כדי להגיע לתפילת שחרית במחנה סיירים הרבנית הילה נאור, מנכ"לית 'מאמינות במדים', קמה בשלוש לפנות בוקר. מאותו רגע יחכה לה יום עמוס התרחשויות – לאחר התפילה היא תתיישב מול קבוצת חיילות דתיות במדים, תעביר להן שיעור, אחר כך תפרוש לשיחות אישיות שבהן יוכלו לשתף אותה בכל מה שטורד את מנוחתן. היא והרבנית אלומה פלורסהיים־דור רושמות תקדים – הן היו לרבניות הראשונות שמלוות חיילות דתיות בצבא במסגרת תוכנית ומדרשה תחת רשת אור תורה סטון. נאור היא המלווה הרוחנית של המחלקה החדשה לנשים דתיות בחיל האיסוף הקרבי, ופלורסהיים־דור היא מלווה רוחנית של בנות גרעיני המדרשות בחיל החינוך ובחיל המודיעין.
כ־3,500 בנות דתיות מתגייסות מדי שנה לצה"ל, ומהן רק כ־420 בוגרות מדרשה. רובן המוחלט אינן מגיעות עם גב רוחני ואינן יודעות למי לפנות כשהן נתקלות בדילמה הלכתית. עד היום הפתרון היה פשוט: שילכו לרב הצבאי. אלא שמתברר שזה לא באמת פתרון, כי איך בדיוק אמורה חיילת דתית בת 18 לדבר עם רב גבר על סוגיות של צניעות או על שאלות אינטימיות שקשורות לשירות? הן פשוט לא דיברו. "לפעמים רבנים צבאיים אינם מבינים שלבנות קשה להגיע אליהם", אומרת נאור. "הם יכולים להיות הכי נחמדים, הכי מכילים, הכי רוצים לעזור – ועדיין לבנות יהיה איזשהו מעצור".
"יש מהרבנים שאני פוגשת שגם מודעים לכך", פלורסהיים־דור טוענת. "הם מבינים את המגבלות, מבינים שלפעמים הבנות יעדיפו שלא לגשת אליהם. אחד מהם אמר לי שהסיבה שהוא רצה אותי פה היא משום שהוא יודע שהבנות לא ניגשות אליו ולא שואלות והוא לא מצליח לתת להן מענה".
החלטתן של הבנות הדתיות להתגייס לצה"ל אינה מסתכמת רק בהתמודדות עם אתגרי השירות עצמו. עוד לפני שדרכה כף רגלן בבסיס הטירונות הן נאלצות להתמודד לפעמים עם לחץ חברתי כבד. "צריך לזכור שיש מהן שחשופות להרבה ביקורת מהמערכת החיצונית, מבתי הספר ומהמשפחות", מסבירה נאור. "'למה את הולכת לצבא', ו'למה את צריכה צבא', 'תלכי לשירות לאומי', 'תלמדי', 'תתחתני', 'עד שתצאי מהצבא תהיי כבר בת 24־25'. הן נכנסות לצבא בתחושה שהן עושות משהו שהחברה מסביבן לא בהכרח מקבלת, ואז הן נתקלות ברב צבאי שמבחינתן, גם אם זה לא נכון עובדתית, הוא גם לא רוצה שהן יהיו פה. זה לא קשור לכמה שהוא יהיה נחמד או מקבל, זה בראש שלהן, הן מגיעות ככה לצבא. בתפיסה שלהן הוא לא רוצה אותן פה, ולכן למה שיעזור להן?"
