכות הסרט הזה יש חרדי אחד שישנה את המחשבה שלו ויאמר 'אני אלך לצבא, כי אני יודע היום כמה הצבא חשוב', עשיתי את שלי".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
אתה מאמין שזה יכול לקרות?
"זה יקרה, לאט־לאט, וזה יתפתח. כיום לחרדים יש עמודי אינסטגרם, שבתכלס זה מוזר. אבל אלה אנשים עם אומץ שגם מאמינים בדת וגם מצליחים להתקדם עם העולם. אני בטוח שיש חרדים שחושבים פעם שנייה. לא רק צבא, גם שירות לאומי, מד"א ושאר התנדבויות. כמו יהודה גרובייס, שהתנדב בצבא. חשוב לציין את זה, והיה לי כיף לדעת את זה. לפני שבוע הלכתי לעשות סנפלינג במצוקי שילת עם חבר שלי מהצוות. כשהגענו לשם התיישבו איתנו שלושה חבר'ה חרדים בני 18 בערך. אני לא אוהב לפתוח את השיחות האלה. אבל חבר שלי שאל אותם על הגיוס והם היו ממש חמודים. אחד מהם אמר 'אחי, הדת יותר חשובה לי, אני מעדיף למות בגלל הדת ולא מהצבא'. זה גרם לי להרגיש לא בנוח. עניתי, 'אתה מעדיף למות פה במצוק, מאשר על סנפלינג במשימה של ימ"מ אחרי שהצלת מישהו? שהמוות שלך עזר למישהו לחיות?'
"בסוף זו הייתה שיחה טובה. ברגע הראשון הם לא זיהו והיו בהלם שאני פולצ'ק מתאג"ד. אמרתי להם, 'אתם חייבים להיות בצוות שלי בצבא', והם צחקו, אבל בסוף, אני חותם לך שהם הלכו לישון עם מחשבה אחרת".
לשירות היוקרתי בשייטת הגיע דין הצעיר בזכות מי שהוא מכנה 'האבא הישראלי' שלו, צביקה גפקוביץ', שנפטר ימים ספורים לאחר פגישתנו. כשעלה מירושניקוב לארץ עם אמו, צביקה אימץ אותו לחיקו, וליווה אותו ברגעים רבים מחייו, והוא זה שחשף אותו לנקודת מפנה משמעותית מאוד בחייו, שבהמשך גם תסלול את הדרך שלו לעולם המשחק.
"צביקה היה בחיל הים", מספר מירושניקוב בגאווה, "בכל פעם שהייתי מגיע אליו לבית ראיתי ספר ענק על השייטת והוא היה מספר לי הרבה על היחידה הסודית והמיוחדת. הוא היה הסיבה המרכזית שבגללה החלטתי שאני הולך לשייטת. גיליתי שמישהו מהשכבה שלי התקבל ליחידה וישר הכרזתי, 'יאללה גם אני יכול', ואכן הצלחתי וזה היה מטורף. היום, כחלק מהמילואים אני מכשיר חניכים, ורואה בהם אותי. הם מכוונים להיות הלוחמים הכי טובים, בלי להתעסק הרבה במה שקורה בחוץ. יש בזה איזשהו כיף כי אתה מנותק. רק שנים אחר כך אתה מתחיל להבין את החיים. כמו להיות סטודנט לקולנוע, שמכריחים אותו להסתובב כל היום עם מצלמה, ללכת עד הסוף. זו הייתה התקופה הכי טובה בחיים שלי. היא לימדה אותי כל כך הרבה. לפתוח דלתות. ושאם דלת נסגרת, או שאני פותח אחרת או שאני פורץ אותה".
מה שדי מתכתב עם ההתמודדות בעולם המשחק.
"העולם של המשחק הרבה יותר גרוע", הוא מגלה בחיוך, "כשהתחלתי ללמוד ביורם לוינשטיין, הייתי בשוק. כי באתי מעולם של צוות. עולם שאם אני צריך להרים קוליסה, כל הצוות מיד מגיע, ו־אחת… שתיים… שלוש… מרימים. ואז אני מגיע לסטודיו, שאומנם גם בו מלמדים לעבוד ביחד, אבל כולם אגואיסטים. ואתה צריך ללמוד איך להיות אגואיסט, רק בצורה חכמה. כי כתבה בעיתון עושים רק על שחקן אחד מהכיתה. לא על כולם. אז אתה לומד להיות תחרותי. ובנוסף, זה מקצוע הרבה יותר בודד, ועדיין אני חושב שהדברים הטובים תמיד נולדים בצוות".
