ד"ר אילן אזרחי בכלל תכנן לכתוב ספר עיון שמתאר את התהליכים שהתרחשו בעשרות השנים האחרונות בין יהדות ארה"ב למדינת ישראל. כאקדמאי העוסק בנושא מזה שנים רבות, היה טבעי שיכתוב על התמורות שחלו בתחום משנות השמונים והתשעים ועד ימינו. אבל אז הוא הבין משהו.
"חשבתי לעצמי, מי בעצם יקרא את הספר הזה, עוד ספר אקדמי שיגיע לשניים־שלושה אנשים", הוא מתאר. "אני הרי לא צריך אותו בשביל קידום באקדמיה או משהו בסגנון. תוך כדי חשיבה נולדה גיבורת הספר, גליה, והמחשבה התהפכה – לכתוב את הדבר הזה דרך סיפור. זה היה מאוד אינטואיטיבי בהתחלה, ולא ידעתי אם אני בכלל מסוגל. כתבתי חיבור לעצמי, שאולי יהפוך לסיפור קצר. אחרי שהלכתי לסדנת כתיבה וקיבלתי שם הרבה עידוד, הספר זרם".
"השליחה" (בהוצאת כהל) מתאר את קורותיה של גליה הורוביץ, ילדה טובה גבעתיים, שטסה לשליחות מטעם הסוכנות היהודית לארצות הברית. היא עוברת טלטלות, קשיים ואכזבות, אך גם הצלחות ועמידה באתגרים. עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, היא מצטרפת למשימה של הסברת ישראל בנכר.
אזרחי (69) הוא יליד ירושלים, דור שלישי למייסדי רחביה מצד אביו, ובן לאם שעלתה מארצות הברית. "היא הגיעה ארצה ב־49', כך שגדלתי בבית עם אבא צבר, נצר לעלייה השנייה, ואימא שהגיעה לכאן מתוך בחירה בגיל 21. גדלתי עם מודעות לכך שיש יהודים באמריקה, למרות שהקהילה האמריקאית שהייתה בארץ בשנות ילדותי הייתה קטנה מאוד. בכלל, יהודי אמריקה הם הקבוצה האתנית שתורמת הכי מעט בתחום העלייה, גם מספרית וגם פרופורציונלית".
אולי כי לא הייתה שם שואה או פרעות בסגנון הפרהוד.
"נכון, וחלק מהתזה שמובילה אותי היא שאנחנו לא יכולים לבנות את הנרטיב שלנו על בסיס ציפייה שיהיה להם רע ובגלל זה הם יבואו לפה. בעיניי זו אחת הטעויות הבסיסיות של הנרטיב הישראלי. אנחנו כל הזמן רוצים עולים, ומכיוון שיהודי אמריקה לא מספקים את הסחורה, אנחנו באיזשהו מקום מתוסכלים מהם ואפילו מקנאים בהם. העובדה שיהודי אמריקה הצליחו מאוד, מאיימת על הזהות הציונית שלנו כאן".
אחרי שנת שירות בירוחם, התגייס אזרחי לחיל האוויר והוכשר כטייס מסוקים. בגיל 21 הוא פגש את נעמה, צעירה אמריקאית ששהתה כאן בשנת התמחות במכון ציוני. "היא הייתה יהודייה אמריקאית מסוג שלא הכרתי, בת לאליטה של יהדות ארה"ב באותם ימים. אביה היה מנכ"ל איגוד הרבנים הקונסרבטיבים. למרות שאימי הייתה אמריקאית, בתקופת ילדותי היה נתק גדול בין יהודי ארה"ב לישראל, ולא ידעתי כלום מעבר לסיפורים המשפחתיים שלנו. לכן המפגש עם אשתי היה סוג של מפגש ראשון עם התרבות הזו".
התפקידים התהפכו
לאחר נישואיו ב־1979 מיהר אזרחי להשתחרר מצה"ל ("לא רציתי קריירה כטייס"), ונכנס לתחום שמכונה כיום עמיות יהודית, במסגרת מלי"ץ – מכונים לחינוך יהודי־ציוני. הוא החל לעבוד מול קהילות בחו"ל, "גם כי אנגלית היא שפת אם עבורי וגם משום שקהילות יהודיות בעולם רצו יותר ויותר להכיר את ישראל שלא בנרטיבים הפורמליים, אלא יותר דרך מפגש ישיר".
