בוקר אחד, כשמאור שוויצר ישב עם זוגתו ניב סולטן על חוף הים, הוא גילה שיש לו פוסט טראומה. זה לא היה זיכרון שהציף אותו או רעש שהרעיד את הלב. הייתה זו שיחת טלפון מבית החולים אסף הרופא. על הקו הייתה אחות שהתקשרה כדי להזמין אותו לפגישה עם הרופא. "לחצתי על האחות להבין במה מדובר ואז היא אמרה שגילו לי פוסט־טראומה במיפוי מוח. ניתקתי את הטלפון, הסתובבתי לניב, וסיפרתי לה שיש לי את את מה שהרגשתי כבר שנים".
אנחנו נפגשים בהשקת הסרט "ארוגם ביי" בכיכובו. הסרט שביים מרקו כרמל מספר על שלושה חברים מחיפה שמנסים למלא את צוואת חברם יובל שנהרג במלחמה ותמיד חלם לנסוע לעיירת החוף ארוגם ביי, הידועה כמקום לגלישת גלים, כדי להיאבק בגלי הענק של חופי סרי לנקה. "הרבה לפני המלחמה ביקש ממני מרקו הבמאי להשתתף בסרט", מספר שוויצר. "נפגשנו, והוא אמר שהוא רוצה אותי לתפקיד הראשי. מהתסריט שהוא שלח הבנתי שהסרט עוסק בפוסט־טראומה. אבל ראיתי שהוא התמקד יותר בגלישה, כי זה מה שמאפיין את מרקו. הוא מכור לים ולרכיבה על גלים, ולשם נשבה הרוח של הסרט. אליי דיבר דווקא העניין של הפוסט־טראומה. לכן, מהרגע שקיבלתי לידיי את הטיוטה, דחפתי את מרקו להתמקד דווקא בזה. גם על הסט עצמו ואפילו בחדר העריכה". החיבור של שוויצר להתמודדותו של מיכאל, הדמות שהוא מגלם, לא נולדה יש מאין. שלא כדמות הגבר מלא הביטחון הדי קבועה של שוויצר – אם כעוזר שדכנית חרדי אם כטייס קרב במבצע מוקד – בארוגם ביי הוא נכנס לנעליו של חייל פוסט־טראומטי לאחר שאיבד את חברו הטוב בקרב, ובה בעת התאהב בבת זוגו השכולה.
על חייו הקודמים מדבר שוויצר (35) בפתיחות גלויה ואפילו מרצה לבני נוער על ההתמכרות שלו לסמים קשים שהחלה עם ההתנסות הראשונה בגיל 14, וגררה אחריה 13 שנות התמכרות קשה. כפי שסיפר כבר בעבר, הסמים שצרך השפיעו על חייו, הן המקצועיים, והן הפרטיים. "התחלתי להשתמש בסמים בגיל צעיר מאוד כי חיפשתי דרך להרגיש את הגרסה הכי טובה של עצמי. ובאמת הרבה פעמים הרגשתי ככה אבל לא הסתכלתי פנימה כל הזמן הזה. מבחוץ הייתי תמיד בטופ של עצמי, אבל מבפנים ממש לא. אלו היו שנים רבות של עליות וירידות. היום אני נקי לחלוטין שבע וחצי שנים. ואני לא מתפתה לחזור לסמים בשום צורה".
באחת הסצנות בסרט, הדמויות מבלות לילה שלם בצריכת סמים קשים. איך היה לחזור למקום הזה?
"זה לא היה לי קשה", הוא מושך בכתפיו, "כשאני משחק, אני משחק. אני נכנס לדמות אחרת. זה מה שאני הכי אוהב לעשות, להיות אדם אחר. אני גם יכול באותה מידה לקבל תפקיד של רוצח או אנס. יש שחקנים שבוחרים לשחק דווקא מהמקום המוכר ובכל דמות הם מחפשים את עצמם ומביאים חלק מהם לדמות. אני בדיוק הפוך. אני רוצה להיות הכי רחוק, אחר ב־100 אחוז בכל רמ"ח אבריי, כשאני משחק".
