עם הפנייה שמאלה אל תוך מה שנראה כמגרש עפר המשמש חניה, מתגלה לפניי חצר משותפת וקסומה של כמה בתים נמוכים וישנים. "ברוך הבא לקיבוץ שלנו", מקדם את פניי אליק ניב ומכניס אותי לביתו. מתברר שגם בתוך שכונת נווה צדק המפונפנת בתל־אביב, עוד נשארו כמה פינות נסתרות וטבעיות, כאלה שלא מתכחשות לגילן המופלג. בכל זאת, השכונה היהודית הרשמית הראשונה שהוקמה מחוץ לחומות יפו, 22 שנה לפני ייסוד תל־אביב.
ניב (46), גדל צפונה מכאן, במושב שבי־ ציון ליד הים, ועסק כל חייו בספורט ובגלישת גלים. אבל כשנפצע ברגליו לאחר שירותו הצבאי והרופא החל לגשש ולשאול 'איך אתה עם מחשבים?' הוא הבין שהוא מנסה לרמוז לו שהאהבה שלו לספורט ולתנועה תצטרך להיגנז. אך הוא לא ויתר והתמסר לשיקום, לחקר התנועה ולריפוי של הגוף. שנה שלמה עברה עד שהצליח לעמוד שוב על הרגליים, ומאז הפך לרקדן מצליח שהופיע בעולם. כיום הוא כוריאוגרף ומלמד אחרים תנועה ומחול. ממש כמו ב״מעשה משבעת הקבצנים״, ניב הפך את הפגם והטראומה שלו לכוח ולמתנה לאחרים. ועל בסיס סיפור זה נבנתה יצירתו החדשה – מופע המחול "ערוד", שיוצג ביום רביעי הקרוב בפסטיבל יהודי בינלאומי לאמנויות הבמה ה־9, בבית מזיא בירושלים.
את תורתו של רבי נחמן ניב לא הכיר בחברה החילונית שגדל בה. "תחת מעטה השקט שהיה בקורונה", הוא משחזר, "שמעתי עליו הרצאה אונליין, ואני זוכר שהוא ריתק אותי. הייתי המום מהגיל הצעיר שבו נפטר, וכמה הספיק לכתוב. הוא מאוד רלוונטי היום, כי הגישה שלו היא לא רק של שכר ועונש, אלא כזו שמדברת על נפש האדם. יש משהו בכתבים שלו, שעבורי מרפררים לבודהיזם, ויש בהם אמיתות שהן אוניברסליות ועתיקות, והן מאוד לא היהדות שאני הכרתי".
הופתעת?
"מאוד. זה היה חסך אדיר עבורי. לאדם חילוני התפיסה הזו לא מוכרת, ודאי לא בעומקים הללו. אני חושב שהרבה אנשים פוגשים גישה רוחנית כזו בספרות מערבית לא ישראלית, ולנו יש אותה מתחת לאף. יש פה תפיסה פילוסופית, שהיא מדהימה גם אם אתה לא לוקח אותה לתפיסה אמונית. זו תפיסה לגבי החיים, לגבי השאלות שאתה שם מול עצמך, ולגבי איך אתה עושה דברים".
ואיך רבי נחמן מתחבר למחול?
"לסיפור הזה של רבי נחמן יש מבנה לא ליניארי. הוא מצייר אינדיווידואלים בתוך סערה, ב'ממלכה בשקיעה', וזה מאוד תפס אותי בזמן הזה של המלחמה. יש לו מסגרת סיפורית, ועם זאת זה לא א' שמוביל לב', יש קפיצות מאוד גדולות, הוא קצת כמו חלום, כמו איזה מסע בתודעה, וזה מאוד מזכיר לי מבנה של מחול. הרי מחול הוא לא בדיוק סיפור של התחלה, אמצע וסוף. הוא יותר אסוציאציות ודימויים, ותחושה שנובעת מתנועה".
