תור ארוך משתרך בסלון בית משפחת בריף במודיעין, במיוחד לפני הסככה שבה יושבים הייזל ודיוויד, הוריו של רס"ל יונה בריף ז"ל. בקהל נמצאים שכנים, קרובים וחברים, אנשי ציבור ואמנים, ועוד רבים שסיפורו המרטיט ומלא הגבורה של יונה נגע בליבם.
במהלך מתקפת שבעה באוקטובר יצא בריף, לוחם וחובש בסיירת דובדבן, להילחם במחבלי חמאס בכפר־עזה. כמה חודשים לפני כן הוא נפצע בפעילות מבצעית בטולכרם, אך התעקש לחזור לסיירת ולהשלים את שירותו. במהלך הלחימה בכפר־עזה, ותוך ניסיון לחלץ את חבריו, הוא נפצע אנושות ואושפז במחלקת טיפול נמרץ בבית החולים שיבא בתל השומר. במשך ארבעה־עשר חודשים התנהלה שם מלחמה עיקשת על חייו, שידעה עליות ומורדות. בשבוע שעבר היא הגיעה אל קיצה. יונה נפטר במיטתו בשעות הבוקר המוקדמות של יום שלישי שעבר, מוקף במשפחתו וחבריו. אלפים באו ללוותו בדרכו האחרונה אל החלקה החדשה בהר הרצל.
יונה, בן 23 במותו, היה האח הצעיר מתוך שישה אחים ואחיות. בחור חברותי במיוחד, עם לוח זמנים צפוף של מפגשים. אבל הוריו מספרים כמה הוא דאג בעיקר לא להשאיר אותם לבד. "הילדים האחרונים יצאו מהבית לפני שנתיים", מספרת האם, הייזל. "בלי לעשות עניין, יונה לקח על עצמו כפרויקט לשמור על אימא ואבא. הוא השתדל מאוד לא לעזוב אותנו לבד. למרות שבכל פעם שהוא יצא מהצבא כל החברים רצו לפגוש אותו, הוא קודם כול שאל אותי מה אני חושבת, מה אני רוצה. בזמנו לא הבנתי עד כמה זה מיוחד. הרגשנו שיונה כן יצא כל הזמן, בילה בלי הפסקה, ילד של החבר'ה, אבל עכשיו המון חברים סיפרו לי על כל הפעמים שהוא ויתר על הזדמנות לבלות איתם, רק כדי לא להשאיר אותנו לבד.
האם, הייזל: "יונה אף פעם לא ויתר. הוא אהב להגיע לקצה, תמיד דחף את עצמו. גם בטיפול נמרץ, יונה שאף כל יום מחדש להגיע למקום הכי טוב, כלומר לצאת מהשיקום"
"לפני שבעה באוקטובר, כל בוקר הייתי שולחת הודעות לילדים. 'בוקר טוב, מה שלומך'. כשיונה קיבל את ההודעה הוא היה משיב לי מיד 'מה איתך? מה קורה אימא?'. חשב עלינו הרבה. הוא גם היה הדבק בין האחים, כי יונה מסתדר עם כולם. במשפחות גדולות יש אחים קרובים יותר וקרובים פחות, אבל יונה היה הכי קרוב לכולם. גם אצל חבריו, כולם הרגישו שהם החברים הכי טובים שלו.
"מעבר להיותו חברותי, יונה היה ילד מאוד חזק פיזית, כאילו נולד עם קוביות בבטן. אבל הוא נשאר צנוע, עדין ורגיש. אחד הרבנים בישיבה סיפר שהוא לימד כיתה של תלמידים עם בעיות חברתיות, וביקשו משאר תלמידי השכבה להתחבר איתם אבל אף אחד לא רצה. אז פנו ליונה, ובלי לחשוב הוא התחבר לכולם. לא היה לו אגו".
השעה מוקדמת, אך בית משפחת בריף הומה אדם. הייזל, דיוויד ושאר בני המשפחה אוזרים כוחות כדי לספר על שמחת החיים של יונה, שלא כבתה גם בחודשי הייסורים והכאב שעבר בבית החולים.
