יוצר שטיסל: "התופעה של חרדים אנטי-ציונים כבר לא קיימת"

הפרמיירה לסדרה "קוגל", סדרת הבת של "שטיסל" שהתקיימה בחמישי שעבר בתל־אביב, הייתה מהמשונות שיצא לי להיות בה. הוגש בה קוגל תל־אביבי שהתחזה לאחד שהגיע ממאה שערים, דג מלוח עם קרקר עגול, והקהל הורכב מאנשי תעשייה, ברנז'ה תל־אביבית עם השחקנים הראשיים – ששון גבאי, הדס ירון, רותם אבוהב ומילי אביטל שפיזרה אבק כוכבים הולווידי. לצידם נשנשו (רק אחרי שבדקו את הכשרות) גם בני משפחתו וחבריו החרדים למהדרין של יונתן אינדורסקי. הוא עצמו הגיע עם חליפה ומגבעת. בתום התשואות הודה לאנשים שליוו אותו ולהוריו שהגיעו לכל פרמיירה ("גם כשלא הייתי לבוש כך").

הוא נולד בגבעת שאול בירושלים, למד בפוניבז' ואז עזב את העולם החרדי. סיים לימודי קולנוע בסם שפיגל, התמקד ביצירה, זכה להצלחה עולמית עם שטיסל ולפני שלוש שנים חזר לעולם החרדי בעקבות האהבה.

ואולי הכול מתחיל ונגמר בכוס תה. כשסיים את סם שפיגל הזמין את הוריו לטקס. "להורים שלי אין כמובן שום דבר עם קולנוע. הם לא ראו סרטים אף פעם וזה לא מה שמעניין אותם בחיים. לא חשבתי שהם יגיעו, אבל הם הגיעו. כשזכיתי בפרס הראשון על סרט הגמר שלי 'דרייבר' הזמנתי אותם לקבל את הפרס, וביקשתי מאבא שלי להגיד משהו. הוא סיפר שכשהייתי ילד אמרתי לו 'אבא, למה אתה לא קונה אף פעם תה בבונג?', והוא לא ידע אפילו מה זה".

"אני לא טיפוס של תה בבונג, אני לא סובל את זה" אמר האב, "אבל יוני ביקש אז הלכתי למכולת וקניתי לו תה בבונג. אז גם האירוע הזה הוא לא כוס התה שלי, הייתי מעדיף שהוא ישב וילמד בפוניבז', אבל זו הדרך שהוא בחר ואני איתו".

השיחה עם אינדורסקי מתגלגלת, האיש הוא אוצר מהלך של מילים. עוד סיפור ועוד מעשייה חסידית, בין ירושלים לתל־אביב, בין אנטוורפן לניו־יורק, בין חרדים לחילונים, בין אמנות לאמונה.

רציתי לראיין אותך מספר פעמים בעבר וזה לא יצא לפועל. הייתי בטוחה שאולי ניפגש בשטיסל 4, במקום זה אנחנו נפגשים לכבוד קוגל.

"כשאורי אלון ואני סיימנו את העונה השנייה של שטיסל היינו בטוחים שזהו, סיימנו את הפרק הזה בחיים שלנו ולא נעשה עוד עונה. אבל אז הסדרה נמכרה לנטפליקס והופעל עלינו מכבש לחצים. לא מצד נטפליקס, אלא מצד הצופים, שזה מכבש הלחצים הכי יקר והכי מתוק שאתה לא יכול לעמוד מולו. אמרנו שזה לא בידיים שלנו, שחייבים לעשות עוד עונה והיה ברור שהיא תהיה העונה האחרונה.

"כשהסתיימה העונה השלישית היינו עסוקים בפרויקטים אחרים", הוא ממשיך לספר, "החלטנו ששטיסל היא משהו שעשינו ונהנינו ממנו, ואולי עוד יגיע יום שנחזור אליה. כמו מסכת שאנחנו מסיימים ואומרים: 'הדרן עלך'. אנחנו מנחמים אותה שלא תהיה עצובה, שיבוא יום ונחזור אליה, ובעיקר מנחמים את עצמנו".

