הכדורסלנים בעוטף, הפודקאסט מהטנק ומשפחת החטוף: שמונה נקודות אור לחנוכה

"נרותיי הזעירים, מה רבו הסיפורים, לי ילאט האור, לי ילאט האור! – על דמים וכישלונות, על תרועות של ניצחונות, על קרבות של דרור, על קרבות של דרור".

מכל השירים היפים של חנוכה, את השיר הזה אני הכי אוהב, הכי הכי אוהב, אני אוהב את הלחן, ואני אוהב את המילים, והכי אני אוהב את הדימוי הזה, של אור, שלואט משהו, שמסתיר משהו, האור מסתיר סיפורים. האור מסתיר סיפורים.

לכבוד החנוכה קיבלתי מטלה עיתונאית – לכתוב על נקודות של אור בתוך כל החושך והאפלה שבתוכם אנחנו כלואים. לכתוב על אור! אני לא חושב שאי פעם קיבלתי משימה פשוטה יותר. הארץ הזו שטופת אור. יש אור בכל מקום. כל חיבוק הוא אור. כל תלמידה שיושבת בכיתה בבית הספר היא אור. כל מסיבה בתל אביב היא אור. כל תפילה ברחבת הכותל היא אור. כל תינוק שנולד הוא אור. כל זוג שנישא ובונה בית נאמן בישראל הוא אור. בימים של מלחמה, בימים של שבר ואובדן, בימים של קרע חברתי עמוק, בימים של שכול ועצבות – הכול הופך לאור.

לפני כמה שבועות כתבתי פוסט בפייסבוק. כתבתי ככה – פייסבוק, אני צריך עזרה קטנה, לצורך כתבה שאני עובד עליה אני מחפש את נקודות האור הכי גדולות בכאן ועכשיו הישראלי. איפה האור. הלב כל כך שבור. הימים כל כך עצובים. כל כך הרבה אנשים מתגעגעים לאהובים שלהם, לבתים שלהם, לחיים שלהם שנחרבו. ולכן אני שואל, בתוך כל החושך, איפה יש אור. אם אני רוצה לספר על נקודות של אור, לאן אני חייב ללכת. את מי אני חייב לפגוש. תודה. ככה כתבתי. ובתוך שניות ספורות התחילו התגובות להגיע. עשר, עשרים, שלושים, ארבעים, חמישים, מאה, מאתיים, שלוש מאות, אמאלה, בתוך כמה שעות מצאתי את עצמי באוקיינוס של תגובות, כמעט חמש מאות נקודות של אור היו שם! ואני התחלתי לקרוא תגובה תגובה ולהתרגש.

ואחרי כמה ימים עשיתי רשימה. עברתי שוב על הפוסט וסידרתי את כל המקומות שאני צריך ללכת אליהם כדי להרגיש את האור הזה שיש עכשיו. עשיתי רשימה של כל האנשים המרגשים שאני צריך לפגוש עכשיו. והרשימה הלכה והתארכה והתארכה. האור לחש סיפורים. האור לחש גיבורים. וגם אני הגעתי, בקלות, לחמישים ומשהו נקודות של אור שצריך לכתוב עליהן. ובאמת קבעתי כמה פגישות. והתקשרתי לכמה אנשים.

ואז קרה לי משהו נפלא. קרה לי נס חנוכה. פתאום התחלתי לראות אור בכל מקום. אור בכל מקום, כל הזמן. קשה לי לתאר את זה במילים. אבל בגלל הכתבה הזאת, ובגלל הפוסט הזה, ובגלל כל התגובות שקיבלתי. פתאום ראיתי אור בכל מקום. בכל מקום ראיתי אור. בכל מקום ראיתי אור! וזו הבשורה המתוקה שאני נושא איתי מאז. האור כאן, פועם וחי, כל הזמן. ולא צריך לחפש אותו. ולא צריך לגשת אליו. צריך רק לפנות לו מקום. להיות בהקשבה פשוטה. לפתוח את התדר הזה, ולפסוע בחיים בהתרגשות.

