על חשיבותה הציבורית של התקשורת כבר מזמן אין עוררין; יש שמכנים אותה "המעצמה השביעית", אחרים מדברים על "הרשות הרביעית". אבל העוצמה הזו אומרת שגם לתפקוד בעייתי של התקשורת יש השלכות מקיפות. בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנתיים הקשות האחרונות שעברו על החברה הישראלית, הדבר הוכח באופן חריף במיוחד. בחרנו אפוא להקדיש את הכתבה השלישית בסדרה "תיקון 2024" לתקשורת.
כשמדובר באנשים המזוהים עם הימין, הבעיה התקשורתית בה"א הידיעה תהיה תמיד, עם או בלי מלחמה, "ההטיה" או "חוסר האיזון" התקשורתי. או כפי ששרה העצני־כהן, יו"ר תנועת ישראל שלי, מתארת זאת: "הבועתיות של התקשורת". לדבריה, "בגִזרת הכתבים המצב קצת השתפר, ויש קצת יותר אנשים מהציבור הדתי־לאומי, אבל לצערי רובם הגדול מתקשים לאתגר את המערכות שלהם. אני לא אומרת את זה בהאשמה, זה באמת מצריך חוט שדרה מברזל לצאת נגד המערכת שאתה עובד בה. רק למעטים, כמו עמית סגל או קלמן ליבסקינד, יש חוט שדרה כזה.
"התוצאה היא שיש מעט מאוד אנשים בתקשורת שאני יכולה להזדהות איתם, ולהרגיש שהם שואלים את השאלות שאני הייתי רוצה לשאול. כשמדובר בעורכים, שכל מי שמבין במקצוע הזה יודע שהם האנשים היותר חשובים – המצב גרוע עוד יותר. אני זוכרת לא מעט פעמים שהבאנו לכתבים אייטמים טובים מבחינה עיתונאית, כאלה שגם הם עצמם, בלי קשר לעמדתם הפוליטית, חשבו כך – אבל זה תמיד נפל ברמת העורכים. הם טענו שזה לא מעניין, זה לא חשוב, זה לא חדש. תמיד היו להם תירוצים".
גם עמנואל שילה, עורך "בשבע", רואה בסוגיית האיזון את הבעיה התקשורתית המרכזית: "הבעיה העיקרית אצל יותר מדי כתבים ופרשנים היא עיתונות מוטת אג'נדה. אין לי בעיה שפובליציסטים יהיו מוטי אג'נדה, זה תפקידם. אבל אני מצפה מכתבים ופרשנים שיעשו את עבודתם באופן מקצועי, ולא ייתנו לעמדות שלהם להכתיב את הדיווח או הפרשנות. זה מתבטא למשל בכך שאצל עיתונאי שמזוהה עם השמאל אתה לעולם לא תמצא סיפור שתומך בנתניהו או בעמדות הימין, ואצל עיתונאי ימני לא תמצא סיפור שתומך בעמדות השמאל.
"בשנים האחרונות יש קצת שיפור באיזון, שמאפשר לקצת יותר עיתונאים מהימין לבלוט. מצד שני, בשנתיים הסוערות האחרונות, האג'נדה התקשורתית הייתה הרבה יותר מוטה וחריפה מבעבר. בנושאים כמו בעד ונגד נתניהו, בעד ונגד המהפכה המשפטית, או בעד ונגד עסקת חטופים שתוביל לסיום המלחמה – כמעט לא נשמעה עמדה נגדית, ולפעמים היא אפילו נחשבה כלא לגיטימית".
"בשבע" לא יוצא דופן מהבחינה הזו.
"נכון. מזמן אמרתי בגלוי ש'בשבע' הוא לא עיתון מאוזן, אלא עיתון מאזן. כעיתון שיוצא רק פעם בשבוע, בסביבה תקשורתית שרובה מזוהה עם השמאל, אנחנו רואים את התפקיד שלנו לא בלהיות מאוזנים, אלא באיזון המפה התקשורתית בדיווחים, פרשנויות ודעות שיבטאו את הצד הימני. אבל אני מצפה מכלי תקשורת מרכזיים יותר, שפועלים בכל ימות השבוע ופונים לכל הציבור, שיהיו מקצועיים יותר. אם ההטיה הייתה לפחות מאוזנת, והייתה רמת הטיה דומה בתקשורת לימין ולשמאל – עדיין הייתי מעדיף תקשורת לא מוטה בכלל, אבל הייתי אומר מילא. לפחות הצרכן מקבל הטיה מאוזנת. אבל הרי גם זה לא קורה".
