המשלחת האולימפית של ישראל הצליחה בקיץ האחרון להפתיע את כולם ולמרות הקשיים האיומים והמלחמה בבית, רשמה הישג שיא עם זכייה בשבע מדליות אולימפיות והרבה זיכרונות ורגעים קסומים. מי שבנוסף שבתה את ליבנו במהלך המשחקים היא המתאבקת עמית אלור, יהודייה אמריקנית בת 20, בת להורים ישראלים שהיגרו לארצות הברית בתחילת שנות ה־80. אלור הגיעה למשחקים על תקן אלופת עולם פעמיים ברציפות, בלתי מנוצחת זה חמש שנים, וסיימה אותם על הפודיום עם זהב אולימפי בהיאבקות חופשית במשקל עד 68 קילוגרם, שהפך אותה גם לזוכה האמריקנית הצעירה ביותר בענף וגם למתאבקת היהודייה הראשונה שזוכה בזהב אולימפי, מאז הנרי ויטנברג ב־1948. "אני עדיין לא מעכלת את העובדה שזכיתי בזהב אולימפי, זה פשוט מרגיש לא אמיתי. זה משהו שרציתי להשיג כל חיי ואני מאמינה שייקח לי זמן להבין מה קרה שם בפריז. אלו היו השבועיים הטובים בחיי: התחרות, הטקסים, האנשים שפגשתי, פשוט המכלול כולו", מתארת אלור את טורניר השיא בקריירה שלה, "הגעתי לפריז בידיעה שיש ציפייה גדולה ממני להצליח אבל לא נתתי לזה להשתלט עליי והבנתי שלא משנה מה יקרה, חשוב שאיהנה שם בכל רגע. להיות חלק מהאולימפיאדה זו שמחה גדולה, והדבר האחרון שרציתי הוא להביט לאחור יום אחד וכל מה שאזכור הוא שהייתי לחוצה או עצבנית. אני תמיד מתחילה תחרות כאילו אני ילדה שרק החלה להתאבק וזו הפעם הראשונה שלי. לא משנה מה עברתי, לעולם לא אזלזל ביריב מולי, אגיע הכי מוכנה שאפשר ואני מאוד שמחה על ההופעה שלי".
אלור הפכה במהרה למוכרת בכל בית בישראל וכאשר יצאה לתקשורת לאחר הזכייה עם סיכת החטופים עליה, כשהיא קוראת בתקשורת לשחרורם המיידי, כבר אומצה רשמית כחלק מנבחרת הכחול־לבן ומהעם היושב בציון. "הייתי בהלם כשגיליתי שהפכתי למפורסמת בישראל, וזו הייתה הפתעה גדולה ומיוחדת עבורי לקבל כזאת תמיכה", היא מודה, "העובדה שיש חטופים בעזה היא נוראית. וברגע שהתקבלתי למשלחת האמריקנית למשחקים היה ברור לי שאני רוצה להעביר מסר פומבי בנוגע אליהם, לא משנה כמה קשה ומורכב זה יהיה. זה היה מאוד חשוב עבורי". המסר שהעבירה אלור בתקשורת והחיבור שלה למשלחת הישראלית הובילו לסדרת תגובות שנאה אנטישמיות אגרסיביות במיוחד ברשתות החברתיות. "לצערי כבר התרגלתי לקבל מדי פעם תגובות דוחות או אלימות ברשתות החברתיות, ומה שכתבו לי כשהייתי בפריז היה באמת מפחיד ומכעיס, אבל האמת שככל שהן התרבו רק רציתי לדבר יותר, להיות מי שאני ולייצג את האנשים שלנו", היא משתפת, "זה כמו בקרב היאבקות אחרי שמישהו מוריד אותי לרצפה, אני נעמדת מחדש רק הפעם עם רצון הרבה יותר חזק ואינטנסיבי להשיב מלחמה. אני לא סובלת את הודעות השנאה האלה ולא אתן להן לנצח, ולשמחתי מאז המשחקים רוב התגובות הן הודעות תמיכה ופרגון מישראלים ויהודים בכל העולם. אני מקבלת הרבה אהבה מהקהילה וזה מאוד משמח אותי".