ובמילים אחרות – הכתבה שאתם קוראים עכשיו כתְבה את עצמה. אני לא עשיתי כלום. אני המשכתי בחיים שלי, כרגיל. וראיתי אור בכל מקום. כי יש אור בכל מקום. הנה שמונה דוגמאות קטנות. כנגד שמונת נרות החג. מקבץ קטנטן, אקראי ולא מייצג, של מה שהולך כאן עכשיו, בארץ המדממת והנשגבה הזאת. אוי אבינו שבשמיים. מה רבו הסיפורים.

נר ראשון

הגננת מעוטף עזה שהמשיכה גם במלון להרעיף חום ואהבה לילדים המפונים

לפני כמה שבועות נסעתי לקיבוץ מגן, בעוטף עזה, לבקר את אחותי מיכל. מיכל היא אחת הגננות של קיבוץ מגן. גם יסמין אחותי גננת שם. הן עובדות שם כבר שנים. בבוקר 7 באוקטובר נכנסה מיכל לממ"ד בביתה במושב עמיעוז. מבחוץ נשמעו מטחים ויריות והדי קרבות עמומים. והצבא לא בא. והמשטרה לא באה. מיכל ועמי ובנותיהם ונכדתם הופקרו לגורלם. ואני ישבתי בבית שלי בתל אביב, והתפללתי בבכי שהמחבלים לא יגיעו אליהם. אחרי יותר מיממה פינו אותם משם בשיירה צבאית ברכבים משוריינים. מהעוטף הם נשלחו למלון באילת. ומאילת לים המלח. הם היו במלון דניאל. מיכל הצטרפה לקהילה של קיבוץ מגן, והקימה גן ילדים בבית המלון. אני מנסה לחשוב על הילדים הקטנים האלה. אני מנסה לדמיין מה הם עברו. אני מנסה לחשוב מה מיכל העניקה להם בעצם הנוכחות שלה שם. הגננת האהובה של הקיבוץ נמצאת איתם, שומרת עליהם, גם שם. אפילו שם.

אחרי שמונה חודשים בים המלח חזרו תושבי הקיבוץ לאט לאט לבתיהם, ומיכל חזרה איתם. וכבר כמה חודשים שהיא מפעילה את הגן הקטן שלה בקיבוץ. באותו מבנה. ליד אותו הדשא. סמוך לאותה פינת החי. כמו פעם. הכול כמו פעם. אבל זה לא אותו העמק. וזה לא אותו הבית. קשה להסביר.

כשהתקשרתי למיכל, היא בדיוק הייתה בהפסקת צהריים. תבוא עכשיו, היא אמרה לי, זה זמן טוב, הילדים ישנים. כשנכנסתי לגן שלה, האורות היו כבויים. וכל הגננות ישבו בשקט ונחו. גננת אחת שתתה כוס קפה בשקט. גננת אחת אכלה ארוחה קלה. ומיכל קיבלה את פניי ועשתה לי סיור קצר בגן. במטבח הקטן, על המקרר, ראיתי שלט מקבוצה של חיילים מיחידה מובחרת שהתארחו במשך שבועות ארוכים בגן של מיכל. הם ישנו מדי לילה על המזרונים של הילדים. השתמשו במקלחת ובשירותים ובמטבח, והפכו את ארגז החול לפינת עישון. לפני שהם עזבו הם השאירו את הגן מסודר ומצוחצח. כמו חדש. כל מה שנותר הוא מכתב מתוק ומרגש עד דמעות.

אחר כך התקדמנו לחדר שבו ישנו הילדים. ושם ראיתי שנים עשר פעוטות ישנים. הם ישנו שנת ישרים. הנשימות שלהם היו כבדות ונקיות ומתוקות. העיניים שלהם היו עצומות. הם ילדים קטנים. והם חזרו לקיבוץ שלהם בעוטף עזה. שנים עשר ילדים קטנים. בני שנתיים בקושי. ישנים בגן של מיכלי בקיבוץ. ויהי אור.