"טהרן" או "המו"לים"
למרות הביקורת הכללית שהוא מותח, שילה מבחין בין תקשורת ציבורית לפרטית: "הייתי רוצה שכלל התקשורת תהיה יותר מאוזנת, אבל ברור שעיקר הציפייה שלי היא מהתקשורת הציבורית, שכולנו מממנים בכספי המיסים שלנו. שם ודאי שצריכה להיות הקפדה מיוחדת על מקצועיות ועל איזון. כשמדובר בתקשורת פרטית אני מתנגד לחלוטין לרגולציה, גם כזו שיכולה לשרת אותי. אבל בנוגע לתקשורת ציבורית, אני בהחלט חושב שיש מקום לרגולציה מצד נציגי הציבור".
אתה אומר שכלפי תקשורת פרטית לא צריך רגולציה, אלא הציבור עצמו הוא שילחץ על הערוצים, בעצם העובדה שהוא יפסיק לצרוך ערוצים שמדיניותם לא מקובלת עליו. היית תומך גם בלחץ ישיר מצד הציבור, בהפגנות או בלחץ על מפרסמים, כנגד מדיניות בעייתית של כלי תקשורת, אם מבחינת הקו האידיאולוגי או מבחינת התוכן הבוטה או הצהוב?
שילה: "רק במקרים מאוד קיצוניים. אני לא רואה את זה ככלי מרכזי ברמה יומיומית. ייתכן שהקו המאוד קיצוני של 'הארץ' בזמן מלחמה מצדיק לחצים על מפרסמים או מנויים, אבל בגדול זה צריך להיות עניין וולונטרי".
גם העצני מבחינה בין תקשורת פרטית לציבורית: "לכלי תקשורת פרטי מותר לקחת צד, אבל לא לכלי תקשורת ציבורי. ככלל, אני בעד ביטול מועצת הרשות השנייה, כי אני לא חושבת ששידור מסחרי צריך מעליו רגולציה שלטונית. כוחות השוק הם שצריכים להכריע. לעומת זאת, אני מאוד בעד חיזוק הרגולציה כלפי השידור הציבורי, כולל קיצוץ התקציב".
יובל אלבשן: "העיתונאים הופכים ממספרי הסיפור למוקד שלו. הם מקשקשים את עצמם לדעת ברשתות, הופכים לידוענים, וזה משפיע גם על אופי הסיקור. אם אנשים יבואו כדי להיות עיתונאים ולא 'טאלנטים', הם יעבדו כמו שצריך"
מה יעזור לך קיצוץ התקציב? הרי אפשר להיות לא מאוזנים גם בתקציב מקוצץ. לא נכון יותר להיאבק על האיזון עצמו?
העצני: "זו השפה היחידה שהם מבינים. אם התקציב יקוצץ הם יבינו שלציבור ולנציגיו נמאס, ואז הם ידאגו לשידור יותר מאוזן".
שילה תומך בקיצוץ תקציב השידור הציבורי, גם בלי קשר לסוגיית האיזון: "יש שם תקציבים גדולים מדי, וגם התדרים הרבים שמוקצים לשידור הציבורי באים על חשבון תדרים שהיו יכולים להימסר לשידור מסחרי. באופן עקרוני לא נכון בעיניי שהרדיו הארצי בישראל יהיה כולו ציבורי. מנכ"ל התאגיד לא צריך לשלוט בכל כך הרבה ערוצים. צריך לתת כמה תדרים גם לשידור מסחרי, גם על חשבון כמה רשתות פחות מואזנות בתאגיד השידור".
העצני מדברת גם על הרדידות התקשורתית. כשאני שואל למה כוונתה, היא מציינת את העובדה שרוב הערוצים מתמקדים רוב שעות היום בתוכניות אקטואליה: "גם כאן, עיקר הטענה שלי מופנית כלפי השידור הציבורי. הייתי רוצה לראות שינוי גם בערוצים המסחריים, אבל שם זו זכותם של הבעלים לשדר מה שהם חושבים שיביא להם מאזינים. בשידור הציבורי אני רוצה יותר תוכניות עומק. לאו דווקא דרמות. 'טהרן' או 'מנאייכ' זה לא מה שחסר לי שם, אלא יותר תוכניות דוקו איכותיות ומעמיקות, כמו 'המו"לים' שמשודרת עכשיו בכאן 11".