"גם כשיונה היה מרותק למיטה הוא שידר משהו אנרגטי מאוד", אומרת אחותו ליבי. "הוא נלחם חזק מאוד, גם בשבילנו. בתקופת האשפוז חיינו את הלחץ והחרדה כל לילה, ואז בבוקר הייתי מגיעה ליונה, רואה אותו ומבינה שהכול בסדר. מדהים איזה רוגע הוא השרה עלינו. דמיינתי הרבה אפשרויות לעתיד, לזמן שיבוא אחרי שהוא ישתחרר מבית החולים. אולי יהיו לו פרוטזות, אולי יצטרך כיסא גלגלים. ידעתי גם שיהיה קשה. אבל היה לי ברור שיונה יטרוף את השיקום.
"בשלב מסוים התחלנו לעצב בראש את היחידה שהוא יעבור אליה, וחשבנו איפה נטייל ומה נעשה. זה הטון שהוא הציב לנו, טון שמסתיים בחיים. בשבילו זה היה טבעי. גם אם זה לא בא לו בקלות, הוא התאמץ המון. נקודת המוצא שלו הייתה אופטימיות. הסיטואציה הזו, שבה אני יושבת עליו שבעה, פשוט לא הייתה קיימת מבחינתי. עד הנשימות האחרונות שלו הרגשתי שמשהו ישתנה, שזה ישתפר. האמנו בלב שלם שהוא יעשה לנו שוב 'יונה' ויוציא אותנו מזה. כל כך קיווינו לזה".
"בפעם הראשונה שיונה התעורר, אחרי כמה שבועות, הוא התקשה לדבר", מספרת הייזל. "זה לוקח זמן, צריך לחזק את הגרון, את הבליעות. היה קשה להבין אותו, וגם הידיים שלו קצת רעדו. מההתחלה באו אליו חברים מהבית ומהצוות, ולמרות שהיה לו קשה לתקשר איתם הוא לא ויתר. יונה אף פעם לא ויתר. הוא אהב לנצל כל סיטואציה עד הסוף, להגיע לקצה. תמיד דחף את עצמו. מצד שני הוא תמיד הבין גבולות. הוא לא היה ילד חצוף או משהו כזה. אני לא זוכרת שום סיטואציה שמישהו לא אהב אותו, או שהיה לו ויכוח עם מישהו. גם בטיפול נמרץ, יונה שאף כל יום מחדש להגיע למקום הכי טוב, כלומר לצאת מהשיקום".
הרופאים הגיעו לשבעה
לשיחה מצטרף אביו של יונה, דיוויד בריף. הוא מספר על דברים ששמע זה עתה מרב בישיבה התיכונית שבה למד יונה במודיעין: "בדיוק עכשיו בשיעור הרב דיבר על החיוך שלו. חיוך נדיר שלא ירד לו מהפנים. אי אפשר היה לריב איתו".
הייזל: "בבית הספר יונה היה נכנס רק לשיעור מתמטיקה, חמש יחידות. את שאר המקצועות היה לומד בבית, אבל את המתמטיקה הוא לקח ברצינות. ולמרות שלהרבה שיעורים הוא לא נכנס, לא כעסו עליו, רק העירו פה ושם. לא היה אפשר לכעוס עליו".
במהלך החודשים הרבים בטיפול נמרץ המשיך יונה להיות מוקף חברים ומשפחה, וחדרו הקבוע הפך לשם דבר במחלקה. גם אנשי הצוות הרפואי לא נשארו אדישים למטופל מאיר הפנים. אחרי מותו של יונה הם אף באו לנחם את משפחתו.
"במפגש איתם הם סיפרו שלמעשה גם הם באבל", מספרת הייזל, "הם אהבו אותו מאוד. בדרך כלל אנשים בטיפול נמרץ מאושפזים חודש, חודשיים, אבל אנחנו ממש גרנו שם. הם היו צריכים לשמור על מקצועיות ולעשות את העבודה בקור רוח, בזמן שמולם שוכב ילד שמחייך ומוכן לכל מה שתביא לו. הוא היה אומר 'קדימה, bring that on' לעוד תרופה, עוד בדיקה, עוד טיפול. וזה שבר אותם. הגעה לשבעה של מטופל היא מעשה די חריג, ולמרות זאת כולם באו. האחיות סיפרו לי שעכשיו הכניסו מטופל חדש לחדר 11, אבל בשבילם זה עדיין 'החדר של יונה'".
