בימים של מיעוט טיסות בינלאומיות, מרגש לפגוש מישהי שהרגע נחתה מאמריקה, ומביאה איתה קצת מהעולם שמתנהל במקביל לחיים המורכבים שלנו פה. במיוחד כזו שמביאה איתה זוהר הוליוודי לפגישת בוקר יום שישי מוקדמת בפארק המסילה המנומנם בתל־אביב. "אני בכלל רציתי להיות נגרית, רציתי להיות מעצבת אופנה, רציתי כל מיני דברים", מספרת הגר בן־אשר, "זה כל כך התגלגל במקרה".
הבית שבו גדלה בהוד השרון לא היה של אוהבי קולנוע, ולכן טבעי שלא התעניינה בסרטים, ובשונה ממה שאפשר לדמיין, לא הפליאה לכתוב סיפורים כבר מימי נערותה. לאחר הצבא החלה בן־אשר לעבוד בחנות רהיטים, שם פגשה בחור שעסק בבימוי והפך להיות בן זוגה דאז. "הוא זה שחשף אותי לאופציה של הבימוי", היא נזכרת, "ועדיין, הלכתי ללמוד רק צילום סטילס, כי לא היה לי בכלל קצה הרעיון שאני אדע לכתוב או לביים. זה בכלל לא עמד על הפרק. ואז אחרי סמסטר אחד בקמרה אובסקורה, עדינה, שהייתה מורה נהדרת, אמרה לי 'את יודעת, אני חושבת שזה לא מספיק לך, את צריכה לעבור לקולנוע'. ובזכותה עברתי ללמוד קולנוע, ושם באמת מצאתי איזו שמחה שלא ידעתי שהייתה בי".
אתם אולי מכירים את הפנים של בן־אשר מרביעיית רן, הסדרה הישראלית שירדה מהמסך בשנת 2010, שם שיחקה את גלי, הצלע הנשית ברביעייה. מאז היא נמצאת בעיקר מאחורי הקלעים, ותפסה את התואר של הקולנוענית הישראלית הכי מצליחה בארצות הברית. היא ביימה את הסרט "נשים מתות מהלכות", על נשים אמריקניות בשעות האחרונות שלפני הוצאתן להורג, והיא עובדת ללא הפסקה כבמאית בסדרות כמו "בוש", ו"העיר על הגבעה", שם אפילו הספיקה לביים את קווין בייקון באחד הפרקים.
בן־אשר מרבה להשתמש במילים מזל או מקרה, והיא אכן התברכה במזל טוב, אבל גם בכישרון רב. כבר בסרט הגמר עטור הפרסים שלה, "משעולים" (2007), היא משכה תשומת לב והערכה רבה מכל התעשייה כשהציגה סרט עם מבע קולנועי פיוטי ורב עוצמה שהראה מיד שיש כאן יד אמן מלאת פוטנציאל. "מאוד קשה לכוונן את ההצלחה של סרט – באמת היה לי מזל", אומרת בן־אשר. "קשה לצפות מראש אם סרט יתפוס או לא יתפוס. שלחנו את זה לפסטיבל קאן, ואני בכלל לא ידעתי מה זה. אחרי איזה חודש מתקשר אליי מישהו עם מבטא צרפתי ואומר לי 'שלום, כאן לורן ז'קוב מפסטיבל קאן, רציתי להודיע לך שהסרט שלך התקבל.' בכלל לא ידעתי מה המשמעות של הדבר הזה", היא מחייכת ומוסיפה בנוסטלגיה, "הכול היה כל כך תמים ובוסרי, איך בא לי שזה יהיה עוד פעם".
מה, אבד הקסם?
"הכול נהיה יותר סבוך וטעון, ויש תמיד את העניין של הרבה כסף על הפרק. אבל לא אבד הקסם. הנה, ב'ילד רע', אני מרגישה שבכלל לא אבד הקסם".