זו לא הפעם הראשונה ששוויצר משתתף בפרויקט שמתעסק בפוסט־טראומה. בפעם שעברה הוא גילם את מלאכי ברדוגו, לוחם השריון במלחמת יום הכיפורים, בסדרה "שעת נעילה" של כאן 11. "אני חושב שאחרי שעת נעילה, נהיה קל יותר לדבר על פוסט־טראומה ועל הלומי קרב. זה נפתח. גם אני, עם כל המשבר מההתמכרות לסמים והגמילה לא העזתי להגדיר את זה לעצמי. אני מבין שהרבה פעמים הגדרות מפחידות אנשים, ואם יגידו על מישהו שהוא פוסט־טראומטי זה מיד יהיה עניין. אבל אני חושב שמאוד חשוב, במיוחד עכשיו, להיות פתוחים. בתקופה שבה הסרט נכתב, פוסט־טראומה הייתה משהו שלא נוח לדבר עליו, ובטח שלא להודות בו. ובנקודה הזאת, הסרט יהיה מעין טיפול. הוא יראה שיש כאן פצע שחייבים לשים לב אליו ולומר אותו בקול. הלוואי שכל לוחם או אדם פוסט־טראומטי שיראו את הסרט הזה ירגיש יותר נוח לדבר, וירגיש שהוא לא לבד. שהסרט ייתן קפיצה לשיח גם למי שלא פוסט־טראומטי אבל יוכל להבין את הצד האחר".
"אלו היו שנים רבות של עליות וירידות. היום אני נקי לחלוטין שבע וחצי שנים. בלי לרצות או להתעניין. אני לא מתפתה לחזור לסמים בשום צורה"
איזו משמעות קיבל הסרט הזה אחרי 7 באוקטובר?
"את הסרט ראיתי פעם ראשונה ב־4 באוקטובר, שלושה ימים לפני שהכול קרה. זה היה סרט שונה לגמרי מנקודת המבט של אז, שאנשים נהנו ממנו, ובפרמיירה שנערכה לא מזמן כולם יצאו בעיניים נפוחות מבכי. אני חושב שהכרנו את האובדן והכאב מקרוב, ולכן גם אנשים שלא פגשו חיילים פוסט־טראומטיים פתאום התחברו".
גם במה שקשור להתמודדות עם קשיי החיים, שוויצר מוצא שפה משותפת עם מיכאל, שאורז את חפציו ונמלט עם חבריו לסרי לנקה. "ברחתי כל חיי", מודה שוויצר. "אני מכיר טוב את המקום של לברוח מהכול. זה מה שאנחנו, בני האדם, עושים כשאנחנו לא בסנטר שלנו, כשאנחנו לא יודעים לעבוד על עצמנו. אנחנו בורחים – לאלכוהול, לסמים, לטלוויזיה, לאפליקציות, לבהות במשך יממה שלמה באינסטגרם. ויש אנשים שבורחים הכי רחוק שיש, פיזית. אז כל אחד יכול להזדהות עם זה".
בשביל שוויצר, המזרח הרחוק הוא הרבה יותר מסתם מקום מפלט. "ניב קוראת למזרח מרחב המחיה הטבעי שלי", הוא מספר בחיוך. "היא תמיד אומרת שהיא כל כך שמחה לראות אותי במקומות האלה. אני נוסע לתאילנד לפחות פעם בשנה, ויחד אנחנו נוסעים לעוד הרבה איים במזרח".
אז איך היה לבלות על סט בסרי לנקה?
"מדהים. צילמנו הרבה זמן בארוגם ביי עצמה. נהניתי סתם להסתובב ברחוב, להסתכל לצדדים. קשה להסביר אבל אני מגיע לשם ופשוט מרגיש חלק. אני מאוד אוהב את הים, את האיים, את החופים, את הג'ונגלים. המזרח הרחוק עושה לי טוב. גרתי בעבר שלוש שנים בפיליפינים, ואלו היו שנים מדהימות".