נאור (49), נשואה לעומר ואם לחמישה, היא ילידת קיבוץ עין־הנציב. את שירותה הצבאי עשתה כמורה חיילת בחברה להגנת הטבע, שם שימשה מדריכת טיולים בבית ספר שדה שער הגיא. בעברה הייתה מורה לחינוך מיוחד וכיום היא מלמדת במדרשת לינדנבאום. פלורסהיים־דור (35) נולדה וגדלה במכמש וכיום מתגוררת בירושלים. היא נשואה לשמואל ואם לשלושה ילדים. את שירותה הצבאי עשתה בחטיבת המחקר של חיל המודיעין, ושם שירתה כמעט שלוש שנים לאחר שעברה את קורס שחקים. היא בעלת תואר ראשון ושני בהיסטוריה גרמנית מהאוניברסיטה העברית, וכיום כותבת דוקטורט בתחום. נוסף על כך, היא מנהלת גם את עמותת "ליסאן" ללימודי עברית לנשים פלסטיניות ממזרח ירושלים. שתיהן גם בוגרות "כולל דעה", שנוסד כדי להצמיח מנהיגות הלכתית ורוחנית הכוללת נשים בתפקידים מגוונים ומרכזיים בחברה התורנית, והנה קורה הדבר. אך עדיין, גם הן מכירות בכך שהשם "מלווה רוחנית" לא יתחלף כל כך מהר במונח "רבנית צבאית".
אני מזהה פה שתי מורכבויות, גם סביב שאלת עצם הלגיטימיות של שירות צבאי לבנות, וגם תהייה כיצד גוף כמו הרבנות הצבאית מתייחס לנוכחות נשית הלכתית בתוך הצבא.
"האמת שלא פגשתי במורכבות הזאת", מתוודה פלורסהיים־דור. "הרבנות הצבאית הייתה מאוד בעניין, גם בדרגים הכי בכירים וגם בדרגים של השטח. הרבנים של החֵילות היו ממש מעוניינים בזה ומאוד שמחו שקיימת הפונקציה הזאת. חלק אפילו ניסו לראות איך אפשר להרחיב אותה יותר. אני לא מרגישה שהעבודה שלי מול רבני החילות או האנשים שבמטה הרבנות היא שונה מאוד מעבודה בכל גוף אחר שיש בו גם גברים וגם נשים. לא פגשתי שם דעות קדומות. כל מה שהיה אפשר לחשוב שאפגוש שם, אני באופן אישי לא פגשתי".
נאור: "אני לא באה מתוך הרבנות הצבאית, והחוויה שלי בתפקיד אחרת. אבל גם בקשר שלי עם הרב של הבסיס הוא היה פתוח מאוד לעזור לי ולעבוד איתי, והוא גם חושב שנכון שתהיה דמות נשית. אני מלווה באופן מאוד נקודתי את המחלקה הדתית של הבנות הדתיות שהלכו לקרבי".
הרבנית הילה נאור: "איך מתמודדים בשטח באוהל, כשאין הפרדה אפילו ברמה של להתלבש באופן צנוע, מה עושים במטווח ירי מעורב, או כשהן נאלצות לשהות יחד בכלי תחבורה קטן או במקום קטן, ואין דרך להתחמק מזה"
החיים הדתיים במסגרת צבאית מזמנים אתגרים יומיומיים, מתזמון התפילות בלוח הזמנים הצבאי הנוקשה, דרך שאלות של כשרות במטבחונים המשותפים, ועד סוגיות מורכבות של צניעות וייחוד במרחב הצבאי המעורב. אבל ההתמודדות עם האתגרים שונה בין חייל לחיילת. "אני ממש טרייה בתפקיד וכבר התחלתי לקבל פניות", נאור משתפת. "רק השבוע התקשרה אליי בדמעות מישהי שמשרתת בשירות קרבי במסגרת אחרת וסיפרה שקשה לה נורא מבחינה דתית ושהיא רוצה לעבור למחלקה של הדתיות. היא בכתה ואמרה שהיא צריכה את התמיכה הדתית. אנחנו פועלים עכשיו כדי להעביר אותה אלינו".
אילו שאלות יכולות לעלות לבת שמתגייסת לשירות קרבי?
"שאלות שקשורות לייחוד, לשהות ביחד בשטח", מסבירה נאור. "איך מתמודדים בשטח באוהל, כשאין הפרדה אפילו ברמה של להתלבש באופן צנוע, מה עושים במטווח ירי מעורב, או כשהן נאלצות לשהות יחד בכלי תחבורה קטן או במקום קטן, ואין דרך להתחמק מזה".
ומה אתן עונות על זה?