"בשלב מסוים הם התחילו להתייחס אליו כאח, כבן או כנכד", מוסיף דיוויד.
"בהתחלה שמתי לב כמה ימים עברו מהפציעה", אומרת הייזל, "כי הזמן היה זהה לזמן שבו החטופים נמצאים בשבי. סירבתי להאמין שעברו 100 ימים, 200, ואז 300. אבל אחרי זמן־מה הפסקתי לספור. אמרתי לעצמי שנעשה הכול כדי להוציא אותו מבית החולים, לא משנה כמה זמן יעבור. כל יום הייתי מתקשרת לאחיות לשאול איך הבדיקות, ומגיעה לשם בבוקר. ובכל פעם שעזבנו אותו, פחדנו מאוד שיהיה שינוי. ואיכשהו תמיד בסופי שבוע, באמצע הלילה או בבוקר מוקדם, קרה משהו חדש. זה היה מפחיד מאוד. מצד שני, זה קרה כל כך הרבה פעמים ויונה יצא מזה כל פעם. זה נתן תקווה".
האחות, ליבי: "יונה תמיד היה משכין השלום בתוכנו, היה כיף איתו. הוא היה אח ודוד אהוב. אהב ללכת לים ולשמוע מוזיקה. יונה ממש אהב את החיים"
דיוויד: "הדאגה לא פסקה לרגע. גם כשהמצב היה יחסית טוב, פחדנו מאוד מהידרדרות. לקחנו כל שיפור קטן כהישג. כשהגענו בבוקר וראינו שהמדדים הרפואיים טובים, התחושה הייתה טובה. וגם האופטימיות של יונה תרמה לנו. אפילו כשמצבו היה קשה מאוד, יונה עדיין האמין שהוא יעבור את זה, שזה זמני. הוא לימד אותנו להודות על כל דבר קטן – כל פעם שאנחנו מצליחים לצעוד צעד קדימה, לעלות במדרגות, ללכת לשירותים. פעולות שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, אבל שום דבר לא מובן מאליו.
"כשהוא התעורר בפעם הראשונה דאגתי מאוד, כי הוא חטף כדור בראש ולא ידענו אם תהיה פגיעה מוחית. אבל הוא התעורר. אומנם היה לו קשה והוא לא הצליח לבלוע, אבל היה איתנו וזה היה נס. אם יש משהו שאני רוצה בבירור שיזכרו מיונה, זו ההבנה שהנוכחות שלנו היא לא מובנת מאליה".
"אני לא גיבור"
באותו קרב בכפר־עזה נפצע קשה מפקדו של יונה, בן בורנשטיין ז״ל, וחברו לצוות אמיר פישר ז״ל. למרות האש הכבדה, יונה ניסה בעוז רוח לחלץ אותם, וספג 13 כדורים.
"בת הזוג של בן הגיעה לבקר", מספרים ההורים. "היה חשוב לה להגיד לנו עד כמה היא מכירה תודה על זה שבזכות המאמצים של יונה יש לה קבר לבוא אליו. היה קשה לשמוע שהנחמה של מישהי צעירה כל־כך היא שהגופה של בן זוגה נקברה פה.
"במשך כל התקופה שבה יונה היה מאושפז, הוא הרגיש שהוא לא סיים את המשימה. הוא סחב את זה איתו. כשההורים של בן נכנסו לחדר שלו, הוא ביקש קודם כול סליחה והם פרצו בבכי. אמרו לו שאין לו על מה להצטער, הם היו צוות של 12 לוחמים מול 200 מחבלים, מה היה אפשר לעשות? ועדיין הוא לקח את זה קשה שהוא לא הצליח להציל אותם. היה לו סטנדרט גבוה, תמיד".
