קורות חייו של שמואל סלבין, 70, שזורות בפוליטיקה הישראלית של שנות השמונים והתשעים, וגם בכניסתו של בנימין נתניהו לזירה הזו. הפוליטיקאי הצעיר שהגיע מארה"ב ערך את חוג הבית הראשון שלו בנוכחותם של כ־15 פעילים פוליטיים, בהם סלבין ואביגדור ליברמן. האירוע התקיים בביתו של מומו הלוי, ראש סניף הליכוד בירושלים ובן למשפחה רוויזיוניסטית שורשית; אביו של מומו, חיים שלום הלוי, היה פעיל באצ"ל. בנו של מומו הוא הרמטכ"ל הנוכחי הרצי הלוי, שהיה אז קצין צעיר בצה"ל.
בספרו האוטוביוגרפי החדש, "דעת" (נכתב עם יניב מגל; בהוצאת אולימפוס), מתאר סלבין גם את אותו חוג בית צנוע עם נתניהו. עוד לפני כן הוא מספר על ילדותו בתל־אביב של שנות השישים כבן למשפחה שהשתייכה לחסידות חב"ד, וכיצד עשה את דרכו מהעולם החסידי לרכישת השכלה גבוהה ולימודי כלכלה, ולתפקידים בכירים בצמרת השלטון והמשק בישראל.
"הייתי הילד היחיד כמעט בשכונה עם פאות", הוא מספר, "חרדי בודד בסביבה תל־אביבית חילונית למהדרין. החיים במקביל בשני עולמות שתהום פעורה ביניהם היו מבלבלים". שם הספר מבטא מבחינתו את אותה עמידה בין שני עולמות שמשכו אותו מנעוריו – ה"דעת" החסידית, הנכללת בראשי התיבות חב"ד, והדעת הכללית; שני סוגי הדעת הללו הם עמודי התווך של סיפור חייו.
בנעוריו למד סלבין בישיבת "תומכי תמימים" של חב"ד, אך בגיל 16 וחצי בחר לעזוב אותה, לגשת לבחינות בגרות במסלול אקסטרני ולהתגייס לצה"ל. במשך שנים לא מעטות הוא חש כעס כלפי הוריו והחברה שבה גדל. "לא אהבתי את החרדיות", הוא כותב. "אני נושא על גבי את הטראומה הזו, לצאת מהישיבה ככלי ריק… דבר לא הכין אותי למפגש המטלטל עם הבורות ומחירה הכבד, לתחושת הבושה בעצם ההרגשה להיות נבער מדעת".
את המחסום שצעירים חרדים נתקלים בו כשהם מבקשים לרכוש מקצוע ולהשלים השכלה, הוא פגש גם בתפקידו כחבר הוועדה לתקצוב ותכנון של המועצה להשכלה גבוהה, שבאופן חריג הוא כיהן בה פרק זמן ממושך של כעשור. השיחות שקיים עם גורמים שונים באקדמיה לימדו אותו שגם הצעירים החרדים שאוזרים אומץ לרכוש השכלה כללית, מתקשים להשלים את הפערים לאחר שלא למדו בתיכון מתמטיקה ואנגלית.
בין מרירות לעצבות
בריאיון שקיימנו לרגל הוצאת הספר, סלבין מביע בכאב את תמיהתו מדוע החברה החרדית מונעת את הידע הזה מצעיריה: "התפיסה הדתית שלי היא של הרמב"ם והרמב"ן, שהיו רופאים ובעלי השכלה כללית. חייבים ללמוד מתמטיקה ואנגלית. מי שלא יודע מתמטיקה, לא יכול להבין בעיות סבוכות בתלמוד. אני עשיתי את כל הסיבוב – הייתי איש חרדי, עזבתי הכול, וחזרתי ללמוד. מי שמבין מתמטיקה מבין את גדלות הבורא, גדלות הטבע. למה לא ללמוד? מתמטיקה זה א־לוהים. אם הייתי לומד מתמטיקה ואנגלית בכיתה ח', כשהייתי יוצא בכיתה י' היה לי יותר קל. חסמו אותי. בלי מתמטיקה ואנגלית אי אפשר להתפרנס היום. אפשר אולי להבין למה לא רוצים ללמוד היסטוריה או גאוגרפיה, אבל מתמטיקה?"