"אין לי כל כך מה לענות להן. מבחינה הלכתית זה באמת מסובך. אם מישהי באה להתייעץ איתי, היא כבר נמצאת שם, זה כבר קיים. מה היא אמורה לעשות עם זה? אני לא יודעת אם יש דרך באמת לענות על זה. אולי רק לשמור על עצמה כמה שיותר או לנסות להימנע מזה. לנסות לדבר עם המפקד שהיא תשמור רק עם בנות, מה שאפשר לעשות. אבל בדיוק לכן עד עכשיו המלצנו לבנות שלא ללכת לקרבי, ובגלל הדרישה מצד הבנות להתגייס לקרבי הקמנו מחלקה קרבית מגדרית המיועדת רק לבנות, ויש בה רק סגל נשי. זו הייתה כל הכוונה, כדי להימנע מהמקומות האלה".
היו הסתייגויות בעולם ההלכתי הדתי מהרעיון? הרי זה כביכול "מכשיר" מבחינתם את הנושא של שירות קרבי לבנות.
"לא שמעתי ביקורת ישירה. אני יודעת שקיימת ביקורת כזאת באופן כללי. אבל הגענו לשלב שאי אפשר לטמון את הראש בחול. מאז המלחמה יש ביקוש מטורף של בנות דתיות שרוצות להתגייס לקרבי, אי אפשר היה להתעלם מזה".
באולפנות הדתיות נדמה שערים לשינוי, אבל לא תמיד יודעים איך להתנהל איתו עד הסוף. "יש עדיין מוסדות שלא מסכימים להכניס אליהם נציגים של הצבא", אומרת נאור, "בנות מגיעות אליי ואומרות: 'אף אחד לא ליווה אותנו'. הן עשו טעויות בצו הראשון, טעויות פטאליות שיפגעו בהן אחר כך בהמשך, כי אף אחד לא אמר להן מה לעשות ואיך לדבר ומה להגיד. הרבה מאוד מהמחנכות, מאחר שהן עצמן לא היו בצבא, לא יודעות איך לעזור לבנות. גם אם הן לא מתנגדות, הן לא יודעות איך לעזור כי אלו לא העולמות שלהן. הן לא היו בצבא, זו לא השפה שלהן והן לא יודעות איך לאכול את זה. אז הן שולחות את הבנות למיקור חוץ ואומרות להן 'אוקיי, דברו איתם'. לפעמים גם אם הצוות לא מתנגד הוא לא יודע מה לעשות. ברגע שזה נשאר במיקור חוץ בנות נופלות בין הכיסאות".
פלורסהיים־דור: "אני חושבת שגם אולפנות שנמצאות בסקאלה ימנית ושמרנית יותר מבחינה דתית כבר מכירות בזה שהבנות שלהן מתגייסות היום".
אז יכול להיות שההתנגדות לעניין והדחיפה לשירות לאומי נובעת גם ממניעים פוליטיים? רוצים שהכוח יישמר בתוך המגזר ובתוך הארגונים של המגזר?
"יכול להיות", נאור משיבה. "אני לא יכולה לדעת מה המניעים של הפוליטיקאים והמנהלים", פלורסהיים־דור מוסיפה, "יכול להיות שהצבא היום ערוך יותר לשירות של נשים דתיות מארגונים מסוימים אחרים, אבל גם בצבא יש בעיות. אני נאנסתי כשהייתי חיילת, הצבא לא טיפל בזה, ואני גם לא ביקשתי ממנו שום דבר. בשבילי חלק מהמוטיבציה לעשות את התפקיד הזה היה בשביל שלחיילות יהיה אותי. כי לי לא היה אותי. אני גם לא הייתי במדרשה לפני שהתגייסתי. חוויית השירות שלי הייתה שונה מזו של הבנות שאני פוגשת. לא היה לי קל לבטל את הפטור ולחזור לשירות, אבל המוטיבציה שלי לחזור הייתה משום שאני זוכרת את הקשיים שהיו לי בשירות ורציתי לאפשר לבנות משהו שונה".
ויש לך כעס על הצבא שלא טיפל במקרה שלך כמו שצריך?