"ילד רע" היא דרמת המתח החדשה של HOT, שהפיקו SIPUR וטדי הפקות, ומשודרת משבוע שעבר בכל יום חמישי בשעה 22:00 (HOT3, HOT VOD, NEXT TV), ונטפליקס יצאו השבוע בהכרזה על רכישתה לשידור ב־190 מדינות. בן־אשר ביימה את הסדרה, וכתבה אותה עם רון לשם (תא גורדין, אופוריה). זוהי סדרת דרמה מותחת וקומית שנכתבה בהשראת סיפור חייו של הסטנדאפיסט דניאל חן, שהעביר את שנות התיכון שלו בכלא נוער, וחושף את סיפורו בסדרה זו לראשונה.
"אמרתי לדניאל בפגישה השנייה שלנו שאני אצטרף לדבר הזה רק אם הוא מבין שהוא הולך לשנוא את זה, והוא מקבל את זה כבר מעכשיו. כי אין דרך אחרת. אין דבר כזה 'סיפור אמיתי', זה לא דוקו, וזה אף פעם לא נאמן למציאות. מה שאנחנו רואים במציאות זו הרי פרשנות שלנו, וקולנוע הוא על אחת כמה וכמה פרשנות. אז אין דבר כזה 'היה או לא היה', או 'אמיתי או לא אמיתי'".
והוא באמת שנא את זה?
"אני לא יודעת, ואני מקווה שלא, אבל אני מניחה שמאוד לא פשוט לו".
הוא לא היה איתכם בחדרי העריכה?
"לא, היינו צריכים לעשות ניתוק. אני לא חושבת שאפשר אחרת. זה כל כך טעון ורגיש, שאם אתה רוצה שמשהו יקרה ויהיה טוב, אז אי אפשר שיהיו בו מי שמעורבים רגשית בדבר, הוא לא יכול להיות סבוך בכל האלמנטים האלה. אם אני הייתי במקומו זה היה לי לא פשוט, אין ספק. היות שכבר עשיתי סרטים מאוד אישיים שגם שיחקתי בהם, ואני מכירה את החוויה הזאת, אז אני גם יודעת שיש איזשהו רגע שהזמן חולף, ואתה כבר יכול להסתכל על הדבר כיצירה, ולא כאוטוביוגרפיה או סיפור המעשה של חייך".
העלילה של הסדרה הבאמת טובה הזאת, שגם לופתת וגם מרגשת וגם מצחיקה, נעה בין סיפור כליאתו של דין שיימן (שמגלם אותו באופן מהפנט השחקן הצעיר גיא מנסטר), לבין מופע סטנדאפ של דניאל חן, שמצולם בפני קהל ומספר את הסיפור מנקודת מבטו ההומוריסטית.
"עבודה עם שחקנים שלא הגיעו מעולמות לימודי המשחק זה לדבר עם שחקנים שאין להם שאלות, וזו הקלה די גדולה. אין להם שאלות על הדמות או על המוטיבציה בסרט, ולכן הם פועלים אינטואיטיבית, וכל מה שנותר לי כבמאית לעשות זה לא להרוס"
עד כה לא היה הרבה הומור ביצירות שלך.
"אני חושבת שיש מלא דברים מאוד מצחיקים ב'נשים מתות מהלכות'", בן־אשר אומרת וכל תלתליה נעים כשהיא צוחקת. "אבל הומור כהומור, עם סטנדאפ כזה, לא היה לי בחיים. ואני מאוד אוהבת את זה. זה ממש כיף, ונחוץ. מכריי יגידו לך שאני בן אדם מאוד מצחיק. הסדרה הזאת עוסקת בזה שצריך לחיות בתוך הומור, גם כשרע. היא ראי מאוד אמיתי לזה שאני תופסת את החיים בהומור. חוץ מבריאות אהוביי, הכול תמיד בתוך פרספקטיבה של הומור. גם בבית אצלנו צוחקים על הכול".