ואז נולדה קוגל. סדרת הספין אוף של שטיסל שהעולה בימים אלו ב־yes. קוגל היא בעצם פריקוול (יצירה שעלילתה קודמת לזו של יצירה אחרת) המספר את סיפורם של נוחעם (ששון גבאי) וליבי (הדס ירון), אב ובת המתגוררים בשכונה חרדית באנטוורפן, בלגיה, לפני עלייתם לישראל בשנת 2013.

נוחעם הוא סוחר חד לשון המתפרנס ממכירת תכשיטים ומייסעס לנשים עשירות ומשתוקק להיחשב לגביר בקרב הקהילה היהודית. הוא עומד בפני פרידה מאשתו יידעס (מילי אביטל). ליבי בתם היא מורה בסמינר, אך התשוקה האמיתית שלה וגם הכישרון נתונים לכתיבה והיא מנסה לעשות את צעדיה הראשונים בעולם הספרות החרדי. במקביל היא מנסה למצוא שידוך – משימה קצת מורכבת כאשר ההורים שלך שוללים הצעה אחרי הצעה.

כשאשתו רוצה לעזוב אותו וכשבתו מתבגרת ולא מוצאת חתן, נוחעם מוצא נחמה בקוגל. כשמסעדת הקוגל האהובה עליו נסגרת עקב מותו הפתאומי של בעליה, הוא נכנס לחייה של האלמנה פנינה, שאותה מגלמת רותם אבוהב.

בשטיסל, ליבי למעשה מתה ומותירה את קיווע לטפל בביתם הקטנה, אבל מכיוון שמדובר בפריקוול, אינדורסקי מחזיר אותה  לחיים. "עד היום אני לא יודע ממה היא מתה, אולי את תגלי לי", הוא מחייך.

ﬤשאורי אלון ואני סיימנו את העונﬣ השנייה של שטיסﬥ היינו בטוחים שזהו, סיימנו את הפרק הזה בחיים שלנו ולא נעשה עוד עונה. אבל אז הסדרה נמכרה לנטפליקס והופעל עלינו מכבש לחצים. לא מצד נטפליקס, אלא מצד הצופים, שזה מכבש הלחצים הכי יקר והכי מתוק שאתה לא יכול לעמוד מולו

קצת עצוב לצפות בסדרה כשאנחנו למעשה כבר יודעים שליבי מתה.

"תני לי לגלות לך משהו. את ואני וכל האנשים שיושבים פה בקפה הולכים למות יום אחד. ועדיין הם חיים יפהפיים ומרגשים ומדהימים שאפשר לספר עליהם את כל הסיפורים בעולם. על כולנו מרחף המוות, והאמנות מאפשרת לנו לשחק בין החיים ומוות".

דרוש אומץ כדי להוציא סדרה המבוססת על שטיסל בלי שני הגיבורים הראשיים – שולם (דבל'ה גליקמן) וקיווע (מיכאל אלוני), אבל ששון וירון, שני הגיבורים הראשיים החדשים, נושאים על גבם את המורשת השטיסלית ומרתקים אל המסך.

"הרגשתי שיש דמויות בשטיסל שעוד לא סיימנו לספר את הסיפור שלהן", מסביר אינדורסקי, "הכי קל לבנות סדרה על שלום שטיסל ועל קיווע, אבל החלטתי להתמקד בדמות של ליבי ושל אבא שלה נוחעם. כשאתה עושה ספין־אוף אתה חייב לבחור דרך צדדית. בשטיסל, ליבי ונוחעם היו דמויות לא מספיק מפותחות, ותסלחנה לי הדמויות שאני אומר את זה, הן היו דמויות שהיה בהן אפילו ממד של ניצול, כי הבאנו את ליבי כי היה צריך סיפור אהבה לעקיבא, ונוחעם הוא סוג של סיפור אהבה של שולם (צוחק), אז קצת השתמשנו בהן, ולא היו להן חיים אוטונומיים. אני חושב שבקוגל נעשה להן צדק פואטי".