ניב נוגע בנקודה רגישה ביחס למחול, שהיא אמנות קשה יותר לעיכול מתרבות פופולרית, ואפילו אני, שמתחבר לתנועה, לרוב לא מוצא את עצמי במופעי מחול. "עם השנים התרגלנו לדרך אחת של צריכת תרבות", מנסה ניב להפיס את דעתי, "אנחנו מאוד אוהבים שמגישים לנו בכפית את הסיפור, ואני חושב שמחול לא בא לפרק לך את המורכבות של הסיפור אלא להציג לך סיטואציה, תחושות, אינטנסיביות פיזית וצבעים. כי הרי רוב הדברים שאנחנו חווים אינם מסודרים, אנחנו פוגשים אותם איפשהו לאורך הדרך, וכך גם המחול מספר לנו את הסיפור דרך העלאת אסוציאציות. זה כמו ללכת למוזיאון: כשאתה מסתכל על תמונה אתה לא יודע מה הסיפור בדיוק, אבל אתה יכול להבין את האסוציאציה שמתרחשת. זה כמו כמה שורות כתובות בדף, ועוד חלק ריק שמשאיר לך מקום למלא – איפה זה פוגש אותך. אבל כן, בכנות גם אני לפעמים רואה מחול, ואומר לעצמי, אוקיי, זה נראה כמו סדרה של תרגילים. וזה גם בסדר, אני לא שופט. אבל אני חושב שאם מחול בא לעסוק במציאות הוא אמור להיות מראה של איך אתה נראה או של איך החברה שבה אתה חי נראית. משהו מאוד יסודי בנפש האדם. זה בעיניי מחול שווה ערך״.
והמחול שלך?
"הניסיון שלי הוא לצייר תמיד חברה דרך הפרטים שלה. במקום לספר את כל השואה, אפשר לספר על אנה פרנק וזה ידבר הרבה יותר לנפש האדם מאשר מספרים ונתונים, מזעזעים ככל שיהיו. גם ב'ערוד' – לספר על החוויה שעוברים חבורה של גברים ישראלים ב־2024 תחת מלחמה, יכול יותר לפתוח צוהר משוב לספר על נתוני מלחמה וכמה פגזים נפלו".
למרות שם היצירה, על הבמה לא תמצאו חמור בר נדיר, אלא להקת גברים דתיים שרוקדים, שזה בעצמו מחזה שעדיין נדיר במחוזותינו. "גברים דתיים שרוקדים הם תופעה נדירה וגם פראית", מוסיף ניב בחיוך, "אין להם את המשמעת שיש לרקדן. אם מישהו מהם חווה איזשהו קושי נפשי ועכשיו לא מתאים לו לעשות חזרה, צריך לדעת לשחרר, מה שלא קורה עם רקדנים. אצל רקדנים חזרה זו חזרה. לקח לי זמן להתרגל לזה. אבל הם שם ממקום אחר, יש בהם משהו שאני מאוד־מאוד מעריך, שאולי קצת חסר לי היום בעולם היותר צעיר שאני מלמד. איך אנסח את זה? 'אני כפרפורמר לא כמרכז העולם' – אנשים מאוד צנועים, מאוד כנים, שמחפשים איזו אמת פרפורמטיבית.
אליק ניב: ״הרקדנים הדתיים שפגשתי מאוד נון־קונפורמיסטים, הם חיים איזה מיקס. כשפגשתי אותם תפסתי את הראש – כמה ניגודים, איך זה יכול להיות? אבל אצלם אלה לא ניגודים, זה שילוב״
לפני כן הכרתי דתיים רק בצבא, אבל לא הכרתי מספיק. הרקדנים שפגשתי מאוד נון קונפורמיסטים. חיים איזה מיקס שאני חושב שקיים רק פה. כשפגשתי אותם תפסתי את הראש – כמה ניגודים, איך זה יכול להיות? אבל אצלם זה לא ניגודים, זה שילוב. אני פשוט הייתי רגיל למשהו מאוד דיכוטומי, לשני צבעים, ויש אנשים שחיים על ספקטרום של אמונה ופרקטיקות חילוניות. זה הפתיע אותי ואני מרגיש שיש בציבור הזה צד מאוד למדני שאנחנו לא מספיק מכירים, ואולי גם לא מספיק מעריכים. בהתחלה לא הבנתי את השפה, זה כמו אנשים שמדברים בקיצור צה"לי. אתה מבין את הקונטקסט, אתה מבין שמצטטים, אבל אתה לא מבין את עובי הקורה".
