ביוני 1956 הוקמה בחולות חלוצה, סמוך למעבר הגבול לכיוון רפיח, היאחזות נח"ל שנקראה בתחילה "כרם אבשלום", על שם אבשלום פיינברג איש ניל"י, שנהרג לא הרחק משם. ההיאחזות כללה גרעינים של הצופים הדתיים, בני עקיבא ונוער עולה משדה־אליהו, וטקס ההקמה הרשמי התקיים בספטמבר 1956. אז גם שונה השם ל"כרם־שלום".
כשנה מאוחר יותר, בנובמבר 1957, נמסרה ההיאחזות לאחריות הקיבוץ הארצי ואוישה על ידי גרעינים של השומר הצעיר. ההיאחזות סבלה מראשיתה מירי ממוצבים ברצועת עזה, ואף נחשבה ליעד לכיבוש מצרי במסגרת תוכנית שסוכלה הודות למלחמת סיני. במלחמת ששת הימים הופגזה ההיאחזות במשך כ־24 שעות, ללא נפגעים בנפש. לבסוף היא אוזרחה ב־1968, ובשנים הבאות הוזרמו לקיבוץ גרעיני התיישבות וסיוע משקי, חקלאי ותקציבי, ונראה היה שהיישוב מתחיל לשגשג ולפרוח.
למרות הצלחתו החקלאית, הקיבוץ התפרק בשנת 1995, לאחר שנקלע למשבר חברתי וכלכלי קשה. מרבית החברים עזבו, ורק קומץ נשארו לגור במקום. בגלל המשבר הפנימי ועקב קרבתו לעזה, התקשה הקיבוץ לגייס תושבים חדשים ולהשיג סיוע ואשראי מן המוסדות המיישבים, ומצבו הלך והידרדר.
ב־2001 הופעלה תוכנית לשיקום, ומתכונת הקיבוץ שונתה ל"קיבוץ מחודש". אולם עדיין לא חל שיפור במצבו, ולמרות הצלחות משקיות, כרם־שלום הלך והתפרק מבחינה חברתית ולא הצליח לקלוט ולהחזיק באנשים חדשים שניסו להצטרף. רק בשנת 2017 השתנתה התמונה. הקיבוץ הפך ליישוב קהילתי־שיתופי, ובשיתוף פעולה בין התושבים והקיבוץ הארצי ובין הנהגת הקיבוץ הדתי החלה קליטת משפחות דתיות במקום. כיום כרם־שלום הוא קהילה מעורבת של דתיים וחילונים, ובו כ־35 משפחות של חברי קיבוץ עם כ־100 ילדים, ועוד כמה משפחות שנמצאות בתהליכי קליטה.
בבוקר 7 באוקטובר פשטה חוליה של כ־20 מחבלים על כרם־שלום. חברי כיתת הכוננות של הקיבוץ, יחד עם שישה חיילים, הצליחו להדוף את המחבלים ומנעו את הטבח. מסוק קרב שהוזעק תקף עוד כ־50 מחבלים שחדרו לקיבוץ והרג את רובם. בקרב נפלו שניים מחברי כיתת הכוננות: משה ידידיה רזיאל (רוזנברג) וישראל עמיחי וייצן, שניהם ילידי היישוב פסגות שבהרי בנימין, שהצטרפו לכרם־שלום במסגרת הגרעין הדתי. עמיחי שינדלר, תושב ותיק ביישוב, נפצע ואיבד את ידו בפשיטת מחבלים על ביתו. לאחר הקרב פונו התושבים לאילת. מאוחר יותר סוכם שרובם, ובייחוד המשפחות, יגורו זמנית בכפר הסטודנטים באשלים שברמת־הנגב.
