הכול התחיל בערב סתווי אחד לפני שמונה שנים, מתאר שרון ורדי. "נסענו לבקר את הבן שלנו, שלמד במכינה קדם־צבאית בדרום רמת הגולן. הבאנו לו שמיכה כי התחיל להיות קר, וגם עוגה, שיהיה טעים. יום הורים סטנדרטי, שום מחשבות מיוחדות. אבל חמש דקות אחרי שהגענו, אמרתי לעצמי שפה קורה משהו. קודם כול, הבן שלי שהוא טיפוס ריאלי – היום הוא מהנדס – פתאום מראה לי ספרים, מדבר איתי על ספרים. כל האווירה שם הייתה אחרת. היה באוויר משהו יותר רציני, יותר רגוע, יותר עמוק. אמרתי לעצמי שבמכינות קורה משהו, ושמעתי הורים אחרים שאומרים 'חבל שלנו אין'. הם הבינו שבמכינה של הילדים יש עומק ורצינות שאין בחיים שלהם".
לא היה קל לקבוע מועד לשיחה עם ורדי, בעיקר משום שפעמיים בשבוע הוא משרת במילואים. עדיין. בגיל 62, אחרי שירות של 25 שנה כטייס מסוקי קרב, ופעמיים מפקד טייסת. כששומעים את קולו בטלפון, איכשהו מצטייר איש צעיר עטור תלתלים. ראש מכינה שנועל סנדלים, מלא אנרגיות כזה. בפועל יש לו חולצת כפתורים מגוהצת ומראה כללי של מנכ"ל חברה, אבל הוא בהחלט מלא אנרגיות. והוא אכן עומד בראש מכינה, אבל כזו שמיועדת למבוגרים. לא לצעירים טרם גיוס.
הכתובת על המפעל
ורדי, בן לאב מסלובקיה ואמא ניצולת שואה מפולין, אלוף־משנה במיל', גדל בחולון. "לא רמת השרון ולא בקיבוץ, הגעתי במקרה לקורס טיס. פשוט עברתי את המיונים ואז לא רציתי שידיחו אותי, אז סיימתי", הוא צוחק. "תמיד חשבתי שאני לא שייך. אני נראה בכלל כמו גף טכני, לא כמו טייס".
בתפקידו האחרון בשירות קבע הוא כיהן כנספח צבאי באיטליה. אחרי שהשתחרר מהצבא, החל לעבוד ברפאל. "ולפני שמונה שנים הייתי בן 54, והתחלתי לחשוב מה יהיה איתי בחיים. הרגשתי שאני מתחיל לחזור על עצמי. הכול היה בסדר גמור. פנסיה צבאית, ורפאל זה מקום מצוין, עם נשמה. קצת ישראל של פעם. חברה שעושה ציונות, בגליל. אתה שמח לבוא לשם. אבל הבנתי שזהו, שזה מה שאעשה עד הסוף, אלא אם כן אחליט לעשות משהו אחר. ואז נחשפתי למכינות, ואז להורים של חניכי המכינות".
"כולם נמצאים בסביבה שמקטרים בה ומבלבלים את המוח שהכול פה רע ולא בסדר, ופתאום יש מקום שבהגדרה מחפש את חצי הכוס המלאה. זה לא גילוי גדול שיש גם אנשים מושחתים וטיפשים, לא צריך לקטר על זה כל הזמן"
הוא התחיל ללמד בהתנדבות בשלוש מכינות. בתבור, בחנתון ובמכינת "מנשרים קלו". "אני בוגר תואר ראשון במחשבת ישראל ובפילוסופיה, ותואר שני בהיסטוריה. אז בניתי קורס. אבל האמת היא שלא הלכתי בשביל ללמד. הלכתי בשביל ללמוד מה קורה שם. יצאתי איתם לימי עיון, לטיולים". זה היה מבחינתו כמו תחביב, וגם ממליץ למי שכשיר למשימה הזו: "במקום לראות טלוויזיה, לכו להעביר קורס במכינה".