אלור, שמדברת היום בגאווה על מוצאה, סבלה לא מעט התנכלויות על הרקע הזה בשנות ילדותה. "גדלתי באזור שבו לא היו הרבה יהודים, ואחרי כמה עלבונות שספגתי אחרי שסיפרתי שאני חוגגת חנוכה ולא את חג המולד, החלטתי שעדיף לא לשתף עם האחרים את העובדה שאני יהודייה", היא נזכרת, "ככל שהתבגרתי הרגשתי שלא רק שאני גאה במה שאני אלא שיש לי אחריות לומר זאת ולא להסתתר, אם כי עד היום יש בי קצת פחד ואי־נוחות בגלל החוויות שעברתי. אני מאוד מודאגת מהאנטישמיות הגואה, קורים דברים מחרידים וחשוב שנישאר מאוחדים, נדבר על הדברים ואף אחד לא ינצח אותנו. אנחנו האנשים הכי חזקים שקיימים ונמשיך לשגשג לא משנה מה".
לצד המחמאות והפרגון החלו ראשי הספורט הישראלי לפנטז על מעבר של אלור לייצג את ישראל בתחרויות עתידיות. "קיבלתי המון הודעות מאנשים שביקשו את זה אבל לצערי זה לא דבר שאוכל לעשות. במשך שנים איגוד ההיאבקות האמריקני מממן את הפעילות שלי, והרבה בזכותו הגעתי להישגים שלי", היא קובעת, "אחרי הזכייה הוזמנתי לארוחת צהריים עם ראשי הוועד האולימפי הישראלי ושם הציעה יו"ר הוועד יעל ארד שאהפוך לשגרירה של הענף הישראלי ושאסייע בפיתוח שלו, דבר שכבר עשיתי בעבר. בביקור האחרון שלי בישראל, בפברואר 2023, קיימתי שני אימונים פתוחים בבאר־שבע ואשקלון, שאליהם הגיעו עשרות ילדות ממועדונים שונים וזה היה מאוד מיוחד. יש לי מקום חם לענף בארץ כי כשהגעתי לחופשות קיץ בישראל בתור ילדה, במכבי אשקלון תמיד קיבלו אותי בצורה חמה ולבבית ומאמנים היו נשארים לעבוד וללמד אותי אחרי האימונים, ואילו בארצות־הברית היו תקופות שבהן הרגשתי פחות רצויה כיוון שזה ענף שעסקו בו בעיקר גברים והייתי צריכה להיאבק כדי לקבל אפשרות להתאמן".
עמית אלור, בת 20, נולדה וגדלה בסן־פרנסיסקו כבת זקונים עם שלושה אחים גדולים ושתי אחיות. היא גרה כיום בעיר וולנט קריק ובן הזוג שלה הוא הברזילאי מיקאל גלבאו, אלוף העולם בג'יו ג'יטסו. הוריה הם אילנה, דוקטור למתמטיקה ומרצה בברקלי, ואביה יאיר זיכרונו לברכה, אלוף ישראל בהדיפת כדור ברזל בשנות ה־70 וה־80, הוא החזיק בשיא הישראלי באולם מ־1984 במשך 34 שנים, זאת בנוסף לחמש אליפויות ישראל נוספות בזריקת דיסקוס.