ב־1989 יצא אזרחי ללימודי דוקטורט בארצות הברית כדי להעמיק את אחיזתו בהבנת הסיפור היהודי־אמריקני; המחקר שכתב במסגרת הסמינר התיאולוגי היהודי בניו־יורק (JTS) הוקדש לניתוח מאפייני הקשר בין ישראלים ליהודים אמריקנים. "בדוקטורט שלי עליתי על משהו שמלווה אותי מאז: מצד אחד יש לנו נרטיב של עם אחד, שבא לידי ביטוי גם במסורות שלנו, אבל מבחינה סוציולוגית ותרבותית, אנחנו ויהדות אמריקה הן בעצם שתי קבוצות שונות לחלוטין. סקרן אותי מאוד איך אפשר ליצור דיאלוג בין שתי התרבויות האלה, דיאלוג משמעותי ולא סתם משהו מנומס, כמו טיול בהודו שבו אתה מתבונן על המקדשים אבל חוזר בלי חיבור אמיתי למה שראית.
"חלק גדול מהישראלים הם 'גויים דוברי עברית', כינוי שלא המצאתי אבל לפעמים הוא מדויק. גם פה יש סוג של התבוללות קולקטיבית. מדינת ישראל אינה תעודת ביטוח לזהות יהודית.אסור שהשיח יתנהל מתוך התנשאות של 'אנחנו נשארים ואתם נעלמים'"
"חזרתי ארצה, ואז נוצרה מבחינתי הזדמנות מקצועית נהדרת. בדיוק באותה תקופה התחילו לדבר על הרעיון של מפגש ישיר בין ישראלים ליהודי ארה״ב כפרויקטים שצריך לממן אותם. נבחרתי למנכ״ל 'מרכז המפגשים', העמותה שהוקמה לשם כך בידי צ'רלס ברונפמן והסוכנות היהודית, וניהלתי אותה שבע שנים. שם יצרנו את תורת המפגשים שקיימת עד היום, לא רק עם יהודים אמריקאים ולא רק ברמה של בני נוער, אלא בכלל – איך מתגברים על פערי שפה, תרבות ואידיאולוגיה בין יהודים מכל מיני מקומות בעולם. השקעתי שנים ביצירת הכלים החינוכיים, והיה המון צמא בארגונים היהודים להרחיב אותם. זו הייתה תקופת זוהר, שקשורה לכך שסביב תחילת שנות התשעים החל תהליך של הפסקת 'שלילת הגולה' הציונית, לא מעט בגלל שהמדינה שלנו התבגרה ונעשתה חזקה ועשירה יותר".
פתאום אנחנו כבר לא המסכנים שצריכים מתנה מהדוד העשיר.
"אפילו להפך, נהיה פה סוג של היפוך תפקידים. בעבר היינו כל כך זקוקים לפילנתרופיה שלהם ולדאגה מצידם, ועכשיו, כשאנחנו כבר לא כאלה מסכנים, אפשר פתאום לגלות את האחריות שלנו כלפיהם. המדינה נכנסה למימון חלק מהדברים האלה, עם פרויקטים כמו תגלית ומסע, ונוצר תור זהב בתחום הזה של יצירת קשר בין יהדות ארה"ב ליהדות כאן.
לדברי אזרחי, "הסוכנות היהודית עברה בשנים האלה תהליך בריא של מקצועיות ודה־פוליטיזציה – עד גבול מסוים, כמובן. בהמשך התמניתי לאחראי על ביקורי יהודים מחו"ל בישראל. ניהלתי את 'מסע' במשך ארבע שנים, ואז נמאס לי קצת מניהול. פרשתי, הייתי יועץ עצמאי בתחום העם היהודי וחזרתי שוב לאקדמיה. לא כקריירה אקדמית מסודרת, אבל כן יצא לי ללמד, בעיקר בתוכנית רודרמן של אוניברסיטת חיפה. אני מלמד קורס על יהודי אמריקה בימינו ממלחמת העולם השנייה ועד היום, וקורס שעוסק בתולדות היחסים בין ישראל ליהודי העולם, בעיקר בממדים הארגוניים והפוליטיים. היום אני בעיקר גמלאי שמח כבר שנתיים, ומתנדב בספרייה הלאומית", שבה אגב נפגשנו לצורך הריאיון.