הסתכלנו לכיבוש בעיניים
ב־11 באוקטובר 2023, בעודו המום מעומק האסון, וכשהוא אוחז בידו בדפי זיכרונותיו שנכרכו לספר, כתב אביהו רונן במדור "תרבות וספרות" של מעריב "אלגיה לכרם־שלום", ובה התייחס גם לשמו של הספר (הטקסט מובא כאן בקיצורים):
"בשבת של ראש השנה נסענו לכרם־שלום, ארנון, ג'ודי, יותם ואני כדי לצלם. ארנון אמר שיהיה בסדר. הוא דיבר עם הרבש"ץ, וזה אמר לו שהם שומרי מצוות, אך טולרנטיים לחילונים. אפשר לבקר גם בשבת. נסענו, ויותם צילם את החומה העומדת כמאה מטר מאחורי חלון חדרנו הישן בקיבוץ, מסתירה את הנוף הפתוח של המדבר שכה אהבנו. והרי בשנות השבעים היינו הולכים בחולות מערבה וחוצים את הגבול כרצוננו. את האורחים מאנגליה היינו נוהגים לקחת למסעדת הדגים באל־עריש; עלי מחאן־יונס ניהל את קבוצת הבניין, והיה אז חבר קיבוץ לשם כבוד. באותה שבת לא פגשנו את הרבש"ץ, שכן איש דתי הוא, אך פגשנו אותו (מאוחר יותר) ברשת, ושם קראנו שהוא ניהל בשבעה באוקטובר קרב גבורה להגנת הקיבוץ. שניים מאנשיו נהרגו בקרב.
"גם בכרם־שלום הישנה והיפה התגוררו לוחמים. מעולם לא היינו פציפיסטים. וכש(חבר) שלנו סירב להתגייס מטעמי מצפון – אמרנו: מצטערים, לא בקיבוצנו. ועם זאת, היינו אנשי שמאל ונשארנו כאלה. לא ראינו סתירה בין שירות מילואים ארוך בצנחנים ובין מאבק על השלום ומפגשים עם ידידים פלסטינים מהשטחים ומעזה. הסתכלנו לכיבוש בעיניים ואמרנו: זה לא אנחנו. אנחנו הולכים נגד הזרם. בכל מקום שם הופיעו ניצני הפשיזם, היינו כדי לומר: עד כאן. וכשהיה צריך לעמוד לבד, עמדנו לבד ואמרנו: אנחנו לא בקונצנזוס.
"דבר אחד הוא אחדות, סולידריות ולחימה בימי מצוקה, ודבר אחר הוא להעז וללכת כנגד הזרם בימים שבהם ניתן וצריך לחפש ולמצוא דרך אחרת. הדרך של כרם־שלום הייתה, כדברי השיר, 'הדרך שלא נלקחה'. להוציא רגעים ספורים של פריצות דרך – עם המצרים ב־1977, עם ירדן והפלסטינים ב־1993 – תמיד נלקחה הדרך האחרת: דרך הכיבוש וההתנחלויות, דרך הכוח. ובמקום שבו לא הועיל עוד הכוח, שם בא תמיד כוח גדול יותר. אם היה חטא שחטאנו, אנחנו אנשי כרם־שלום הישנה, הוא לא היה חטא הידידות עם השכנים הערבים והבדואים. חטאנו היה שלא השכלנו לבנות קונצנזוס חדש, שאינו דרך הכוח אלא דרך האדם".
לדברי רונן, האמירה "אנחנו לא בקונצנזוס", "הייתה למותג של כרם־שלום, שנודע כקיבוץ רדיקלי הן מבחינת עמדותיו והן באורחות חייו. חברי כרם־שלום הובילו מספר מאבקים מכוננים של השמאל בשנים 1978-1968: ההתנגדות להתיישבות בפתחת רפיח (ימית וגוש קטיף), המאבק נגד נישול הבדואים מצפון סיני, המאבק נגד אריק שרון וההתנחלויות, ונגד שלילת קיומה של ישות פלסטינית. על חברי כרם־שלום נימנו בני קיבוץ רדיקלים, חותמי 'מכתב השמיניות', אנשי שמאל. פעולותיהם זכו לתהודה נרחבת בכלי התקשורת, וכרם־שלום נתפס כ'קיבוץ של השמאל'. כרם־שלום שחה נגד הזרם בחברה הישראלית של שנות השבעים, חברה שלאחר מלחמת ששת הימים נעשתה לאומנית יותר, מיליטריסטית ונהנתנית יותר. הקיבוץ הקטן היה לרבים סמל לאנשי עמל שנפשם קשובה למצוקתו של האחר, שנכונים להתגייס לכל מאבק של צדק חברתי. עם זאת – המתחים הפוליטיים והחברתיים הגבוהים שבהם חיו ופעלו חברי וחברות הקיבוץ לא תרמו להתייצבותו של כרם־שלום לאורך זמן. בעשר השנים שבהן עוסק מחקר זה עברו בכרם־שלום (ולא נשארו) קרוב ל־300 איש. על רקע מאבקים מתמשכים על זהותו של הקיבוץ עזבו שתי קבוצות מרכזיות: קבוצת שמאל פוליטית (רדיקלית) וקבוצת ותיקים. בכך תם פרק זה של כרם־שלום".