חרטה מאוחרת
לשיח התקשורתי יש גם אחריות רבה להקצנה ולקיטוב החברתי, מעצם נטייתם של כלי תקשורת שונים להבליט את הקולות הקיצוניים והבוטים ביותר, אלה שמביאים להם רייטינג. ככלל, נדמה שבסוגיית הקיטוב מוטלת אחריות רבה מדי על כתפי הפוליטיקאים (לא שהם נקיים ממנה) ופחות מדי על כלי התקשורת, בשעה שלמעשה מדובר בשתי מערכות תלויות רייטינג, שגורם להם לעשות יד אחת בהבלטת הקולות הקיצוניים.
בארה"ב, כלי תקשורת רבים הביעו חרטה עוד ב־2016 על מה שהם תפסו כאחריותם לבחירת דונלד טראמפ בפעם הראשונה, כאשר הבליטו עוד ועוד ראיונות איתו משום שידעו שהוא מספק את סחורת הרייטינג. גם בישראל נשמעו פה ושם ביטויי חרטה על התפקיד שמילאו כלי התקשורת בזינוקו לצמרת של איתמר בן־גביר, מאותה סיבה בדיוק. אבל זוהי חרטה שהיא בגדר "אחטא ואשוב", אם להשתמש במונח ידוע מהלכות תשובה. ובתרגום לשפה תקשורתית: אעשה מה שטוב לרייטינג, ואז אזיל דמעות תנין על הקיטוב המשתלט על חיינו.
המקום הבולט ביותר של ההקצנה והקיטוב הוא כמובן ברשתות החברתיות, שפתוחות לכל דכפין וממילא לא קיימים בהן שום כללי אתיקה או התנהלות מקצועית. העיתונאי הוותיק בן־דרור ימיני, כיום בעל טור בידיעות אחרונות, רואה ברשתות את הבעיה החמורה ביותר של עולם התקשורת: "זה נכון שהן כלי ביטוי הרבה יותר דמוקרטי מכלי התקשורת הממוסדים, מעצם העובדה שכל אחד יכול להתבטא ואין כמעט מי שיסנן אותו. פה ושם יש שם גם דברים נהדרים, כמו בלוגרים עם המון ידע ונקודות מבט מקוריות שאין בתקשורת הממוסדת. מצד שני, רוב מה שמתפרסם ברשתות הוא זבל טהור. ולמרבה הצער, במקום שהתקשורת הממוסדת תשפיע על הרשתות בכיוון חיובי, הרשתות משפיעות על התקשורת בכיוון השלילי".
היית אומר שנזקן של הרשתות מרובה מתועלתן?
ימיני: "כן, באופן חד־משמעי. מה שקורה שם זו אנרכיה, על כל המשתמע מכך".
העצני לחלוטין לא מסכימה: "אני חושבת שהרשתות הן קרש ההצלה של השיח הדמוקרטי. כשהייתי קטנה היינו שומעים בתסכול את רשת ב', ופעם אפילו יזמנו מרד אגרה, שבסוף עלה לנו ביוקר. הרשתות החברתיות נתנו לנו קול. אני לא חושבת שצריך להטיל עליהן איזושהי רגולציה, למעט מקרים קיצוניים כמו טיקטוק, שהיא בבעלות סינית ממשלתית ובכלל לא פרטית, ויש לה מדיניות אנטי־ישראלית. ככלל, אני מסכימה שצריך לפעול נגד קריאות אנטישמיות או הסתה לטרור, אבל לא לנסות להגביל שיח אחר, גם אם הוא נחשב 'קיצוני'. אני גם לא בטוחה שההקצנה בשיח נובעת מהרשתות. עובדה שנרצח פה ראש ממשלה גם לפני עידן הרשתות, וגם הבחירות בתקופת בגין לא היו יותר רגועות מאשר הבחירות בימינו".
קרב אבוד
ימיני, לעומת זאת, מבקש להזכיר להעצני ולמי שחושבים כמותה שהרשתות הן הגורם המכריע בתעמולה העולמית נגד ישראל: "כמי שעוקב שנים רבות אחרי התהליכים האלה, אני יכול לקבוע חד־משמעית שהרשתות הן שהפכו את ישראל למדינה מצורעת ואת אנשי חמאס ללוחמי חופש. התקשורת הממוסדת הלכה בעקבות הרשתות בעניין הזה, והיא עדיין יותר טובה מהן. לעומת זאת, יש דבר אחד שהוא יותר גרוע מאנשי התקשורת והרשתות גם יחד, ואלו אנשי האקדמיה. אבל גם לאנשי האקדמיה יש כיום אחיזה לא קטנה ברשתות, כך שהם מאחדים כוחות.