ואז מוקי בצר, ראש מכינת מנשרים קלו, חלה, וביקש מוורדי שיחליף אותו. "חשבתי שמדובר בשבועיים והסכמתי. זה התארך לשנה וחצי שבהן ניהלתי בפועל את המכינה". וכשראש המכינה חזר לתפקיד, לוורדי היה ברור שמלבד הצעירים שנוהרים למכינות, יש גם קבוצת גיל אחרת שזקוקה למענה.
"כשההורים של תלמידי המכינות רואים את הילדים שלהם, אצל כמעט כולם, אם הם לא ציניקנים גמורים, מתעורר משהו. ואתה אומר לעצמך – הם פוטנציאל אדיר. אנשים בין 50 ל־60, חילונים, שאפשר לגייס אותם לטובת הציונות והעם היושב בציון. הם כבר עברו כמה דברים בחיים. לחלקם יש כסף, לחלקם יש קשרים. הם יודעים לעשות דברים, יודעים להשפיע. כמה אפשר לרכוב על אופניים? כמה אתם יכולים לצפות בנטפליקס?"
השם למיזם החדש נתקע לו בראש בעקבות כתובת ישנה שהתנוססה על מפעל "צינקל" באזור התעשייה קריית־אריה בפתח־תקווה. "נדרנו נדר לשתף עצמנו בבניין עם וארץ ישראל". כתובת שחקק שם התעשיין הציוני ישראל שנקר.
זוכרים את המנגינה
וכך קמה המכינה להורים, "לשתף עצמנו". התוכנית הבסיסית שלה כוללת מפגשים פעם בשבוע, לאורך שנה, וגם כמה סיורים משמעותיים. המטרה היא מה שמגיע אחרי: התגייסות למשימה לאומית. "מי שבא ל'לשתף עצמנו' צריך להתאמץ", מבהיר ורדי. "זה לא טיול, זה מסע. בנינו את זה קצת קשוח, בכוונה. יום הפעילות השבועי מתחיל בשעות אחר הצהריים אבל קצת מוקדם, כדי שיפסידו עבודה, שיעלה להם קצת. אני אומר להם: אם אתם רוצים פאן, לכו לקולנוע. אם אתם רוצים מסע – תבואו.
"מגיעים כאלה שהמנגינה מנגנת להם, הם רק לא זוכרים את המילים. אנחנו מזכירים להם. אנשים כמו שאני הייתי, שכבר הגיעו והשיגו ונהיו המנכ"ל או השותף הבכיר. וכעת הם מבינים שהתקדמות אמיתית בחיים תהיה אם הם דווקא יחזרו אחורה, למה שדיברו בתנועת הנוער. חלקם מגיעים אלינו קצת ציניים וביקורתיים, אבל אתה מזכיר להם משהו שהיה להם, ומזכיר להם שאם הם יחזרו להסתכל על העולם ככה, הם יהיו שמחים יותר".
התכנים הם כמו במכינות לצעירים? יהדות, היסטוריה?
"התייעצנו עם המון אנשים עד שגיבשנו את התוכנית. היה ברור שזה צריך להיות מדויק, לא אקלקטי כמו שקורה במכינות אחרות לפעמים, עם מרצה מפה ומרצה משם. אדם בא מהעבודה, הוא לא מוכן שתאחר לו או שיהיה ברדק.
"אנחנו מתמקדים בארבעה נושאים: ישראל במזרח התיכון, ציונות, יהדות ישראלית, ו'המדינה הטובה' או המתוקנת. אנחנו לומדים את הנושאים האלה, פוגשים מרצים ועושים דרך. בנוסף, עושים היכרות מעמיקה עם ישראל. מרצים בולטים שבאים פעם אחת, וסיורים. בהם, למשל, יום שלם בחברון. ניסית פעם להביא 60 אנשים מבוגרים שרובם חילונים ליום שלם בחברון? גם אנחנו פחדנו בהתחלה. בשנה הראשונה עשינו חצי יום בחברון וחצי יום בגוש עציון, היום כבר לא חוששים".