נר שני

הכפר שנותן מרחב מוגן לאנשים בעלי צרכים מיוחדים

בכלל לא ידעתי שיש מקום כזה, כפר תקווה, בארץ. במקרה הזמינו אותי להרצאה, ביקב טוליפ. לא ידעתי שהיקב נמצא בתוך כפר טיפולי יפהפה ומלא חסד. פשוט הגעתי להרצאה. ובכניסה ליקב פגשתי בחור צעיר, עם צרכים מיוחדים. נקרא לו עידו, לצורך העניין. ועידו זיהה אותי מ"הטרמפיסטים". הוא היה כל כך נחמד אליי. הוא אירח אותי ודאג לי, הוא שאל אותי אם אני רוצה לשתות או לאכול, ואני ביקשתי מים וקפה, ועידו ביקש מהמלצרים שם להביא לי את מה שביקשתי. ואחר כך ראיתי שיש לי זמן עד ההרצאה. אז ביקשתי מעידו לקחת אותי לסיבוב בכפר. ועידו כל כך התרגש ללכת איתי. הוא בחור מבוגר. אבל יש לו אנרגיות של ילד קטן ונרגש. הוא לקח אותי לחוות הסוסים, ולחנות המזכרות היפהפייה ששם. הוא הכיר לי את הנשים המקסימות שעובדות במקום. הוא סיפר לי על הכפר, על האיש שהקים אותו, מר הירש, שאחת מבנותיו הייתה זקוקה למקום שיכיל אותה וישמור עליה, וירעיף עליה חסד ואהבה. וכך נולד הכפר הזה.

אני בכלל לא ידעתי שיש מקום כזה, כפר תקווה. עידו סיפר לי שיש להם אזעקות מדי פעם. ושהחניכים שגרים בכפר, חלקם ממש מפחדים מהאזעקות האלה. ולחלקם זה לא מזיז. הוא סיפר לי על לוח הזמנים שלהם בכפר. על החברים שלו. על אנשי הצוות. על המדריכים והמחנכים. הסתובבתי איתו בקושי עשר דקות, אבל הזמן הזה הספיק לי כדי להתמלא באהבה ובהשראה. מי היה מאמין שגם עכשיו, בתוך המלחמה, יש בחורים ובחורות עם צרכים מיוחדים, שצריכים שמישהו יראה אותם. מי היה מאמין שיש מקום כזה, שעוטף אותם בחום ובאהבה. מי היה מאמין – יש תקווה בעולם. גם עכשיו. אפילו עכשיו. יש תקווה. ויהי אור. יש תקווה.

נר שלישי

הלוחמים הגיבורים שלנו עם הלב הטוב והרך

בכרקה החבר שלי ואני יצאנו לטיול בהרים של אילת. הלכנו בנחלים וברכסים. ירדנו בסולמות תלולים. טיפסנו על פסגות נפלאות. הלכנו מהר כי פחדנו שהשמש תשקע עלינו. הלכנו והתרגשנו והרגשנו קצת זקנים, ונשרפנו בפנים.

ובשלב מסוים בטיול ראינו בחור צעיר יושב מתחת לעץ שיטה. הוא בדיוק התחיל להתקפל, ואנחנו בדיוק הגענו, וכך יצא שדיברנו כמה דקות. קוראים לו ינאי, הוא בן עשרים ושלוש, הוא קצין ביחידת מודיעין סודית. יש לו גוף חזק ושרירי וגדול. ועיניים טובות. ותיק ענקי כזה, של טיולים ארוכים. בכרקה ואני שאלנו את ינאי מאיפה הוא מגיע. והוא סיפר לנו שהוא כבר שלושה ימים צועד לאורכו של השביל. הוא הולך לבד, וישן לבד, ואוכל לבד. זה מה שהוא עושה בחופשה שלו מהצבא. אחרי שנה ארוכה של לחימה עצימה בגזרות השונות שבהן אנחנו נלחמים.

ינאי הוא בחור צעיר וחתיך כזה. שאלנו אותו אם יש לו חברה, והוא סיפר לנו שהחברה שלו עזבה אותו כמה שבועות אחרי שפרצה המלחמה. היא כבר השתחררה. ואני לא חזרתי הביתה. עבדנו מסביב לשעון. וזה לא התאים לה. ככה הוא אמר. ואני ראיתי בעיניים שלו, שהוא מתגעגע נורא. ועצוב. שאלתי אותו איך הצבא שלנו עכשיו. איך הדברים נראים מבפנים. וינאי אמר לי שאחרי ההלם הנוראי של ההתחלה – סוף סוף התאפסנו על עצמנו. ועכשיו אנחנו חזקים. ומנצחים. ויהיה בסדר. אין על המדינה שלנו. ככה ינאי אמר. איזה בחור חמוד.