"אין לי טענות לצבא כי לא ביקשתי מאף אחד שם לטפל בזה. לא דיברתי עם אף אחד. אין לי אינדיקציה אם הצבא יודע לטפל או לא, אני לא יודעת. אבל יש משהו בתקופה הזאת, שהיא כל כך אינטנסיבית בחיים, שלפעמים דברים מתאפשרים אפילו בלי שיש איזו יד מכוונת. גם בגלל הגיל של החיילות, גם בגלל הסביבה, גם בגלל המסגרת וגם בגלל התקופה עכשיו של מלחמה".
אתן מאמינות שבחורה תורנית יכולה להיכנס לצבא לתפקיד קרבי ולחזור משם תורנית כמו שהיא הייתה?
"חד־משמעית כן", פוסקת נאור. "השאלה היא מה היא מביאה איתה קודם לכן. אני לא חושבת שזה קשור רק בצבא. הרבה פעמים בנות שמחפשות את עצמן ולא בטוחות אם הן מעוניינות להמשיך להיות דתיות או לא – כשהן נפגשות עם מערכת חילונית מאוד זה יכול להזיז אותן". פלורסהיים־דור: "כמו שהחרדים אוהבים לומר 'תראו איך הצבא מחלן'. בטח, כי הבחורים שמראש מגיעים לשם הם כאלו שחיפשו את הדרך החוצה. זה לא שהצבא מחלן אותם כמו שהוא מאפשר להם".
"לפני כמה זמן הייתי במחלקה בסיירים", מספרת נאור. "העברתי לבנות שיחה כדי להבין מאיזה מקום אמוני הן מגיעות ומה הן חושבות שיקרה להן בצבא. כולן אמרו לי שהן חושבות שבצבא הן יישארו באותו מקום אמוני שהן הגיעו מהבית ואפילו יעלו. כששאלתי אותן למה הן חושבות שזה יקרה, הן ענו שכאן יוצא להן להתפלל שלוש פעמים ביום כי זו מחלקה רק של בנות דתיות. הסבירו שהן מרגישות שהן הרבה יותר משקיעות בעולם ההלכתי שלהן בצבא משום שזה מתאפשר להן. היה מדהים לשמוע את זה".
לכאורה הכול מוסדר. צה"ל הוא צבא יהודי, כל חדרי האוכל כשרים, והרבנות הצבאית אמורה לתת פתרון לכל צורך דתי. אבל המציאות בשטח מורכבת יותר. בין חדר האוכל הכשר למטבחון היחידתי, ובין הפקודות הרשמיות למציאות היומיומית, נפערים פערים שמציבים את החיילת הדתית בפני דילמות מורכבות. כך למשל אירע במקרה של חיילת דתייה בת 19 שמשרתת באחד מבסיסי חיל האוויר, וגילתה שהקפיטריה במגדל הטייסים לא ממש כשרה משום שהטייסים מביאים איזה אוכל שהם רוצים ועושים בה כרצונם. "זה מתחיל מהשאלות הכי יומיומיות", פלורסהיים־דור אומרת. "האם אני בכלל יכולה להשתמש במיקרוגל?"
"מיקרו זה פשוט, דברי על טוסטר", מוסיפה נאור. "הכוונה היא לבעיות יותר רגישות, כשמישהי רואה שאנשים בקביעות מטריפים את המטבח ושואלת אם יש לה מה לעשות בקשר לזה".
הרבנית אלומה פלורסהיים־דור: "חלק מהמוטיבציה לעשות את התפקיד הזה היה בשביל שלחיילות יהיה אותי. כי לי לא היה אותי ואני זוכרת את הקשיים שהיו לי בשירות ורציתי לאפשר לבנות משהו שונה"
ומה עונים על שאלות כאלו? רק מייעצים או גם פועלים כדי לשנות את המצב בשבילן?
"במחלקה שלי ברור שאפעל", משיבה נאור. "אבל אם מישהי עכשיו שואלת אותי שאלה ממקום אחר, מבסיס אחר, אין לי אלא לשלוח אותה לרב של הבסיס. אם זה מטבחון של כולם, ולא חדר האוכל של הבסיס אלא כזה של החיילים ששם – זו באמת בעיה. אמרנו להן שהן לא יכולות לאכול משם".