"אני יודע מה זה להיות בחוסר אונים, הייתי שם. אני זוכר את עצמי יושב בדיוק ככה בתוך עזה, שומע בום וקופץ. אני מרגיש שאני אוחז ברגעים האלו, ולא נותן להם להשתלט עליי. פעם זה היה משתלט, כי לא טיפלתי בעצמי. אבל היום אני כן״
אחרי שלמד לשרוד לבדו בג'ונגל המשחק, מירושניקוב הגיע לפרויקט הכי צוותי שהיה יכול לחלום עליו. 'גולסטאר'. לאחר כמה עונות שבהן השתתף בדוקו־ריאליטי הפופולרי שהופך ידוענים ישראלים לשחקני כדורגל, הגיע פרויקט השיא, 'מרוסקים', סרט שהפגיש את משתתפי הסדרה לקומדיה משוגעת שמתרחשת ביערות אפריקה. אלא שיומיים אחרי שהתכוננו לצילומים, בישראל נפתחה מתקפת־פתע רצחנית, שהפכה את צילום הקומדיה למשימה קשה הרבה יותר. "ב־5 באוקטובר הגענו לצילומים של מרוסקים", הוא מספר, "זה היה משוגע. הגענו בהתרגשות מטורפת לצלם את הסרט הראשון של גולסטאר. כמו מסיבת מחזור, וכולם באטרף לעשות את הקומדיה הכי פרועה שיש. היינו בכפר מדהים, קופים סביבנו. בערב עשינו על האש, ציינו את שמחת־תורה למרות שאיש מאיתנו לא ידע שזה חג. בבוקר התעוררתי בשבע וחצי בבוקר לטלפון מאשתי. היא צרחה ולא הצלחתי להבין מה קורה. 'יורים עלינו טילים', היא אמרה ואני לא הבנתי. נכנסתי לקבוצה של הצוות במילואים וקלטתי שכולם כבר יצאו לבסיס. היינו שעתיים אחורה מזמן ישראל. שלחו לי תמונות מהנובה, מבלים בורחים, מחבלים, חטופים. ואז נפל לי האסימון. ניסיתי להרגיע את אשתי ובמקביל מישהו הציע לי לבוא לשוק לקנות משהו לסט. אנשים עוד לא היו מחוברים. בדרך לשוק פתאום התחלתי לבכות, ומי שהיה איתי שאל 'אחי, מה יש לך?'. עניתי לו שהוא לא יודע מה קורה בארץ. בערב הוא כבר התנצל. זה היה קשה מאוד. אמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני יכול לצלם קומדיה כשהחצי השני שלי בחרדות, ואני לא יודע מה קורה לה. אז הבאתי את אשתי לשם. נרגענו. אבל נתקענו שם. הצילומים נגמרו שבועיים־שלושה לתוך המלחמה, ואנחנו היינו צריכים לחכות עוד שבועיים לטיסה".
תוך כדי הצילומים הצלחתם להפריד בין המציאות בארץ לסצנות?
"ב־7 באוקטובר נהרג יוסי טהר שהיה מפקד שלי בשירות, וגם עמית וקס, שהיה מדריך שלי בהכשרה, נפל. אני זוכר שכשהייתי חניך הוא היה מביא לי ולשאר החבר'ה עוגיות, ואני ממשיך היום את המנהג שלו, וב־8 באוקטובר נהרג אלי. את כל אלה איבדתי, ובמקביל אני מצלם קומדיה. אבל שמנו לעצמנו מטרה כבר מהרגע הראשון – דווקא עכשיו לשמח את העם שלנו. וזה קרה. אנשים צחקו בטירוף, עפו על הסרט. המחנכת שלי מהתיכון כתבה לי, 'דינוש, תודה שנתת לנו קצת נחת מהמלחמה'".
