שפעה לוי־אקרמן הייתה אמורה להיות עוד בת שירות שיוצאת מתוך הבועה הדתית אל זירת העשייה הציבורית. צעירה דתייה שבחרה במסלול הבטוח והמוגן שמיועד לבנות שבחרו לשרת את המדינה שלא במסגרת הצבא. "אני מעריצה את בנות השירות הלאומי", היא אומרת, "לא לחינם קראתי להן 'חיילות החסד של המדינה'. אלא שהאירועים שחוותה בשנתיים הללו הובילו אותה לכתוב את הספר האמיץ "ילדה בשירות לאומי", שמתאר בפני המועמדות הצעירות את החוויות שלה מהשירות וגם מספק עצות מנוסות. על הדרך הוא מצליח לחשוף גם את המציאות הפחות זוהרת שפוגשת את הנערות הללו. "אם את צריכה סיכום של החוויה במשפט אחד – הרגשתי נבגדת על ידי עולם המבוגרים", היא פותחת במשפט נוקב. "הייתי ילדה תמימה בת 18, נערה צעירה שלא לגמרי הבינה את הכללים של העולם הגדול, ופגשתי שם אנשים שהיו אמורים לקחת את זה בחשבון, אבל במקום זה הם התעמרו בי".
מה גרם לך לחזור אחרי שנים לזיכרונות מהתקופה הזו?
"התחלתי לכתוב אותו בזמן השירות בתור יומן, כשהייתי מתוסכלת. המוטיבציה להוציא אותו עכשיו הגיעה מתוך רצון להשיג צדק וגם לסייע לבנות שעומדות לפני השירות הלאומי להבין טוב יותר לקראת מה הן הולכות. עד היום לא ראיתי התייחסות מספיק מעמיקה לחוויות שעוברות אותן בנות, נראה שדי מדלגים על החוויה הזאת ואין הרבה מי שהתיישב לתאר אותה".
ואיך נכון לתאר אותה?
"אצלי זה התחיל כבר ב'צפירה', האולפנה שבה למדתי, שהייתה בסך הכול די חממה, ובתקופתי נקטו שם באג'נדה מאוד חזקה נגד הצבא. היו אומרים לנו 'מה יש לכן לעשות בצבא? בשביל מה לבדוק בכלל? בשירות לאומי אתן יכולות לתרום הרבה יותר'. לא הייתה שם ממש בחירה, די הוסללנו לכיוון של שירות לאומי, והמסרים היו שאין לנו בכלל מה לחפש בצד השני של הגדר".
ומה התגלה בפועל?
"שההליכה לשירות הלאומי היא לא תמיד האופציה הקלה. יש מקומות עם תקנים מדהימים ויש כאלו שפחות. מציירים את השירות הלאומי בתור פרויקט מושלם ומספק, ולא כל כך מדברים על האתגרים שבת יכולה לחוות בשנה הזאת. ואז את נזרקת לתוך העולם האמיתי, ופתאום יש לך בוס, כרטיס שעות להחתים ומערכת שלמה של לחצים שלא ממש הכינו אותך להתמודד איתה".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
לוי־אקרמן (30) נשואה לידיד אקרמן, מצפה ללידה ראשונה ומתגוררת בפדואל. עוסקת בשיווק דיגיטלי, סושיאל מדיה ויצירת תוכן. היא נולדה בירושלים וגדלה בגבעת־שמואל במשפחה דתית לאומית מעט שונה מהמקובל – הוריה התחתנו בגיל מאוחר יחסית (40), ואביה חזר בתשובה בשלב מתקדם בחייו. "ההורים שלי תמיד לימדו אותי לשאול שאלות, לא לקבל דברים כמובנים מאליהם. כנראה הרקע הייחודי הזה העניק לי את היכולת להתבונן על מערכות במבט קצת יותר ביקורתי", היא טוענת. "תמיד אמרו לנו שהצבא הוא מקום עם היררכיות. מכרו לנו ששם את חשופה, את שלהם, הם יכולים לעשות לך מה שהם רוצים, ולכן בואי למקום המוגן שנקרא שירות לאומי ויהיה לך טוב. אבל שירות לאומי במקרים מסוימים יכול להיות הרבה יותר גרוע מצבא. את יכולה לחוות שם הזנחה, התעמרות, ולפעמים אין אף אחד שאחראי עלייך ואפשר לפנות אליו באמת".
איפה הרגשת את זה?