יחסו של סלבין לעולם החרדי ידע תנודות במהלך השנים. "עברתי מהתנגדות לאיזושהי השלמה איתם, ועכשיו אני שוב שוקל את דרכי מולם כי בכל זאת קרתה פה טראומה גדולה", הוא משתף. "התזוזה של החרדים לתוך החברה הישראלית היא איטית מדי, וצריך לזרז אותה. אנחנו נמצאים במלחמה קיומית, וזו מצווה מדאורייתא להתגייס ולהציל את עם ישראל מפני צר ואויב, 'לא תעמוד על דם רעך'. אין הווה־אמינא בכלל שחרדים היום לא צריכים להתגייס, גם לא כ'שבט לוי'. זה לא קיים בכלל על הספקטרום הדתי".
אתה מכיר את החברה החרדית מבפנים. אין בהם הבנה שמדובר במלחמת מצווה וצריך להתגייס?
"השאלה הרבה יותר חריפה. ללמוד תורה כל היום זה קשה. אני לומד תורה, זאת אהבת חיי, ואני יודע שזה קשה. ברור לכולם, גם לראשי הישיבות הגדולות, שיכולת לימוד אמיתית יש אולי ל־20־25 אחוז. נניח שיש עוד 20־25 אחוז של לומדי תורה בינוניים, אבל היתר, כחמישים אחוז, לא לומדים. לא לומדים. כואב לי שהם אפילו לא אומרים פרקי תהילים לשמור על החיילים. למה? הם לא שומרים עליהם? אני לא מדבר על תפילה לשלום המדינה. נניח שהם לא מאמינים ב'ראשית צמיחת גאולתנו', אבל למה לא להגיד תפילה לשלום החיילים? פרקי תהילים?
"הבעיה היא האתוס שלהם. במלחמת השחרור לא היו הרבה חרדים בארץ, אבל הם תרמו. היו חרדים באצ"ל, בלח"י ובהגנה. כשנוצרה חברת הלומדים, הם השתבללו בתוך הישיבות שלהם. צריך להיות חינוך אמיתי מראשי הישיבות, הרבנים והאדמו"רים, שנגמר הסיפור וחייבים להתגייס. אני באמת לא מעוניין לחנך אותם. פעם חשבתי שתהליך הישראליזציה יגיע גם אליהם, אבל הקצב איטי מאוד, ועכשיו יש משבר אמיתי, מלחמה קיומית".
על החרדים:
"לא אהבתי את החרדיות. אני נושא על גבי את הטראומה לצאת מהישיבה ככלי ריק"
"חייב לבוא שינוי מההנהגה החרדית. בכפייה זה לא יקרה, אבל סנקציות כלכליות אולי יעבדו"
גם זרמים יותר ציוניים, כמו חב"ד וש"ס, לא מתגייסים. איך מתפתחת תפיסה כזאת?
"אני לא מעוניין לסנגר עליהם, אבל התפיסה שלהם אומרת שצריך לשמור על הקהילתיות. החברה החרדית מאוד שמרנית. אחרי השואה לא נשארו למדנים, והחזון־איש ובן־גוריון הסכימו על 400 בחורי ישיבה. את זה אפשר להבין. אבל מ־400 זה הפך ל־4,000 ול־40 אלף. עכשיו הם קבוצה חזקה, איתנה, יציבה, בטוחה בעצמה. 10־12 אחוז מהאוכלוסייה. אתם יכולים לשחרר, אתם כבר לא קהילה קטנה.
"יש חלק מהציבור החרדי שכן רוצים להתגייס. ההמלצה שלי, שאני מציין בספר, היא לפגוע להם בכיס. סנקציות כלכליות אישיות. אני לא אוהב את זה, אבל אין ברירה. חייב לבוא שינוי מההנהגה החרדית. קודם כול לא לפסול גיוס, ואחר כך גם לעודד. הבעיה היא שהכול פוליטי, מימי טומי לפיד ועד יאיר לפיד. האבא היה חכם, הבן לא חכם. ברגע שזה נהפך לגזירת שמד, החרדים משתבללים לתוך עצמם. פרקטית, אם מישהו לא רוצה – אי אפשר להכריח אותו להיות לוחם קרבי, אבל יש חלק מהחרדים שרוצים להתגייס, וצריך תנועה מצד ההנהגה שלהם לאפשר את זה. יש גם עניין של אתוס שונה, הם לא התחנכו בכלל לדגל הזה. זה סיפור מסובך. בכפייה זה לא יקרה, אבל סנקציות כלכליות אולי יעבדו".