ולמה חזרת לארץ?
"האמת, בגלל סיבה מאוד משמעותית", הוא מחייך במתיקות, ולמי שמתקשה לנחש נחשוף שהסיבה לחזרתו אז הייתה סולטן, בת זוגו בשש השנים האחרונות ואשתו זה שנתיים. השניים הכירו על סט הסדרה של קשת 12, "יש לה את זה", שבה גילמו יחד בני זוג שמכירים עוד מהילדות. אף שהקשר בין הדמויות בסדרה הלך והתערער, הקשר של שוויצר וסולטן רק פרח. "הכרנו על הסט של הסדרה, אבל עוד לא יצאנו. ואז נסעתי לפיליפינים, ובחצי שנה האחרונה שבה גרתי באיים כבר הפכנו לזוג, והיא הייתה עניין מרכזי בחזרה שלי הביתה".
לאחרונה הם הופיעו שוב על המסך כזוג בסרט ההמשך ללהיט הקולנוע "בחורים טובים" שהפיק יקי רייסנר וביים ארז תדמור. שוויצר ממשיך לגלם את דמותו של האלטער בוחער ברוך אוירבך, עוזר השדכנית הנמרץ; ואילו סולטן נכנסת לנעליה של רות המוצעת לו בשידוך. מלבד העלילה שמתאימה למציאות, שוויצר נזכר בצילומים כחוויית משחק מדהימה. "אני אוהב לעשות עם ניב הכול, אז הצילומים היו לנו מתנה. לא לקחנו את העבודה איתנו הביתה. אנחנו לא שחקנים שמתאמנים על טקסט בבית, והיה מדהים להיות איתה על הסט יחד, לתת עצות זה לזה, לשמור זה על זה. בבוקר לצאת יחד למונית, ובלילה לשוב יחד הביתה".
איך הגבתם כשהציעו לכם לחזור לשחק יחד?
"אני מחובר לסרט הזה הרבה יותר מסתם שחקן. הפכתי ממש לחלק מיצירת הסרט. אני קורא כל שכתוב של התסריט הרבה לפני שהוא יוצא לדרך. לכן כשהתחילו לכתוב את הסרט השני שאלו אותנו אם זה בסדר שניב תצטרף, כי רצו לכתוב תפקיד במיוחד בשבילה. ומיד אמרנו שכן. זו הייתה דינמיקה שונה מאוד מהפעם הראשונה ששיחקנו יחד. ב'יש לה את זה' רק הכרנו, ולסט של 'בחורים טובים 2' הגענו בעל ואישה. זה שונה לחלוטין".
"אני מבין שהרבה פעמים הגדרות מפחידות אנשים ואם יגידו על מישהו שהוא פוסט טראומטי זה מיד יהפוך לעניין. אבל אני חושב שחשוב מאוד, במיוחד עכשיו, להיות פתוחים"
איך נראים החיים של שני שחקנים בבית אחד?
"הפרגון בינינו מוחלט. זו אשתי, ההצלחה שלה היא ההצלחה שלי. והפוך. מאה אחוז פרגון ברמה הכי גבוהה שיש. אני באמת חושב שהיא השחקנית הכי טובה בארץ, והיא באמת חושבת שאני השחקן הכי טוב בארץ. זה בנוי בתוך מערכת היחסים שלנו. אנחנו תמיד תומכים ומעודדים זה את זה. הקושי הוא בעיקר בגעגוע כשאחד מאיתנו מצלם בחו"ל. ניב הצטלמה בחו"ל הרבה יותר ממני, וכל הזמן תמכתי בה ודחפתי אותה לקחת את התפקידים האלו בכל הכוח. הייתי מאושר בשבילה ברמות, אבל הגעגוע עצום".