"יש לזה הרבה פתרונות", מוסיפה פלורסהיים־דור, "זה גם תלוי באותה חיילת. כמה זה חשוב לה, כמה זה קריטי. היא יכולה להחזיק טוסטר משלה, היא יכולה להחליט שהיא לא משתמשת בכלל, היא יכולה להחליט שהיא מדברת עם חברים שלה ומוצאים פתרון משותף. תלוי באופי שלה ובאישיות שלה, בסדר העדיפויות שלה ובמקום שהיא נמצאת בו".
אתן מרגישות שיש תמיכה ציבורית בתפקידים שלכן או שיש חשדנות?
"אני קיבלתי רק פידבקים חיוביים", עונה פלורסהיים־דור. "גם מהסביבה המאוד שמרנית שיש לי".
"יצא שקיבלתי בסאבטקסט מהשטח מסרים של 'אל תפסקי אחרת ממה שאנחנו פוסקים'", נאור מסבירה, "גם אמרו לי בפה מלא שזה קורה עם בנים שמגיעים מישיבות, והם צריכים להתמודד עם הפסיקות של הרבנים שלהם מהישיבה שפוסקים אחרת מהפסיקות של הצבא".
פלורסהיים־דור: "היה רב צבאי שממש אמר לי את זה. הוא פנה אליי וסיפר שהוא היה בבעיה כי הרב של חיילות מסוימות פסק להן אחרת ממה שהוא פסק, ושאל איך אפשר לנסות לפתור את זה. הרגשתי שאני בעמדה של עזרה גם בשבילו, שעכשיו יש לו עם מי לדבר בתחום הזה. הוא רגיל לעבוד עם רבנים גברים, ועכשיו הוא מרגיש שיש לו פה עוד דמות שיכולה לתווך להן".
"חשוב לומר שהרבנות הצבאית עוברת שינוי ניכר", נאור מציינת. "באמת, אני מסירה את הכובע, אין לי מילה רעה להגיד על הרבנות הצבאית. אבל אני שמה בשאלה את המקום של ההתנגדות לרבניות צבאיות. אני אומרת את זה בזהירות, כי היא באמת מאוד פתוחה לשמוע ומשתפת פעולה והכול, ועדיין – רבנית צבאית לא תהיה בהגדרה, ולא ייפתח קורס של רבניות צבאיות. ואנחנו רואים בנות דתיות רבות מאוד שמתגייסות לצבא ואין להן מענה. לתת להן אירוע של הפרשת חלה זה לא מספיק. אני מקווה שבעתיד ייפתח קורס להכשרת רבניות צבאיות, אני לא יודעת באיזו צורה, ואיך עושים את זה, ואני מבינה את הבעייתיות הגדולה של זה, אבל אני חושבת שצריך לתת את הדעת על העניין".
פלורסהיים־דור: "צריך להגיד לחיוב שבסוף הרבנות הצבאית היא שיזמה ואמרה, 'אני רואה שאין לי מענה לבנות של המדרשות, בואו נביא מישהי שתעשה את זה'".
"נכון", נאור מאשרת, "אבל אני שוב אומרת – הבנות של המדרשות זה לא מספיק. יש לנו כל כך הרבה בנות דתיות שלא מגיעות מהמדרשות וזה לא רק עניין של שיעורים, זה עניין של דמות נשית שתגיע אליהן ותיתן להן את המענה ההלכתי גרידא, בו במקום.
"אני בטוחה שיהיו התנגדויות, רק שעוד לא חשתי אותן", היא משתפת. "ועדיין אני אומרת שאי אפשר לטמון את הראש בחול עוד. אם פעם זה היה עניין של בנות בודדות שהולכות לקרבי כי הן רוצות קרבי, היום זה ממש שטף. יחסית לבנות הדתיות זו ממש כמות גדולה שאי אפשר להתעלם ממנה. כלומר – אפשר להתעלם – אבל אז אין לדעת מה יקרה איתן. עדיף לתת להן את התמיכה הזאת. אני כמובן מבינה את מי שיגיד 'אם את נותנת להן תמיכה, את בעצם מעודדת אותן ללכת לקרבי'. אבל בסוף השאלה היא איפה אנחנו מפסידים יותר".