היית מנכ"ל משרד הרווחה. אחת הטענות היא שמדינת הרווחה הישראלית מאפשרת את ההתנהלות החרדית. אולי צריך לצמצם את המסגרת של מדינת הרווחה? אנשים שהם עניים מבחירה, שיש להם סדרי עדיפויות אחרים ונשענים על המדינה, לא צריכים לקבל סיוע.
"היה לי ויכוח גדול עם נתניהו בנושא של קצבאות ילדים. אני חשבתי שאסור לקצץ בקצבאות של ילדים שכבר נולדו. אי אפשר להרעיב ילדים. היום הנושא הוא מעונות יום, זה אותו סיפור. זה באמת מורכב לקחת כסף מילדים שכבר פה, אבל אני יכול להגיד בוודאות שבחור בן 18 שלא מתגייס עכשיו, לא צריך לקבל מהמדינה תמיכה. לא רק חרדים, גם חילונים וערבים. מי שלא תרם בשירות צבאי או לאומי שהמדינה הגדירה, לא צריך לקבל שכר לימוד מסובסד, לא מעונות, לא סיוע במשכנתא ושאר ההטבות שהמדינה נותנת.
"זה אבסורד מטורף, החילונים והדתיים־לאומים הקימו את חברת הלומדים. לא היה בעולם דבר כזה. החרדים האמריקאים עובדים, אף אחד לא מפרנס אותם. בזמן התלמוד, גדולי הרבנים עבדו. רבי אלעזר בן הורקנוס היה פחמי, והיו רבי יוחנן הסנדלר ורבי יצחק נפחא. כולם עבדו. במאה ה־19, לפני מלחמת העולם השנייה, היו 11 אלף בחורי ישיבה שתורמים פרנסו אותם, ופתאום הגיעה מדינת ישראל. בשואה כל העולם הלימודי נהרס, אז הציבור החילוני והדתי־לאומי מימן אותם. אבל נגמר. לא רוצים שנגייס אף אחד מכם? בסדר, אבל אני לא מוכן להסכם הזה שאני משלם לכם כסף".
על נתניהו:
"התחולל בינינו קרע בעקבות ויכוח כלכלי. חמש־עשרה שנים לא דיברנו. היום ברור שנתניהו צדק בנושא ההוא"
"חשבתי שגם נתניהו אשם, אבל אמרתי שאראה איך הוא מנהל את המלחמה, ובאמת הוא מתגלה במלוא יכולתו"
בעיניו, זו הסוגיה המרכזית הזורעת פירוד בתוך המחנה הלאומי. "זה חצה את הקווים הישנים של ימין ושמאל, בין הדתיים־לאומיים שהבנים שלהם משרתים ונהרגים ובין הציבור החרדי, שבעבר פעלו יחד פוליטית. אני קורא כל הזמן על למדנים גדולים שנהרגו, והלב נקרע. אורי אורבך, שהיה חברי הטוב. אמר לי פעם: הציבור שלנו מתגייס בהמוניו ליחידות הקרביות – תבוא מלחמה גדולה ולא נעמוד בקורבנות. והנה המלחמה הזו הגיעה. אני איש מספרים, אני סופר כל הזמן את הנופלים. יותר מ־50 אחוז אלה אנשים שקיבלו חינוך דתי־לאומי".
והחברה הדתית תעמוד בזה?
"היא תעמוד בזה. מה שהקריס את מפלגת העבודה אחרי מלחמת יום הכיפורים זה המחיר הגבוה שהם שילמו. כל שנה ממשיכים לחפור במלחמה ההיא. במקום להסתכל קדימה ולעסוק בצמיחה, הם שקעו פנימה. יש היום שני אוהלים שמפגינים ליד משרד ראש הממשלה – אוהל הגבורה, והמפגינים שרוצים להדיח את נתניהו. הלכתי לאוהל הגבורה להקפות שניות. למרות המחיר הבלתי נסבל שהם שילמו – הם שמחים, יש שם תקווה, בעוד שהשמאל נסוג וחופר את עצמו פנימה, בור ועוד בור.
"האדמו"ר הזקן בספר התניא מדבר על ההבדל בין מרירות ועצבות. מרירות דוחפת אותך לפעולה קדימה, בעצבות אתה שוקע פנימה. בתקופות הקדומות היו כאלה שהסתגפו כדי למרק עוונות, אבל בחסידות מאמינים שאסור לשקוע בעצבות. הציבור הדתי דוחף את עצמו קדימה. יש לו שמחה, אמונה, יש ילדים, ולכן עם כל הכאב העצום של המשפחות השכולות, היתומים והאלמנות, הם יתגברו".