"בשלב הראשון, בחוסר ההכנה. בצבא עוברים טירונות, קורסים, לפני כן יש מכינות. תחשבי על בת ה־18 הדתייה הממוצעת. מה היא מכירה? את הסניף, מקסימום היא עבדה בבורגרס בר הקרוב לביתה. אף אחד לא דיבר איתנו על זה שאת מגיעה למקום חדש עם גברים שאת לא מכירה ושצריך לקחת צעד אחורה ולשמור על עצמך. להיות נימוסית, להיות אדיבה, אבל לא לשבת ליד גבר כי יכול להיות שהוא יפרש את זה באופן שאת לא רוצה".
את רומזת בספר שחווית גם הטרדות מיניות.
"היה לי מקרה עם סטודנט לסיעוד שנגע לי ברגל וליטף אותי באופן מאוד מטריד. מה שהיה קשה במקרה הזה הוא שהרגשתי שלא שמתי את הגבולות באופן הנכון, כי לא הכינו אותי לזה. עבדנו יחד, התפתחו שיחות, ואותי לא הכינו לזה שכשבחורה מפתחת שיחה עם בחור, הוא יכול לקחת את זה כמה צעדים קדימה. הוא פשוט הרשה לעצמו כי עבדתי איתו במחלקה והוא חשב שזה בסדר. הרבה פעמים אני אומרת לבנות שאני מדריכה לקראת השירות – תגידו שאתן שומרות נגיעה, זה מאוד עוזר. גברים יכבדו את זה".
בעודה חדורה בתחושת שליחות, לוי־אקרמן מצאה את עצמה במחלקה הפנימית של אחד מבתי החולים הגדולים בארץ. נדרש לה זמן להבין מי נגד מי, ואיך באמת תופסים שם את בנות השירות. "את מרגישה את זה כבר במגורים שאת מקבלת – זה היה מחפיר. הגענו לחדרים שנראו כמו תאים קטנים של כלא. עם חלל פצפון ושתי מיטות קומתיים בכל חדר. לא היה מקום לכלום, התיקים היו על הרצפה והיינו צריכות לדלג מעליהם. לא היה מזגן וגם לא מטבח לבשל בו. בכנות, אני לא מצליחה להיזכר מה אכלתי כל השנה הזאת, לדעתי פשוט גירדתי אוכל ממה שהביאו למטופלים".
"את העבודה עם המטופלים ממש אהבתי, אבל לא פעם מצאנו את עצמנו מתבקשות לעשות דברים שאנחנו לא אמורות לעשות. מי שאמרה לנו מה לעשות הייתה המזכירה. והיא בעצם ניצלה אותנו כדי שנעשה את כל מה שלה לא היה כוח לעשות"
ואיך היה במחלקה?
"את העבודה עם המטופלים ממש אהבתי, אבל לא פעם מצאנו את עצמנו מתבקשות לעשות דברים שאנחנו לא אמורות לעשות. מי שאמרה לנו מה לעשות הייתה המזכירה. מה שלא ידעתי הוא שזה תפקיד שהיא ניכסה לעצמה. היא בעצם ניצלה אותנו כדי שנעשה את כל מה שלה לא היה כוח לעשות. מי שבאמת הייתה אחראית עלינו זו האחות האחראית, רק שזה לא נאמר לנו בהתחלה. פעם אמרתי למזכירה שאני רוצה לקחת יום חופש. הודעתי עליו איזה שבועיים־שלושה מראש. היא אמרה לי 'אין בעיה, אני רושמת את זה ביומן'. והיא לא אמרה לי שאני צריכה ליידע את האחות. באותו יום נסעתי לגבעת־שמואל, ופתאום אני מקבלת טלפונים זועמים מהאחות האחראית והיא צורחת עליי שלא הודעתי לה על יום החופש. ואני אפילו לא ידעתי שהיא נחשבת לאחראית עליי".
לוי־אקרמן ממשיכה לתאר חוויות שנובעות מהיעדר התיווך של צוות בית החולים. "כשהגענו למחלקה עשו לנו יום אוריינטציה מאוד ארוך. במשך שש שעות ישבנו וחפרו לנו על צניעות, ועל כמה שבנות השירות אהובות בבית החולים. ואז את מגיעה למחלקה ואף אחד לא מתייחס אלייך. לא עשו לנו קבלת פנים, לא הושיבו אותנו במשרד של האחות האחראית, וישר התחלנו משמרת שארכה תשע שעות. חדר האוכל של בית החולים נסגר בשעה שתיים, אבל בשעה הזו הרבה פעמים לא סיימתי לחלק את ארוחת הצהריים של החולים, אז לא הספקתי לאכול. ואם הספקתי והיו לי עשר דקות לאכול, אז אם לא הייתי בורחת לא הייתי זוכה לזה. לפעמים הייתי אומרת למזכירה שאני הולכת לשירותים או ששלחו אותי לאנשהו דחוף כדי לקבל קצת הפסקה. ואם היא לא ראתה אותי עשר דקות במחלקה, היא הייתה מתקשרת ושואלת 'איפה את? מה את עושה? מחכים לך דחוף'".