שותפו ליצירה הפעם הוא ארז קו־אל, ‏יוצר ובמאי הסדרה "הטבח", ויחד עם הצלם גיא רז הם עושים עבודה יפהפייה. "איך שהסדרה הזו נראית זה בזכות מה שארז הביא איתו. כשעושים ספין־אוף תמיד יש פחד בסיסי להיכשל. הפחד הזה גורם לנו להתעורר בבוקר מאוחר ולהגיד 'אולי נישאר במיטה עוד קצת, למה שנלך לעוד יום של כישלון?'. אבל אז אתה אומר לעצמך – אולי זה יהיה יום מוצלח. השאלה הייתה איך אנחנו עושים משהו שהוא שטיסל אבל גם לא שטיסל. כלומר שעדיין נותן תחושה שהוא בתוך המשפחה אבל הוא כבר משהו אחר, ואני חושב שארז תרם לזה. הוא הביא איזושהי שפה עולמית מאוד ייחודית, שלוקחת סדרה לא רק למקום פיזי אחר, אלא שכל הסדרה נראית אחרת".

קו־אל הוא גם זה שאחראי לליהוקים המפתיעים והמוצלחים של מילי אביטל בתפקיד יידעס, אשתו של נוחעם, ושל רותם אבוהב בתפקיד פנינה, אלמנה טרייה. "היה ברור שלתפקיד של יידעס אנחנו מחפשים מישהי מיוחדת. אחרי הכול, מי האישה שיכולה לחיות את חייה עם נוחעם שטיסל ואפילו לאהוב אותו חלק מהזמן? היה ברור שהיא צריכה להיות מישהי משמעותית. אני חושב שמילי עושה עבודה מדהימה, ויש לה נוכחות חזקה מדהימה ומרגשת. היא הביאה לסדרה אצילות של כוכבת הוליוודית".

עלילת "קוגל" מתרחשת באנטוורפן, בירת היהלומים היהודית של בלגיה. אינדורסקי חשב לדמיין את העיר מתל־אביב, אבל המפיקה דקלה ברקאי התעקשה שייסעו לחוש את העיר עצמה. "הייתי נשוי טרי, בהיריון ראשון, זה לא הדבר הראשון שתכננתי לעשות. אמרתי לדקלה 'אני מכיר חרדים, תאמיני לי, וחרדים של בני־ברק וחרדים של ירושלים הם אותו דבר. וגם חרדים בברוקלין ובאנטוורפן הם אותו דבר – הם אוכלים את אותו קוגל ואותו צ'ולנט'. אבל דקלה התעקשה וטוב שכך, נסענו לשם לכמה שבועות וזו הייתה חוויה בלתי נשכחת".

באיזה מובן?

"התאהבתי במקום הזה. הבנתי שמה שחשבתי, שחרדים הם אותו דבר בכל מקום, זה קשקוש מוחלט שיש להתבייש בו. הרי מה אנחנו מנסים לעשות בשטיסל? להראות שגם כשבני אדם נראים אותו דבר, כל אחד מהם הוא יחיד ומיוחד. חרדי באנטוורפן הוא לא חרדי בירושלים".

אינדורסקי גם התרשם ממערכת היחסים בין החרדים באנטוורפן לשאר האוכלוסייה. "אני לא מדבר עכשיו על היחסים בין לא־יהודים ליהודים, שהיא גם מפעימה. כן, אנשים מדברים על אנטישמיות, אבל אני ממש לא הרגשתי אותה. אנשים הולכים שם עטורי טליתות בשבת והכול בסדר. אני מדבר על מערכת היחסים בתוך הקהילה היהודית. יש שם ישראלים, יש חרדים מקומיים, יש יהודים לא דתיים בכלל, יש חסידים. והחסיד בעלז הנחמד שעשה לנו סיור אומר לנו 'עכשיו נלך למאפייה המפורסמת של הקהילה, מאפיית קליינבלט'. אני שומע 'קליינבלט' ומדמיין חרדי עם וסט משומן ממרגרינה שמוכר עוגות. בסוף אני מגיע לשם, עומד אדם חילוני, והבעלזר מתחיל לדבר איתו ביידיש והם החברים הכי טובים בעולם. וכל הקליינטים שם הם חרדים. איפה אתה מוצא דבר כזה, שחרדי וחילוני אוכלים עוגות יחד ועושים צחוקים על חרדים?"