עוד לפני שהסט קופל, למירושניקוב היה ברור שכשינחת בארץ הוא נוסע לעזה. "למרות שאני נכה צה"ל ופוסט טראומטי לא הייתה שאלה. זה לא היה פשוט כי לא הצלחתי להצטרף לצוות שלי, אז בסוף הצטרפתי לגדוד 'בארי' שהקים יועז הנדל. הגעתי שזוף מהצילומים, אחרי תקופה ארוכה שלא החזקתי נשק, עשיתי איפוס ולמחרת כבר חציתי את הגבול. זה מחרפן. איך לפני רגע הייתי בנקודה הכי דרומית בעולם, בכפר מוקף קופים, ועכשיו אני נלחם על הבית שלי. לא האמנתי שזה קורה".
פחדת?
"הפעם הראשונה שחוצים את הגבול מאוד מלחיצה. כמו לפני בנג'י. בשער האחרון שאתה עובר דרכו את הגבול אתה מצדיע לש"ג, לא כי אתה חייב, אלא כי אתה חייל. פתאום אתה שם, ואתה מפוקס. מוצאים פיר, קן של טילים, גופות. אחת המשימות שלנו הייתה לאסוף גופות, גם של המחבלים וגם של חיילים. ולמרות זאת, בכל פעם שחזרתי הביתה הבנתי שאין מצב שאני לא עושה את זה שוב. ואיזה מזל שזכיתי. אם לא הייתי הולך, הייתי מתבייש לשבת מולך עכשיו. הייתי מתבייש בעצמי".
יש חשש שהלחימה תפגע לך במקצוע?
"להפך", הוא מכריז, "היא רק מוסיפה לקריירה שלי. אמרתי לסוכן שלי בפעם הראשונה שנפגשתי איתו, לפני עשר שנים, שאני רוצה להיות השחקן שהיה בשייטת. להראות שאפשר גם את זה וגם את זה. זה בהכרח הוסיף לי, לגבריות שלי, לביטחון שלי. אני יכול לבוא עם גישה של 'אני בן 36 ויש חבר'ה צעירים שיילחמו' ולדאוג מה יהיה על העבודה שלי. אבל שם, אני נלחם על הבית. שתהיה לי מדינה לעשות בה תפקידים. אז כמובן שאני רוצה שזה ייגמר, אבל כמו שצריך. עד הסוף".
על הרצון הבלתי נדלה להילחם על הבית, מירושניקוב מרבה לדבר בהרצאותיו לבני נוער, שהוא מעביר כבר שש שנים. הוא מדבר גם על הטראומה שחווה במהלך מבצע ההשתלטות על משט המרמרה ב־2010, שבו ספג פציעות רבות שהמשיכו ללוות אותו לעוד שנים בגוף וגם בנפש.
"אני מרבה לדבר על הפציעה שלי במרמרה, ועל איך התמודדתי עם מה שעבר עליי מאז", הוא מסביר, "זה היה אירוע מפחיד. הייתי חודשיים לפני הכניסה לקבע, ורק אחרי שיקום ארוך חזרתי ליחידה. שברו לי את היד ופירקו לי את העין הימנית אבל לא איבדתי שום איבר, טפו־טפו־טפו. בהתחלה התביישתי בפציעה מאוד. התביישתי לדבר על זה שאני צריך ללכת לפסיכולוגית. אבל לאט־לאט למדתי שיטות, והפסקתי להתבייש. לפני עשרים שנה כשהייתי בתיכון, לא הייתי מסוגל ללכת לפסיכולוג בגלל החברה. יכול להיות שסביבי היו תלמידים שהלכו, אבל לא היה מצב לדבר על זה. היום יש איזשהו שינוי. התחלנו להבין שזה חשוב כמו הקפה של הבוקר. גם המלחמה שינתה את המציאות. כולנו נשרטנו. כל התותחים מולנו. בדרך לפה על הקורקינט ראיתי אישה חוצה את הכביש, ומישהו ברכב 'חתך אותה' והיא נכנסת לסטרס מטורף כי היא חשבה שזה פיגוע. חשוב לי מאוד לדבר על זה ולתת דוגמאות, כי אנשים חייבים לדעת שזה בסדר ואנחנו מוכרחים לטפל בעצמנו".