הזוגיות המפרגנת והפוטוגנית מושכת גם מפרסמים ללהק את הזוג והיום אפשר לראות אותם בקמפיין פרסום של "תדהר", חברת בנייה ויזמות נדל"ן, לצד קמפיין נוסף ל"ויסוצקי" ששוויצר משתתף בו לבד. "פעם פנתה אליי חברת בשר כלשהי, ואני אוהב מאוד בשר. אבל אני לא מרגיש מאה אחוז בנוח עם מקום שמוכר מוצרים תעשייתיים ועם תזונה שאני לא בטוח בה. אז אמרתי לא. הציעו לי הרבה כסף, אבל זה לא דיבר אליי, אז פשוט סירבתי".
הסרט "בחורים טובים 2" הוקרן באירוע הפתיחה החגיגי של פסטיבל הקולנוע בשומרון שהתקיים לפני מספר שבועות. קרן הקולנוע של השומרון מוכרת היטב לשוויצר לאחר השתתפותו בסרט "קרב אוויר", אחד מפירותיה המוצלחים ביותר, שחלקים נרחבים ממנו צולמו מעבר לקו הירוק. מבחינתו אין בכלל שאלה שצריכה להישאל על חיבורו לקרן שלא מעט קולגות שלו רואים בה שנויה במחלוקת. "לא היה לי מוזר בכלל להצטלם בשומרון. אלה אנשים מדהימים, קרן מדהימה, וזו מדינת ישראל. לבטל אנשים זה לא אני. בכלל. משום צד. בהשקפה שלי, לכל אחד ישנן הדעות שלו, ולדעתי כל מי שקיצוני לכל צד הוא בבעיה. אני מקבל את כולם מהסיבה הפשוטה שכולנו בני אדם, וכולנו נולדנו למקום כזה או אחר והושפענו מהסביבה ובעקבות זה גיבשנו דעה. גדלתי בירושלים, תמיד חוויתי את כל העולמות. הדעה שלי תמיד הייתה הרבה יותר רחבה משל אחרים, ובעיניי קרן שומרון היא קרן מבורכת, שמשקיעה רבות בקולנוע הישראלי ומזרימה לו כסף שבזכותו אפשר לעשות יותר סרטים".
ואם כבר דיברנו על בחורים טובים, איך היה לשוב לעולם החרדי?
"עוד לפני שהשתתפתי בסרט הרגשתי שאני מכיר את העולם החרדי יותר מרוב האנשים. יש לי לא מעט בני משפחה דתיים. אבל את עולם השידוכים בכלל לא הכרתי. ראיתי בזה יופי רב שמלווה בקושי רב, והרבה מאוד דברים שלא הסכמתי עליהם. היו גם דברים שתפסתי את עצמי ואמרתי, 'וואי, איך אנחנו לא עושים אותם?' כי יש משהו מהמם בזה שהכול על השולחן. חמש פגישות, ואתה מתחתן. ואז אומרים הכול, ולא מגלים דברים בשלב מאוחר יותר. יש הרבה זוגות שנפרדים אחרי כמה שנים כי פתאום הם מגלים שאחד רוצה חמישה ילדים והאחר ילד אחד. אז במקום לחטוף כאפה, אתה פותח את זה בפגישה השנייה. מנגד, אחרי זמן קצר כל כך אני לא מכיר את האדם, אז איך אני מתחתן איתו? זה שילוב של חוכמה וקיצוניות".