הסדרה מספקת הצצה גם לבורסת היהלומים באנטוורפן: "גיליתי שיהלומים זה פאסה. אומנם לא כולם רמאים ונכלוליים כמו נוחעם, אבל הם מתקשים להתפרנס מהתחום. מהבורסה עולה ריח של נפתלין. אתה מרגיש שזה קצת מיושן. אני אישית אוהב מקומות ישנים. זה הזכיר לי קצת את פוניבז', מקום שמתעקשים לשמר אותו כמו שהיה, ויש איזה הוד של הדבר הזה – הוד של דברים ישנים שאין אותו לדברים חדשים".

הוא בן 40, הקטן מבין חמישה ילדים. אביו היה נקדן, שניקד ספרי קודש אבל גם את קופיקו וצ'יפופו ואפילו דנידין, אמו הייתה חשבת שכר בבית החולים שערי צדק, וזיכרונות הילדות הכי מתוקים שלו הם מהימים שלא הרגיש טוב והלך עם אמו לעבודה ("אנשים שונאים בתי חולים ואני מת עליהם)".

גיליﬨי שיﬣלומיםזה פאסﬣ.

אומנם לא כולם רמאים ונכלוליים כמו נוחעם, אבל הם מתקשים להתפרנס מהתחום. מהבורסה עולה ריח של נפתלין. אתה מרגיש שזה קצת מיושן. אני אישית אוהב מקומות ישנים. זה הזכיר לי קצת את פוניבז', מקום שמתעקשים לשמר אותו כמו שהיה

אחת הדמויות שהשפיעו על ילדותו הייתה של שמשון פוליקמן, מנהל תלמוד תורה המסוֹרה, שממנו קיבל לימים השראה לדמותו של שולם שטיסל. "הייתה לו פולקסווגן ישנה עם ריפוד מתפורר, והוא היה לוקח אותנו לשיר בפני מאושפזים בשערי צדק במוצ"ש או ביום שישי. הוא היה עומד שם כמו שולם שטיסל ומנצח על הילדים האלה ששרים בשביל החולים. עד היום אני יכול לשיר את השירים האלה, עולות לי דמעות כשאני חושב עליו. יהודי מתוק של פעם. לימים, כשישבתי וכתבתי את שטיסל עלתה לי בראש דמותו. היה משהו בציניות שלו, בהומור, בזה שהוא היה לוקח תמיד את החיים בצורה שהכול היה עובר לידו. הוא אהב לעשן ולאכול ואהב לעשות טוב ליהודים אחרים. לקחתי הרבה השראה ממנו לדמות של שולם".

אלא שהסיפור לא מסתיים כאן. בשיחה עם אוֹרי אֵלון, שותפו ליצירה של אינדורסקי, הוא שאל אותו על מי הוא חושב כשהוא כותב את שולם. "אורי אמר שהוא חושב על שמשון פוליקמן. הייתי די המום, מה הסיכוי? אורי גדל בבית־אל, התיישבות דתית־לאומית, אבל מתברר שסבא שלו למד עם שמשון פוליקמן והם היו חברים, ודמותו נצרבה אצל הנכד".

אחרי התלמוד־תורה המשיך לישיבת אור אלחנן, שם כבר הבין שהגמרא לא הכי מעניינת אותו, אבל בכל זאת שם לעצמו מטרה להתקבל לישיבת פוניבז'. "מי שמגיע לפוניבז' רוצה להיות השפיץ. מהר מאוד גיליתי שכנראה לא אהיה הרב שך".

איך גילית?