מה קורה במהלך היום הזה?
"המטרה היא קודם כול שתהיה להם תמונה צבעונית, חדה, של המציאות עצמה. ככה נראה פה הצבא, ככה נראים מי שגרים פה. הם מודרכים על ידי תושבי חברון, משוחחים איתם, נכנסים למערת המכפלה. מדברים על זה – כמה זה חשוב לי, כמה זה שלי, כמה אתה רוצה שיהיה שלך. אוספים לאנשים את הסלולריים ביום כזה. לא יכולים לכפות, הם מבוגרים, אבל אומרים לאדם: שב בלי סלולרי יום שלם, תתנתק מהווטסאפ, תקשיב למה שאומרים, תקשיב לעצמך, תחשוב איפה אתה נמצא, איפה אתה משתלב במהלך ההיסטורי של שיבת עם ישראל לארצו, איפה אתה רוצה להיות.
"לאנשים קשה להיכנס לזה, אבל אחרי שהם בפנים – הם שמחים מאוד. יש להם בראש תמונה מטושטשת, ופתאום הם רואים בעיניים ומקבלים פוקוס: ככה נראים החיים בחברון, ככה נראית המציאות בהר הבית. אני לא חושב שמי שבא לחברון עם דעות שמאל משנה את דעתו בגלל יום סיור, אבל עכשיו יש להם תמונה. פתאום אתה מרגיש יותר בבית בארץ הזו".
עברית לילדים ערבים
המכינה פועלת בשתי שלוחות: במרכז, ובזכרון־יעקב. מגיעים אנשים ממושבי עמק יזרעאל, ממגדל העמק. תושבי השרון, הפריפריה, המרכז. השנה הם התחילו מחזור שישי.
מה קורה עם הבוגרים?
"הייתי רוצה שיקרה יותר. ככה זה בחינוך, תמיד רוצים יותר. הייתי רוצה מאה טרומפלדורים. 420 איש סיימו עד היום את 'לשתף עצמנו'. בתום התוכנית הם נכנסים מיד לתוכנית בוגרים, בית 'לשתף עצמנו', שבסופו של דבר הוא העיקר. הם מקבלים הודעות, באים לסיור, לתיקון ליל שבועות. יש 120 אנשים שהם פעילים ממש בבית 'לשתף עצמנו'. את שואלת מה אני רוצה? את השלט ההוא מפתח־תקווה, את ההחלטה הזו לשתף עצמך בבניין עם וארץ ישראל. בשלב ראשון לא להפריע. אם אתה מקטר, אתה מפריע. אם אתה מוציא את דיבת הארץ, אתה מפריע. אם אתה מדבר על ירידה מהארץ, אתה מפריע. אחרי לא להפריע, אתה יכול לשבת בטריבונה, או להחליט להיות בזירה, לשתף עצמך ממש". כלומר ליזום פעילות, להקים תוכניות.
"ניסית פעם להביא 60 אנשים מבוגרים שרובם חילונים ליום שלם בחברון? גם אנחנו פחדנו בהתחלה, היום כבר לא. אני לא חושב שמי שבא לחברון עם דעות שמאל משנה את דעתו בגלל יום סיור, אבל יש להם תמונה ברורה יותר"
בין המיזמים שהובילו בוגרי המכינה, ורדי מספר על דודי ורונית – הוא מעדיף לנקוב בשמות פרטיים בלבד – ש"הובילו במשך כמה שנים מסלול פעילות עם חרדים, כדי לקרב אותם לשוק העבודה. דודי הוא איש הייטק, רונית מכוח אדם. האמת שזה נפל במלחמה. שניהם די נשברו. לה יש שלושה ילדים קרביים, שניים בקבע ואחד במילואים, והוא יש לו שניים. היה להם קשה להמשיך עם התוכנית שהייתה.