בעבודה על התפקיד, שבימים אלו מתפתח לסרט השלישי, שוויצר נפגש עם כל חלקי העולם החרדי. החל ממסורת "ליל שישי" בבני־ברק ועד לחלוקה העדתית המצערת שרווחת בעולם השידוכים. "היינו בישיבות, פגשתי אנשים מהציבור החרדי, הם גם באו אליי הביתה. המפיק יקי רייסנר ומשפחתו הכניסו אותי מאוד לעולם הזה. גם אכלתי צ'ולנט בליל שישי בבני־ברק, וזה היה מדהים. לצערי גם גיליתי בעבודה על הסרט את כל מה שקשור לחלוקה סביב עדות. הפתיע אותי מאוד לגלות את זה, והיה לי גם עצוב. עצוב שיש מי שנקראים סוג ב'. אבל לא כולם כאלה. אני חושב שהסרט נותן הזדמנות לראות משהו אחר בציבור החרדי. בסופו של דבר, זו קומדיה שכולם יכולים להתחבר אליה. כמו שחרדי יכול לראות סרט 'חילוני' וליהנות. אין אישיו, אתה, הצופה, פשוט נכנס לעולם. מובן שיש ביקורת על חרדים, אבל כאן יש נטו סיפור מהמם. כמו שרואים סרטים קוריאניים, או סרט על ילד הודי שזכה במי רוצה להיות מיליונר ב'נער החידות ממומבאיי', התרבות ההודית לא מעניינת אותך. העיקר שהסיפור טוב".
אומנם הוא גר במרכז הסואן של תל־אביב, אבל חייו של שוויצר קשורים קשר הדוק לירושלים. הוא נולד וגדל בבירה, כאוהד בית״ר, וגם סולטן היא ירושלמית למהדרין. אף שחלפו כמעט 20 שנה מאז עבר לעיר ללא הפסקה, הוא עדיין מרגיש את הפער. ״כמובן שמרגישים הבדל בחיי היום־יום ובהתנהלות החיים. בעיקר מאיך שתל־אביב בנויה. היא קטנה יותר ומעודדת הליכה רבה ברגל, אז באופן אוטומטי היא מייצרת יותר תנועה ומאפשרת חיים יותר חברתיים. ביליתי כאן את כל חיי הבוגרים מגיל 18, אז קשה לי לעשות את ההשוואה להיום״.
אתה חושב שאם ירושלמי רוצה להצליח כשחקן, הוא יהיה חייב דווקא לעבור לתל־אביב?
״אני לא חושב שזו חובה, אבל זה הופך את החיים לפשוטים יותר. פה מתרחשים כל האודישנים והפגישות. אין מה לעשות, התעשייה נושמת ונמצאת פה. אני יכול לספר שאח של ניב, בן, עדיין חי בירושלים והוא שחקן מאוד־מאוד מצליח בשנתיים האחרונות. אבל זה מצריך ממנו לשהות הרבה בתל־אביב ולישון אצלנו או אצל האחיות של ניב בתל־אביב בימי צילום, לא כי הוא חייב, אלא כי זה קל יותר״.
בין המעבר מירושלים לתל־אביב הוא עבד כדי לקדם את החלום להיות שחקן, ובכאב הוא משתף שבגלל פטור משירות צבאי נאלץ לוותר על החוויה הישראלית כל כך, ואולי בגלל זה ברבים מהפרויקטים שהשתתף בהם שיחק חייל. ומאז פרוץ המלחמה הרצון לתרום בהגנה על המולדת מן הסתם רק התגבר. "קשה לא להיות חלק ממשהו שחשוב בעיניך", הוא משתף. "הייתי רוצה מאוד לתת יד, יש תחושה שאני רוצה לשמור על מי שגר פה, על הבית, על המשפחה, על האישה, על המדינה. זה חלק מהגבריות הישראלית, וזה חסר לי מאוד כרגע. במיוחד כשאני רואה את החברים מסביבי נפצעים, אתה רואה כמה הם מקריבים כדי שאנחנו נוכל לחיות פה בצורה נורמלית. קשה לראות את זה מהצד, ואני מקווה שאני מצליח לתרום בדרכים אחרות. מתחילת המלחמה, ניב ואני ניסינו לתרום בדרכים רבות; הגענו למלונות של מפונים, בישלנו ופגשנו בני נוער. העשייה בעיקר הצילה אותנו".
"ניב ואני לא שחקנים שמתאמנים על טקסט בבית. אבל היה מדהים להיות איתה על הסט יחד, לתת עצות זה לזה, לשמור זה על זה. בבוקר לצאת יחד למונית, ובלילה לשוב יחד הביתה"
גם הקולנוע עבר טלטלה ניכרת בשנה האחרונה, זה משהו שאתה חושש ממנו?