ניסיתן לפנות לרכזת השירות? לקבל עזרה?
"הרכזת שלי התעלמה ממני מתחילת השנה", היא מספרת בכעס, "לא רק ממני, גם מבנות אחרות. בחיים שלי לא ראיתי דבר כזה. לפעמים לא הבנו על מה היא מקבלת משכורת. ומה בסך הכול היא הייתה צריכה לעשות? לעלות מדי פעם למחלקה, להגיד 'סליחה, שלום, באתי לדרוש לשלומן של בנות השירות פה', לשמוע קצת מאיתנו על מה אנחנו עוברות, ולהגיד למזכירה ולאחות האחראית 'רגע, איך יכול להיות שבנות השירות לא מקבלות הפסקה?'"
תחושת הבדידות ליוותה את לוי־אקרמן לאורך כל תקופת השירות. "הרגשתי שאף אחד לא בצד שלי, שאני לבד בעולם הזה. שלא משנה כמה אני עושה וכמה באתי לתרום, אף אחד לא רואה את זה ורק מנצלים את זה. לא משנה מה אני עושה, כועסים עליי. הרבה פעמים בשירות לאומי את מרגישה לכודה. זו תחושה מאוד קשה. את רחוקה מהבית, אין לך עם מי לדבר, הרכזת מסננת אותך, ואת אומרת לעצמך 'איזה סתומה אני, למה בכלל הכנסתי את עצמי לסיטואציה הזאת, למה אני בכלל פה?'. הרגשתי ממש לבד בעולם מול כל המבוגרים האלו שאכזבו אותי".
לוי־אקרמן טוענת שהיא לא מקרה יחיד. "היו לי חברות ששירתו ולא הסכמתי להיכנס לדירה שלהן כי בחיים שלי לא ראיתי דירה בכזה מצב מחפיר. לחברות שהכרתי בדירה אחרת לא היו מים חמים במשך כל חודש דצמבר. הן היו נוסעות הביתה כדי להתקלח, ולא היה עם מי לדבר. חברה אחרת ששירתה בתל־אביב סיפרה שהיה מטרידן שהיה מציץ עליהן דרך החלון. הן התלוננו לרכזת והרכזת לא באה. דיווחו על זה כמה פעמים ולא יצא מזה שום דבר".
אחרי שצלחה את אחת השנים הקשות בחייה, החליטה שלא להישאר באותו בית חולים שנה נוספת ועברה לשנת שירות שנייה בבית חולים אחר, שם היא מתארת חוויה אחרת לחלוטין. "פתאום ראיתי בית חולים שמתנהל באופן נורמלי. נכון, היה אינטנסיבי, אבל היחס היה הרבה יותר חם ומכבד. היו שם פרוטוקולים מסודרים לגבי מה מותר לנו ומה אסור. למשל היה ברור שבת שירות לא מתקרבת לתרופות, נקודה. בבית החולים הקודם לא אחת קרה שציפו מאיתנו גם להתעסק עם התרופות, למרות שהזהירו אותנו שזה בניגוד לכללים. העבודה הייתה אותה עבודה, אבל היחס עשה את ההבדל. הייתה הרגשה שמעריכים אותך, שרואים אותך. הרכזת הייתה מתקשרת אליי פעם בחודש, אומרת לי 'אני רק מוודאת שאת בסדר, תגידי לי אם את צריכה משהו, אם קורה משהו במחלקה שאני צריכה לדעת עליו'. ולא הייתי צריכה ממנה הרבה, זה פשוט עשה לי נעים לראות שהיא מתעניינת".