אחר כך הוא קם והלך. ואני הצעתי לו שאולי נלך ביחד. וינאי אמר – לא לא, אני הולך מהר. ואני התעצבנתי, מה זה צריך להיות! אני לא כזה זקן, הלו. נפרדנו כידידים. ינאי המשיך בדרכו. ואנחנו המשכנו כמה דקות אחריו. והלכנו לאורך השביל, די בזריזות תחרותית אני מודה. ובסוף הגענו אליו. וכשהגענו אליו אמרתי לו – "מה קרה, חשבתי שאתה הולך מהר!" וינאי צחק. הוא שמח לפגוש אותנו. הלכנו ביחד עד סוף המסלול וקשקשנו ככה בטבעיות.

וכשנפרדנו, הפעם באמת, חיבקנו אותו ואמרנו לו שהוא התקווה שלנו. הוא הגאולה שלנו. הוא השמחה שלנו. הוא וכל בני דורו – הם דור התחייה והגאווה, הם מעניקים לנו מחדש את המקום הזה, הם מחזירים לנו את האמון במדינת היהודים. איזה ילד מתוק וחכם וגיבור ואהוב. ינאי היקר. ויהי אור.

נר רביעי

שחקני הנשמה של מועדון הכדורסל עוטף דרום

ויש לי חבר אהוב שקוראים לו אהרן. נפגשנו מזמן כשלמדנו ביחד בישיבה. ולאהרן יש אח ששמו אלכס. ואלכס עובד בעבודה הכי מרגשת בעולם. הוא המנהל של קבוצת הכדורסל של העוטף. פעם, מזמן, הייתה קבוצת כדורסל "הפועל בארי". ושחקן העבר של בארי – עמוס אריאל שמו – נמצא היום בהנהלה של המועדון. מ.כ. עוטף דרום זו לא סתם קבוצת כדורסל. היא משחקת בליגה הלאומית. יש בה בעיקר שחקנים צעירים. כולם גרים בעוטף. המאמן – ברק פלג האגדי – העביר את מגוריו מצפון הארץ למושב עין־הבשור. אלפים רבים של ישראלים העבירו את ביתם לעוטף עזה בשנה האחרונה. וברק פלג הוא אחד מהם.

בשיחה שלי עם אלכס הוא מספר לי שהקבוצה שלהם בינתיים רק מפסידה. הם לא מנצחים. אבל כל הפסד הוא ניצחון. לכל הפסד של הקבוצה מגיעים מאות מעודדים נלהבים מהאזור. זקנים וילדים והורים, נשים וגברים. הם אוהדים מורעלים, מושבעים, הם מבינים שהקבוצה הזו היא תקווה. היא קרן שמש. היא הופכת את המרחב המדמם הזה למרחב אחר. של אהבה, ושל ספורט.

אלכס סיפר לי שכל נסיעה לכל משחק היא אירוע מרגש. אלו אותם כבישים איומים, שבהם נטבחו ונרצחו ונשרפו ונאנסו יהודים וישראלים. ועכשיו נוסעים בהם למשחקי כדורסל מרגשים. ובכל משחק מזכירים את החטופים. ובכל משחק, הספורט מתגלה כמרחב של תקווה, של בריאות, ושל חיים.

בעוד כמה שנים תקום בעוטף ארנה גדולה, שתהיה בית קהילתי, בית של ספורט ושל בריאות. לאלכס אין ספק – מ.כ עוטף דרום תהפוך למעצמת כדורסל. למועדון ענק, שיביא לתושבי האזור תועפות של כבוד ושל שמחה. וזה רק סיפור אחד. על קבוצת כדורסל אחת. וגם הסיפור הזה הוא סיפור של אור. העוטף הולך ונבנה, אל מול עינינו המשתאות. מי היה מאמין.