הקול בראש
לאחר שירות צבאי בגולני ובתותחנים פנה סלבין ללימודי כלכלה ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית. כאשר סיים לימודי תואר שני במנהל עסקים, בחר להרחיב את השכלתו ולמד לתואר ראשון בהיסטוריה ופילוסופיה.
כבר בתקופת לימודיו באוניברסיטה שאף סלבין לחבר בין כלכלה לפוליטיקה, ונמשך לפעילות הפוליטית בקמפוס. את תפקידו הציבורי הראשון עשה בלשכת שר האנרגיה דאז יצחק ברמן, שמינה אותו ליועצו הכלכלי. ברמן, ג'נטלמן בריטי ששירת כקצין במודיעין הבריטי, בחן את מחלפות שערו הארוכות של סלבין ואת מכנסי הג'ינס הקרועים שלו והכריז: "אתה נראה לי כמו ביטניק". סלבין קנה חליפת קורדרוי, אבל השאיר את השיער הארוך. גם היום, בפתח שנות השבעים לחייו, התלתלים עודם על ראשו, סימן היכר מובהק לאישיותו הססגונית, לצד הקול הצרוד.
את עיקר הקריירה המקצועית שלו בממשלת ישראל עשה סלבין לצד ראש הממשלה יצחק שמיר. תחילה כיועץ כלכלי, ולאחר מכן כמנכ"ל משרד העבודה תחת שמיר, שכיהן במקביל לראשות הממשלה גם כשר העבודה והרווחה.
על המשפטנים:
"משפטנים מעליבים אותי כאיש מקצוע. משפטן היום זה לא מקצוע, זה מצב רוח"
"מדינה שחיה על חרבה – לא יכולה לאפשר למשפטנים לשלוט"
כך היה סלבין שותף מרכזי בדרמות הפוליטיות והכלכליות של התקופה ההיא: השביתות הגדולות של שנות התשעים, העלייה הגדולה מברית המועצות והצורך למצוא דיור ותעסוקה למאות אלפי העולים, ועליית כוחן של המפלגות החרדיות. בבחירות 1988 הכפיל הגוש החרדי את כוחו מ־6 ל־13 מנדטים, והפך ללשון מאזניים ולמושא החיזורים של הליכוד והעבודה כאחד. סלבין מעיד כי ראש הממשלה שמיר לא נטה חיבה גדולה לחרדים, אך תוצאות הבחירות ההן הכריחו אותו להסתדר איתם בקואליציה. סלבין, שהיה בעל רקע חרדי, מונה לנהל את המגעים איתם, לצד משה ניסים, בנו של הרב הספרדי הראשי לשעבר יצחק ניסים. "אם לא הייתי עוזב את הישיבה", הוא מתבדח בספרו, "סביר שהייתי יושב מהצד השני של המגעים הקואליציוניים".
האתגר הפוליטי הזה גבה מסלבין מחיר אישי ורגשי; אפילו את קולו הצרוד הוא מייחס לאותה תקופה, וכותב: "ההתמודדות החוזרת עם שורשיי במקום כל כך רגיש ואינטנסיבי של מאמץ שאחריו תקום או לא תקום ממשלה, יצרה אצלי מתח חריף מאין כמותו. כל השילוב הזה, שעיקרו החזרה למקום שנמלטתי ממנו עמוס משקעים, גרם לי למעין טראומה שהובילה להצטרדות".
בהמשך אותה קדנציה היה סלבין עד ל"תרגיל המסריח" של שמעון פרס, שניסה להפיל את ממשלת האחדות ולהקים ממשלה בראשותו; ניסיון שהביא בסופו של דבר לתוצאה הפוכה ולהקמת ממשלת ימין צרה. את הדייט הראשון שלו עם אשתו לעתיד, טלי, נאלץ סלבין לבטל כדי לסייע לשמיר לסכל את התרגיל. במקום זאת הוא נפגש עם ח"כ אליעזר מזרחי, חסיד חב"ד כמו סלבין עצמו, שהיה לשון המאזניים בין ימין לשמאל. סלבין, שלמד בישיבה עם אחיו של מזרחי, הצליח לאתר את הח"כ הסורר באמצעות קשריו בקהילה.