עקיצות כלפי הממסד
נחזור לספר החדש שלך. למה בעצם מיקמת את השליחות של גליה בתחילת שנות השמונים? אתה בעצמך אומר שמאז השתנו הרבה דברים בין הקהילות.
"ראשית, אלה השנים שבהן נחשפתי במובן העמוק לסיפור היהודי האמריקאי, שעשה עלי רושם גדול. נפגשתי עם נעמה ב־1976, ויש כמה סצנות בספר שממש קרו לי באותן שנים פחות או יותר. הדבר השני שהפך להיות משמעותי מאוד תוך כדי כתיבה, זה ההשפעה של מלחמת לבנון על גליה. גם בחלק שבו היא נתקעת עם צעירים אמריקאים בישראל, עם פתיחת המלחמה בקיבוץ בצפון, וגם כשהיא חוזרת איתם וחווה את המלחמה מרחוק. המלחמה מחדדת את ההבדלים ומאפשרת לתאר את החוויה של ישראלים בחו"ל כשקורה פה משהו והם רחוקים".
עד כמה הגיבורה היא בת דמותך?
"מאוד, למעט העובדה שהיא אישה ולא גבר, ומגבעתיים ולא ירושלמית. לא סתם היא נמשכת לירושלים, שהייתה בשנים האלה מוקד שיח אינטלקטואלי שהכין אותה במידה רבה לשליחות. לכן גם היה לי חשוב שהדמות תכיר את הפמיניזם הדתי האמריקאי שפרץ באותה תקופה. עליי הוא עשה רושם גדול".
אפשר בכלל לכתוב ספר שעוסק ביהדות אמריקה כמושג כולל? הרי יש שם כמה וכמה קהילות גדולות ושונות שכמעט אין קשר ביניהן.
"אם הייתי כותב את ספר העיון שלא כתבתי בסופו של דבר, הייתי צריך להתמודד עם השאלה הזאת ביתר שאת, והייתי מוצא את הפתרון האקדמי ולהגדיר שאני עוסק יותר בזה ופחות בזה, ושאני מחריג למשל את הקהילה החרדית באמריקה. אפשר למצוא דרכים להגיד דברים לא בהכללות, ומצד שני כן לתת לקורא מגמות. הפרוזה פתרה לי את הבעיה הזאת כי הציר הוא הסיפור, כלומר מה שקורה לגליה. היא הולכת בנתיב מסוים, והחיים זימנו לה מצבים מסוימים. מהבחינה הזו ירדה ממני בעיה גדולה.
"מצד שני, אני חושב שהסיפור שיצרתי חשוב במובן שהוא כן משקף מגמה מרכזית בחלקים גדולים של יהדות אמריקה, ודאי בתקופה שבה גליה נמצאת שם. בדיאלוג המחודש שלה בין הישראליות הליברלית שלה ובין הפרוגרסיביות האמריקאית, יש בעיניי הרבה מן האמת שמתרחשת, אם כי אני לא מחויב פה לדיוק אקדמי. מה שהיה חשוב לי הוא שהדמויות ייצאו אמינות ולא פלקטיות. בינתיים, תגובות הקוראים מוכיחות שהצלחתי בכך, לשמחתי".
היית המון שנים חלק מהמוסדות הלאומיים, אבל בפי הגיבורה יש האשמות כלפי הממסד הזה, למשל בתעמולה ציונית.
"יש בספר הרבה עקיצות כלפי הממסד, זה נכון, אבל זה לא ספר ביקורתי על עצם מוסד השליחות. זה מתחיל כבר בהגחכה של קורס השליחים, שבו היא לומדת יחד עם שאר השליחים איך אנחנו הכי טובים ואיך נביא את האור לגולה".