אהבה חופשית
אף שהפוליטיקה והמאבקים בשירותה ממלאים מקום ניכר בספר, עיקרו מוקדש לחיים עצמם; לפכים קטנים וגדולים מן היומיום הקיבוצי, ומחיי החברים הנקובים בשמותיהם. ישראלה, שהגיעה מקיבוץ עמיר, "הרגישה גאוות יחידה בעצם ההשתייכות לכרם־שלום: 'הייתי גאה להיות שייכת לקבוצה הזאת. הרגשתי שמותחים אותי כלפי מעלה, לפסגות. שמחתי להיחשף לדברים חדשים. אהבתי את האופי של החברה שנוצרה. אנשים היו מוכנים להקשיב'". לא הכל היה קל: השמירות הפחידו את ישראלה, והקופה הפתוחה מרטה את עצביה. אך בעיקר הציק לה שבית השימוש היה בקצה אחד של הקיבוץ, והמקלחת – בצד השני. לדבריה, לנשים בהיריון היה קשה במיוחד.
יש בספר גם התייחסות נרחבת לעניינים פחות שגרתיים, כגון בחורות שמתהלכות עירומות בפומבי ורחצה משותפת בעירום בבריכת הקיבוץ, יחסי אהבה להט"ביים, בגידות לפני ואחרי הנישואים וכדומה. וכל זה ברוח קלילה ואגבית, כחלק טבעי מהגיל הצעיר ומהחיים בקיבוץ.
בתחילת שנת 1969 גויסו מרבית הבנים לגדוד 50 (נח"ל מוצנח). בדף הקשר שנשלח לחיילים כתבה אחת הבנות: "אנחנו מעטות כאן. לא מספיק להיות בסדר, לא מספיק לומר 'אינני מפריע'. חייבים לתת הרבה ולרצות מאוד… את חיינו הפרטיים עלינו לחיות מאוחר בלילה, כל השאר חייב להיות קודש לקולקטיב". כשהבנים השתחררו וחלקם שבו לקיבוץ, דיווח דף הקשר ש"הבנים באו ובעזרתם מתחילים… להפוך את השממה לגן פורח. הסייפנים בשיא פריחתם ואנו קוטפים במרץ ושולחים אותם. כמו כן גומרים לזרוע את הבוטנים. איזה עבודה!!! העברנו קווים (קווי צינורות להשקיה) כל הלילה, וכל היום סוחבים קווים".
כישרון התיעוד של המחבר מאפשר לנו ללוות צעד אחר צעד את חיי הקיבוץ, על כל צדדיהם: מלחמות, זרם בלתי פוסק של גרעיני נח"ל שבאים והולכים, אנשים שמצטרפים ואז מתייאשים ועוזבים. נישואים־לידות־פרידות־גירושין, ובעיקר מאבקים פוליטיים ומפלגתיים: נגד ההתנחלויות (הפגנות בחווה הסמוכה של אריאל שרון, עימות בסבסטיה, הפגנות בעד זכויות העם הפלסטיני ועוד), וגם עימות עם תנועת הקיבוץ הארצי בעניין הקמת קיבוץ גשור ברמת הגולן, על "אדמה כבושה". כרם־שלום לא היה יחיד בהתנגדותו, ומשקל המתנגדים התקרב למשקל התומכים, אך דעת מרכז התנועה – מפ"ם והקיבוץ הארצי – והימין גברה.
בקרב הבנים מכרם־שלום, המגויסים לגדוד 50, היו גם גילויי מרד וסרבנות: כאשר פלוגת הטירונים יועדה להישלח לשכם כדי לדכא מהומות, אספו חברי הגרעין את כל חיילי הפלוגה והשפיעו עליהם לסרב פקודה. ריחף מעליהם איום חמור באשמת הסתה למרד ועונש כליאה, "אך לאחר התערבות הקיבוץ הארצי עזבו אותנו בשקט".