בן־אשר (45) נשואה לשחר סגל, במאי פרסומות וקולנוע, והיא אומרת שהוא העין המקצועית הכי טובה שיש לה. הוא הבעלים של מותג האופנה המחודש "אתא", ושותפו של השף אייל שני בקבוצת מסעדות בינלאומית.
את גם בענייני אוכל?
"אני אוכלת. שם זה מתחיל ונגמר".
לא מבשלת?
"וואו, כלום. קטסטרופה ממש. אבל שחר מבשל נהדר, אז הכול בסדר".
*
עלילת הסדרה "ילד רע" מתרחשת בין קירות כלא לנוער ומגוללת את סיפורם של בני נוער, מה שמחייב עבודה עם שחקנים צעירים. "זה עולם אחר לגמרי", אומרת בן־אשר. "הרבה מהם לא הגיעו מבתי ספר למשחק, ולא היו על סט ולא שיחקו בחיים, ואני מאוד נהניתי מזה, כי זה כל כך גולמי ויצרי ואינטואיטיבי, ולא פסיכולוגיסטי. אני לא אוהבת לדבר הרבה על הסט, ועם שחקנים אני מעדיפה לדבר מעט מאוד. אם ליהקת נכון, אז כבר לא צריך לעבוד קשה על הסט. עבודה עם שחקנים שלא הגיעו מעולמות לימודי המשחק זה לדבר עם שחקנים שאין להם שאלות, וזו הקלה די גדולה. אין להם שאלות על הדמות או על המוטיבציה בסרט, ולכן הם פועלים אינטואיטיבית, וכל מה שנותר לי כבמאית לעשות זה לא להרוס את הרגע ואת האינטואיציה שלהם, ולעשות איזה מין כוונון עדין כזה ולהגיד להם 'אתה הולך מפה לפה, ויושב פה, ותראה שאתה מרגיש את האור'. יש משהו נורא פשוט בלעבוד איתם. ואני מאוד מתחברת לזה".
אז את אומרת שאפשר לוותר על לימודי משחק?
"אני דווקא מאמינה בלימודי משחק, אבל זה נורא תלוי מה אתה רוצה שיהיה על המסך, כבמאי. זו סדרה על נוער, זאת אומרת מה שיהיה משמעותי בה זה העצב הפועם. החופש. וגם הזיופים והטעויות".
זיופים?
"בחזרה השנייה כבר הבנתי מה הבעיה", היא מסבירה. "הם מדקלמים טקסט, כי הם ילדים, והם לא יודעים לעשות אחרת, אז לימדתי אותם להקשיב. לדוגמה כתוב להם שהם צריכים להגיד "אני אהרוג אותך", אז הם אומרים "אני אהרוג אותך", ואני מרגישה שמשהו שם לא תקין. אז אמרתי להם בואו נעשה ככה: אתם שומעים את מה שהפרטנר שלכם אומר, אתם קודם כול חוזרים אחריו בקול רם, ורק אז אומרים את הטקסט שלכם. מרלון ברנדו היה משחק עם אטמי אוזניים, כדי שהוא לא ישמע טוב את מה שאתה אומר, ואז זה הכריח אותו להקשיב לך. ברגע ששחקן מקשיב, אז הוא נוכח ברגע, ואם הוא נוכח ברגע אז הכול בסדר".