"פוניבז' מספיק כנה וקשוחה בשביל שתגלה את זה בעצמך, ואני חושב שכשהבנתי את זה ידעתי שאני צריך לעזוב את הישיבה".

התהליך הארוך הוביל אותו לבסוף לצאת מהבית, להפסיק לשמור מצוות ולחזור מבני־ברק לירושלים. באחד המקרים שמע שאפשר לקבל כרטיס של עשרה סרטים במחיר של אחד בסינמטק, וכך נחשף לעולם הקולנוע. הוא עזב את הישיבה ועבר ללמוד בסם שפיגל.

יכולת להישאר בעולם החרדי ולהיות הרב שך של סם שפיגל.

"אני מניח שהיום בחור שלומד בישיבה חרדית ורוצה לעשות סרטים, הרבה יותר פשוט לו להישאר חרדי ולעשות את זה. בזמני זה היה פחות מקובל והרגשתי שאני צריך לבחור. אנחנו אוהבים להתלונן על המגזר החרדי, אבל הוא עושה צעדים ענקיים כדי להשתלב בחברה הישראלית. היום כבר מבינים שזה לא חייב להיות שחור או לבן. אני הייתי אז ילד בן 18 ולא ידעתי שיש מורכבות כזאת. היום אני מתחיל להבין בכלל מה עבר עליי אז, ולמה עזבתי את הישיבה".

שטיסל הובילה אותו למקומות שמעבר לחלומותיו. הסדרה זכתה ב־11 פרסי האקדמיה לטלוויזיה לשנת 2013, ובהם פרס סדרת הדרמה הטובה ביותר ושישה פרסי אקדמיה נוספים לשנת 2015. היא נמכרה  לנטפליקס, שם זכתה להכרה והצלחה בינלאומית רבה. אינדורסקי יצא איתה לסיבוב הקרנות בארצות הברית שבו זכה לתשואות, ועדיין, כשאני שואלת אותו על הרגע הכי מרגש הוא נזכר ברגע שבו הבין שהחלום שלו עומד להתגשם. זה קרה על גג ישיבת פוניבז'. "הייתי אז בסוף הלימודים בסם שפיגל. עבדתי על סרט דוקומנטרי שעסק בישיבה שבה למדתי. תוך כדי התחלתי לעבוד עם אורי אלון על שטיסל. לא ידענו מה זה בכלל. לא חלמנו שמישהו יתעניין בזה, אבל לי ולאורי היה כיף להיפגש אז המשכנו לגלגל את הרעיון. ואז, יום אחד, עמדתי על הגג של פוניבז' וחיכיתי לצלם את השקיעה בשביל הסרט. אכן הגיעה שקיעה מדהימה כשברקע כל בני ברק, ופתאום קיבלתי טלפון מדקלה ברקאי המפיקה שבישרה לי ש־yes רוצים את הסדרה. זה היה נס, רגע שלא חזר אחר כך. גם כשהסדרה זכתה בפרסים וגם כשהיא נמכרה לנטפליקס, עדיין אני מתרגש כשאני נזכר ברגע הזה בפוניבז'".

בין העונות של שטיסל יצר יחד עם אלון את "אוטונומיות" – דרמה דיסטופית, שעלתה לפני שש שנים ועוסקת במציאות חלופית שבה יש מלחמה תוך־ישראלית בין מדינת המגזר החילוני לבין אוטונומיה של המגזר החרדי. הסדרה, שיצר בהיותו חילוני, כמו חזתה את הקרע בין שני המגזרים בימינו אנו. "אוטונומיות הייתה מין צעקה כזו שהיא לא באמת צעקה, אלא סוג של פצע. כשהיא יצאה התראיינתי וציטטתי את שירו של חיים גורי 'אני מלחמת אזרחים', שמדבר על שתי מדינות שחיות בתוכי. אני באמת מרגיש כמו בשיר אמסטרדם של חנן בן ארי, שיש בי 'את כל אולפן שישי'. עשיתי את אוטונומיות כשחייתי חיים לא דתיים, אבל באותו זמן גם הייתי הילד החרדי שהייתי. קיים אצלי פיצול שככל שעוברות השנים אני יותר שלו איתו ומקבל אותו בהבנה. הפיצול הזה היה שם תמיד, והחיים הם מין תחנות שעוברות סביבו".