את הדת מעולם לא נטש, והיום הוא מגדיר את עצמו כ"חב"דניק היחיד שאינו חרדי". הוא מתגורר בשכונת בית־הכרם בירושלים, ואת חמשת ילדיו גידל בחברה הדתית־לאומית והם בני הציונות הדתית לכל דבר. בשנים האחרונות הוא חוזר ומתקרב לחב"ד שעליה גדל. הוא מתפלל בנוסח חב"ד, נוהג במנהגיה, לומד חסידות וגם מלמד שיעורים בספר התניא. סלבין הוא גם מהתורמים הראשונים לאירועי "צמאה" המתקיימים כל שנה לקראת החג החב"די י"ט כסלו, בהשתתפות ידוענים וזמרים מהשורה הראשונה של התרבות הישראלית.
על הכלכלה:
"כשהמלחמה תסתיים ההייטק יקבל פריחה מטורפת. ראו מה עשינו עם הביפרים, איך הגענו לטהרן"
"סמוטריץ' לא מקבל יחס הוגן מהעיתונות הכלכלית. יש בעיה במשרד האוצר: הפקידים לא משתפים איתו פעולה"
"חב"ד זה אני", הוא אומר בהתרגשות על החזרה אל מחוזות הרוח של ילדותו. "יש ספר על חב"ד והשואה, מוזכרים שם שישים רבני חב"ד שנהרגו בתקופת סטלין. בתוך השישים הללו נמצאים שני הסבים שלי. למשפחה שלי יש מניות יסוד בחב"ד. אני מעריץ גדול של האדמו"ר הזקן, הוא כתב הרבה ואני מתעמק בדברים שלו. אני לומד כל שבוע חסידות ויש לי הנאה עצומה. חב"ד זה הבית בשבילי. כשאתה מתבגר אתה חוזר".
לאחר פרישתו של סלבין מתפקיד מנכ"ל משרד האוצר, בשלהי שנות התשעים, הוא לא חזר לשירות הציבורי. מאז שימש כיו"ר מבטחים החדשה ויו"ר חברת נכסי ההסתדרות, ואף בילה אפיזודה קצרה בעולם התקשורת כשניסה להקים ערוץ חדשות. היום הוא עומד בראש חברת ההשקעות סלע קפיטל נדל"ן, שלמרות המלחמה הציגה השנה תוצאות יפות.
לא חוזר למגזר הציבורי
מקריאה בספר שלך עולה שהרבה נושאים שאנחנו חושבים עליהם כבעיות חדשות יחסית, היו כאן מאז ומעולם. למשל המאבק בין הפקידות לדרג הפוליטי. אתה רואה שינוי בנושאים האלה מתקופתך?
"רק לרעה. הייתי בשלוש תקופות בממשלה, בתפקידים בכירים. בכל פאזה ראיתי איך דרגות החופש הולכות ונלקחות מהשרים ועוברות לפקידות המשפטית. יש דברים שעשיתי כמנכ"ל משרד העבודה, שאם הייתי עושה היום הייתי בחקירות. על כל גן ילדים צריך עשר ועדות תמיכות. בנושא הדיור למשל, יש 38 גופים שעוסקים בזה – חצי מהם לא בממשלה, כמו בנק ישראל. בגלל זה הממשלה לא יכולה לעשות שום דבר, והיא לא יכולה לפעול למשל להורדת מחירי הדיור. אם מכרזים מגיעים לבתי משפט בגלל תביעות, לוקח לפעמים 15 שנה לפתח מגרש. אי אפשר לנהל ככה מדינה. המחירים עכשיו בלתי אפשריים. אני יכול לקנות דירות לילדים שלי, אבל מי שאין לו, נאבק כל חייו לשלם משכנתא. זה מטורף. אולי באירופה המשפטיזציה פחות מפריעה כי אין גידול באוכלוסייה. הגידול באוכלוסייה בישראל הוא הכי גדול בעולם המערבי. מדינה עם גידול דמוגרפי כזה, מדינה שחיה על חרבה – לא יכולה לאפשר למשפטנים לשלוט. זה לא הולך".
מה צריך לעשות כדי להוריד את מחירי הדיור?