"את זוכרת שמיד אחרי שבעה באוקטובר, היו חבר'ה חרדים שבאו לסייע לחקלאים? מישהי מאצלנו יזמה את החיבור הזה", ממשיך ורדי, ומספר גם על בוגרים שהחליטו לעבור לגור בעוטף עזה, בעקבות המלחמה. "מתרכזים אצלנו עשרות או מאות אנשים שרוצים לעשות משהו חיובי כדי להשפיע על החברה הישראלית. כשאתה בוגר של 'לשתף עצמנו' ויש לך רעיון, אתה מוציא הודעת ווטסאפ ויש אנשים שחוברים אליך. כמו חברת כוח אדם של עשייה חיובית.
בוגרת נוספת של המכינה שהובילה מיזם חלוצי היא תמי, חברת קיבוץ. "היא החליטה שהיא רוצה ללמד ילדים ערבים בגיל גן לדבר עברית. אז היא התחילה לגייס אנשים מ'לשתף עצמנו'. נפגשנו בערב לימוד שבועות האחרון, והיא אמרה לי שיש לה 220 ילדים שלומדים והארגון עובד. למרות שבעה באוקטובר, למרות המלחמה. היא פגשה שני אנשי עסקים, שיגעה להם את המוח עם הרעיון שלה. היה בה את זה, אבל פתאום אצלנו היא קיבלה תחושה שהיא יכולה להוציא לפועל. פוגשים במהלך השנה אצלנו כל מיני אנשים ועמותות, ומבינים שאפשר פשוט לקום ולעשות. מהיום הראשון אנחנו שמים את זה מולם – שהמבחן בסופו של דבר הוא עשייה.
"לפני הבחירות המוניציפליות האחרונות, שלושה אנשים מ'לשתף עצמנו' העמידו את עצמם לבחירה כמועמדים ברשויות שלהם. שניים מהם אמרו שזה בזכותנו. עכשיו, זה לא בזכותנו, זה בזכות ההורים שלהם והערכים שעליהם גידלו אותם, ובזכות עצמם. אנחנו היינו רק הטיפה שנוספה לכוס".
אדם שהיה מנכ"ל, שהקים מיזמים, צריך מסגרת כמו מכינה למבוגרים כדי לעשות ציונות? איזה חבל נתת לו שהוא לא הצליח לתפוס בעצמו?
"עובדה שאנשים באים, והם אומרים שזה מוסיף להם תכנים ורעיונות ומחשבות. כולם נמצאים בסביבה שמקטרים בה ומבלבלים את המוח שהכול פה רע ולא בסדר. ופתאום יש מקום שבהגדרה הוא אופטימי, בהגדרה מחפש את חצי הכוס המלאה.
"אנחנו ארגון מעורר, זה תפקידנו. לחדד את התמונה, להזכיר שאפשר להסתכל חיובי. זה לא גילוי גדול שיש גם אנשים מושחתים וטיפשים, כולם יודעים. לא צריך לדבר ולקטר על זה כל הזמן. אנשים מגלים שיש להם קבוצה של אנשים שבוחרים בהלך חשיבה אחר, כזה שיוצא מהקיטורים.
אתה מרגיש שאלו אנשים שבאים כי הם צריכים טיפה לכוס, או שהצלחת גם להעיר אנשים שהיו כבר ביובש מוחלט?
"כל מיני. למשל, כל שנה יש מישהו שהוא עולה חדש. הייתה מישהי שעלתה מהולנד ואמרה: סוף סוף אני מבינה מה אני עושה פה. תראי, ציניקן שאין לו כלום – לא יבוא. זה חתיכת תיק, זה לא משהו שעושים על הדרך. זה לא חוג, יש דרישות ואינטנסיביות. למי שרוצה קלות, אני אומר: לכו תעשו יוגה, מה אתם רוצים ממני".
מהפלמ"ח לעפרה
איך צלחתם תקופות כמו הוויכוח הגדול על הרפורמה המשפטית?