הצגת פוסט זה באינסטגרם
למרות החוויה השלילית שעברה, היא לא חושבת שבנות לא צריכות לשרת וגם לא משליכה ממה שחוותה על כלל התפקידים בשירות הלאומי. "מה שאני באה להראות בספר הזה, שמתואר כמעין יומן מסע של בת שירות, הוא שחשוב לבוא מוכנה עם כל המידע לפני שאת ניגשת לשנה הזאת. כמו שבצבא הצעירים מכינים את עצמם לתפקיד, שואלים שאלות, גם פה אין סיבה שלא תהיו ערניות ותדעו לזהות מלכודות. צריך להבין שמקום שזוכה בתקן של בת שירות למעשה זוכה בעובדת כמעט בחינם. צריך לשים את זה על השולחן. זה בסדר שנעזרים בבנות השירות לעשות עבודות שאחרים אולי לא יעשו, גם בצבא חיילים מבצעים עבודות שחורות בחינם. אבל אם מקום זוכה בתקן הוא צריך לתת לבת השירות את כל הכבוד, את כל ההכנה ואת כל המעטפת מסביב".
בעקבות החוויה שעברה, לוי־אקרמן שמה לעצמה מטרה להנגיש לבנות השירות את המידע והיא מתארחת באולפנות ומעבירה שיחות לצעירות המיועדות לשירות. "צריך לומר בכנות שהמצב היום שונה. אני חושבת שיש היום הרבה יותר מידע", היא אומרת בנימה אופטימית, "הרבה בזכות הטיקטוק והרשתות החברתיות. בנות שירות מעלות חוויות לרשת ויש גם קבוצות שמחליפות ביניהן מידע על התפקידים. יש גם עמותות שלקחו על עצמן להיכנס לתוך האזור האפור הזה ולעזור. אני כתבתי את הספר כדי שצעירות בנות 18 יתייחסו בכובד ראש לתהליך של חיפוש מקום השירות. שיבינו שיש נפילות. שידעו איך לחפש שירות שיותר מתאים להן, למי לפנות, למה לצפות ביום הראשון לשירות – דברים שבתקופתי אף אחד לא דיבר עליהם".
"חפרו לנו על כמה שבנות השירות אהובות בבית החולים. ואז הגענו למחלקה ואף אחד לא התייחס אלינו. לא עשו לנו קבלת פנים, לא דיברו איתנו, וישר התחלנו משמרת שארכה תשע שעות"
המסקנות שאליהן היא מגיעה הן שבסוף, הבחירה להתנכר לבנות השירות או לנצל אותן פוגעת גם באיכות השירות והתרומה שהן יביאו בסוף למקום. "בבית החולים הראשון הרגשתי באיזשהו שלב שהגישה שלי משתנה. בכל בוקר קמתי בוכה, הייתי הולכת למחלקה בפנים מובסות, מנסה לברוח מהמזכירה כמה שיותר ומסננת את האחות האחראית. בסוף חוויית הניצול משחיתה גם אותך. ובאיזשהו שלב את אומרת לעצמך 'אוקיי, באתי עם רצון טוב, ניצלו אותי, אז עכשיו גם אני אשתמש בנקודות התורפה של המערכת כדי לשרוד'. וזה הדבר הכי נורא, שזה בסוף הופך גם אותך להישרדותית. הבנתי שהיחס לבת השירות הוא זה שקובע אם השנה שלה תהיה טובה או לא. לא האוכל, לא השעות הארוכות ולא העבודה האינטנסיבית. יש תקנים טובים יותר, יש תקנים קשוחים יותר, אבל אני רוצה שהבנות יגיעו יותר מוכנות. כי אם הן יבואו מראש וישאלו לדוגמה, 'מי אחראית עליי?' או ידעו איך להתנהג עם גברים, וידעו להגיד לא, או יעזו לענות 'סליחה, אמרו לי לא לגעת בתרופות, אני מבינה את הכעס שלך אבל אני לא נוגעת בתרופות, יום מקסים' – אני חושבת שזה ימנע מהן המון עוגמת נפש.
"והכי חשוב", היא מסכמת, "המקום עצמו ירוויח יותר אם הוא יוכל לקבל ממך את כל מה שיש לך לתת. אני הייתי כל כך המומה מהחוויה המתקנת בבלינסון, מזה שהם היו כל כך נחמדים אליי, שעבדתי ממש קשה. הפרופסור של המחלקה היה מתקשר אליי ואומר לי שאני בת השירות הכי חרוצה שהייתה שם. עברו עשר שנים מאז, ואני עדיין הולכת לבקר שם והצוות עדיין מכיר אותי. עד שהגעתי לשם באמת חשבתי שאולי אני סתם מפונקת וקוטרית. והנה מקום אחר, יחס אחר, שמיים וארץ. הכול קשור בסוף ליחס. לכן אני אומרת גם למקומות עצמם – תעריכו את בנות השירות ותקבלו מהן הרבה יותר, כי זה מה שעושה את ההבדל".