לאופי השמאלני־רדיקלי של כרם־שלום הייתה השפעה על תהליכי הקליטה ועל הרכבו החברתי של הקיבוץ. בני קיבוצים ותיקים לא נטו להקים את ביתם בקיבוץ הפרוע בעל הדימוי הקיצוני, "ואף משכו אחריהם לקיבוציהם הוותיקים כמה בנות". מצד שני, עולים חדשים בעלי רקע של פעילות שמאל קיצונית בחו"ל (בעיקר בדרום אמריקה) הצטרפו בהתלהבות לקיבוץ, שמאבקים והפגנות בנושאים כלל־ישראליים נחשבו חלק מחייו לא פחות מעבודה במשק.
אגב משק וגידולים, איילת, שריכזה את ענף גידול הציפורנים והייתה חברה בוועדת משק, נדהמה כשנחשפה לעולם המספרים של כלכלת הקיבוץ. היא גילתה שהקיבוץ "לא רק הוקם על ידי הסוכנות, אלא הושקעו בו כבר 5 מיליון לירות, ו־2 מיליון נוספים עתידים להיות מושקעים בו עם הרחבה כלכלית נוספת". כך היא מתארת את תחושותיה: "אני מתעוררת אל תוך חדר שבנה לי משרד השיכון. מבעד לחלון נשמעים קולות הערבים וצעקות הקבלן שבונים עוד בתים (מתקציב) המשרד. בעזרת הטרקטורים במימון הסוכנות נכבשה השממה. במילים אחרות: אנו אוכלים אומנם מיגיע כפינו, אך רק את הלפתן. את עיקר הארוחה משלמים המיסים והמגבית". חברים ביקרו את דבריה, אפילו בכעס, וטענו שהכספים אומנם מגיעים מהסוכנות ומהממשלה, אבל העבודה, הזיעה והמאמץ מושקעים על ידיהם. חבר אחד הציע שבתמורה להשקעות החיצוניות, הקיבוץ ישלח קבוצות מחבריו לפעילות "בחוץ", בחברה הישראלית: לאמץ "קן" של התנועה, להקים קומונות עירוניות שיעסקו בפעילות פוליטית וחינוכית־תנועתית וכדומה.
אין עזיבות שמחות
וכך, בעוד שהענפים החקלאיים והתוצרת שגשגו ורמת חיי החברים עלתה, המצב החברתי בקיבוץ הידרדר. חברי גרעין "דווקא" שבאו מהפריפריה, מעיירות הפיתוח, נפגעו מההתנשאות של חברי כרם־שלום הוותיקים. כשנולדו תינוקות ראשונים, התעורר הוויכוח המר על לינה קיבוצית לעומת לינה משפחתית. גם המקבץ הנדיר של כישרונות ואמביציות בתחומי האמנות, המחקר וההשכלה, שהתקיים בקיבוץ, שבר את המרקם החברתי, כאשר מספר הדורשים לצאת ללימודים לא הותיר די ידיים עובדות בתוך המשק. חוקרים, ציירים ובמאי תיאטרון ייזכרו לימים בגאווה בימיהם בכרם־שלום, אבל בינתיים הקיבוץ הלך והתרוקן. האינדיווידואליזם, התביעה לחופש אישי ולהתחשבות בצורכי הפרט הרסו את הקולקטיב.
גם הפוליטיקה והמפלגתיות שברו את הכלים: ההתנערות מ"מפלגות השמאל הישן", הנטייה לפעול בשיטות חוץ־פרלמנטריות: הפגנות, עימותים עם יריבים, עצרות ואפילו כליאה; והמאבק בין הקיבוץ הארצי של מפ"ם לחברי כרם־שלום שנמשכו למפלגות הקומוניסטיות והאנטי־ציוניות הרדיקליות – היו הרסניים. העדפתם של חברים שונים לפעול במפלגות קצה ובשברי מפלגות רדיקליים כגון של"י, חד"ש, רק"ח ושי"ח, גרמה לפיצול פנימי ולשבירת "הקולקטיביות הרעיונית". החל זרם בלתי ניתן לעצירה של עזיבה. ו"כפי שיודע כל חבר קיבוץ: אין עזיבות שמחות". הכותרת של פרק 38 מסכמת את מה שקרה בארבע מילים קצרות: "למה הרסנו את הכול?". בשנת 1995, כאמור, עמד הקיבוץ להתפרק, וב־2017 הצילו אותו מחורבן סופי היריבים ההיסטוריים: המתנחלים הדתיים.