"זה נכנס קצת, אנחנו לא מתעסקים בזה הרבה. מבחינתנו מה שזמני הוא זמני. אם אתה חלק מעם ישראל, מאז ימי דוד המלך, אם יש לך פרופורציה איפה אתה בסיפור – אז שאלת פיטורי גלנט היא אומנם חשובה, אבל פתאום אתה מבין את הסיפור כולו ונותן לזה מקום אחר.
"אנחנו מבקשים להניח את הציניות בצד ולהיפגש עם אנשים ורעיונות, ואז לרוב יש השהיה של הוויכוח. לפעמים יש תקלות. היו אנשים שבחברון לא היו מוכנים לנהל שיח, ופעם היה לנו משתתף שנקרא לו ביביסט תוקפני. אז מה, אז יש. יש לנו יום סיור גבעות בשומרון שבו אנחנו מבקרים בגבעה של ידידיה משולמי, שאני נתתי לו דרגות בסוף קורס טיס. זה מכניס אנשים לשוק, כי הוא ה־גבעות. אפילו בהר־ברכה אומרים לי: מה אתם הולכים למשוגעים האלה בגבעות. עם ידידיה תמיד יש שיחה מעניינת. ואז עולים ממול, לתצפית על קבר יוסף, ומסיימים בארוחה ביקב הר ברכה. ותמיד יש מישהו שמסרב לאכול שם. בסדר גמור. אתה מסרב לאכול מעיקרון – סחתיין, אביא לך מנה מהבית.
"יש אנשים שנעים בכיסא בחוסר נוחות בשיחה עם יואב שורק, ויש עם מוסי רז. כשאתה מבין שאתה במסע לתוך ישראל, אתה מפסיק להתרגש מכל אירוע. התמונה שלך היא אחרת, אתה מתבונן בתוך מה אתה חי. והמבחן הוא שתעשה משהו בנוגע לזה. כי אלו החיים שלנו, זה לא סרט".
מה החלום שלך בנוגע למכינה?
"יש לי כמה חלומות. הראשון הוא שיהיו הרבה אנשים שיעשו עוד צעד. שמסלולי הפעילות שהבוגרים ייסדו, כמו תוכניות לחרדים, יתמסדו". לגבי המשאלה שיקומו מוסדות נוספים ברוח דומה, הוא מספר כי היו עוד שתי מכינות במהלך השנים שניסו והפסיקו פעילות. "כי צריך לעשות את זה מכל הלב. זה לא על הדרך. אבל אני חולם שיהיו 10־15 מכינות להורים בישראל, מקומות שמחזירים את האנשים לסיפור. שיביאו אותם לעשות משהו שבעקבותיו הם יידעו להגיד לילדים, לחברים, לעצמם, שהם עושים משהו למען התבססותו של העם היהודי במולדתו".
אגב, בעקבות החלטתו לקרוא למכינה על שם השלט ההוא, הוא ערך מחקר קצר והגיע לבן המשפחה, רועי שנקר: "פגישה מרגשת מאוד, הוא סיפר לנו את הסיפור של המשפחה. אבא שלו היה בצעירותו פלמ"חניק ומפא"יניק, ובסוף דרכו היה ממקימי מפלגת התחייה וקנה את האדמות של עפרה. משפחת שנקר זה מודל של אנשים שחיים חיים נורמליים, הולכים לעבודה, אפילו עושים כסף. אנשים שהיה להם בית חרושת בשנות השישים, אבל גם כתעשיינים, בפרינציפ הם היו נוסעים לנופש בצפת, לא בחו"ל. ותוך כדי החיים הרגילים האלו, הם שיתפו עצמם באופן אינטנסיבי בבניית העם והארץ. היו פעילים מאוד למשל בעליית יהודי ברית המועצות. זה המודל – אתה יכול לחיות את חייך, ולהיות מעורב בעשייה ציונית. להיות שותף".