אז ביקשת הסברים?
"כן, הייתי מציק להם נורא", צוחק ניב, "הייתי עוצר ורושם, אבל זה בלתי אפשרי ללמוד שפה של מישהו מבחוץ, אתה לא מבין כמה הם שחו בחומר שעסקנו בו כשהיו ילדים. זה לא יאומן, אני חושב שאין לנו מקבילה כזו בחברה הישראלית".
ידע זה נחמד, אבל רקדן צריך בעיקר טכניקה, לא?
"אני חושב שיש טעות מהותית ביחס של אומנויות לטכניקה. הטכניקה היא כלי שרת, היא לא מטרה בפני עצמה, חייב להיות תוכן לסיפור שאתה רוצה לספר. ליאונרד כהן הוא לא מוזיקאי מדהים מבחינת המלודיות שחיבר, הוא מנגן אקורדים בסיסיים, אבל איתם הוא כרה זהב, הוא הבין משהו בנפש האדם. צריך טכניקה, אבל בלי תוכן היא נשארת מאוד יבשה. אנחנו אומנם מספרים סיפור, ומעבירים חוויה דרך הגוף, אבל גם ידע הוא מאסט. ולאדם הדתי יש ידע עשיר יותר מאדם רגיל שנכנס לסטודיו, ואדם כזה שבוחר גם לרקוד יש בו המון מורכבויות פנימיות שבאות לידי ביטוי על הבמה".
"פורטרט של חמישה גברים פגומים" היא כותרת המשנה של המופע. ואכן על הבמה, הפורטרטים עוסקים בנושאים שונים. אחד מדבר על הגירושים שלו ועל היחס של הקהילה אליו מאז הגירושים, ואחר מדבר על הסבא הפרטיזן שלו בביצות של בלארוס, ועל רגשי הנחיתות מול הדור ההוא.
אילון פרבר (32), שחקן ורקדן, שגם כתב את המוזיקה למופע, מביא לבמה את החוויה שלו מהחברה הדתית שבה גדל, ומדבר על איסור הנגיעה ועל התסביכים שהוא סוחב מזה עד היום. בשיחה נפרדת שקיימתי איתו הוא שיתף בהתרגשות שלו מהיצירה המיוחדת הזו. "יש פה ניסיון להכניס שפה חדשה אל תוך העולם הדתי, שפה שהייתה חסרה לו. כי המחול, כמו כל אמנות, עושה תמורה לכיוון ה'להראות', לדבר על דברים, לחשוף. אני באמת חושב שזה משהו שהעולם הדתי צריך, כי אני מאמין בעולם הדתי וחושב שהסיבה העיקרית שבגללה לא הצלחתי להישאר בפנים, זה שלא השכלתי או שהחברה עצמה לא אפשרה לי לחשוף מספיק, ואני נוטר טינה במובן מסוים לחברה הדתית. לכן המופע הזה הוא ברכה. קשה לי להסביר כמה זה מרגש אותי, כמה הוא מאפשר לי להירפא רק מעצם העניין שאני יודע שאפשר לדבר על זה. אפילו אנשים שקרובים אליי, שעדיין לא ראו את המופע אבל שאלו אותי על מה הוא, פתאום הצלחתי לדבר איתם וזה גלגל דברים שאני לא בטוח שהיה לי האומץ לעשות בלי שיהיה לי את המופע הזה לתאר אותו. זו לא רק האשמה, לפעמים פשוט צריך את הפלטפורמה הזו שמאפשרת לדבר, כדי לגלות שהצד השני רק חיכה שתבוא ותגיד, הוא פשוט לא ידע לשאול".