"אני עדיין לא מעכלת את העובדה שזכיתי בזהב אולימפי. זה פשוט מרגיש לא אמיתי. זה משהו שרציתי להשיג כל חיי ואני מאמינה שייקח לי זמן להבין מה קרה שם בפריז"
ב־1980 עזבו השניים את אשקלון לטובת לימודים בארצות הברית ובנו שם את ביתם, ואילו רוב בני המשפחה עדיין חיים בישראל. "גדלתי בבית שספורט היה חלק בלתי נפרד ממנו, שהיה כל הזמן בתנועה, עם הרבה אקשן ורעש. האחים שלי התאבקו ביניהם, כולם קפצו, רצו והשתוללו כל הזמן בבית או מחוצה לו. בנוסף אהבתי לצייר עם האחיות שלי, לשחק במשחקי וידאו ולצפות בתוכניות למבוגרים שלא הייתי אמורה לראות", היא נזכרת וצוחקת, "הייתי ילדה מאוד ביישנית, ובגיל 4, כשאחי ואחותי הגדולים החלו לעסוק בהיאבקות, צפיתי בהם מתאמנים כל הזמן וזה נראה לי הדבר הכי מהנה בעולם לעשות. ביקשתי מאמא המון פעמים להתחיל להתאמן בעצמי עד שהיא הסכימה, ואז הצלחנו לשכנע את המאמן להכניס אותי לחוג שאליו צורפו רק בני חמש. קרוב אלינו היה מרכז קהילתי ובמשך כמה שנים, חמישה ימים בשבוע אחרי בית ספר אמא הביאה אותי לשם ובמשך שש שעות פשוט עברתי משיעור לשיעור, התנסיתי בהרבה ענפי ספורט שונים ובהפסקות ישבתי להכין שיעורים".
בשלב מסוים החלה אלור להתמקד בעיקר באימוני ג'ודו והיאבקות, עברה לתקופה לג'יו ג'יטסו ומשם חזרה להיאבקות והתמקדה בענף, אף שבמשך תקופה ארוכה הייתה הבת היחידה בקבוצה, נלחמה רק מול בנים והפגינה דומיננטיות כל כך גדולה, עד שמדי פעם ביקשו ממנה להיות קצת יותר עדינה איתם. "באותן שנים הבנתי שאומנויות לחימה זה התחום שלי. פגשתי אנשי מקצוע נהדרים, גיליתי את עולם התחרויות ומה צריך לעשות בשביל להגיע לרמות הגבוהות ביותר והתחלתי לרדוף אחרי החלום הגדול להגיע יום אחד לאולימפיאדה". ההצלחה של אלור מגיל צעיר הייתה פנומנלית.
כשהייתה בת 17 היא הפכה לאלופת העולם לקדטים ולנוער, ושנה לאחר מכן זכתה באליפות העולם לנוער, עד גיל 23 והפכה לאמריקנית הצעירה ביותר שזוכה בתואר אלופת העולם לבוגרות עד 72 קילוגרם, בתחרות שהתקיימה בבלגרד. שנה אחר כך זכתה בתואר עולמי שני לבוגרות, כשעל הדרך היא זוכה שוב בתואר עולמי לנוער עד גיל 23, ובאליפות פאן אמריקה. ההצלחות האלו הובילו את איגוד ההיאבקות האמריקני לבחור בה כמתאבקת השנה בשנים 2022 ו־2023.
מה שעוד יותר מדהים הוא שאלור רשמה את סדרת ההישגים המדהימה הזו בשנים שבהן התמודדה עם סדרת פציעות מורכבות. "כילדה עשיתי כל כך הרבה, כל יום חייתי בתחושה שאני חסינה מפני פציעות ושאני לא צריכה לנוח, גישה שבסופו של דבר הובילה אותי בגיל 15 לחוות פציעה מאוד אינטנסיבית בגב אחרי תחרות בשוודיה ומחנה אימונים באיטליה. סבלתי מפריצת דיסק ומכאבים חזקים במשך קרוב לשנתיים, ורק בזכות טיפולי פיזיותרפיה ושינוי סגנון הלחימה שלי באופן מוחלט, הצלחתי להמשיך להתחרות", היא מספרת, "למזלי למרות הכאבים ובזכות תכנית פעולה טובה הצלחתי להמשיך להפגין דומיננטיות בתחרויות אבל הכאבים היו נוראיים, לא יכולתי לשבת אפילו כשהכנתי שיעורים ובסוף 2021 עברתי ניתוח בגב. עם כל זה הצלחתי להפתיע את עצמי עם עלייה לאליפות העולם וזכייה בתואר. גם לתחרות הקדם אולימפית הגעתי עם פציעה בצלעות שהקשתה עליי לנשום ועם בעיה בברכיים. אחרי שהעפלתי הבנתי שלא אצליח לנצח באולימפיאדה אם לא אחלים כמו שצריך, ולשמחתי קבוצה מוכשרת של אנשי מקצוע עזרה לי לעמוד במשימה".