"אתן לך דוגמה ממני. שני דברים אני יודע לעשות מצוין: לנהל, ולגייס כסף. כשהתחילה המצוקה של מחירי הדיור, הלכתי למשרד האוצר והצעתי להם לתת לי קרקע ואני אבנה עליה דירות להשכרה, והם יחליטו למי הם רוצים לתת אותן – 30% למעוטי יכולת, 15% לסטודנטים, מה שאתם רוצים. אני ארוויח פחות, אבל אני יודע לבנות לכם. הגיעו ראש המועצה הלאומית לכלכלה יוג'ין קנדל ואנשי אגף התקציבים, ואמרו 'וואלה, בואו נלך על זה'. עשיתי את זה כדי לסייע למדינה. אחוזי הרווח בפרויקט כזה לא גבוהים, אבל ידעתי שאני אשכנע את המשקיעים ללכת על זה.
"אחרי שבועיים אמרו לי שהם רוצים לעשות את זה, אבל צריך ללכת למכרז. אמרתי להם לעוף לי מהעיניים. אם אלך למכרז יגידו שאני מקורב וייקחו אותי לבתי משפט. אני לא צריך את זה. 25 שנים לא התקרבתי לשום תפקיד של המדינה. אני בחור מוכשר, יזם, יודע להסתדר לבד, הקב"ה עזר לי. לא רוצה מהמדינה כלום. אני מאוד רוצה לעזור, אבל אני לא מתקרב לממשלה בגלל המשפטיזציה".
בכל זאת הסכמת לעמוד בראש הוועדה להפחתת הריכוזיות בתחום המזון.
"סמוטריץ' ביקש ממני והסכמתי. נרתמתי כדי לעזור למדינה להוריד את יוקר המחיה, אבל עכשיו אנחנו במקום אחר. הקמנו את הוועדה חודש לפני המלחמה, אחר כך כולם הלכו למילואים וכל הקשב הלך למקומות אחרים. החלטתי שבכל מה שקשור למזון, בצפון ובדרום אי אפשר לגעת. הרפתות נמצאות בדרום, הלולים בצפון, הם בשעת מלחמה, אז אי אפשר לנגוע בביצים ובחלב. הורדתי את זה מהשולחן. אבל בנושאים אחרים, כל הצעה שהעלינו מישהו מסביר למה זה לא טוב. ועדה שהיא כולה ערימה של פקידים. יש שלוש אפשרויות – או שהם לא יכולים, או שהם לא רוצים, או שיש להם אג'נדות אחרות. כל אפשרות יותר גרועה מהשנייה. אי אפשר לעבוד ככה. המדינה איבדה שליטה.
"אנחנו מבקשים ממשרד התעשייה שיכינו לנו נייר, חמישה חודשים לוקח להם לכתוב. אני עושה את זה בהתנדבות, מתאמץ, רב עם אנשים, בשביל מה? שמשפטן יבוא יגיד לי מה אסור ומה אפשר, ואז גם לא יישמו כלום? בגללם אני לא רוצה בכלל להתקרב לממשלה".
דירוג פוליטי
היית מהכלכלנים הבודדים שתמכו ברפורמה המשפטית.
"אם יש עליך כממשלה כל הזמן רגולטור שקוראים לו בית המשפט העליון, אי אפשר לנהל את העסק. המשפטנים רצו להשתלט כדי שאיש לא יעז להזיז את האצבע בלי לקבל אישור ממשפטן. הוא צריך רק להגיד לי אם הצעדים שלי חוקיים, לא יותר מזה. ההפגנות שהיו נגד הרפורמה המשפטית – היה ניכר שאין שם טיעונים. כשאין מה לומר, אז פועלים באלימות. מנעו מאנשים להגיע לאוניברסיטאות. אני בא מהעולם התלמודי, אין סוגיה שאין עליה ויכוח. מה זאת אומרת שאתם לא נותנים לאנשים לדבר כי הם חושבים אחרת מכם? הם רצו לשמור על הכוח שלהם, הכלכלי והפוליטי.
"הבנקים הולכים להכריז בשנת 2024 על רווחים של כמעט 27 מיליארד שקל, והם הלכו להפגין. נשים פריווילגיות התחפשו לשפחות. אין בהיסטוריה דבר כזה שהאליטות הלכו להפגין נגד רוב העם שהוא חלש. הקונגלומרט של בתי המשפט, של האנשים החזקים ושל הכלכלה הריכוזית והעשירה – מגינים אחד על השני, ומי שנפגע זה החלשים"
רבים מעמיתיך הכלכלנים חתמו על עצומות והזהירו שהרפורמה תפגע בכלכלה.