יצירה יפהפייה אחרת שלו מוצגת בימים אלו בבית ליסין, "בבצ'יק". מדובר בקומדיה שהיא מעין פנטזיה. על משפחת בבצ'יק הוטלה קללה מסתורית – כל בן משפחה שמגיע לגיל 57 מסיים את חייו. יודל בבצ'יק מתקרב לגיל "המסוכן" וצריך לקבל החלטה מי יירש את מסעדת בבצ'יק האהובה שלו: בנו הצעיר והנמרץ יונה או בנו הבכור והממולח חצק'ל שחוזר אחרי שהות ארוכה באמריקה. המאבק בין שני האחים הופך לדו־קרב על ליבה של מרים יאפצ'יק היפה, אהבת ילדותם. המחזה הוא מעין שטיסל עם נגיעות חנוך לויניות מובהקות. "אני מאוד אוהב את חנוך לוין. קראתי אותו כשהייתי צעיר, ועוד לפני שחשבתי שאני רוצה לכתוב היה בו משהו שדיבר אליי".

אתה צריך לﬣיות מענטש כשאתה גר בבניין עם אנשים שנותנים את הלב ואת הנשמה למדינה ומקריבים את הילדים שלהם. אם אתה לא לוקח חלק במה שקורה כאן במדינה, אז לפחות שתהיה לך בושה

כבר שנים שאינדורסקי מתגורר בתל־ אביב ומייחל שהשלום ששורר בבניין שלו ברוטשילד יהיה גם במקומות אחרים. "כזוג חרדי עברנו לרוטשילד בדיוק כשהחלו ההפגנות סביב הרפורמה. הייתי בטוח שאנשים מסתכלים עליי ואומרים 'מי זה החרדי שבא לכאן?', אבל הכול היה בראש שלי. לאנשים לא אכפת מי אני. אנחנו חברים של כולם, והבניין הזה הוא מיקרוקוסמוס של החברה – ימנים, שמאלנים, גייז, חרדים – כולם ביחד. יש גם הרבה כלבים, ברוך השם, וכולם נהנים, בחיים לא היה שום מתח. הלוואי שהיינו מתרגמים את זה למדינה.

"הייתי בטוח שהטראומה שעברנו ואנחנו עדיין עוברים תשנה דברים, שאנשים ידברו אחרת, אבל אנחנו עדיין עסוקים בלחפש מי אשם ולהאשים אחד את השני. החרדים אשמים בזה שהם לא הולכים לצבא, הימנים אשמים כי הם קיבלו את הרפורמה, שמאלנים אשמים כי הם נלחמו ברפורמה. מה זה משנה? אנשים נהרגים, שופכים את הדם שלהם על המדינה הזו, ואנחנו ממשיכים לריב. הכול מתערבב לאיזה בליל של מילים שכבר אין להם שום משמעות. אנחנו באיזושהי גלות בתוך גלות מתוך גלות.

"לפני כמה חודשים ישבנו בליל שבת והיו אצלנו כמה חברים", הוא נזכר, "מישהו רצה לשיר ניגונים של הימים הנוראים. כתוב בספרים שלא לשיר אותם סתם באמצע השנה כי זה מעורר את הדינים, וגם כי טוב להתגעגע אליהם. אבל הבנתי שאנחנו בעצם כל השנה האחרונה בימים נוראים. הזמן נעצר בשמחת תורה, ועדיין אני מאוד אופטימי. בסוף, למרות כל השיח המקטב אנחנו חיים בתוך מלחמה, זה נמצא בכל מקום ואנשים נמצאים על הסף שלהם. רואים את זה בכביש ובסופר ובכל מקום. אתה רואה את זה על עצמך, וכשנמצאים על הסף קורים דברים יפים. הנפש מתגלית במלוא האור שלה. קורים דברים גדולים במדינה".