על הבמה פרבר מופיע באחד הקטעים עם מסכה ורודה של פלמינגו עם מקור מעוקל ושחור, ומספר על חלום שהיה לו בילדותו. כעת אני שואל אותו מה החלום שלו לעתיד. "אני מתפלל שכל אדם שרואה את המילים האלה יחשוב לרגע, האם דיברתי עם הילד שלי על הנושא הזה? האם בדקתי או שאלתי את התלמידים שלי על הנושא הזה? השבוע בת הזוג שלי ניסתה להבין למה זה עדיין כל כך עניין בשבילי, ואמרתי לה תחשבי שהיה לך קשה לומר נגיד להורים שלך 'אני רעבה' כשהיית צעירה, תחשבי איך היית היום מסתכלת על אוכל, איזה עניינים היו לך עם אוכל. הייתי רוצה שכל אדם שיש לו יכולת השפעה על ילדים ועל נערים ידאג להוציא את הנושא הזה מתוך הטאבו ולדבר עליו בצורה פתוחה כמו כל דבר אחר, כי מיניות היא כמו אוכל, היא חלק מהחיים שלנו, לטוב ולרע".
ובחזרה לנווה צדק השמשית. אף שאליק ניב הוזמן לעבוד רק ככוריאוגרף עם הרקדנים, הוא משתתף במחול בפורטרט משלו. "הכול היה מוכן, היינו אמורים לעלות לבמה כבר באוקטובר לפני שנה", מספר ניב, "אבל אז פרצה המלחמה, והיה קשה מאוד לקבוע חזרות בין ימי המילואים. גם כשכבר נפגשנו, עדיין חלק מהרקדנים לא היו ב'מצב' ולא היה ממש עם מי לדבר, לכן התחלתי לארגן את זה בצורה של פורטרטים אישיים ופחות בחומרים קבוצתיים. כשחלק מהקאסט פרש, קפצתי פנימה להופיע איתם, ועל הבמה אני מספר על החשש האמיתי שהיה לי – שכל פעם שמישהו היה יוצא מלבנון או מעזה והייתי עובד איתו, פחדתי, ואני עדיין פוחד, שאני מצייר איתם את התמונה האחרונה שלהם. שהעיסוק בחלומות ובפחדים שלהם מסכן אותם באותו הרגע כמו אמונה תפלה, שהם ייהרגו חס וחלילה. שהתיעוד הזה, שהוא נורא מעניין בימי שגרה, הופך אולי למין איזו צוואה. זה משהו שמאוד הטריד אותי, וסיבך את העסק ומצד שני הפך אותו לרב משמעות".
דיברתם על זה ביניכם?
"דיברנו, אבל הרבה פעמים הם צחקו או הרימו גבה. הרי יש איזו ציניות של מילואימניקים סביב הנושא הזה. גם בהופעה עצמה אם יש רגעים לא פשוטים, יש בהם מידה של הומור. תמיד יש קריצה בביקורת העצמית שלהם, וגם בהתייחסות לפגם האישי: אני סוחב אותו כמו חטוטרת, אבל מצד שני אני לא מרכז העולם. אני חושב שזה קשור לגבריות", מנסה ניב להסביר, "אבל גם לתקופה שבה זה נכתב. כשהעולם בכזו סערה, הבעיות שלך מקבלות פרופורציות, אתה יכול להתייחס אליהן בסלחנות. בטח כשאתה בא מהחזית וראית דברים, ואיבדת חברים, ויש לך את המרחק לראות את הבעיות שלך מבחוץ".
"כל פעם שמישהו היה יוצא מלבנון או מעזה והייתי עובד איתו, פחדתי, ואני עדיין פוחד, שאני מצייר איתם את התמונה האחרונה שלהם"
אבל היו רגעים שבהם הרגשת שאולי זה לא הזמן ליצירה?
"ודאי, אני חושב שהמון יוצרים שאלו את עצמם את השאלה הזאת. זה לא 'עושה לחם', זה לא עוזר לאף אחד בחזית, זה לא מנחם. בוודאי. אבל זה לא נכון. הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות כרגע זה לעשות את מה שאתה טוב בו. ואם אתה עוסק בלצייר חברה, זה הזמן. לא רק כשנוח ונעים. להפך – זה שיש אילוצים, שחבר'ה לא יכולים לצאת מלבנון, אז יאללה תשנה את המבנה שהיית בו. בדיעבד זה הרבה יותר מעניין מדברים שנעשו בנחת ובעולם מושלם".