"חשבתי לתומי שכלכלה היא מקצוע רציני יותר. פרופ' איתי אטר מאוניברסיטת תל־אביב למשל כתב דברי הבל, שהרפורמה תגרום לישראל לסגת למצב של מדינה אפריקאית. משפטנים מעליבים אותי כאיש מקצוע. משפטן היום זה לא מקצוע, זה מצב רוח. אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה, הלשון מתגלגלת, כמו שכתב קהלת 'וְקוֹל כְּסִיל בְּרֹב דְּבָרִים'. גם אחרי רפורמה משפטית ושנה של מלחמה, הנתונים של הכלכלה טובים: תעסוקה מלאה, שער הדולר יציב, רזרבות מט"ח גבוהות בבנק ישראל.
"הדבר היחיד שבאמת יש לנו בעיה איתו זה הגירעון והחוב שהולך וגדל. התחלנו את המלחמה ביחס חוב־תוצר של 60.5%, הגענו ל־68%. בקורונה התחלנו ב־60%, הגענו ל־68%, ואחרי שנה הורדנו את זה חזרה ל־60%. אני צופה שאחרי המלחמה תהיה צמיחה גבוהה מהתחזיות. להגיד שבגלל הרפורמה המשפטית נהפוך להונגריה ופולין? הפתעה, בהונגריה הדירוג עלה אחרי הרפורמה המשפטית. בפולין הייתה רפורמה משפטית, הם ירדו דרגה אחת בדירוג אשראי, ואחר כך זה חזר. כל כך הרבה שקרים וחוסר מקצועיות. הם רותמים את המקצוע לאג'נדה הפוליטית".
על הרפורמה המשפטית:
"בהפגנות נגד הרפורמה לא היו טיעונים. כשאין מה לומר, אז פועלים באלימות"
"אין בהיסטוריה דבר כזה שהאליטות הלכו להפגין נגד רוב העם שהוא חלש"
גם סוכנויות הדירוג עושות את זה?
"אס־אנד־פי עשו עבודה מקצועית יותר. מודי'ס היו פוליטיים. דיברתי עם חברים שלי משוק ההון בישראל, שמאלנים. הם ביקשו ממודי'ס להוריד את הדירוג כדי שזה יאיים על הממשלה. כשהתחילה המחאה של ההייטק אמרתי להם: הבדיחה היא על חשבונכם. העשירים יפסידו קצת כסף, לא אכפת להם. אבל המהנדסים שעושים באמת את כל העבודה, אם כסף יפסיק להגיע לארץ – הם הראשונים שישלמו את המחיר.
"יש ויכוח על הרפורמה המשפטית – בואו תציגו עמדות. הכוח משחית. 11 משפטנים מנסים להחליט על ערכים, ומכניסים אחד את השני פנימה. ברגע שאתה שוחק את האמון בבית המשפט, אין להם כלום. הרי אין להם ארנק ואין להם חרב, רק כבוד והדר, שהם יושבים ליד סמל המדינה ואתה נותן כבוד למדינה.
"עבדתי עם יצחק שמיר. אהבתי אותו אהבת נפש. יום אחד היה כנס בבנייני האומה, וגם השופט מאיר שמגר השתתף. שמיר ושמגר היו יחד בכלא באריתריאה של לוחמי הלח"י והאצ"ל. לא אשכח כל חיי איך נכנסתי לחדר שבו היה שמגר, וראיתי מלכות. איש תמיר ואציל, חולצה לבנה מגוהצת, ראית הדר ותפארת. אני בן־אדם שלא נותן כבוד לאף אחד, אבל היה לי כבוד אליו. כשאתה רואה היום את משפחות ההרוגים במלחמה, 'פורום הגבורה', באות להפגין בבית המשפט, אתה מבין שזה נגמר. אתה לא יכול בעזרת תשעה שופטים שהם לא אינטליגנטים גדולים להחליט על כל העם, זה לא יעבוד".
מה אתה חושב על התפקוד הכלכלי של הממשלה? התקציב שנמצא כעת על השולחן נכון בעיניך?
"זה לא תקציב קלאסי, אין בו הרבה מקורות צמיחה. סמוטריץ' לא מקבל יחס הוגן מהעיתונות הכלכלית. הוא אדם אינטליגנטי, מכיר את החומר, אבל יש בעיה במשרד האוצר: הפקידים לא משתפים איתו פעולה. אני לא מטיל אשמה. משרד האוצר לא מצליח כרגע לעבוד כמו שצריך, ואנחנו נמצאים במצב מאוד קשה. אסור לתת לגירעון לגדול. כל מי שזוכר מה קרה כאן בין 73' ל־85', מבין שאי אפשר. חשבנו שיהיה גירעון של 6.6%, וכנראה נתייצב על 7.7%. זה יותר מדי. יש מלחמה עצימה בכל מיני חזיתות אז זה מובן, אבל חייבים לעמוד על הקיצוצים. זה המבחן של סמוטריץ'. אם הוא יצליח להוריד את הגירעון ל־4.4%, אז נדע שהוא עשה עבודה טובה, אם לא, תהיה בעיה קשה.