"התוצאה היא שאנחנו חיים בעולם שמבוסס על שקרים, ולדעתי גם תוצאות הבחירות בארה"ב הן ריאקציה לכך. נכון שטראמפ עצמו ניצל היטב את התרבות הפגומה של הרשתות, אבל בגדול חלק מהפופולריות שלו נובעת מכך שלאנשים נמאס מהאליטות של התקשורת והאקדמיה. גם בישראל, אנחנו נמצאים עכשיו בעיצומן של פרשיות שונות שקשורות ללשכת ראש הממשלה. זה לא משנה מה כלי התקשורת הממוסדים יגידו בעניין הזה וכמה הוכחות הם יביאו לבעיות שקיימות בלשכה – הרשתות כבר אמרו את דברן שכל החשדות האלה הם הבל, וזה יהיה פסק הדין הציבורי. לתקשורת הממוסדת אין סיכוי בקרב הזה".
בן־דרור ימיני: "יש ברשתות החברתיות דברים נהדרים, כמו בלוגרים עם נקודות מבט מקוריות, אבל רוב מה שמתפרסם שם הוא זבל טהור. ולמרבה הצער, הרשתות משפיעות על התקשורת בכיוון השלילי"
יש מה לעשות נגד הכוח העצום הזה של הרשתות? מידה כלשהי של רגולציה, לפחות במקרי קצה?
"אני לא מאמין בזה, זה קרב אבוד. הכיוון שבעלי הרשתות ירצו בו, זה הכיוון שיוביל. במסגרת החקיקה הקיימת בארה"ב, ובעיקרון גם בישראל, אין הרבה מה לעשות. במקרים של פגיעה אישית אפשר אולי לקבל פיצויים, אבל לא מעבר לכך".
אז נגזר על הדמוקרטיות בעולם להידרדר לשיח פופוליסטי?
"אנחנו כבר שם. בתחום המרכזי של חיים דמוקרטיים, שזה חופש הביטוי, אנחנו באנרכיה מוחלטת, ואין שום הבחנה בין אמת לשקר. במשך הזמן גם הולך ונעשה קשה להבחין בין הרשתות ובין התקשורת הממוסדת, מכיוון שגם היא נגררת במידה רבה אחרי הרשתות. אגב, יש פעמים שבהן הרשתות נוטות לעמדה נכונה יותר מאשר התקשורת הממוסדת, ועדיין בתמונה הכללית האמת יוצאת קורבן. במקרה המסוים שלנו, ישראל היא קורבן מובהק של הרשתות. בין הצעירים המכורים לטיקטוק יש 30־40 אחוזים שחושבים שלישראל אין זכות קיום. לא היה דבר כזה לפני עשר שנים".
מה אפשר לעשות? תעמולה פופוליסטית נגדית?
"אני בוודאי לא מציע להרים ידיים. כעיתונאי וכחוקר, אני מנסה לחשוף את השקרים של הרשתות. אני חושב שצריך להקים מנגנון של מקצועני פסיכולוגיה חברתית, שיציעו דרכים להתמודד עם הדבר הזה. אני מעריך שזה אכן יקרה בקרוב, ויאומצו שיטות מתחום הפסיכולוגיה החברתית כדי להתמודד עם השפעת הרשתות. אבל לי, כחוקר של העובדות עצמן, אין מה להציע לגבי הדרך להפיץ בעולם את האמת".
כשעוברים מהרשתות לתקשורת הממוסדת, מתברר שגם שם רואה ימיני כבעיה מרכזית את חוסר האיזון: "נכון שבשני העשורים האחרונים חל שיפור משמעותי. אנחנו לא בימי אוסלו או ההתנתקות, שאז ממש סתמו את הפה לכל מי שרצה לערער על המגמה השלטת. יש היום הרבה יותר עיתונאים שמזוהים עם הימין, וכמעט אין פאנל שאין בו אנשי ימין. יש אפילו זירות הפוכות, שבהן ההטיה המובהקת היא לימין, כמו בערוץ 14 או באולפן של איילה חסון. אגב, לא במקרה בערוץ 14 די מתעבים את עמית סגל או את קלמן ליבסקינד. הם הורסים להם את התזה של השמאלנות החד־משמעית בתקשורת. אז בערוץ 14 מתארים את סגל וליבסקינד כמשת"פים או כעלי תאנה. איילה חסון, באופן יוצא דופן, דווקא נהנית שם מיחס מפרגן".