מתי אתה אישית חזרת לרקוד?
"די מהר. אני זז כמעט כל בוקר, זה הכלי שלי כל החיים, אם אני לא רוקד תקופה זה עושה לי ממש מועקה. בנוסף, יש ממד תרפויטי לאנשים להתעסק בעצמם דרך תנועה ותיאטרון. זה מה שאני עושה בכלל, אבל במלחמה זה היה ממש כלי לעבוד איתו.
"העברתי סדנאות תנועה למפונים בים המלח ובערבה, כי אחד הדברים שקורים לאנשים בפחד ובלחץ זה היסגרות נפשית ופיזית, וטונוס השרירים מאוד מוחזק. ואפילו אם אנחנו לא עושים כלום, רק מתמקדים על איכות הנשימה ועל עומק הנשימה, הדופק יורד, השרירים משתחררים והסטרס קצת נרגע. זה לא משפר את המציאות אבל משפר את היכולת להתמודד איתה. וזה גם לתת לאנשים להבין מה הם מרגישים; איפה אתה מרגיש את זה בגוף – בעמוד השדרה? בבטן? זה יוצר רעד? מה זה יוצר אצלך? בוא ניתן לזה שנייה ביטוי. זה נשמע פלצני, אבל זה נותן לאנשים ערך לחוויה שלהם".
ניב חוזר לתאר באוזניי את המופע, שכיאה ליצירה שמדברת על פגמים משלב על הבמה גם מוזיקה חיה, ובדיוק אז נכנסת לבית רגינה, בת הזוג של ניב. אפשר לראות עליה מיד שגם היא רקדנית. הם נפגשו כשהיא ניהלה חזרות ללהקה של חבר טוב שלו. נוכחותה הקצרה מובילה את ניב לשוחח כמובן על ההבדלים שבין רקדנים גברים לנשים. "בעולם המחול תמצא על כל גבר קרוב לשש נשים", הוא מתאר את יחסי הכוחות, "אז לקבל קבוצה כזו של גברים זה דבר מאוד נדיר, ולמי שבא מבחוץ זו תחושה מהממת. אני נהנה מהשונות הזאת, זה גם יותר קרוב אליי כגבר. מצד שני, עם נשים, תוך חזרה אחת או שתיים כבר אפשר לפצח דברים, כי הן מוכנות בקלות לקפוץ למים, הן רוצות לדבר. גברים רוצים ולא רוצים, הם פה מסיבה מסוימת, אבל לא ישחררו לך את החבל כל כך מהר. ואז צריך לקלף ולקבל אמון. אני גם התחלתי במקום כזה. משהו משך אותי לרקוד, אבל לא תמיד הבנתי מה. לא תמיד הבנתי את הרגישות הנדרשת, אבל משהו בי רצה את זה. לא תמיד קל לתמלל את הדברים האלה, ואני מזהה את זה לא פעם אצל גברים שאני עובד איתם".
למרות ניסיונותיי הרבים לא הצלחתי להוציא מניב עם מי מהמינים הוא נהנה יותר לעבוד, אבל כן התעקשתי לשמוע את התשובה לשאלת החיבור האישי שלו למחול, שגם לו לקח הרבה שנים לנסח. "אני חושב שזו השלמות הכי עמוקה שמצאתי בין נפש לגוף. אני לא מכיר פרקטיקה אחרת שבה אתה חי את הכלי וגם בא לידי ביטוי בצורה נפשית. אני מכיר המון כלים שהם רק נפשיים, אבל חסר בהם האלמנט הפיזי והרי נולדנו כגוף. עוד לא פגשתי במקום אחר את השלמות הזו".