זו היצירה הכי גברית של בן־אשר, עד כה כל סרטיה עסקו בנשים ובנשיות. כאן אין הרבה דמויות נשיות, ודווקא בשל כך הן בולטות בזוהרן, כמו לירז חממי שמגלמת את מנהלת הכלא הקשוחה אך הרגישה, שמפתחת מערכת יחסים מיוחדת עם הילד הקטן שמגיע לכלא שלה. "לירז היא שחקנית מדהימה באמת", בן־אשר מתמוגגת מהליהוק הזה. "מסוג השחקנים האלה, שאני פותחת מולה מצלמה, ויש לי נחת בלב, אני יכולה ללכת לישון או להכין לעצמי פטל על הסט. היא עשתה תחקיר דמות על בטי, שהייתה מנהלת הכלא שדניאל חן היה בו, ושאבה הרבה מאוד מהדבר הזה לבניית הדמות שלה. בסצנה שמופיעה בפרק הרביעי, שלמעשה צולמה בימים הראשונים, היא הייתה צריכה להחטיף לגיא סטירה והוא אמור לזוז ברגע האחרון, אבל הוא הגיב לא נכון, ויצא בלי כוונה שהיא סטרה לו באמת. גיא כל כך נעלב, כי זה באמת מאוד מעליב, לא משנה שהיא לא עשתה את זה בכוונה. וזה היה רגע התפנית במשחק שלו, היא כל כך הכניסה אותו לרגע, שהוא הבין בגוף פתאום מה צריך להיות שם כשהוא משחק, מה הוא צריך להרגיש, ואז הוא כבר לקח את זה לכל הצילומים".
עוד דמות נשית בסדרה היא נטע פלוטניק שמגלמת את אמא של הגיבור. ואי אפשר להתעלם מהעובדה שהיא מאוד דומה לך.
"כל הזמן היו צוחקים עליי על הסט, שליהקתי את בת דמותי", צוחקת בן־אשר, וניכר עליה שהיא ידעה שהשאלה הזאת תגיע. "פשוט גם אני טיפה דומה לאמא של דניאל בצעירותה, אז חיפשנו מישהי כזאת. ובאמת ראיתי הרבה שחקניות לדמות הזו, כי יש בה משהו מאוד ספציפי, ואז נטע הגיעה. והיא הצליחה לעשות משהו שהוא מדהים בעיניי, משהו שהוא בין פגיעות לטירוף, כמעט כמו ג'ינה רולנדס ב'אישה תחת השפעה', שאתה אומר – טוב, היא משוגעת על כל הראש, אבל אתה מתאהב בה לגמרי".
*
ברזומה של בן־אשר נרשמו לא מעט הופעות על המסך, ובהן הסרט "ג'וליה מיה" והסדרה "אבירם כץ". "אני כבר לא כל כך דומה לג'וליה רוברטס", אומרת בן־אשר כשאני שואל אותה איך היא מגיבה למה שטוענים כבר שנים. והיא לא מרגישה שהתואר שחקנית שייך לה, אף שהיא עוד יכולה למצוא את עצמה נבחנת לתפקיד באיזו סדרה או סרט: "דנה מודן מבקשת שאבוא לאודישן, אז באים", היא אומרת. העמדה מאחורי המצלמה נמצאת לחלוטין גבוה יותר בסדר העדיפויות שלה, והיא מאמינה בעבודה קשה ועקבית. מיד לאחר הצלחת סרט הגמר שלה, היא כתבה וביימה בישראל את הסרטים "הנותנת" (2011), שבו היא גם כיכבה, ואת "הפורצת" (2016), שניהם זכו לשבחים והוקרנו בפסטיבלים רבים בעולם.
ובכל זאת הרגישה שהיא צריכה יותר. יותר אפשרויות. יותר מרחב. יותר קהל. ומאז יציאת הסרט "נשים מתות מהלכות" בשנת 2018, היא החליטה לשים גז על קריירה בינלאומית רצינית ולפתח עוד פרויקטים עתידיים ובהם סדרה ברשת HBO, כתיבת סרט אמריקני ובימוי סרט ישראלי, לשם כך, היא מחלקת את זמנה בין ישראל לארצות הברית. "זה מין הלוך חזור כזה. אבל עם כל כמה שזה מתיש יש בתנודות האלה גם הרבה פוטנציאל ושמחה. זה גם מתיש, וגם מאוד מאוד שומר אותי חיה. זה שומר אותי על קצות האצבעות".
איפה את נהנית יותר?