ועדיין סוגיית הגיוס מחלקת את העם. לא יתכן מצב שבו הנטל, במיוחד בימים שאחרי ה7.10, לא יתחלק בין כולם.

"חרדים לא הרגישו אף פעם חלק מהמדינה הזאת, והסוגיה מול הצבא הייתה שיקוף של זה. היום החרדים מרגישים חלק מהמדינה הזאת, הדבר הזה שחרדים פעם היו אנטי־ציונים זה כבר לא קיים, את לא רואה את זה כבר היום. תמיד יש שוליים".

ועדיין הציבור החרדי לא רץ להתגייס.

"הפגישה בין בן־גוריון והחזון איש הולידה עוול שצריך לתקן אותו. איך לתקן אותו, מה לעשות – אני לא יודע. אני מקווה שהמנהיגים של העם ידעו איך לרפא את הפצע הזה. אני יודע מה לא יעבוד – לא יעבוד לגייס את החרדים בכוח. אני גם יודע ומאמין שיש אנשים שהם לא חרדים שמאמינים בחשיבות התורה ומבינים שזה ערך שאסור לוותר עליו.

"ובאותו זמן, אתה צריך להיות מענטש כשאתה גר בבניין עם אנשים שנותנים את הלב ואת הנשמה למדינה ומקריבים את הילדים שלהם. אי אפשר לא להיות אכפתי. צריך למצוא איזשהו פתרון. גם אם חרדים לא הולכים לצבא, לפחות לא באחוזים גדולים, עדיין יש הרבה דרכים שאפשר לעזור למדינה הזאת. להתנדב בבתי חולים ובבתי אבות בצורה משמעותית. אם אתה אברך ואתה יושב ולומד, אז אתה לא מוריד את הזבל? אם אתה לא משתתף במה שקורה כאן במדינה, אז לפחות שתהיה לך בושה. אני מרגיש לא בנוח שלא הייתי בצבא ומשתדל לתקן את זה. לנסות למצוא את המקומות שאולי אני יכול לעזור לעם הזה. לציבור החרדי יש תפקיד שהם משמרים באדיקות, זה תפקיד חשוב לקיום של המדינה הזאת לא רק בצורה מיסטית, אלא לזהות שלה – ועדיין חשוב להיות שותף במקום שאתה חי בו".

לפני כארבע שנים, אחרי שצילם את העונה השלישית של שטיסל נסע לארצות הברית למסע הקרנות והרצאות מחוף אל חוף, וחזר לארץ ישר אל תקופת הקורונה. "הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן כותב 'אף פעם אל תוריד את הסיר מהאש'. במילים אחרות, תמיד תשמור על התשוקה שתשמור אותך חי. מה שקרה אחרי נטפליקס הוא ששאלתי את עצמי, מה עכשיו? בסדר, אנשים אוהבים אותך, רוצים להיות חברים שלך, רוצים שתבוא ותרצה, אבל איזה סיר אפשר לשים עכשיו על הפלטה?"

באותה תקופה חלה בקורונה וסבל במשך חודשים מפוסט קורונה ומכאבי פרקים.  "הכול היה קשה – גם בעולם, גם בחיים האישיים שלי. שאלתי את עצמי הרבה שאלות. התחלתי אז לעבוד על סדרה לכאן 11, 'ההונגרי', סדרה על גיבור שנע בין העולם החרדי והעולם החילוני, שקשורה במובן מסוים לחיים שלי. שאלו אותי בפרזנטציה אם יש סיכוי שאחזור בתשובה. עניתי שאין סיכוי, שהלכתי רחוק מדי בחיים, שעשיתי יותר מדי דברים, והנה אני כאן. היום שואלים אותי אם יום אחד יש סיכוי שאחזור בחזרה להיות חילוני, ואני אומר שכן".