נר חמישי

הפודקאסט המאולתר של אור ברנדס ז"ל שעבר בקשר של הטנק

לרעות, אחות של שיזינג, נולדה לפני חודשיים בת קטנה ויפה ומתוקה, אופיר שמה. ובאירוע המרגש והיפה שהם עשו לכבודה, אורי, בעלה של רעות, לקח את המיקרופון ודיבר. ולפני שהוא דיבר כולם התרגשו. כי אורי היה כמעט שנה במילואים. בעזה. בתוך טנק. הוא נלחם ללא הרף. השתתף במבצעים הכי קשוחים, והכי מורכבים. הוא גיבור ישראל. כמו כל המילואימניקים האהובים שלנו. אנשי גבורה, וחסד, אנשי שלום, ואהבת ישראל. מיכה גודמן צדק. הוא כתב בספר שלו על המלחמה "היום השמיני" – הוא כתב שהמילואימניקים האלה – הם התשובה האחת לכל מה שקורה כאן. לכל המלחמות והמאבקים. הם האור הנעלם. הם הדבק שלו אנחנו זקוקים.

וכשאורי דיבר הוא הקדיש כמה דקות טובות כדי לספר על אור ברנדס. זיכרונו לברכה. אור השריונר הגיבור, שהוקפץ למלחמה ב־7 באוקטובר. ונפל בגבורה, ממש לפני שנה. אורי סיפר שאור היה בחור שכולו לב. בימי הלחימה הארוכים והמתישים הוא פתח מין פודקאסט מאולתר, בקשר שבין הטנקים, שבו הוא ראיין אנשים בפלוגה. הוא פתח מין תוכנית אירוח קטנה שבה כל אחד מחבריו לפלוגה קיבל רגע של תשומת לב. ומה שהתחיל כיוזמה קטנה ומתוקה, הפך לקטע. החיילים האזינו בשקיקה לקשר. הם התרגשו מיכולת השיחה של אור. ומהסיפורים של חבריהם הלוחמים. וכל מיני קצינים בכירים שמעו על הקטע הזה, שיש להם בפלוגה, וגם הם ביקשו לבוא ולהתראיין לתוכנית של אור. איזה איש מתוק אתם קולטים.

וכך, לרגע אחד קטן, כולנו נזכרנו באור, וכולנו הרגשנו את האור של אור. האיש החכם והמתוק הזה, שראה אנשים, והקשיב לאנשים, בתוך עזה, בתוך הטנק, בשיאה של המלחמה. יהי זכרו הטוב ברוך. איזה ילד שמש. איזה אור.

נר שישי

החברות הטובות שהחיים פשוט הפגישו ביניהן

את פרח פילו, תושבת בארי, בת שבעים ושבע, אף אחד לא חילץ. היא יצאה מביתה לבדה, יחפה, אחרי ארבעים ושמונה שעות מסויטות. יותר מעשרה מחבלים התבצרו בביתה במשך שעות. הם ניהלו משם קרבות איומים. בלי לדעת שיש פרח בחדר הסמוך.

את פרח פגשתי במקרה. ביום צילום קצר לזכרו של יצהר הופמן חברי האהוב, שנפל במלחמה. גם יצהר הוא אור. הוא אור מופלא. אור של שמן זית זך הכי הכי טהור. פרח אישה חזקה ונוגעת ללב. פיה וליבה שווים. כבר בדקות הראשונות של יום הצילום אני רואה שהיא מוצפת ומבולבלת. אני מתבייש לשאול אם עובר עליה משהו. בכל זאת, היא ניצלה מהטבח הכי נורא, והכי מתועב, והכי מכוער שהיה כאן. איזו מין חוצפה נדרשת כדי לשאול אותה שאלה כזאת.

ובכל זאת, שאלתי אותה, לפני שהתחלנו לצלם, שאלתי אותה אם היא בסדר. אם היא רוצה הפסקה רגע אולי. ופרח התחילה פתאום לדמוע. חברה טובה שלי נפטרה. אני מכאן הולכת להלוויה שלה. לכן אני ככה. אני לא בטוב. ואני אמרתי לה, אוי, אני מצטער. ופרח סיפרה לי על החברה שלה, אורנה. תושבת קיבוץ געש. הם נפגשו לפני שלושים שנה בערך. בגיל די מאוחר של שתיהן. הן נפגשו בקורס של רכזות תרבות של קיבוצים. ושם, באחד הלילות, הייתה מסיבת ריקודים. ופרח רקדה. וגם אורנה רקדה. ובזמן שהן רקדו, אורנה עשתה תנועה לא טובה עם היד, והיא הביאה לפרח זפטה כזאת בפנים. ומאז הזפטה הזאת אנחנו חברות הכי טובות. הכי הכי טובות, היא אומרת.