כמי שעבד עם הסוכנות לא מעט בשנים האחרונות, זו ממש לא האווירה שם היום.
"אני מסכים, הסוכנות של היום אינה הסוכנות שמתוארת בספר. גם העקיצות שלי הן עדינות, ובאות מאהבה. רוב ראשי הסוכנות והמוסדות הלאומיים קראו את הספר ומודים שפעם הסוכנות אכן הייתה כזאת. העיקר הוא לא ביקורת על הממסד אלא על הישראליות. מהות הביקורת שלי היא על כך שדרך הגידול שלנו הישראלים מבוססת על בורות עצומה ביחס ליהדות אמריקה, ומלאה בהתנשאות על הסיפור היהודי האמריקאי, באופן שמפגין חוסר ביטחון בצדקת הדרך שלנו. העקיצה על תגלית היא יותר כדי להעניק אמינות לדמות. הביקורת שלי היא בעיקר על החברה הישראלית".
נופלים בין המחנות
רעייתו של אזרחי היא הרבה הרפורמית נעמה קלמן־אזרחי. כשמכירים את הפרט הזה, אולי לא מפתיע שגיבורת הספר מתערבת בחיים היהודיים באמריקה, אך רק באלה שאינם אורתודוקסים בעליל. אני משתף את אזרחי בתחושה שלי כקורא, שהוא מצוי במצוקה. מצד אחד הוא חילוני ליברלי מודרני, השואף להיות קשור לליברליות העולמית; מצד שני מה לעשות שהוא גר פה, ועוד בירושלים, מקום שהולך בדיוק לכיוון ההפוך, השמרני והדתי.
"השמאל הישראלי לא מתעניין בעם היהודי, כי הגלות הסתיימה והעם הישראלי הוא ההגדרה החדשה. מהצד של הימין יש התחייבות בסיסית לרעיון של כלל ישראל, אבל רק לפי ההגדרות שלו. כלומר, יש פה פסילה של הזרמים המרכזיים ביהדות ארה"ב"
הזרם שאשתך מייצגת לא באמת מצליח להכות שורש בארץ. נראה שאתה לא מוצא את עצמך, רגל פה רגל שם, כמו הרבה אנשים בשמאל הישראלי.
"אני חושב שעלית על נקודה מעניינת", הוא אומר, "אבל זאת לא רק מצוקה אלא ניתוח של המציאות. באופן אישי אני מאוהב בקונספט של עמיות יהודית, של קולקטיב חוצה יבשות, שפות, לאומים, תרבויות ותקופות. אני מאמין שיש לנו משהו הרבה יותר גדול מהפרויקט הישראלי. לא המצאתי את זה, יש תנועה אינטלקטואלית גדולה, מימין ומשמאל, שטוענת שהמושג 'עם יהודי' חיוני לקיומנו, ושצריך למקם את הפרויקט הציוני בתוכו. זה לא ממעיט מחשיבותו ויתרונותיו, אבל זאת התודעה הבסיסית שאיתה אני קם בבוקר. אלה הדברים שמפעילים ומרגשים אותי.
"מה שמתסכל אותי הוא שבפוליטיקת הזהויות הישראלית יש שתי תגובות מנוגדות ליהדות העולם, אבל שיש בהן מן המשותף. אתחיל מהשמאל, אותו שמאל פרוגרסיבי־ליברלי שתרבותית אני אכן משתייך אליו. השמאל הזה לא מתעניין בעם היהודי, הוא רואה את הפרויקט הישראלי כמשהו אוניברסלי שקשור לנרמול הקיום היהודי. חלק מהנרטיב הוא להיפרד מיהודי העולם ומהמושג 'העם היהודי', כי הגלות הסתיימה, והעם הישראלי הוא ההגדרה החדשה הרצויה. יש לי שני אחים שחושבים כך, פשוט לא אכפת להם מיהדות העולם. במובן הזה יש לי תסכול מובנה מהשבט שלי, שגם קשור לעובדה שהוא כמעט לא מתעניין ביהדות. זאת כמובן הכללה כי יש תנועת התחדשות יהודית, ועדיין.