חנוך דאום, אביתר בנאי, עידן רייכל, גיא הוכמן וחילי טרופר הם רק חלק מאנשי הציבור והאמנים שהרגישו צורך לבקר את יונה, לצד רבים נוספים שהתפעלו מסיפורו ומסירובו להיכנע, גם אחרי שקיבל את התואר "הפצוע הקשה ביותר של מלחמת חרבות ברזל".
"בבית החולים בכלל לא הרגשתי שיש דיבור על יונה", אומרת הייזל, "הוא היה מאוד צנוע. לא אהב להתרברב. גם כל מה שקורה עכשיו לא מאפיין אותו וגם לא את המשפחה שלנו, אנחנו די שקטים".
ליבי: "הרבה מפורסמים רצו לבוא, אז שאלנו אותו את מי הוא רוצה לפגוש. הרבה פעמים הוא היה עונה שהכול בסדר, אתם מספיקים לי. זה לא היה לו דחוף. גם את מה שקורה עכשיו בשבעה יונה היה שונא. זה לא היה מי שהוא".
הייזל: "בתקופת האשפוז הערכתי את מי שביקשו רשות לספר עליו ולפרסם תמונות שלו. היו כמה מקרים שחדרו לפרטיות שלנו, וזה היה לא נעים. הרגשנו צורך גדול להגן עליו".
האב, דיוויד: "כשהוא התעורר בפעם הראשונה דאגתי מאוד, כי חששנו מפגיעה מוחית. אבל הוא התעורר, והיה ממש איתנו. אני רוצה שיזכרו ממנו את ההבנה שהנוכחות שלנו היא לא מובנת מאליה"
דיוויד: "היה לו קשה לדבר, אבל היה לנו חשוב שהוא יהיה זה שיספר את הסיפור שלו ולא אחרים. בראש שלו הוא לא היה גיבור. כל הזמן הוא אמר לנו שהלחימה לא הייתה קשה לעומת התקופה בבית החולים. זו הייתה המלחמה האמיתית, עם כל הכאבים והקשיים. אלו היו חודשים ארוכים שהוא לא הרגיש טוב, שהוא שכב על הגב ולא יכול היה לזוז אפילו קצת".
הייזל: "הוא היה אומר 'הצוות שלי נלחם כל כך הרבה זמן בכפר־עזה, וגם חודשים ארוכים אחר כך. הם גיבורים, אני לא גיבור'".
ערב של הרצאות טד
דיוויד והייזל עלו ארצה מקליפורניה שבארה"ב בשנת 1994, עם שלושת ילדיהם הראשונים. תחילה השתקעו ברעננה ואז עברו למודיעין. הוא מהנדס, היא עובדת סוציאלית.
תקופת אשפוזו הארוכה של יונה תבעה מהוריו התמסרות טוטלית. גם כאשר האחות ליבי ילדה את בנה הבכור לפני אחד־עשר חודשים, בצד השני של בית החולים. "לילדים היה קשה מאוד", נאנחת הייזל, "לא היינו מספיק פנויים לעוד חמישה ילדים ושישה נכדים. אנחנו משפחה של עולים, כל האחים והאחיות שלנו בארצות הברית, אז היינו מאוד לבד כמשפחה. אני לא אכניס את השכנות או את החברות שלי לחדר. הילדים נדרשו להיות מעין האחים והאחיות שלנו, לדאוג לנו ולטפל בנו, כי אנחנו התרכזנו בטיפול ביונה.