אחת החוזקות המרכזיות של אלור היא יכולת מנטלית יוצאת דופן לתפקד באופן המיטבי ברגעי לחץ, לא משנה מה מצבה הגופני או הבריאותי. "היאבקות זה ענף קשוח מאוד והעובדה שבמשך שנים התחריתי רק מול בנים חייבה אותי להיות חזקה מאוד מנטלית, לא משנה עם מה הייתי צריכה להתמודד", היא מנתחת, "באליפות העולם עד גיל 21 בירדן סבלתי מהרעלת מזון, התעלפתי ערב לפני התחרות, ובבוקר עצמו אפילו לא עשיתי חימום כי לא הייתי מסוגלת, עד שקראו לי לקרב הראשון. אבל ברגע שעליתי למזרן ידעתי שיש לי כאן הזדמנות טובה, לא נתתי לסיטואציה להשפיע עליי וזכיתי בתואר. הפציעות, הקשיים והטרגדיות האישיות שהתמודדתי איתם גרמו לכך שהיום יש לי את היכולת לשלוט בסיטואציה, אני יודעת לכוון את עצמי היטב במהלך תחרות, להישאר רגועה ולהציג יכולת ביצוע גבוהה, לא משנה באיזה מצב אני נמצאת".
הטרגדיה הראשונה שנאלצה להתמודד איתה התרחשה ב־2018, אז נרצח אחיה הגדול אושרי, במהלך עסקת מריחואנה שהסתבכה והפכה לשוד אכזרי. "אין יום שעובר שאני לא חושבת על אושרי ומצטערת שהוא לא איתנו יותר. זה קרה כשהייתי בת 14 וכשהייתי ביום ראשון של תחרות גדולה במרחק של כמה שעות מהבית. אחרי שניצחתי בגמר נכנסנו לרכב, אמא סיפרה לי ופשוט לא יכולתי לנשום. ידעתי שאושרי מתמודד עם תקופה לא טובה אבל תרחיש כזה מעולם לא עבר לי בראש", היא נזכרת בצער, "אלו היו ימים קשים מאוד במשפחה. שנה לאחר מכן הצטרפתי לתיכון ולנבחרת ההיאבקות, ובמשך השבוע הלכתי מדי בוקר לכמה שעות במשפט שהתנהל. היה קשה מאוד לשבת כל יום מול מי שהרג לך את היקר מכול, זו הייתה בהחלט חוויה טראומטית אבל עדיין הייתי חייבת להיות שם".
לפני שנתיים הלך לעולמו אביה יאיר, מקורונה שהסתבכה. "הייתי יחד עם אמא בארוחת ערב כשהגיעה שיחה עם הבשורה הנוראית הזאת ופשוט היינו בהלם. טסנו מיד הביתה. עברתי תקופה מאוד כואבת עם הרבה מחשבות ותחושות אשם, שאולי יכולתי לעזור או לעשות משהו אחרת, תחושות שהתחלפו עם הזמן לגעגוע גדול", היא משתפת, "אבא נפטר שבועות אחדים לפני אליפות העולם לבוגרות, ואחרי שזכיתי התרגשתי מאוד אבל גם היה לי קשה לחוות את זה בלעדיו. הוא תמיד האמין בי ובאחים שלי, נתן לי הרבה ביטחון והיה מביך אותי מול אנשים, כשאמר להם שיום אחד אהיה אלופה אולימפית, ומאוד רציתי שהוא יהיה איתי שם ברגע כל כך מיוחד. יום התחרויות הראשון בפריז היה ב־6 באוגוסט, יום ההולדת שלו, מה שנתן לי עוד מוטיבציה להעפיל לגמר".