ואז הגיעה אווה, צרפתייה ממשפחה מרוקאית מסורתית שעלתה לארץ והתחילה להתחזק ביהדות עם תשוקה מדבקת למוזיקה חסידית. כשנפגשו כמעט במקרה היה ברור לשניהם שזה מפגש מרגש, ומצד שני שזה לא ממש יכול ללכת כשכל אחד מהם עושה את הדרך ההפוכה. "באותה תקופה הדבר האחרון שחשבתי שיכול לעזור לי זה א־לוהים או הדת", הוא נזכר, "אבל יום אחרי שפגשתי את אווה הפסיקו לכאוב לי הפרקים. כאבי פרקים זה משהו שיש לתסריטאים כשמשהו לא עובד, אבל גם כשפרק מסוים בחיים לא עובד טוב וצריך עורך תסריט. אווה התגלתה כעורכת תסריטים מוכשרת מאוד. היא החזירה אותי הביתה בצורה מאוד מוזרה, דרך פריז ומרוקו".

לפני כשנתיים נישאו בחתונה שכינסה אליה חרדים וחילונים, יוצרים ותלמידי חכמים. הם קבעו את ביתם בתל־אביב, ולפני כשנה נולדה צירל, הקרויה על שם סבתו של אינדורסקי. ועכשיו בגן תל־אביבי יש ילדה בשם צירל־צילי, שאביה חובש כיפה שחורה ואמה עם פאה. "לפני סוכות הבעלים של הגן שאל אותי אם אני יכול לעזור לו לבנות סוכה לילדים. לא הבנתי בתור מה הוא שואל, מה, אני הרב של הגן? בחלום הכי רע שלי לא הייתי חולם שיום אחד מישהו ישאל אותי איך אפשר להשיג סוכה כאחרון החב"דניקים. נכנסתי לחרדות שההורים בגן יחשבו שאנחנו רוצים שתהיה סוכה, אז אמרתי לבעלים שאנחנו לא צריכים סוכה, שבנינו סוכה יפה על הגג ושלצילי תהיה סוכה. נזכרתי שיש לי בבית סוכה כזאת שמקימים בכמה דקות שקנינו פעם, אז אמרתי לבעלי הגן שאתן לו אותה בתנאי שלא יגיד להורים האחרים שהיא ממני. הם בנו אותה בסלון והיא נמצאת שם עד עכשיו. היא הייתה סוכה של סוכות, ועכשיו יש עליה קישוטים של חורף, ואולי עוד מעט היא תהיה סוכת חג המולד. יש סיפור חסידי על יהודי שכל כך אהב את הסוכה שלו, שהוא לא יצא ממנה. וזה היה באירופה, קר, לא קל להישאר בסוכה. מה עשה הקב"ה? העננים לקחו את הסוכה לארצות החום, ועד היום הוא יושב בסוכה ושם המשפחה שלו סוכות. אז יניב מהגן הוא כנראה גם מהמשפחה הזו".

בדיעבד אתה מצטער על הדרך שעשית מהעולם החרדי החוצה ובחזרה?

"לא, לא הייתי מחליף פסיעה אחת מתוך הדרך הזו, אבל תמיד יש דברים שאתה מצטער עליהם. אני בעיקר מצטער על הצער שגרמתי להורים שלי".

רבות מיצירותיו של אינדורסקי קשורות לאוכל. שטיסל, למשל, נולדה בעת שהוא ושותפו ליצירה אורי אלון אכלו קוגל במסעדת שטיסל. הם גלגלו את הרעיון לסדרה ואמרו שלא משנה מה יהיה תוכנה, הם יקראו לה שטיסל, על שם המוסד המיתולוגי. ב"קוגל" ניתן מקום של כבוד לקוגל איטריות, רצוי שרוף. "גיליתי לפעמים שכשאתה כותב ורעב זה דבר טוב ליצירה, כי ככה אתה צמא לאיזושהי נחמה. במובן הזה אפשר לומר שקוגל הקדימה את שטיסל. אפשר לומר שכולנו נולדנו מתוך סיר קוגל, מתוך סיר קוגל אתה בא ולשם אתה הולך. אולי יקברו אותנו בתוך סיר קוגל וזו תהיה נחמתנו".