פרח ואורנה שמרו על קשר צמוד. הן שתיהן פלפליות כאלה. שתיהן לא מוותרות על כלום. שתיהן ניגשות לחיים במין שקיקה כזאת, במין שמחה כזאת, שיש בה חוכמה, ויש בה משובת נעורים. אורנה הייתה אמנית, קרמיקאית מוכשרת. בשנים האחרונות היא נלחמה בסרטן, ועכשיו היא הלכה לעולמה. ופרח כואבת ומתגעגעת. איזה חיים.

והכול בסיפור הזה אור. הכול אהבה ואור. יצהר אהבה ואור, ופרח המרגשת אהבה ואור, ואורנה זיכרונה לברכה, גם היא אהבה ואור. מרגש ועצוב לחשוב, שהחיים כל הזמן קורים. ושאנשים מתוקים כל הזמן הולכים לעולמם. גם זה אור מופלא, אם באמת מסתכלים.

נר שביעי

החיוך המתוק של הילדים שמספרים לנו שיהיה פה טוב

וביום שישי שעבר קפצתי לאיזו הקרנה בסינמטק ירושלים. ובזמן שהייתי באולם הקולנוע, שיזינג קפצה עם הילדים לגן הפעמון. ובסוף ההקרנה הצטרפתי למשפחה המתוקה שלי. וראיתי שהם לא סתם בגן הפעמון. הם במין הפנינג מושקע כזה שהיה שם. עם בועות סבון. ובובות ענקיות כאלה. ומוזיקה. ופינת יצירה מתוקה. ועוד כל מיני פעילויות שוות.

ובאמת חשבתי לעצמי, איזה כיף, איזו עיר מתוקה ירושלים. ושמחתי שהילדים שלי משתתפים בפעילויות. אבל אז ראיתי שזו לא סתם פעילות. פתאום ראיתי, יש פה אמהות יהודיות. ויש פה הורים עם כיפה. ומצד שני יש פה נשים עם גלביות, נשים ערביות. וגם הילדים. חלקם יהודים, וחלקם ערבים. אף על פי שבילדים יותר קשה לזהות. וגם הפעילויות, פתאום קלטתי, הן היו כל הזמן בשתי שפות. בעברית ובערבית.

וכדי להבין קצת יותר טוב מי מה מו ניגשתי לאחד האנשים שהיו שם, דרור, ושאלתי אותו מה הולך פה בעצם, ודרור סיפר לי שיש כאן פעילות קטנה של מיזם "כולנא ירושלים". עמותה של יהודים וערבים שמנסים ליצור קשר בין ירושלים המזרחית והמערבית. ובין ערבים ויהודים. ובאמת נוצר באירוע הזה קשר. עובדה. הילדים שלי, חיה ונח שלי, הפריחו בועות סבון ביחד עם כמה ילדים ממזרח העיר. בטבעיות כזו פשוטה. בילדים קטנים עדיין אין שנאה ואין פחד מאנשים אחרים.

היינו שם חצי שעה בערך. אבל היא הספיקה לי, כדי למלא את הלב שלי בתקווה דקיקה. כמה מתוקה ונואשת ואומללה התפילה הזאת שלהם, על חיים משותפים. אנחנו בשיא המלחמה. השנאה גדולה מאי פעם. אין אמון בין העמים. אני לא יודע אם אי פעם יהיה אמון. ובכל זאת, רציתי שתדעו שיש בירושלים חבורה מופלאה של אנשים, יהודים וערבים, שחולמים ביחד על יחד אחר. הם מגדלים ילדים לחיים טובים ולשלום. וגם זה אור. גם זה אור.