מירושניקוב נלחם בחודשים האחרונים לא רק במנהרות הצרות ברצועה, אלא גם בזירת הרשתות החברתיות. "התביישתי בהתחלה לעשות את הסרטונים באינסטגרם", הוא מחייך בביישנות, "החינוך בשייטת מלמד אותך להיות מאוד צנוע, שקט ומופנם. אני בטוח שיש עכשיו לוחמים שמסתכלים בסרטונים שלי ומגחכים. אבל הבנתי, בזכות ההרצאות שאני עושה כבר שש שנים, שאני בן אדם שנוגע בכל המגזרים: חרדים, דתיים, הומואים, הייטקיסטים ובני נוער. ידעתי שהדבר הזה יכול לעורר קצת שמחה בזמן המלחמה. ורגע אחרי כן פשוט פתחתי מצלמה, ויצאתי במסר תוקפני לאויבים שלנו. כשמישהו יגולל ויתקל בסרטון ויגיד איזה כיף. אני רוצה לראות את זה עוד פעם. זה נשק חדש. כשנפצענו במרמרה, זו הייתה המלחמה התקשורתית הראשונה. היינו הלוחמים הראשונים עם מצלמות גו פרו. יודעים מה שקרה רק ממה שהם פרסמו ומה שאנחנו צילמנו. ודווקא כי אני שחקן ואני מבין מצלמה אני רוצה להשתמש בה נגד האויב. זה חלק מהמלחמה שהיא חלק מהחיים. חיים שבהם אני משחק את אלי בסט צילומים בגאורגיה, ויום אחר כך נמצא ברפיח".
חיים לא פשוטים.
"נכון, אבל אנחנו בשנת פעולה. הבנו שחייבים להחזיר את החטופים ולתת תחושת ביטחון לאזרחים. אני רוצה שהבליינים שיגיעו לברים שאני שותף בהם בתל־אביב (האנואמה, אויסטר קלאב, קפה ברלין והגלריה) לא ילכו בפחד. שלא יהיה מצב שכטב"מ אחד ישבית לנו חצי מדינה. להכות בברזל כל עוד הוא חם, בשביל להביא את השלום. החלום שלי הוא שיהיה שלום, שאוכל לעלות על רכבת בתל־אביב לטורקיה שעוברת דרך לבנון, לנסוע לראות את הפירמידות במצרים. כשאתה חושב על זה מה שעוצר אותנו הם הטמטום, הקיצון, והשנאה. כמו שאני ויהודה (גרובייס) נמצאים במרחק שני קצוות אחד מהשני מצליחים להראות אהבה, כך גם כולנו יכולים. אבל לפני זה, חייבים לערוף את ראש הנחש, לעצור את המכונה הזו כשהיא נעה. הסרטונים האלו, הם מבחינתי התרומה שלי למדינה. אחד החלומות שלי בעתיד הוא לייצג את ישראל בעולם, ולהראות את הדברים הטובים שהיא מביאה".
״כשאתה חושב על זה מה שעוצר אותנו זה הטמטום, הקיצון, והשנאה. כמו שאני ויהודה (גרובייס, הבמאי) נמצאים במרחק שני קצוות אחד מהשני מצליחים להראות אהבה, כך גם כולנו יכולים"
ויש לך גם חלום פרטי שלך?
"להיות אבא בקרוב, בעזרת ה'", הוא לא יכול לעצור את עצמו מלחייך, "ולטייל בעולם עם משפחתי הקטנה. התחלתי גם לא מזמן לעסוק במוזיקת טכנו. מוזיקה היא אמנות שכולה דמיון, אתה יכול לקחת כל ז'אנר ולנווט אותו לאן שתרצה. הוצאתי שיר אחד, ואני עובד על עוד. ולהמשיך להרצות בפני בני נוער. כשאנשים, גם צעירים אומרים לי שאני מוכר להם מההרצאה ולא דווקא מאיזו סדרה זה מדהים, כי זה משהו שבניתי בשתי ידיי".