חובת תום הלב
האבחנה בין תקשורת פרטית וציבורית חזרה ונשמעה מפי האנשים ששוחחתי איתם על הנושא, אבל האמת היא שגם התקשורת הפרטית היא בעלת מעמד היברידי מובנה: מצד הניהול, היא אכן מתפקדת כמו כל חברה עסקית הנמצאת בבעלות פרטית. אבל מצד התוכן, גם כלי התקשורת הפרטיים, כמו הציבוריים, הם בעלי תפקיד ציבורי מן המדרגה הראשונה, ואף נהנים מיתרונות משפטיים שהמחוקק אינו מאפשר לכל גורם, כמו עצם הזכות להיות נוכחים באירועים ציבוריים שלא כל אזרח מוזמן להם; הזכות להציב שאלות לאנשי ציבור, ובכלל זה אנשי צבא; וחיסיון המקורות שהם נהנים ממנו בזכות חשיבות תפקידם. האם לכל היתרונות האלה לא אמור להיות משקל מאזן בתחום החובות?
לפחות משפטן חשוב אחד, הנחשב לגורם מרכזי דווקא בשיח הליברלי, חשב שאכן כך. הנשיא לשעבר של בית המשפט העליון, פרופ' אהרן ברק, קרא בהזדמנויות שונות להחיל על התקשורת, ובכלל זה על אמצעי התקשורת הפרטיים, את כללי המשפט הציבורי הנהוגים לגבי חברות ציבוריות.
גם ועדת צדוק, בראשות שר המשפטים לשעבר חיים צדוק, שעסקה עוד בשנות התשעים בחקיקה הנוגעת לתקשורת, המליצה על חיזוק הפן הציבורי גם בנוגע לתקשורת פרטית, למשל במתן שיניים משפטיות למועצת העיתונות, גוף ציבורי שכיום עצם החברוּת בו, קל וחומר מילוי "פסיקותיו", היא עניין וולונטרי בלבד. הוועדה המליצה שהמחוקק יעניק למועצת העיתונות, כגוף ציבורי שאינו ממשלתי, את הסמכות לאכוף את החלטותיו האתיות על כלי התקשורת השונים. שלא במפתיע, המתנגדים הקבועים להמלצות ברק וּועדת צדוק גם יחד היו נציגי העיתונאים עצמם. אף שעיתונאים מרבים לתמוך בהגברת הפיקוח על כל גוף שפעיל בזירה הציבורית – כשזה הגיע אליהם עצמם, עמדתם הייתה שונה.
ימיני דווקא תומך בחיזוק הפן הציבורי של ההתייחסות המשפטית לתקשורת. "זה אחד המקרים היחידים שאני חושב שברק צדק בעמדותיו", הוא מוסיף. "כשברק פרסם את העמדה הזו, כמדומני שהייתי העיתונאי היחיד שכתב בעדה. מכיוון שהעיתונות מקבלת הרבה הטבות והקלות בזכות החלת המשפט הציבורי עליה – ראוי שיחולו עליה גם חובות המשפט הציבורי, למשל חובת תום הלב. אם לעיתונאי או עורך מגיעות שתי ידיעות על שחיתות, אחת שנוגעת לפוליטיקאי שהם אוהבים והשנייה לפוליטיקאי שהם שונאים – אסור שהיחס לשתי הידיעות האלה יהיה שונה. אגב, בישראל ההגנה של המשפט הציבורי על העיתונאים אפילו גבוהה יותר מאשר בארה"ב. בארה"ב כבר היו מצבים שעיתונאים נכנסו למאסר כשביקשו לשמור על חיסיון עיתונאי. בישראל זה מעולם לא קרה".
פריחת הפודקאסטים
לעומתו, פרופ' יובל אלבשן, דקאן השלוחה הירושלמית של מכללת אונו, הממלא גם תפקידים שונים בתקשורת עצמה, כבעל טור בידיעות אחרונות ומגיש בכאן רשת ב', מתנגד לכיוון הזה: "אני חושש מרגולציה על התקשורת, אלה ניסיונות שווא. אף רגולטור לא יתקן עיתונאי מקולקל. רק הציבור יכול לדחות את העיתונאים האלה, ואני מאמין שהציבור אכן ידחה אותם. אם אנשים יבואו לעיתונות כדי להיות עיתונאים ולא 'טאלנטים', אז הם יעבדו כמו שצריך".