מהמקום האישי הזה אנו עוברים למישור הלאומי, ולַכּבוד הרב שמקבל המחול הישראלי בעולם. "בלי פרופורציה לגודל שלה בכלל", מדייק ניב ומוסיף, "ישראל היא באמת מעצמת מחול. כמעט לא תמצא להקה רצינית שאין בה ישראלים. ואם כן, זה לא בגלל חוסר יכולות טכניות אלא כי אנחנו חיים במציאות שלא קל להעסיק בה ישראלים. זה נכון ללפני המלחמה, ולעכשיו בכלל. היו לי תלמידים שפוטרו או שוחררו מכל מיני קבוצות מחול בחו"ל. בעמודי האינסטגרם של קולגות שלי מבלגיה, שם עבדתי שנים רבות, משתקפת אנטי־ישראליות, וקשה לי להאמין שהיום הלהקות האלו היו מעסיקות אותי.
אילון פרבר: "יש פה ניסיון להכניס שפה חדשה אל תוך העולם הדתי, שפה שהייתה חסרה לו. כי המחול, כמו כל אמנות, עושה תמורה לכיוון ה'להראות', לדבר על דברים, לחשוף"
"אבל בכללי, ההישגים של ישראל בעולם המחול הם בלתי פרופורציונליים", הוא אומר. "כבר מתקופה מאוד טרומית", מנסה ניב לנמק את ההצלחה, "הברונית בת־שבע דה רוטשילד הביאה לישראל את מרתה גְרָהם, והיא יצרה פה יסודות בתחום כמו שצריך, בצורה שאני לא מכיר הרבה מקבילות כאלה, אולי רק בתחום המחשוב. ועם זאת", ניב עוצר ולוקח נשימה, "אני חושב שאנחנו גם מאוד תקועים, כי אין לנו דיאלוג עם המדינות השכנות. באירופה אתה לוקח אוטו ועובר מצרפת לאיטליה, יש תעבורה של ידע כל הזמן. אני עזבתי את ישראל לפני 15 שנה וחזרתי לפני כמה שנים, ולא השתנה כלום כמעט", קובע ניב בכאב ומלין על התנהלות הממסד, "ללהקות הגדולות יש מונופול על התקצוב, וזה איום ונורא. כמה שבת־שבע או להקת המחול הקיבוצית מדהימות, לא נכון לצמצם את ישראל כך שיהיה לנו עולם מונוכרומטי עם שני צבעים בלבד, יש עוד המון טכניקות וגישות בעולם, והמון אמנים צעירים, אבל בגלל שיטת התקצוב הם לעולם לא יוכלו להתקרב לתקציבים ולצמיחה של הלהקות המבוססות. היה פה איזה דור שהצליח לקבל תקצוב, ונעל את הדלת מאחוריו, זה פשוט לא הגיוני. הלהקות הגדולות יוציאו משהו, ולא משנה כמה הן יצליחו או לא, הן עדיין יקבלו את העשרה מיליון שלהן מהמדינה. זה קצת כמו באוניברסיטאות. כשיש לך קביעות אתה לא רעב. לא רעב לחקור, לא רעב לבדוק את הלב, כי זה לא ישנה להם דבר. אנחנו חיים מפירורים של תקצוב. והתופעה הבאה שקורית היא פשוט בריחה של אמנים רציניים שרוצים להתבסס ולא יכולים. כי חייבים גם איזושהי עזרה מהמדינה. וזה חבל, זה הפסד, אבל זה ישתנה מתישהו", מנסה ניב לסיים עם תקווה, "אבל זה תמיד קורה מאוחר מדי".
רגע לפני שאני יוצא משמורת הטבע הקטנה שבנווה צדק אל אווירת המלחמה שבחוץ, אנו חוזרים אל רבי נחמן ואל סיפור הקבצנים, שהיה היצירה האחרונה שלו. "אתה יודע", מפתיע אותי ניב, "כשהוא כתב את סיפור המעשה הזה, הוא כבר איבד את הבן שלו. זה קרה ממש זמן קצר לפני כן, והוא גם ידע שהוא עומד למות, כבר הייתה לו שחפת. ולמרות זאת, זו שירת אהבה ולא שירת קינה. הוא לא ממורמר, הוא לא כעוס, זה שיר פרידה נורא יפה מהחיים. וכך אנו גם פותחים את המופע – עם סיפור המסגרת של רבי נחמן, ועם העובדה שהוא היה אב שכול כשהוא כתב את זה".