"תראי, המדינה הזאת מטלטלת. אני לא מסתכל על עצמי כאינדיבידואל. אני יודע שאם אני נפגע, רבים אחרים גם נפגעים. אז לא, זה לא מאיים עליי. אבל בכלל אני חושב שאנחנו מדינה לא יציבה, ואם הייתה פה יציבות, היינו אימפריה. תחשבי מה היה קורה לו כל הכסף שהיינו צריכים להשקיע במלחמות, היה מושקע בחינוך, במדינה, באזרחים. היינו בחלל החיצון. ובנוגע לקולנוע, אני דווקא מרגיש שיש התעוררות בשנה האחרונה. אנשים רוצים יותר לתמוך בתרבות ישראלית ולצרוך אותה. פתאום הם גאים יותר בישראליותם. גם מכיוון שאנחנו מרגישים בטוחים יותר בקולנוע. הקולנוע הוא בתת־מודע מרחב מוגן".
בשנה האחרונה השתתף שוויצר בצילומים לסדרה אמריקנית של חברת פרמאונט. אין זה הפרויקט הראשון שלו מעבר לים, אבל מחשבותיו של שוויצר ממשיכות להתרכז דווקא בארצנו הקטנה. "שווה לקבל תפקידים בחו"ל, אבל זה לא החלום. להרבה דברים בחיים אני עושה מניפסט, מזמן אותם. וברוך השם הם קורים. יש כאלה שלוקחים יותר זמן או שנדרש לעבור מסע עד שהם יגיעו, אבל הכול מגיע בסוף. אני לא מזמן לעצמי לפצוח בקריירה עמוסה בחו"ל, אבל מודע לכך שזה יכול לקרות. אני לא אגיד לא. אבל לא אשקיע בזה כוח. נעים לי פה, ואני גם עושה עוד הרבה מאוד דברים חוץ ממשחק, ורוצה להתקדם עד הסוף".
לא רבים יודעים עליו, אבל חייו של שוויצר מתנהלים גם סביב עולם העסקים. הוא הבעלים של חוף מנאו בחבצלת־השרון, משקיע בחברות הזנק למכביר, וכמובן לא שכח להשאיר את חותמו בפיליפינים לפני ששב ארצה, שם רכש את בית המלון המצליח "הפינס". "המשחק אינו העבודה העיקרית שלי. זה גם לא היה חלום גדול. הגעתי אליו בכלל מטיפול בפסיכודרמה שאיכשהו התגלגל ללימודים בבית ספר למשחק "הדרך" בגבעתיים. אבל כשנכנסתי לבית ספר למשחק ידעתי שאני עומד להצליח בזה. היה לי ברור, הייתה לי הרגשה שזה לא מקצוע קשה. ידעתי שלא מכירים 99 אחוזים ממי שלומדים בבית ספר למשחק, גם אם הם עובדים כשחקנים. אבל לי היה ברור שאני כן אהיה כזה. וזה קרה. ועוד בבית הספר למשחק, לצד תפקידים שקיבלתי, כבר התחלתי לנהל עסקים, ברים. אף פעם לא השקעתי רק במשחק".
היה מעניין אותך להרחיב אופקים במשחק?
"אני בוודאות לא רוצה לביים. אולי לכתוב. לפעמים אני משתעשע בזה, לפעמים דוחה את זה. אבל יותר מושך אותי עולם ההפקה, מאחורי הקלעים. ליצור תכנים, ליצור חיבורים עם כספים מחו"ל לסדרות מהארץ. השילוב בין ביזנס לאמנות הוא שמדבר אליי. אבל כיום, בתחושה שלי, יש לי הכול. מרגיש שפע בחיים באופן טוטלי, והייתי רוצה שכולם סביבי יהיו בתחושה הזאת. שהמדינה שלנו תהיה בתודעת שפע. אני מאמין בזה במאה אחוז, ואם לא – לא הייתי כאן".