"לעומת זאת, מהצד של הימין הדתי השמרני יש התחייבות בסיסית לרעיון של כלל ישראל והעם היהודי, אבל רק לפי ההגדרות שלו. כלומר, יש פה פסילה של הזרמים המרכזיים ביהדות ארה"ב. כך יוצא שבין שני הצדדים של המפה הפוליטית אני מרגיש מותקף או מאותגר, אם תרצה. השמאל לא מתעניין, והימין פוסל".
אז מה עושים?
"זה דבר מאוד בעייתי, וצריך לדעת להתמודד איתו. יש הרבה במות ופרויקטים שבזכותם הנושא כן נמצא גבוה בסדר העדיפויות, אבל אין ספק שעמוק בתרבות הישראלית ובנרטיב הישראלי התפתחו שתי מגמות שיש בהן מעצור דיאלוג עמוק עם יהדות אמריקה – כל אחד והסיבות שלו. השמאל רוצה להיפרד מהפרטיקולריות היהודית, והימין נוטה לפסול כל מי שלא כמותו מבחינת דת".
מספרים זה לא הכול
שנינו מכירים את הגרפים לגבי יהדות אמריקה בעתיד, כולל אלה של הדמוגרף סרג'יו דלה־פרגולה, שלפיהם יהדות אמריקה שאינה אורתודוקסית נמצאת בדעיכה. בספר אתה מקדם עמדה שטוענת שהדבר הזה אינו נכון.
"אני עוקב צמוד אחרי ההתפתחויות הדמוגרפיות, ואפילו מתווכח לפעמים עם פרופ' דלה־פרגולה, שאני מאוד מעריך. אבל בארצות הברית יש שיח דמוגרפי אחר, שבמסגרתו לא מתווכחים על שיטות הספירה והמדידה, אלא על שאלת גבולות הזהות. זה שיח מאוד מעניין, אבל בעיניי הנושא העיקרי הוא שישנה שאלה האם הסיפור היהודי יכול להחזיק בעת החדשה. ואם הוא מצליח להחזיק, איך זה קורה ואיזה מחיר משלמים.
"אנחנו יושבים בספרייה הלאומית, במרתפים פה מוחבאים האוצרות הכי גדולים של העם היהודי. בוא נהיה כנים – חלק גדול מהישראלים הם 'גויים דוברי עברית', כינוי שלא אני המצאתי אבל לפעמים מדויק להשתמש בו. גם פה יש סוג של התבוללות קולקטיבית, וגם מדינת ישראל אינה תעודת ביטוח לזהות יהודית. יש לה יתרונות יחסיים גדולים של שפה, מקום, לוח שנה ותחושת לאום שיכולה להיות מאוימת אבל קיימת, אבל אסור שהשיח יתנהל מתוך התנשאות ישראלית של 'אנחנו נשארים ואתם נעלמים'.
"שנית", ממשיך אזרחי, "יש בהחלט שאלה מרתקת מבחינה סוציולוגית כיצד קבוצה אתנית דתית כמו היהודים, שהצליחו להשתלב באופן מסחרר בכלכלה, בפוליטיקה ובתרבות האמריקאית, מצליחה לשמור על זהותה. התשובה שלי היא שמספרים לא מעניינים. בקורסים שלי אני חייב לתת מקום לדמוגרפיה, אבל בתחילת כל שיעור כזה אני אומר שהתעסקות במספרים זה בעיניי הדבר הכי פחות חשוב.