"כשהתחילה הלידה של ליבי, בלילה, יונה היה במצב מאוד קשה. נכנסתי לחדר הלידה ואמרו לי שהיא צפויה להימשך קצת זמן, אז אמרתי לנועם, בעלה של ליבי, שאני הולכת לישון קרוב ליונה ושיעירו אותי כשיגיע הרגע. בחיים לא הייתי עושה משהו כזה, אבל הייתי מותשת. היינו כל היום בחדר ניתוח, והמצב היה מסוכן. הגיע הרגע של הלידה, ובראש אני שמחה, אבל לא יכולה להפסיק לחשוב על זה שיונה במצב קריטי. זה מה שעבר אצלי בראש ברגעים הכי שמחים של ליבי. הייתי שם בגוף, אבל הנשמה הייתה עם יונה. ליבי ונועם המדהימים הסכימו שגם הברית תהיה שם. גם בית החולים היה אדיב מאוד. יונה רצה להגיע לברית בחולצה מכופתרת. זה היה מורכב כי הוא היה מחובר להמון צינורות וחוטים, אבל הצוות הסכים והאחיות עזרו לו להחליט מה ללבוש. בת שיולדת צריכה להיות עם אימא שלה, עם התינוק, בבית. אבל כל התמונות מהתקופה הזו צולמו בבית חולים. זה הזוי".
"כולנו היינו סביב יונה", מסכימה ליבי. "הלו"ז שלנו היה מאה אחוז יונה. מתי מגיעים לבית חולים, מה אני מביאה לו לאכול, איך אני מנעימה לו את הזמן. אבל הוא היה המנוע לכל זה".
"הוא היה מאוד סקרן ואהב ללמוד, אז ליבי עשתה לו בחדר ערב של 'הרצאות טד'", מספר נועם, בן זוגה של ליבי. "כל אח וגיס הכינו מצגת של כמה דקות. רצינו למלא לו את הלו"ז שלא ירגיש שהוא לבד, ושלא יהיה לו משעמם".
עכשיו תורכם
המנחמים בבית האבלים נכנסים ויוצאים. מי שנותרים בסלון, מסתובבים ומגישים כיבוד, הם חבריו ומכריו של יונה. הם מביטים שוב ושוב באלבומי התמונות ונזכרים באיש הצעיר שהיה הגשר בין כולם, החבר שאהב את החיים.
"לא משנה כמה אני חושבת עליו, אני לא מצליחה למצוא זיכרון שבו אני כועסת עליו או מתווכחת איתו", מספרת ליבי. "כל דבר הוא היה עושה בהמון חן, אפילו כשהוא היה משגע את כולם וקובע מיליון דברים במקביל. אני זוכרת שהוא היה קובע איתנו בשבת בצהריים, ובאותו זמן עם חברים. אז אני והאחיות היינו משנות את כל התוכניות, אבל נפגשות בלעדיו. ואז הוא היה מגיע עשר דקות לפני צאת שבת, כולו נלהב מזה שהוא גרם לנו לבלות יחד. יונה היה תמיד הדיפלומט. משכין השלום בתוכנו. היה כיף איתו, כיף לראות אותו, כיף לעשות איתו דברים. הוא היה אח ודוד אהוב. אהב ללכת לים ולשמוע מוזיקה. בטיפול נמרץ הוא ניגן באורגנית מיוחדת שהצמידו לו, וגם בגיטרה. אני זוכרת פעם אחת שהוא נאנק מכאבים וטיילנו בבית חולים, אבל אז הוא שמע מישהו מנגן בפסנתר וביקש להתקרב אליו.
"יונה אהב את החיים, אי אפשר היה לפספס את זה. אני רוצה להאמין שראיתי את זה גם לפני כן, את כל הדברים היפים שהיו בו. קשה לי לחשוב שזה לא יהיה יותר. המחשבה שהוא לא פה היא לא הגיונית".
"יש הרבה דברים שהייתי רוצה שיזכרו ממנו", אומרת הייזל, "אבל הדבר המרכזי הוא שיונה היה פייטר. נלחם כל הזמן, בלי הפסקה. עד האשפוז לא הבנו בכמה חיים הוא נגע. רק שם גילינו איזו השפעה הייתה לו. לאחרונה היו לי הרבה שיחות עם החברים שלו ואמרתי להם: אתם מבינים שזו המשימה שלכם עכשיו? הדור שלנו נכשל, ואתם חייבים לעשות את העולם טוב יותר. אני גאה מאוד בחברים של יונה. הם צעירים מדהימים. זה הבית שדיוויד ואני בחרנו, ושווה להילחם עליו. אני רוצה שכולם ילכו בדרך הזו, תהיו פייטרים, תהיו יונה. Don’t be a quitter, be a fighter".