אלבשן, אגב, רואה את בעייתה המרכזית של התקשורת לא בחוסר האיזון שלה, אלא בעצם המעמד שלקחו העיתונאים לעצמם בתוך הסיפור העיתונאי ובסיקור המציאות: "זה התחיל מהניו־ג'ורנליזם האמריקני, התפיסה שאומרת שאנחנו, העיתונאים, הופכים ממספרי הסיפור למוקד שלו", הוא מאבחן. "עיתונאים מקשקשים את עצמם לדעת ברשתות, הופכים את עצמם לידוענים, וזה כמובן משפיע גם על אופי הסיקור שלהם.
"בגלל עבודתי ברשת ב' יוצא לי לראות הרבה כתבות ארכיון של רשות השידור. כמעט לא ראית שם את העיתונאים עצמם. היום לא רק הפרשנים אלא גם הכתבים עצמם יושבים באולפן וכל הזמן מחווים את דעתם, לעיתים קרובות גם הרבה מעבר לתחום הסיקור שלהם. זה כשלעצמו כבר גורם להם להתנתק מהכללים הבסיסיים של הפרדה בין עובדה לעמדה. בתקופת המחאה זה בלט במיוחד עם תופעת 'העיתונאים העצמאיים', כמו אור־לי ברלב. אנשים שהוגדרו לכאורה כעיתונאים ודרשו לעצמם זכויות של עיתונאים, אבל פעלו כפעילי מחאה לכל דבר".
איך אתה מציע להתמודד עם זה?
"כמו שבמשפט אנחנו צריכים להחזיר את הפורמליזם המשפטי. הרי גם במשפט יש היום יותר הבנה ולגיטימציה להשפעת העמדות האישיות על ההחלטות. ברור שלכל אדם, בוודאי לאנשים דעתנים כמו שופטים או עיתונאים, יש עמדות, וזה בסדר. אבל צריך ליצור כללים מערכתיים שיבטיחו שהעמדות לא ישפיעו – לא על אופי הפסיקה המשפטית, ולא על אופי הסיקור העיתונאי"
במערכת המשפט, מעצם היותה ציבורית, אתה יכול לאכוף כללים. איך תאכוף כללים על תקשורת פרטית?
"אתה רואה שהתגובה היא שיותר ויותר אנשים מפסיקים לקרוא עיתונים, ובכלל לצרוך את אמצעי המדיה הקונבנציונליים. אני דווקא מאמין שיש הרבה אנשים שרוצים תקשורת שמחויבת לדיווח מהימן ומקצועי, 'כמו פעם'. היום אנחנו מדברים על הקהל היותר מבוגר, אבל זה עדיין קהל עצום שרוצה משהו אחר. לדעתי, המשיכה אחרי העיתונות המתלהמת היא יותר עניין של גיל מאשר של דור. בסופו של דבר, עם כל חשיבותה, התקשורת היא לא הגורם היחיד שמעצב בני אדם, ואני מאמין שיש ויהיו גם בעתיד רבים שיחפשו תקשורת יותר רצינית. כשהצעירים של היום יהיו יותר מבוגרים, גם הם ירצו עיתונות רצינית ואחראית יותר".
הוכחה לאופטימיות שלו מוצא אלבשן בפריחתה של תרבות הפודקאסטים: "תראה את הנהירה ההמונית לפודקאסטים. זה הרי רדיו מהסוג הישן ביותר – שיחות של חצי שעה ויותר על נושא אחד, ואנשים מתים על זה. אפילו בטוויטר, כשיש מישהו רציני כמו ד"ר קובי ברדה, מומחה לארה"ב שכתב ציוצים רציניים על הבחירות בארה"ב, אנשים נוהרים אחריו. לא כולם מחפשים את ההתכתשויות של ינון מגל ורביב דרוקר".
אלבשן לא מוצא חשיבות גדולה בחינוך לצריכה תקשורתית נבונה, הצעה שעולה מדי פעם בשיח הציבורי. "אוריינות תקשורתית יכולה לעזור, אבל זה לא העניין החשוב", הוא סבור. "אנשים אוריינים יחפשו בעצמם משהו אורייני. אני מאמין שהשוק יעשה את שלו, ויש כבר קהל שדורש את זה. תראה לדוגמה את האקדמיה. ברגע שהיא הגזימה והפכה להיות יותר מדי מונוליטית, ואפילו לסתום פיות של המתנגדים לקו הדומיננטי, הרבה אנשים רציניים פשוט עזבו אותה, והלכו ללמוד או ללמד במקומות אחרים. אני מאמין שזה גם מה שיקרה ביחס לתקשורת".