"עם זאת, צריך להגיד שבסך הכול המשק יציב. נכנסנו למלחמה עם משק חזק. במלחמת יום כיפור איבדנו שנת תוצר. במלחמה הזאת, בנקודה הזו כשהשלב העצים מאחורינו, איבדנו בערך 15-13% תוצר, שזה המון אבל תחת שליטה. ברור גם שכשהמלחמה תסתיים ההייטק יקבל פריחה מטורפת. יחשבו מה עשינו עם הביפרים, איך יודעים להיכנס לתוך טהרן. מנהל ההשקעות של 'המילטון ליין', אחד מבתי ההשקעות הגדולים בעולם שמגלגל טריליון דולר, החליט להשקיע בישראל באמצע המלחמה. ספרדי בשם חואן דלגדו. הוא אמר: בכדורגל אתם לא כל כך טובים, אבל ביזמות ובהשקעות אתם הכי טובים בעולם".
הלווייתן הנרדף
חרצובות לשונו של סלבין מופנות בספר לעבר פוליטיקאים רבים. את אריק שרון הוא מתאר כמי ש"הבין רק כוח", פרס היה אובססיבי לתקשורת, ליברמן הוא איש עם דעות מוצקות "אך מוסר עבודה ועיסוק ענייני לקידום מהלכים אינם מחוזקותיו או עיקר מעייניו", ונתניהו "לא ניהל את הממשלה כראוי".
סלבין ליווה כאמור את כניסתו של נתניהו לזירה הפוליטית, אך בהמשך התחולל ביניהם קרע, בעקבות ויכוח כלכלי מקצועי סביב סוגיה בשם "רצועת האלכסון" – מונח הקשור לשערי החליפין של השקל והדולר. העימות הסוער גרם להתפטרות שר האוצר דאז דן מרידור. לאחר כמה חודשים התפטר גם סלבין בעקבות עימות נוסף. "חצי יובל חלף מאז", כותב סלבין בספרו, "והיום ברור שנתניהו צדק ולא אנחנו. רצועת האלכסון בוטלה ולא אירע דבר. תמיד כשמתגלע עימות בין דרג פקידותי ופוליטי, ההנחה היא – בגיבוי נחרץ של המדיה – שהדרג הפקידותי, 'המקצועי', הוא הצודק. והנה, בסוגיית האלכסון הקברניט נטל החלטה וצדק".
אותו קרע אף גרם לסלבין להצטרף למפלגת המרכז ולהתמודד ברשימתה בבחירות 1999. במשך חמש־עשרה שנים, מספר לי סלבין, הוא לא דיבר עם נתניהו, אבל היחסים ביניהם ידעו תהפוכות. כיום הוא לא מתרשם מהאישומים המשפטיים נגד ראש הממשלה. לאחר שקרא לדבריו את מסמכי תיק 4000, הוא אומר: "קראתי טקסטים מורכבים בחיי, אבל אני לא מצליח להבין את הטקסט הזה". נתניהו הוא בעיניו "הלווייתן הלבן הגדול" שמערכת המשפט רודפת, כמו ב"מובי דיק" של הרמן מלוויל.
"אחרי שבעה באוקטובר אמרתי לעצמי שגם נתניהו אשם, הוא הרי היה ראש הממשלה. אבל אמרתי לעצמי שאראה איך הוא מנהל את המלחמה, ובאמת הוא מתגלה במלוא יכולתו. לראות אותו עומד מול כל העולם ומול חצי ישראל, מול ממשל עוין בארה"ב, מול אירופה עוינת, הפגנות מטורפות, ומול כל היועצים והלשעברים למיניהם. הוא החליט להיכנס לרפיח למרות התנגדויות, להחזיק בציר פילדלפי, ואז בעיתוי המתאים להיכנס ללבנון. יכול להיות שהיה צריך לקצר את הזמנים. הגעתי למסקנה ששותים לנתניהו את הדם שלושים שנה, זה כנראה זיקק אותו לעמוד במשימת חייו".