"העובדה שיש חטופים בעזה היא נוראית. וברגע שהתקבלתי למשלחת האמריקנית למשחקים היה ברור לי שאני רוצה להעביר מסר פומבי בנוגע אליהם, לא משנה כמה קשה ומורכב זה יהיה. זה היה מאוד חשוב עבורי"
מי שממשיכה לשמש עוגן מרכזי בחייה של אלור היא אמה אילנה, איתה היא ממשיכה לעבוד על העברית שלה שקצת נעלמה עם השנים. "אמא היא החברה הטובה ביותר שלי שתומכת בי ובאחים שלי יותר מכולם. לא משנה מה החלום שלנו היא תמיד נותנת לנו גב, אני יודעת שזה לא תמיד ככה ואני מרגישה בת מזל. מגיל צעיר היא איתרה עבורי אנשי מקצוע ומועדון להתאמן בו, מלווה אותי כמעט לכל תחרות, כשהיא דואגת לכל הפרטים הטכניים וההצלחות שאליהן הגעתי הן רק בזכותה".
אלור מחלקת את זמנה כיום בין סן־פרנסיסקו לניו־יורק, שם היא חלק ממועדון היאבקות בהובוקן ניו־ג'רזי ולאחרונה קיימה סדרת אימונים עם נבחרת המתאבקות באוניברסיטת קולומביה. "ענף ההיאבקות הוא קטן למדי, ולכן מגיל 14 אני נעה מהחוף המערבי למזרחי כדי למצוא יריבי אימון טובים", היא מסבירה, "בסיום משחקי פריז חטפתי דלקת ריאות אז לקח לי קצת זמן להתאושש, ומאז ערכו לכבודי חגיגה בפארק המקומי שבו גדלתי, הוזמנתי לאירועים שונים, ביניהם גם בקהילות יהודיות, קיבלתי פרסים, היו לי המון ראיונות לתקשורת ומסעות שונים ואני מקווה שבקרוב אסע להוואי קצת לנוח. אני שמחה לחזור לאט לאימונים, מרגישה בריאה ומחכה כבר לאתגרים הבאים".
מה חולמת מי שכבר השיגה הכול בתחום שבו היא עוסקת?
"עד פריז לא ידעתי מה יהיה השלב הבא, אבל החוויה שעברתי שם הבהירה לי שזה שווה את כל הקשיים. החלום שלי הוא להפוך לאלופה אולימפית פעם שנייה ברציפות במשחקי לוס־אנג'לס 2028. אני שמחה שהיאבקות הנשים הוא הענף המתפתח ביותר במכללת בארצות הברית ואני רוצה להמשיך לפתח אותו".
מה תאמרי לילדה שרוצה להפוך למתאבקת?
"חשוב לי לשמש דוגמה והשראה לדור הבא ואני רוצה שהן ירגישו גאווה שהן עוסקות בענף הזה. אם יש משהו שלמדתי בשנים האחרונות הוא שאת מסוגלת להרבה יותר ממה שאת מאמינה, ואם את רוצה להשיג משהו ומשקיעה בו את כל כולך ולא מוותרת, אז זה אפשרי".
יש מחשבות על היום שאחרי?
"כשהייתי צעירה יותר למדתי ועסקתי קצת במשחק, ואני מאוד רוצה לעסוק בזה כשאסיים את הקריירה הספורטיבית. בנוסף אני מתעניינת מאוד בסבב ה־WWE (אמנות במה שבה המשתתפים מביימים קרבות באמצעות כוריאוגרפיה המדמה מהלכי היאבקות ואומנויות לחימה שונות, ד"מ), ואשמח להשתלב בו בעתיד".
מה זה בשבילך יום חופשי?
"בזמן החופשי שלי אני אוהבת לנסוע למקומות חדשים ולהתנסות בדברים שלא עשיתי לפני כן. אני מאוד אוהבת טבע, לטפס על הרים, לאכול מנה שמעולם לא טעמתי במסעדה חדשה. אני אדם מאוד סקרן ולשמחתי, בזכות ההיאבקות, אני זוכה להרבה חוויות והרפתקאות מיוחדות. אני גם ממש מקווה שהמצב בישראל ישתפר בקרוב, שאגיע בקרוב לבקר את המשפחה שלי ואוכל להמשיך לסייע לענף המקומי".