נר שמיני

ערב של מוזיקה ותקווה לכבודו של החטוף אביתר דוד

ואת הנר האחרון שלי, בכתבה הזו, אני רוצה להקדיש לאביתר דוד האמיץ והאהוב. מדי שבוע ביום חמישי מתקיים בכיכר החטופים אירוע מופלא ומשונה – "הג'אם של אביתר". אני מאוד משתדל ומקפיד לא להתקרב לכיכר החטופים. כל הסיפור הזה, של האנשים שנלקחו מבתיהם לעזה – הוא סיפור שאני לא מסוגל לשאת, ולא מעוניין לשאת. את החלק הזה של המלחמה אני מעוניין להדחיק. אני לא מסוגל לחשוב על זה. אני לא מסוגל להתקרב לזה. זה כואב לי מדי. זה כואב לי מדי.

ובכל זאת, באחד מימי החמישי אזרתי אומץ ונסעתי למאהל החטופים. רציתי לראות את הג'אם של אביתר. וכשהגעתי ראיתי כמה עשרות אנשים יושבים על כיסאות פלסטיק מול במה מאולתרת, ממתינים שהערב יתחיל. ובשלב מסוים אישה מקסימה במשקפיים ועיניים טובות ניגשה למיקרופון ואמרה – שלום לכולם, שמי גליה דוד, אני אמא של אביתר. אביתר מאוד אוהב מוזיקה, מאוד אהב לשבת ולנגן עם חברים. והערב הזה הוא ניסיון שלנו לשלוח לו אהבה. אנחנו מקווים שהאנרגיות שיהיו כאן הערב יגיעו אליו. תודה שבאתם. ככה היא אמרה. וכשהיא סיימה לדבר, התחילה שם הופעה קטנה, של הזמרת המופלאה ענת מלמוד, שהייתה שם. ובזמן שענת שרה, ראיתי את גליה, אמא של אביתר, עומדת בצד, עם בקבוק בירה ביד! אני לא יכול לתאר לכם כמה הדימוי הזה היה חזק. אמא של חטוף שותה בירה. בערב שכולו שמחה ותקווה ואהבה. לכבודו של הבן האהוב שלה, שיצא למסיבת ריקודים. ונחטף משם לעזה.

ואחרי שענת סיימה לשיר, עלו כמה חבר'ה צעירים לבמה. הם שרו וניגנו. והקהל שר איתם. זו לא הייתה "הופעה". זה היה ערב כזה משותף של מוזיקה ואהבה. ואחרי כמה דקות ניגשתי לגליה, והצגתי את עצמי, ודיברתי איתה קצת. היא אישה כל כך מרגשת ואמיצה. אמרתי לה שכשראיתי אותה עומדת עם בקבוק בירה, משהו נפתח לי בלב. וגליה אמרה, שהערב הזה, של הג'אם, הוא ערב של תקווה, ואמונה בחיים. ברירת המחדל היא להתפרק לרסיסים. אבל אנחנו נלחמים. למען הילדים שלנו. ולמען אביתר שלנו. ואני באמת מקווה שמשהו מהאנרגיה הטובה והשמחה שיש כאן, עובר אליו.

ובזמן שדיברנו ניגשו כל מיני אנשים לגליה, וחיבקו אותה, ואהבו אותה. וגם הבן שלה עילי בא בשלב מסוים. והוא היה כל כך מתוק. וגבוה. וחתיך. וגם לו היו עיניים טובות. כמו לכל המשפחה המופלאה הזאת. ואני הרגשתי שאני כבר לא יכול לעמוד מול הלב הרחב שלהם. ממש הרגשתי שאני קורס תחת האור. וסיפרתי לגליה שאני מכין כתבה לחנוכה. ושאלתי אותה אם זה בסדר שאני אכתוב על הג'אם הזה. ועל אביתר. ועל הדימוי הזה, של אמא של חטוף, עם בקבוק בירה ביד. וגליה התרגשה פתאום. היא ממש התחילה לבכות כזה. ואני שאלתי מה קרה. פחדתי שאולי הייתי חסר טקט או משהו. וגליה אמרה שאביתר נולד בנר שמיני של חנוכה. הוא ילד אור. הוא האור. ואני התרגשתי נורא, והתפללתי נורא, בכל ליבי, שאביתר הטוב ישוב. נר שמיני של חנוכה. יום הולדת שמח ילד אור. הלוואי שתחזור. הלוואי שתחזור.