"השיטה האמריקנית מאוד שונה משלנו. שם אתה בעצם נכנס למנגנון הפקתי מושלם, ואז אתה כבמאי רק מביים. זו הפקה מושלמת, באמת, לא ראיתי דבר כזה. זה ממש מגוחך כמה הכול שם מתקתק. בארץ אתה מתעסק ב־7,500 דברים בנוסף למלאכת הבימוי. כמה ששם הכול מושלם, אני חושבת שפה, עם הברדק הישראלי, עושים דברים יותר טובים. זה בגלל התוכן, ובגלל בני האדם שהם משוגעים פה, וחסרי גבולות. אם היית מביא צלם אמריקני לעבוד בסט ישראלי הוא היה מתפגר אחרי 20 דקות ומתפטר בזעם. אני הרבה יותר אוהבת לעבוד פה. בחופש".
"יש לי שרשרת עם 'חי', התחלתי עם זה רק מהמלחמה, ואני מחכה שמישהו יפנה אליי ונוכל ללכת מכות. אני ממש בעניין של להרביץ לאיזה פרו־פלסטיני. שמתי את השרשרת כדי שמישהו רק יבוא, ואני אפוצץ אותו במכות"
סט צילומים זה דבר קשה לכולם. את מצליחה גם ליהנות מזה?
"צילומים זה קשה, כמו שברגמן אומר שזה It's an uncivilized job. אתה קם בארבע בבוקר וחוזר הביתה בשמונה בערב. באיזה עולם זה תקין? וזה חודשים ככה. אני הכי אוהבת את חדר העריכה, כי זה בעצם תהליך כתיבה מחדש, מול חומרים קיימים, ואפשר לעשות כל כך הרבה דברים בחדר העריכה, שזו פשוט השמחה שלי. אבל תראה, גם בצילומים, אני חושבת שאני קצת מכורה לאדרנלין שיש בהם", היא מודה. "בשלב כתיבת התסריט יש הכי הרבה אימה, כי זה מוצר מכירתי בעצם. אתה כותב תסריט בשביל שמישהו אחר יקרא אותו ויאמין בו. אחרי שמישהו כבר חתם על זה, יש לי הרבה יותר חופש".
את "ילד רע" כתבת עם רון לשם, זה הקל מעט מהאימה?
"לא עשיתי את זה לפני כן אף פעם, ואני חושבת שיהיה לי כבר קשה לחזור לעשות את זה לבד, כי היה לי מאוד־מאוד טוב עם רון. גם למדתי ממנו הרבה. הוא עשה המון, וזו הסדרה הראשונה שאני כותבת. לכתוב סדרה לבד זה לא פשוט, אני אפילו לא מדברת על כמות העבודה, אלא באמת על זה שאתה צריך לסחוב עשר שעות דרמה שיהיו מעניינות, ולא בהכרח המוח שלך יודע לייצר אותן או לשאול את השאלות הנכונות או להיות עם עין מספיק ביקורתית על כזה נפח. וזה מאוד שונה מסרט. העובדה שאתה צריך לכתוב המון דמויות, המון מהלכים, והמון עלילות ותתי־עלילות, זה משהו שכמעט לא טבעי לעשות אותו לבד, לא סתם המציאו את הקונספט הזה של 'חדר כותבים' באמריקה".
מה את מעדיפה, טלוויזיה או קולנוע?
"טלוויזיה זו דינמיקה אחרת. יש הרבה מאוד אנשים שפועלים בתוך האירוע. יותר מבסרט. אני חושבת שהדבר הזה שנקרא קולנוע, זה הדיקטטורה האחרונה, כי יותר קשה להיות דיקטטור בטלוויזיה. אני כן מאמינה בדיקטטורה, אני חושבת שהיא חשובה. כי אם זה מתחיל להיות 'ועדות', בסוף אתה תייצר מוצר מאוד־מאוד גרוע, כי ועדה לא יודעת לייצר אמנות טובה. וטלוויזיה היא יותר ועדתית. זה מהלך יותר קהילתי כזה, ואיכשהו צריך ללמוד לרקוד בין הטיפות.