"אין ספק שרבים מיהודי אמריקה היום – לפעמים דור שישי או שביעי של מהגרים – יכולים להיפרד מזהותם היהודית בלי שום בעיה. צריך להבין שזו דרכו של עולם, ולא על זה אנחנו צריכים להתאבל. הנקודה בעיניי היא אחרת. יש קבוצה שאינה תחומה בגבולות האורתודוקסיים, שהסיפור היהודי הוא הסיפור שלה וחבריה רוצים להמשיך אותו; דתית, תרבותית, אתנית, ייבוא ערכים אמריקאים של תיקון עולם – שבישראל אוהבים לפעמים לעשות מהם צחוק. חלק מהאנשים האלה שייכים לצד השמאלי מאוד, ומאשימים את ישראל ברצח עם וכדומה, וזה מכעיס מאוד וגורם באופן אוטומטי להתרחק מהם. אבל צריך לזכור שאלה שולי שוליים. מי שוויתר, לא מעניין אותי. מעניין אותי מי שלא ויתר על זהותו היהודית. ואין ספק שהיהדות הליברלית באמריקה נמצאת בעניין הזה בבעיה מובנית. והיא לא תצליח לצאת מזה באמירות שאם רק נהיה אורתודוקסים נצליח לשמור על עצמנו. אלה אמירות הרסניות מבחינת האלטרנטיבה, והן גם לא נכונות. יש זליגה גדולה גם מהאורתודוקסיה האמריקאית, יש המון דתל"שים במודרן־אורתודוקס. בדור הראשון תהיה להם כל מערכת האסוציאציות היהודית, ואולי הם יעברו להיות רפורמים, אבל חלקם מתישהו גם יתפוגגו. אם אתה רוצה שאהמר על מספר, להערכתי בעבור כ־2 עד 2.5 מיליון יהודים בארצות הברית שאינם אורתודוקסים, הזהות היהודית חשובה להם".
ועדיין קשה להתעלם ממגמת הדעיכה של הזרמים האלה דרך נישואי תערובת.
"אין ספק שאם אתה ניגש לזה בראייה סוציולוגית תיאורטית, מנותקת מהפן הרגשי, אפשר להגיד שחלקים גדולים של יהדות אמריקה לא יוכלו להישאר יהודים לאורך זמן כי הם מוטמעים כל כך חזק בהוויה האמריקאית, וזה מבחירתם".
זה לא מטריד אותך כיהודי ישראלי?
"גם בתוך הניתוח הזה יש הפתעות כמו התגובה ל־7 באוקטובר. החוויה שלי מול עמיתיי מאמריקה היא תחושת בגידה מאנשים שהיוו את המעגל החברתי והאקדמי שלהם. אנחנו צריכים להכיר בעובדה שבעת החדשה לא כולם יהיו יהודים כמו שאנחנו רוצים שיהודים ייראו, שזרמים חדשים שאנחנו לא יכולים לדמיין יקומו, שהכול מומצא מחדש, מדור לדור. לכן אני אופטימי".
איך אתה רואה את עתיד יהדות אמריקה והקשר שלה עם ישראל, נניח בשנת המאה של מדינת ישראל?
"קודם כול אני לא בונה על כך שהממסד יפתור את הבעיה. גם אם יש לי מניות בממסד הזה ואני חתום על כמה תוכניות שם, בסופו של דבר קשה מאוד להוריד מלמעלה סיסמה 'להרגיש כמו משפחה', וכולנו נתחבק. צריך להצמיח מלמטה מנגנונים ותהליכים של הידברות, שותפויות וקשר, ומי שלא מתעניין בזה לא בסיפור, וזה בסדר – משמאל ומימין. יש דברים שכבר עובדים שנים ועושים פעולה טובה. צריך ליצור קשרים טובים יותר עם הקהילה הישראלית שחיה לצד הקהילה האמריקאית. היא משאב, היא כוח, לא רק מבחינה מספרית של כמיליון איש. יש בה ממד של גשר, וכרגע הם לא משמשים מספיק כגשר. הממסד יכול וצריך לממן ולעזור, אבל המנגנונים האלה צריכים לצמוח באופן אותנטי.
"וכמובן צריך שתהיה סקרנות להכרתה והכלתה של יהדות אחרת, גם אם אתה לא מסכים איתה, והבנה יותר עמוקה של מה קורה לעם היהודי בעת החדשה – שגם אנחנו חלק ממנה. שתי אוניות יצאו מאותו נמל באירופה, אחת הגיעה לארץ ישראל ואחת לניו־יורק. זו זהות אחת שהתפצלה, ואנחנו צריכים לזכור שזו זהות אחת. אם ניצור שיח נכון ומכבד בין שני חלקי הזהויות האלה, שנפרדו מזמן – יקרו דברים משמעותיים".