"בילד רע נתנו לי לעשות מה שאני רוצה, אני לא מרגישה שיש שם פשרות של ועדות. אז בישראל זה כמעט לא משנה. איך יהיה לעשות את הסדרה שלי באמריקה? אני לא יודעת. אני יכולה להגיד שמהניסיון שלי כבמאית באמריקה, זה מנגנון קשה במיוחד. בארץ המנגנון פחות קשה. ובגלל זה גם היצירות פה יותר טובות. לא היו נותנים לנו לעשות את ילד רע, כשם שעשינו אותה, באמריקה. היא לא הייתה יודעת לשבת בתוך איזה סכמה אמריקנית, כי היא מאוד פרועה".
חלק מהסכמה הפרועה של הסדרה שהגר מדברת עליה הוא השילוב המפתיע והמרענן שבין החוויה הקשוחה של נער בבית כלא, עם כל האלימות והבחירות הקשות שהוא צריך לעשות שם כדי לשרוד את מאבקי הכוחות, לבין ההומור והסיפורים שהוא מפליא לספר שם. ועל כל אלה, צצים מדי פעם גם אנימציות דו־ממד עדינות שמשתלבות בסיפור ומוסיפות דוק של פנטזיה.
"התחרפנתי ברגע האחרון, ממש ככה, האנימציה זה משהו שהתהווה בסוף התהליך, לא תכננתי את זה", היא משתפת. "זה התחיל ממשהו מאוד ספציפי בפרק ארבע, וזה נורא מצא חן בעיניי, שפתאום יש את השילוב הזה, אז הוספנו בעוד מקומות. כי דין הוא 'מספר סיפורים', ואתה אף פעם לא יודע אם הסיפורים שהוא מספר אמיתיים או לא. פתאום, משהו באנימציה שפך על זה עוד יותר אור ועשה את זה עוד יותר מצחיק. וזה מקסים. אם הייתי חושבת על זה קודם, בטח כבר הייתי מוסיפה עוד".
*
שמונת הפרקים של הסדרה צולמו כבר לפני הרבה מאוד זמן, והיא אף הספיקה להיות הסדרה הישראלית הראשונה שהוקרנה בפרמיירה עולמית בפסטיבל טורונטו – אחד משלושת הפסטיבלים החשובים בעולם. אבל חודש אחד בלבד אחר כך, פרץ לחיינו 7 באוקטובר, והכול נדחה עד עכשיו. "להוציא סדרה עכשיו בארץ זה לא פשוט רגשית לכולנו. במשך חודשים ארוכים שקעתי פה ביחד עם כולם לתוך מרה שחורה. אבל היות שבסופו של דבר נפש האדם היא הישרדותית, אז המנגנון הזה אומר, אוקיי מקיימים חיים רגילים לכאורה, לצד הכאב הבלתי נתפס היומיומי, והשכול, והפחד על המקום הזה.
"באמריקה הבמאי רק מביים. זו הפקה מושלמת, באמת, לא ראיתי דבר כזה. זה ממש מגוחך כמה הכול שם מתקתק. בארץ אתה מתעסק ב–7,500 דברים בנוסף למלאכת הבימוי. אבל כמה ששם הכול מושלם, אני חושבת שפה, עם הברדק הישראלי, עושים דברים יותר טובים"
"המאיירת דניאלה לונדון־דקל עשתה איזה סקץ' כזה של החיים שלה עם עננה שחורה מעל הראש, וחשבתי שזה ביטוי מדויק מאוד. ב־7 באוקטובר הייתי פה, והיה לי קשה מאוד לעזוב, עד שהייתי חייבת לנסוע לצילומים, וזו תחושה משונה ולא פשוטה. יש לי מערכת יחסים סבוכה עם זה שכבר לפני כמה שנים התחלתי לבנות חיים במקום אחר. אני חושבת שהיה לי יותר קל רגשית אילו פשוט הייתי פה וזהו, בלי לסחוב את רגשות האשם, אבל אני גם רוצה להמשיך לפתח את החיים שלי, את מה שאני מאמינה שבאתי לעשות בעולם".
איך היו התגובות אלייך שם, בתור ישראלית?
"החברים שלי שם הם ישראלים, וגם כשהייתי על הסט, לא הרגשתי שיש איזושהי התנגדות אליי. אבל כולם יהודים בהוליווד, אז זו לא חוכמה גדולה. אבל אתה רואה?" היא מצביעה על התליון שמונח לה קרוב ללב, "יש לי שרשרת עם 'חי', התחלתי עם זה רק מהמלחמה, ואני מחכה שמישהו יפנה אליי ונוכל ללכת מכות. אני גרה ליד אוניברסיטת קולומביה".
את לא מפחדת?
"לא, אני ממש בעניין של להרביץ לאיזה פרו־פלסטיני. שמתי את השרשרת כדי שמישהו רק יבוא, ואני אפוצץ אותו במכות".
מעניין, כי בסרט האחרון שלך, יצאת נגד עונש המוות באמריקה ואמרת שאת לא מבינה את כל העניין הזה של 'נקמה'. את מרגישה עכשיו אחרת?
"וואו… כן", בן־אשר עונה בחדות ובכאב מעמקי ליבה, ואז לוקחת נשימה ארוכה. "לא, אני לא מרגישה אחרת כלפי עונש מוות, אני עדיין חושבת שזה ברברי. אבל המלחמה הזאת מעוררת רגשות רבים. הרבה זעם. הרבה הרבה זעם".
ומה עושים עם כל הזעם הזה?
"סרטים", היא קובעת, "אני כבר מרגישה איך זה משפיע על היצירה. אני חושבת שהמלחמה הזאת שינתה הרבה דברים, היא שינתה משהו מהותי בתפיסה שלנו כבני אדם, בתפיסות האנושיות שלנו, הפוליטיות שלנו. זה כואב לי מאוד. אני חושבת שהזדקנתי בחמש שנים בשנה האחרונה".
לפני סיום, אני לא יכול שלא להתייחס לשם הפרטי שלה. "אני מאוד אוהבת אותו", היא עונה כשאני שואל מה היחס שלה אליו. "אם ההורים שלך נותנים לך שם של שפחה, של אם ישמעאל, אני חושבת שיש משהו במטען הזה. זה שם פרובוקטיבי. אתה נולד לתוך השם שלך, ואז או שאתה מקיים את השם שלך או שאתה בועט בו. וגם, הסברה אומרת שהגר חזרה בתנ"ך בגלגול נוסף, כקטורה, וכשמה היא הייתה אישה שהפיצה טוב ואור בעולם. אז אני מחכה לגלגול השני שלי".
את לא כבר מפיצה אור בעולם?
"אני יכולה לעשות את זה יותר טוב".
נשמע שהיית מסתדרת טוב עם אברהם אבינו.
"אני מאוד חילונית, אבל אני מאוד יהודייה. ואני חושבת שכל תפיסת הסיפור שלי היא בעצם יהודית. ואני חושבת שחלק אפילו מהחיים האלה שאני רוצה לעשות באמריקה, הם גם מעצם תפיסתי את עצמי כיהודייה נודדת, גלותית, שמחפשת את מקומה בעולם. לשחר, בעלי שיחיה, היה התקף לב וניתוח ארבעה מעקפים לפני כמה שנים, ואחת התוצאות המשמעותיות של זה, זה שהוא התחיל ללמוד רמב"ם, והכניס מאוד חזק את היהדות אלינו הביתה. אנחנו לא שומרי מסורת, אבל השיחה הפילוסופית היהודית היא כן משהו שמתקיים אצלנו בבית. ואני קצת מחכה לרגע שאני אפסיק לכתוב, בשביל ללמוד קצת".
